ארגון הביון ניל"י

כתב: גילי חסקין, ‏יום ראשון 31 מאי 2020. הגהה: 29-03-24

ראה קודם:  תולדות זיכרון יעקב במאה העשרים.

ראו גם : סיור בזכרון יעקב ;   סיור בעקבות ניל"י

ארגון ניל"י היה ארגון מחתרתי, שהוקם בשנת 1915 ופעל ביישוב העברי בארץ ישראל, בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הילה טראגית עוטרת את תולדותיה של תנועת ניל"י (ראשי התיבות: "נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר", מתוך ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק 29). היתה זו התנועה הפוליטית הראשונה, שיוצריה היו ילידי הארץ, בני החלוצים של העלייה הראשונה. מרבית מנהיגיה נפלו בצעדיהם הראשונים והתנועה דעכה לאחר מותם. הישוב הסתייג מהם ולא רצה את קורבנם, אף על פי שהפרוגנוזה הפוליטית, שהם היו הראשונים להחזיק בה, התקיימה במלואה. הארגון מנה כמה עשרות חברים פעילים באופן מלא, ורבים נוספים שפעלו באופן חלקי. הוא התמקד במתן שירותי מודיעין לחיל המשלוח המצרי, שהיה הכוח הבריטי שנלחם מול האימפריה העות'מאנית, במערכה על סיני וארץ ישראל, ושאף למנף את הקשר המודיעיני לכדי נכס מדיני, על מנת לקדם את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל[1]. במהלך השני, הפכה ההיסטוריוגרפיה של ניל"י והערכת פועל,ה לסלע מחלוקת בין הימין על גלגוליו לבין השמאל. הימין העלה את פועלה על נס וההיסטוריוגרפיה ה"פועלית" כמעט והתעלמה ממנה.

ראו באתר זה: סיור בעקבות ניל"י.

רקע

בשנות מלחמת העולם הראשונה, ניחתה על היישוב היהודי בארץ מהלומה אנושה. במלחמה זו נספו יותר יהודים מאשר בכל מלחמות ישראל יחד. בתוך ארבע שנים, פָּחַת היישוב היהודי בארץ, מכ–85 אלף נפש בפרוץ המלחמה, לכדי 45–50 אלף בסופה, וכמחצית היהודים שנספו היו תושבי ירושלים (כשליש מיהודי העיר). רבים מתו ברעב, אנשי היישוב שהיו תלויים בתרומות מחוץ לארץ, במיוחד אנשי היישוב הישן, רעבו ללחם וסבלו מעוני. למרות הלויאליות שגילה הישוב היהודי, העות'מנים הצרו את צעדיו. השיא היה גירוש יהודי תל אביב והחרמת הנשק מן המושבות.

ראו באתר זה: הישוב העברי בעת מלחמת העולם הראשונה.

הקמת ארגון הביון

לאור ההתפתחויות הללו, החליט אהרון אהרנסון, להתחיל ולפעול באופן מעשי, למען סיום השלטון העות'מני בארץ ישראל. אהרנסון נולד ב-1876 בבקאו שברומניה. בשנת 1882 עלה יחד עם הוריו, שהיו ממייסדי זיכרון יעקב ומראשוני העלייה הראשונה. כבר בילדותו התעניין בחקלאות, ובשנת 1891, כשהיה כבן 15 בלבד, התמנה לעוזר-מתמחה, בצוות המדריכים החקלאים של פקידות הברון רוטשילד בזיכרון יעקב. בזכות כישרונו, נשלח על ידי הברון ובמימונו ללימודי חקלאות בבית הספר הגבוה לחקלאות בגריניון שבצרפת. עם סיום לימודיו, בשנת 1896, שימש כמדריך החקלאי הראשון של המושבה מטולה, שזה-עתה נוסדה, אולם בשל סכסוך מקצועי, בינו לבין פקידי הברון וחלק מהאיכרים, עזב את המקום, ונסע לטורקיה. שם ניהל חווה חקלאית גדולה, ממנה חזר ב-1900 לארץ ישראל[2]. במהלך השנים הבאות המשיך ועסק בתחומים רבים הקשורים לחקלאות ולפיתוח אגרו-טכני בארץ ישראל, פרסם מאמרים מקצועיים על במות מדעיות אירופיות, והיה לאישיות ידועה. אהרנסון ערך מסעות מחקר רבים ברחבי הלבנט[3], במסגרת מסעותיו בגליל ובחרמון, שב וגילה בשנת 1906 את 'אם החיטה'[4]. תגלית זו הביאה לו תהילה עולמית, ובין השאר – הזמנה של משרד החקלאות של ארצות הברית, לביקורים ארוכים באמריקה. במסעו הגדול לאירופה, צפון אפריקה וארצות הברית (1908–1910), התקבל בכבוד רב ובהערצה בכל מקום. בארצות הברית נערכו כנסים רבים בהשתתפותו, ובאוניברסיטת ברקלי רצו למנותו לראש החוג לחקלאות, במעמד של פרופסור, וזאת על אף שלא היה לו כל תואר אקדמי. הוא נהנה ממשכורת אמריקאית והיה האדם הראשון בארץ שהחזיק במכונית פרטית.

בעזרת הקשרים שיצר בארצות הברית, עם פעילים ואילי-הון יהודים, הקים אהרנסון בשנת 1910, חוות ניסיונות חקלאית בעתלית, הראשונה מסוגה במזרח התיכון, שמימון אמריקאי. אהרונסון שקנה לו שם עולמי בתחום המחקר הבוטני בארץ ישראל, אישיות מרשימה ושנויה במחלוקת, זכה באמונו של ג'מאל פח'ה, אחד מהטרימווירט השליט בטורקיה, לאחר מהפכת "הטורקים הצעירים" שהתחוללה בשנת 1908, שפקד בעת מלחמת העולם הראשונה על הארמיה הרביעית של הצבא העות'מני ושלט בארץ ישראל בימי המלחמה. הוא שיתף ברעיון את אחיו אלכסנדר ואת  (אם כי יש הטוענים כי היה זה את רעיונו של אבשלום), את אבשלום פיינברג מחדרה, שסייע לו בעבודתו המדעית, העלה בפניו את הרעיון לשתף, פעולה עם הבריטים, כדי להחיש את כיבוש הארץ על ידם. לאחר היסוס, אימץ אהרון את הרעיון ושיתף גם את אחיו אלכסנדר[5].

ראו סרטון על הקמת ניל"י.

אבשלום פיינברג נולד ב-1889 בגדרה, לזוג הביל"ויים פאני (לבית בלקינד) וישראל פיינברג. כשהיה כבן שנתיים עברה משפחתו ליפו, בעקבות סכסוך של אבי המשפחה עם ערביי הכפר קאטרה בסמוך לגדרה. אבשלום הצעיר התחנך על ברכי סבו, מאיר בלקינד, שהיה שומר מצוות וחובב תנ"ך מובהק. לאחר מכן נשלח על ידי אביו ל"כֻּתאב", מקום לימוד לילדים מוסלמים, המקביל ל"חדר", שם למד ערבית וקוראן. לאחר סיום לימודיו שם, המשיך פיינברג ללמוד בבית הספר של ארגון "כל ישראל חברים" ביפו. ב־1898, עברה המשפחה כולה, לבית פיינברג בחדרה, אותו הקים ישראל. שנתיים לאחר מכן, חזרה משפחת פיינברג ליפו ולאחר מכן עלתה לירושלים. בגיל שתים־עשרה, ייסד אבשלום, ביחד עם נערים נוספים, אגודה בשם "נושאי דגל ציון", שמטרתה הייתה להביא ל"ארץ ישראל חופשית". בקיץ 1904, כשהיה בן ארבע עשרה וחצי, יצא פיינברג לסיור במושבות בארץ ישראל, להספיד ולקונן על מותו של בנימין זאב הרצל. במהלכו של הסיור התקרר וחלה בני משפחתו העריכו, כי שהייה בפריז תסייע לבריאותו, שם גם יוכל ללמוד  בבית ספר תיכון ראוי לשמו. שנתיים למד פיינברג בפריז, בתיכון של "כל ישראל חברים". בצרפת ספג את רוח תרבותה, ואף התיידד עם אנשי רוח צרפתים.

כאשר הקים אהרנסון את התחנה לניסיונות חקלאיים  בעתלית, בשנת 1910, החל פיינברג החל לעבוד בה כעוזרו. בין אהרנסון לפיינברג, הצעיר ממנו בשלוש־עשרה שנים, נרקמו יחסי ידידות קרובים מאוד. גם עם משפחתו של אהרנסון, קשר אבשלום קשרי ידידות קרובים: הוא התחבר עם אלכסנדר, התיידד עם שרה, והתקרב  לרבקה אהרנסון (היו שמועות שהתארס לה, דבר שמוכחש על ידי משפחת אהרנסון)[6]. קרובי המשפחה טענו שרבקה אהרנסון היתה מתאימה לו יותר מבחינה אינטלקטואלית, אבל היו שמועות לרומן שהיה בינו ובין שרה אחותה[7]. בשנת 1913, עת נוסדה אגודת 'הגדעונים' בידי אלכסנדר אהרנסון, היה פיינברג החבר היחיד בה, שלא היה מבני זיכרון יעקב. מקריאה בכתביו מצטיירת דמותו של אבשלום כבעל נפש עדינה ורגישה, בעל ערכים לאומיים וציוני נלהב. אבשלום ידע לדבר כמה שפות (עברית, ערבית, צרפתית, יידיש ואנגלית). ההרפתקנות הייתה תכונה בולטת באופיו, הן על פי עדותם של אנשים אחרים ."טיפוס לא נורמלי, סורר ומורה, שאינו מקבל מרות ונכון להפקיר גם את עצמו גם את כל סביבו" כתב עליו מרדכי בן הלל הכהן[8], בעקבות פעולות הריגול) והן על פי עדות עצמו ("דעי לך, רבקה'לה, כי בעוד שנתיים, שלש, עשר, אלך גם־כן אל הקור, אל החום, אל הסכנה, אל האי־ידוע והַאוונטורה, וגם אם אוהבך אז אלף מונים, אל תנסי לעצרני כי אדחפך כגס, ועברתי על פניך, זכרי זאת…[9]". בין השנים 1910 ו-1915, החליף אבשלום, עם שתי האחיות, עשרות מכתבים (תוכנם מרתק ונוגע לעניינים אחרים בארץ ישראל). יתכן מאד שהוא אהב את שתיהן.

פיינברג, שהיה יהודי בעל רגשות לאומיים עזים, חש שנאה חריפה כלפי האימפריה העות'מאנית, הרקובה לדעתו, ששלטה בארץ ישראל, בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. עוד ב־1909 כתב לדודו, מנדל חנקין, בעקבות הפיכת 'הטורקים הצעירים': " …בתורכיה לא נגולה עכשיו מהפכה המביאה בכנפיה חירות וצדק לעמים. זאת היא מהפכה שמחוללת אומה שליטה, אומה תורכית, אשר תמחץ עמים אחרים. הן מעצמך אתה מבין שהמהפכה איננה סימפטית לי, שהתורכים מגעילים אותי, וזה בלבד שפלשתינה היא בידיהם, דומני שהוא סיבה מספקת לכך. אני רוצה בעם תורכי חלש, אפסי, מצורע כאשר היה עד כה… אנו היהודים איננו יכולים עוד אלא לעבוד נגד תורכיה, ויהיו האמצעים אשר יהיו. וכל אלה הסבורים כי יכולים אנו להיתלות בהם ולהתרומם עמם, אינם אלא משלים עצמם… קנאי אנוכי, ואינני בוש על כך. אני מכריז על זאת בקול רם. כדי להשיג את מטרתנו מוכן הייתי, אילו ניתן בידי, לשלח בהם, בתורכים, מלחמות שתים או שלוש וכל מגפה ופגע־רע, ולהעלות אותם באש כמי שמדליק נר"[10].

בתחילה הציע פיינברג לעורר מרד צבאי של היישוב בסיוע הבריטים. אך הצעה זו נדחתה על ידי אהרן אהרנסון, מחשש לנקמה קשה אם תיכשל. במקום זאת הוחלט להקים ארגון שיספק מודיעין צבאי לבריטים, מתוך הנחה שלכך הם זקוקים. היוזמה הזאת, בדומה לרעיונו של זאב ז'בוטינסקי, להקים גדוד יהודי, מן הפליטים היהודים ברוסיה, שישבו בלונדון, ביטא את חתירתם של אישים מכול גווני הקשת הפוליטית, ליטול חלק מהמאמץ המלחמתי לצדה של בריטניה. ההנחה שהשתתפות כלשהי במלחמה, תקנה זכויות ליד שולחן דיוני השלום לאחר סיום המלחמה, היתה תזה מקובלת אבל לא בדוקה. מכיוון שרק "הצדדים הלוחמים" מקבלים חלק מעוגת הניצחון, ייחסו חשיבות רבה להופעתו של כוח לוחם יהודי, בצד הנכון של המתרס[11].

אלכסנדר אהרנסון, אחיו של אהרון, למד בבית הספר של זכרון יעקב, ולאחר מכן בראש פינה אצל יצחק אפשטיין. היה גבר נלהב, רהוט, יפה תואר ורב כישורים. הוא  החל את פעילותו הציבורית כראש ארגון "הגדעונים" שנוסד בהשראת אחיו הבכור אהרן אהרנסון בידי בני האיכרים אנשי העלייה הראשונה בסוף שנת 1913, ונחשב לארגון הנוער המקומי הראשון בארץ[12]. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוא גויס  לצבא הטורקי, אך שיחד מספר קצינים וכך קנה את חירותו. בזמן מלחמת העולם הראשונה, נחרד אהרנסון מהטבח בארמנים, וכתב מסמך באנגלית בשם "ארמניה", שלא ידוע אם פורסם[13]. התיעוב שרחש לשליטים הטורקיים רק הלך וגבר. הוא התעמת בגלוי עם פאוזי ביי, מנהיג הכנופיות שפעלו באזור זיכרון יעקב ומי שהי אחראי על מרבית מעשי השוד, הסחיטה והאלימות בסביבתה. אלכסנדר הצליח להתקבל לשיחה אצל ג'מאל פח'ה, מי ששימש כשר הצי וכמפקד הגייס הרביעי של הצבא העות'מאני, שהיה מופקד על השליטה בסוריה, לבנון וארץ ישראל. אלכסנדר גולל באוזני ג'מאל פחה את מסכת פשעיו של פאוזי ביי והלה הבטיח לו לטפל בנגע הממאיר הזה. כעבור ימים מספר מינה ג'מאל פחה ועדת חקירה שגבתה עדויות מזעזעות על פשעיו השודד וחבורתו. אך עד מהרה התברר לג'מאל פחה, כי לפאוזי ביי יש מהלכים רבי השפעה בחלונות הגבוהים: דודו הוא כאמיל פחה, מי שהיה הווזיר הגדול בקושטא ואילו דודו השני הוא הוואלי של ביירות. עובדות אלה הביאו את ג'מאל פחה שלא להענישו ,אלא אף דרבנו אותו להעלותו ולמנותו כמפקד הראשי של "חיל המתנדבים" של מלחמת הקודש בשומרון. ממרום מעמדו החדש ביקש פאוזי ביי לנקום בצעיר היהודי על שהוציא את דיבתו רעה, ניסה להתנכל לו ושלח את סוכניו לארוב לו בדרכים. בחיבורו "With the Turks in Palestine", תיאר אלכס עוד השתלשלות העניינים שהובילה אותו ואת אחיו להקמת ניל"י. את הקולר לחלק גדול מהצרות תלה בבהא-אל-דין, מי ששימש אז כקאימקם (המושל) של יפו. הלה נודע בקושטא, כמומחה לעניין הציוני ונשלח לארץ ישראל, במטרה לעקור מהשורש את השאיפות הציוניות להקמת מדינה עצמאית [14].

יצירת הקשר עם הבריטים

ב-9 ביולי 1915 יצאו אלכסנדר אהרנסון ואחותו, רבקה, למצרים, לשם יצירת קשר ראשוני עם הבריטים. הם הפליגו מביירות באונייה אמריקנית. לאחר תלאות בדרך, נחתו ב-8 באוגוסט באלכסנדריה, וניסו לעניין את המודיעין הבריטי בשירותיהם, אך העלו חרס בידם. אלכסנדר החליט להסב אליו את תשומת ליבה של המפקדה הבריטית בדרך אחרת. מ-‏11 באוגוסט עד 31 בו פרסם בעיתון המקומי בשפה האנגלית, "אג'יפשן גאזט" (The Egyptian Gazette), שורת מאמרים על המצב בארץ ישראל ובסוריה, בהם חשף ידיעות בשטח המדיני, הכלכלי והצבאי. המאמרים לא נחתמו בשמו והעורך רק ציין כי כותבם הוא "תושב ידוע למדי בחיפה". המאמרים הצביעו על חולשת הצבא והממשל העות'מאניים. "הקצינים הטורקיים חזרו וטענו", כתב אלכסנדר, "כי במקרה נחיתה של כוחות האויב, ייטוש הצבא הטורקי את עמדותיו לאורך החוף וייסוג לפנים הארץ". הוא גם הצביע על הפגיעה הקשה בחקלאות ובמסחר, שנגרמה כתוצאה ממכת הארבה, שגם הרסה את אסם התבואה של החורן והסיק מכך שלא ניתן לכלכל צבא רב בארץ ישראל. נוסף על כך קיים מחסור חמור בדלק, המורל בצבא הטורקי ירוד וחיילים רבים עורקים ממנו. פרסומים אלה עשו את שלהם. ידיד יהודי הפגיש אותו עם קפטיין [סרן] ניוקומב (Captain S.F. Newcombe מהמודיעין הבריטי (הקשור לעיצוב הגבול הצפוני של אצבע הגליל), אך זה חשד בכוונותיו ואף הוציא נגדו צו גירוש ממצרים, כ"אישיות בלתי רצויה". ייתכן שמה שעורר את חשדו, היה שלא דרש תמורה על הצעתו. פרופ' יגאל שפי, שחקר את ההיבט המודיעיני בפעולת ניל"י מסביר, כי אהרנסון נפגש עם האיש הלא נכון. ניוקומב עסק בהערכת מידע ולא בהפעלת סוכנים.

ב-3 בספטמבר הפליג אלכסנדר עם אחותו רבקה ממצרים, בדרכו לארצות הברית. [הוא חי שם במשך רוב תקופת המלחמה, עד יולי 1917. הוא הקדיש את זמנו ללימודים ולתעמולה למען מחתרת ניל"י. עזיבתו את הארץ בזמן המלחמה, לוותה בביקורת צוננת עליו, שלא נשאר בארץ ולא נטל חלק בפעילותה המבצעית של המחתרת].

אחרי  שנדחה שליחה הראשון של המחתרת, מחשש  שמדובר ב"משחק כפול" של המודיעין הגרמני-עות'מאני ב-30 באוגוסט, יצא אבשלום פיינברג מיפו למצרים, באנייה האמריקנית "דה מוין" (Des Moines), תחת השם הבדוי "הירש נארונסקי", עם תעודות שזייף בחיפזון. לאחר כשבוע, הצליח להתקבל לריאיון אצל לייטננט לאונרד וולי (Leonard Woolley), קצין בריטי באלכסנדריה. הפעם היה זה האיש הנכון ופיינברג הצליח לשכנע אותו, שמדובר בהתנדבות אמתית[15]. וולי סיכם עם פיינברג על הקמת רשת הריגול ואהרון אהרונסון קיבל את הכינוי ”Mac". פיינברג קיבל מוולי, הנחיות לנסות לברר את תכניותיהם הצבאיות של הטורקים, לעקוב אחרי תנועות הצבא, לאמוד אומדן סביר את גודלם של הכוחות הצבאיים, את יכולותיהם של הכוחות ושל מפקדיהם. פרט לכך, נדרש לבריטים גם מידע על הכלכלה בארץ: עד כמה חמור המשבר הכלכלי הפוקד את אנשי הארץ, ועד כמה הוא משפיע על הצבא. כמו כן, וולי הורה לפיינברג לברר, מה עלה בגורלם של שני טייסים צרפתים, שנחתו נחיתת אונס בבאר שבע, ולא נודע מה עלה בגורלם.

על תקופה זו כתב בזיכרונותיו אלכסנדר אהרונסון:

"….לא כאן המקום לספר בפרוטרוט כל מה שעבר על הגיבור הצעיר, וכל מה שעשה. עדיין לא הגיעה השעה לגלות לעולם את הפרק הנפלא בדברי ימי המלחמה העולמית בכלל, ובדברי ימי ישובנו בפרט, פרק שיזעזע את העולם כלו. די לציין כאן בקצרה, שאבשלום הצליח למרות ההסגר על ארץ ישראל מבחוץ ומבפנים, לעבר למצרים ושם התייצב לפני מפקדי הצבא האנגלי, ובכח דבורו הכביר, ובשטף אמונתו העמוקה, השפיע על הבריטים הזהירים, שיסכימו לסדר קשר תמידי עם ארץ-ישראל, על ידי אניות שתבאנה בלילות-חשך אל חוף עטלית [כך] מקום תחנת הניסיונות של המנוח אהרנסון. באניה הראשונה שהתחילה בעבודה זו שב אבשלום לארץ ישראל, ובכפיו בשורת נחמה, קריאה להתעודדות. בחשק עז התחיל לעבד, לקבץ ידיעות, ולהכין רפורטים על המצב. ברפּוֹרט מפורט של 300 דפים,ספר את כל הנעשה בארץ ישראל בכלל, וביהודים בפרט. הרפורט הזה נשלח לאמריקה, ומנהיגינו הציונים שם, השופט ברנדיס ומק, הפרופסור פרנקפורטר והגברת סולד, קראו אותו ואמרו שזה הדוקומנט הההיסתורי [כך] הכי חשוב שנפל בגורלם לקרא. הרפורט הזה עזר עזרה גדולה להתעוררות ציוני אמריקה לעבד לטובת ארצנו"[16].

ב-8 בנובמבר 2015 ,חזר אבשלום פיינברג בחשאי לארץ, בספינת המודיעין הבריטית "סנט אן" (St. Anne). בלילה ירד לחוף וחזר לתחנה בעתלית. הוא יצא ליפו, לבקר את בני משפחתו, שם הורה להם להפיץ שמועות, כי יצא לדמשק והוא עתיד לצאת לשם שוב בזמן הקרוב. למעשה, יצא לירושלים, כדי להשיג רישיון נסיעה ברחבי הארץ, שהיה דרוש כדי לנסוע למרחקים ארוכים בארץ (תקנה שתוקנה בתקופת שהותו במצרים). בפועל ניצל את הימים האלה, לפעילות ריגול. הוא שהה בבית מלון, שבו התגוררו קצינים טורקיים וגרמנים, שוחח עם אנשים, רחרח וחיפש מידע מעניין. לאחר ארבעה או חמישה ימים, הוא גילה כי הטייסים הצרפתיים האבודים, הסגירו את עצמם ללא התנגדות, לחיילים הטורקיים ועדיין נמצאים, ככל הנראה, בירושלים. הוא חיבר דו"ח בו פירט את מצב הצבא העות'מאני במקומות שונים ברחבי הארץ, את גודלם המדויק של הכוחות בירושלים וברמלה, חימושם, יכולת התובלה שלהם, מצב הדרכים ושמועות ששמע. הנראטיב של ניל"י גורס, כי  דו"ח זה הכיל מידע מודיעיני מדויק למדי, שבדיעבד התברר כי היה חסר לבריטים באותה עת. אולם פרופ' יגאל שפי טוען במחקרו, כי בשל  בעיות  תקשורת, ההפעלה המבצעית  של הרשת, לא קרמה  עור וגידים  לא בתחילת 1917. מה גם, שהבריטים לא היו להוטים לממש את הקשר.

גם אהרן אהרנסון יצא (ב-22 בנובמבר) למסע ריגול, בצפון הארץ. הוא עבר בסביבות חיפה, טבריה, ראש פינה, צידון, ביירות, צור ועכו. הוא שב לעתלית ב-28 בנובמבר עם שלושה פנקסים מלאים מידע. כדי להימנע מצרות אם ייתפס, כתב את הפנקסים בצורה לכאורה פטריוטית-עות'מאנית ("אני נרגש למחשבה, כי מחנה זה… עלול להיות מותקף בפחות מעשר דקות על ידי אווירון ים"). בתחילת דצמבר, הגיעה האנייה הבריטית "סנט אן" לחופי עתלית, על מנת ליצור קשר עם אנשי רשת הריגול. משום מה, ככל הנראה באשמת מלחי האניה, לא נוצר קשר. פרט לכך שהאנייה לא ביצעה את משימתה, היא עוררה חשדות אצל הטורקים, שהושתקו בבקשישים. קצין טורקי, שהגיע לבקר בתחנת הניסויים בעתלית, ב-4 בדצמבר, הושקה עד לשכרות.

כך למעשה, הקשר עם הבריטים נותק, עוד בטרם הועברו ידיעות כלשהן. אנייה זו הגיעה, אך מסיבה לא ברורה האיתותים אליה לא צלחו. אחר כך חדלה לבוא. כדי לחדש את הקשר, יצא פיינברג ב-9 בדצמבר מביתו שבחדרה למצרים בדרך היבשה. אפרים כהנא, עגלון מיפו שהכיר את הנגב ואת סיני היטב והיה קרוב משפחה רחוק של אבשלום, ליווה את פיינברג בדרכו. השניים התחזו ללוחמים במכת הארבה, שתקפה את ארץ ישראל, בעוצמה רבה באותה תקופה. לאחר שכהנא חזר, המשיך פיינברג לבדו וב-19 בדצמבר, נעצר בשטח ההפקר שבין הכוחות העות'מאנים והבריטים, מכיוון שלא הצטייד ב"וואסיקה" (תעודת מעבר). הוא הספיק להשמיד את החומר המרשיע שהיה עליו (רשימות צבאיות שכתב בדרכו ודרגות קצונה עות'מאניות, שלבש ללא הצדקה חוקית), אולם השטח בו שהה היווה עילה מספקת למעצר, בחשד לריגול. תשובותיו לא סיפקו את הטורקים, והוא נשלח לבית סוהר בבאר שבע. הידיעה על מעצרו הגיעה לאהרן אהרנסון; הוא ניסה לשכנע את הטורקים, כי אבשלום היה שליחו במלחמה נגד הארבה.

באותה תקופה הצטרפו אל רשת הריגול מספר אנשים חדשים, הבולטים ביניהם היו נעמן בלקינד מראשון לציון, חייל משוחרר מהצבא הטורקי[17], ויוסף לישנסקי, שומר במושבה רוחמה, ומנהיג ארגון "המגן". נעמן בן פנינה ושמשון בלקינד, נולד בשנת 1888 בגדרה[18]. נעמן החל לקבל חינוכו בגן הילדים העברי הראשון בראשון לציון ואחר-כך בבית הספר העברי הראשון במושבה. את לימודיו התיכוניים השלים בבית הספר "אליאנס" ביפו. תוך כדי לימודיו, היה בקבוצת הפעילים שהתנדבו למתן שיעורים בעברית, כדי להיאבק נגד הפצת השפה הצרפתית, בהשפעת פקידות הברון רוטשילד. עם סיום לימודיו, היה מורה ומזכיר בבית הספר ליתומי פרעות קישינב – "קריית ספר" – מיסודו של דודו ישראל בלקינד. נעמן היה מראשוני הישוב העברי ששירתו בצבא הטורקי, דבר שהתאפשר בעקבות מהפכת "הטורקים הצעירים" ב-1908. כשהשתחרר מן הצבא, עם פרוץ המלחמה, התקבל לעבודה כפקיד ביקב ראשון לציון. בהשפעת בן דודו אבשלום פיינברג, הצטרף למחתרת ניל"י, והגיע בה לתפקיד מתאם אזורי פעולות הריגול בדרום הארץ.

יוסף לישנסקי נולד בשנת 1890 בעיירה בפלך קייב שבאוקראינה. עוד כשהיה בגיל רך, אמו איידיל, מתה בדליקה, וכמעט כל אחיו ואחיותיו נפטרו ממחלת הכולירה. עלה עם אביו לארץ ישראל, כנראה ב-1896. את שנות ילדותו בילה יוסף בקרב קרוביו במטולה. יום אחד יצא האב למסע עסקים בירושלים, ממנו לא שב. יוסף הצטיין בלימודיו, ובהמלצת מורו יצחק אפשטיין, נשלח לסמינר למורים שבבית-הספר "למל" בירושלים. לאחר שנת-לימודים אחת, ירד יוסף למצרים ושם התפרנס מניהול חווה חקלאית. בשובו ממצרים חזר אל משפחתו במטולה ועבד כפועל אצל קרוב משפחתו יעקב גולדברג. בשנת 1907, התארגן קואופרטיב בן שישה חברים, לפיתוח אדמות-שלחין דרומה למטולה, רובן בתל-חי, ויוסף היה ביניהם. בדבריו על יוסף, באותה תקופה, כתב זכריה חיות: "כאן עברו עליו ימי סבל וגבורה וכאן נתחשל אופיו והוא ניכר במעלליו, באומץ ליבו ובעמידתו ללא חת בפני סכנות שאיימו עליו בראשית דרכו – בעבודה ובשמירה". יוסף השתתף לא אחת ברדיפה אחרי שודדים, שנהגו להתנפל על החורשים בשדות, והצטיין במעשי-גבורה נועזים. ב-1908 קיבל יוסף זכות איכרות במושבה החדשה בית-גן הסמוכה ליבנאל , שם עיבד במשך שנים אחדות את שדותיו והשתלב בחיי הכפר. מדי פעם השתתף במרדף אחרי שודדים שנהגו להתנפל על העובדים בשדות, והצטיין במעשי גבורה נועזים. בשנת 1910 נשא לאשה את רבקה ברושקובסקי, בת איכרים מהמושבה בית-גן, לזוג נולדה בת, עבריה, ובן, טוביה. לישנסקי עסק בשמירה באופן פרטי, ובשנת 1912 ניסה להצטרף לארגון "השומר". בתקופת המועמדות, הוא  הוצב לשמור תחילה בפוריה, לאחר מכן בבן שמן ולבסוף במלחמיה (לימים מנחמיה). כשהתקיפו ערבים את מלחמיה, בפברואר 1915, ירו השומרים והרגו את מנהיג המתפרעים. לישנסקי הואשם בכך שהרג את הפורע ללא הצדקה מספקת. בעקבות התקרית, נדחתה קבלתו כחבר בארגון "השומר", אף שהצטיין בשמירה ונודע כרוכב מעולה. סיפור זה היה רק העילה לדחייתו; למעשה נבעה הדחייה מהבדלי השקפה משמעותיים בינו לבין חברי וראשי 'השומר', בני העלייה השנייה. לישנסקי לא החזיק באידיאולוגיות סוציאליסטיות. גם בעיות אישיות היו בעוכריו. ישראל שוחט, מאנשי "השומר", כתב מאוחר יותר: "הוא היה שומר טוב, ידע להשתמש בנשק; היה בקי במנהגי הסביבה ובשפה הערבית – ואף על פי כן לא נתקבל כחבר ל'השומר', ואף הורחק מהשמירה, משום שגילה חולשת אופי, נטייה להרפתקנות ושחצנות". לאחר עזיבתו את "השומר", נפגש לישנסקי במושבה כנרת, עם קבוצת שומרים, חלקם דחויי "השומר", והוחלט להקים ארגון שמירה מקביל, בשם "המגן"[19]. כיוון שלא היה ברצונם להתחרות ב"השומר", שפעל בעיקר בגליל באותה עת, הוחלט לפנות למושבות הדרום, ולכבוש את השמירה מידי הערבים ששמרו בהן. "המגן" קיבל את השמירה בכמה יישובים, ובהם רוחמה, באר טוביה ועקרון. כעבור חודשים מספר זכה בשמירה גם בגדרה. אנשי 'המגן' חיו בצמצום, אכלו על-פי תור בבתי האיכרים שביישובם, שמרו, ותקופה מסוימת אף העבירו ביניהם זוג נעליים אחד, מן השומר ביום, אל השומר בלילה. חבריו של לישנסקי בארגון 'המגן', מעידים עליו שהיה "נפש פיוטית, יד אוחזת בעט ויודע ספר"[20].

בהיותו בכלאו ניהל אבשלום חליפת פתקים ומכתבים עם שאר אנשי הרשת. לצורך קיום הקשר בין כלאו של פיינברג, לבין אנשי אהרנסון בעתלית ובזכרון יעקב, פנו אנשי ניל"י ללישנסקי,  אז גם הוא נחשף, לקיומה של ניל"י. מאורעות ימיו האחרונים, ובמיוחד יחסיו עם אנשי ארגון "השומר", שימשו בסיס לוויכוחים ולעימותים היסטוריים במשך שנים רבות. דמותו הייתה שנויה במחלוקת עמוקה, הן במהלך חייו והן בתקופה הסמוכה למותו. מחלוקת הקשורה במישרין לאווירת המחנאות שפילגה את היישוב העברי בארץ ישראל, בימים של ערב מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה. חברי ניל"י מנו בלישנסקי תכונות שליליות כמו הרפתקנות, גנדרנות, שחצנות, פזרנות ודמגוגיה. אותן תכונות שבשעתן לא התקבל לשורות 'השומר'. למרבה הפרדוכס, חברי ניל"י ראו בתכונותיו השליליות, דווקא את ירושת עברו ב"השומר". כך נשאר לישנסקי, למרות מסירותו לעבודת ניל"י, מעין נטע זר בקרב חברי החדשים[21].

באותה תקופה הצטרפו  לניל"י גם איתן בלקינד, אחיו של נעמן וקצין בצבא הטורקי, ואבשלום פיין. הם היו מעבירים את המכתבים שהשליך פיינברג מכלאו לאהרון אהרנסון ב"דואר שליחים". בסופו של דבר, שוכנעו הטורקים כי פיינברג איננו מרגל, והוא שוחרר ב-11 בינואר (או ב-12 בו) 1916. במהלך תקופת ישיבתו של פיינברג במעצר, הגיעה לארץ שרה אהרנסון – אחותו של אהרון. היא למדה בבית-הספר במושבה, ובהמשך למדה בעצמה צרפתית וגרמנית; היא ידעה גם יידיש, טורקית וערבית. למדה אגרונומיה ובוטניקה, וסייעה לאחיה אהרון בחווה החקלאית שהקים בעתלית. בנוסף לכך, אהרנסון ידעה גם לרכוב ולמדה לירות באקדח. באביב 1914 נישאה בעתלית לחיים אברהם, סוחר יהודי אמיד ממוצא בולגרי, עמו חייתה מיוני 1914 עד סוף 1915 באיסטנבול. הנישואים לא צלחו. שרה התגלתה בעמדותיה האידיאולוגיות הבלתי פשרניות. כך למשל, כשבעלה היה זקוק לכסף לצורך עסקיו, ביקש לממש את הנדוניה שקיבלה שרה מהוריה – מגרש ופרדס, בשולי זכרון יעקב, אך שרה סירבה בתוקף[22]. ב-25 בנובמבר 1915 יצאה אהרנסון לדרכה מטורקיה לארץ ישראל. היה זה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בתקופת תנועת הגייסות הטורקיים ובזמן גירוש המוני ארמנים, ואהרנסון נאלצה לחזות במעשי רצח העם שביצעו הטורקים נגד הארמנים. היא נסעה במשך שלושה שבועות ברכבת בקרונות מלאים חיילים ובדרכים המשובשות של אנטוליה, באמצעות עגלות-איכרים. ב-16 בדצמבר 1915 הגיעה לארץ ישראל ובאותו יום כתב אחיה אהרן אהרנסון ביומנו: "לנגד עיניה ממש ראתה את עינויי הארמנים בידי הטורקים. ראתה מאות פגרים של ארמנים, מושלכים ולא מובאים לקבורה, כשכלבים אוכלים אותם". כשהגיעה לזיכרון, התמסרה בכול לבה לקבוצת הריגול.

בינתיים, הלך והצטבר מידע חשוב וחיוני. היה צורך ביציאתו של אחד מחברי הרשת למצרים, לשם העברת המידע שנצטבר וכדי לנסות ליצור קשר קבוע ויציב. הסגר הימי שהטילו מדינות ההסכמה, הודק מאז הפעם האחרונה שבה יצאו בדרך הים, ויציאה בדרך היבשה המדברית הוכחה כמסוכנת ביותר. לכן, לאחר שחרורו, ניסה אבשלום פיינברג לצאת מתחומי האימפריה העות'מאנית בדרך עקיפה וארוכה, אך בטוחה – הוא יצא לקושטא, אליה הגיע ב-11 בפברואר 1916, ושם ניסה להשיג אישור יציאה לגרמניה. הסיבה הרשמית לבקשתו הייתה כדי להתראות עם אחותו, צילה, שגרה בברלין. מקושטא יצא פיינברג לבורסה, לבקר את דודו יהושע חנקין. שם פגש גם את ישראל שוחט ומניה שוחט, שחיו שם מתוקף גלות שנגזרה עליהם על ידי הטורקים. פיינברג דיבר עימם אודות רשת הריגול וטען כי על היישוב לסייע לבריטים בכל דרך אפשרית; הם לא השתכנעו מדבריו, ושלחו לחברי ארגון 'השומר' בארץ עצה, להיזהר מאהרן אהרנסון ומקבוצתו.

שנת 1916 היתה שנת גישוש לקבוצה הראשונה של אנשי ניל"י. הם צרפו לחבורתן את חבריהם בני המושבות. בנוסף לאחים בלקינד, קרוביו של אבשלום, מראשון לציון, גם את מנשה ברונשטיין ויצחק הלפרין, מבין "הגדעונים" בזיכרון יעקב. האחים שניאורסון וניסן רוטמן, חבריו של אבשלום בחדרה. כפי שמתאר אלכסנדר אהרונסון בכתביו: "ולכן פנה אהרן אהרנסון אל צעירים פשוטים, אל בני הארץ מכבר, לאותם שלא דברו גבוהה-גבוהה, לאותם שאהבתם לארץ-ישראל לא באה מתוך ספרי תורותיהם של קרל מרקס ופרודון, כי אם מתוך שרשים עמוקים שקשרום עמוק עמוק באדמה"[23]. עם הזמן, כל בני משפחת אהרונסון, כולל האב הזקן, באו בסוד הריגול. ואף צורפו פועלים מתחנת הניסיונות אשר בעתלית. אבשלום ניסה לקשור לעבודתו את חברי "השומר", אך נכשל. אם כי היו כמה אנשי 'השומר' שהתקרבו לניל"י, ביניהם יהודה זלדין, מראשי 'בר גיורא' ודוד צאלביץ, ממייסדי "הרועה". בכך חרגו חברי ניל"י מתכנית הריגול ושאפו להקים תנועה אנטי עות'מנית ביישוב. היו תכניות על קבלת עזרה וכסף מהבריטים ולהשתלב בכיבוש הארץ[24].

ב-6 ביולי יצא אהרן אהרנסון לקופנהגן, שם נפגש עם כמה מדענים דנים ודן איתם בנושאים מדעיים, אך פעילותו העיקרית הופנתה להכשרת הקרקע לפעולות רשת הריגול, הן בין ידידיו בארצות הברית והן במשרד המלחמה הבריטי. בד בבד, יצר קשר עם השגריר הבריטי בקופנהגן  וסיכם אתו על הגעתו ללונדון, בבוקר ה-24 באוקטובר. שם שהה כחודש (עד ה-24 בנובמבר), ובפרק הזמן הזה נפגש עם אישים בריטיים רמי דרג. הוא עורר את התעניינותם, כמו גם את חשדם. אך בסופו של דבר, הבינו הבריטים, כי אהרנסון הוא אדם העשוי להביא להם תועלת רבה. אהרנסון חיבר דו"ח ובו מסר מידע רב ומועיל לבריטים, על המצב הצבאי בארץ ישראל בפרט ועל הנעשה בה בכלל. בנוסף, הוא ניסה להסב את דעת ההנהגה הבריטית לטבח הארמנים, שהתרחש אז. מעשיו של אהרנסון בתקופה זו, סייעו רבות לעבודתם של פעילים ציוניים אחרים, כחיים ויצמן בהמשך הדרך, ויש טוענים כי סייעו, בעקיפין, גם להצהרת בלפור. זו הערכה מוגזמת. מיטיב לנסח זאת הגיאוגרף וההיסטוריון, פרופסור רן אהרנסון, נכדו של שמואל (סם) אהרנסון, כי אם היתה לפעילות זו השפעה,היא היתה קטנה[25]. מבריטניה הפליג אהרונסון למצרים. הקצינים הבריטיים אותם פגש בכלל ואיש הקשר שנקבע קפטן אדמונדס, לא הבינו תחילה את גישתו של אהרנסון. הם היו רגילים למרגלים, הדורשים כסף עבור שירותם, ולא במרגלים אידיאליסטים. הם לא סמכו על נאמנותו לבריטים, והתייחסו אליו באופן מזלזל שפגע בו. הוא שנא את איטיות עבודתם של הקצינים הבריטיים, והתמרמר על כך שאנשיו מסכנים את חייהם והבריטים, אינם מתרשמים מכך כלל. החיכוכים הגיעו עד כדי כך, שב-20 בדצמבר הניח אהרנסון "מכתב התפטרות" במשרדו של אדמונדס. הבריטים הופתעו, הזמינו את אהרנסון לשיחה וביקשו שיחזור בו. הם הבטיחו לשפר את יחסם אליו והוא הסכים להמשיך, בלית ברירה. הוא תרם ממטען הידע הגדול שלו ושכנע את  מפעיליו, בערכיות הפוטנציאלית  של הרשת, שהבריטים  אף כינוה על שמו – "ארגון "   A"[26]. אחר כך כתב ביומנו: "יש לי חשק לירוק להם בפנים ולומר להם את דעתי על חוסר כשרונם המוחלט, לעמוד על המצב ולהבינו. אני מקלל מאה פעמים ביום את הרגע שבו החלטנו לילך עמם יחד" (5 בינואר). בסופו של דבר הוחלט לקיים ביקורי אניות קבועים בעתלית[27].

במחצית השנייה של 1916, חל מהפך בחזית הטורקית. תפיסת הלחימה הבריטית הקודמת, שדגלה במגננה לאורך תעלת סואץ השתנתה . הבריטים החלו  מתקדמים מזרחה, ובתחילת 1917 הגיעו לגבולה של  ארץ-ישראל. השינוי המערכתי חייב את מערך  המודיעין  האנושי  הבריטי להתארגן מחדש. כמעט כל תשתית סוכני השדה חוסלה  בידי המודיעין  המסכל העות'מאני,  סוכני   העומק היו  מעטים  והרשת שהחלו להעריכה כבעלת פוטנציאל טוב  – ניל"י –  נותרה  מנותקת מגע. דווקא בתקופה זו התעורר הצורך  במידע  עדכני,  מכיוון שבפתח   עמדה  ההתקפה על  קו  ההגנה  העות'מאני במרחב עזה  וחדירה  לארץ-ישראל. לכן  פתחו הבריטים במאמץ איסופי מיוחד, ובפברואר 1917, יזמו את  חידוש  הקשר הימי עם  תחנת   הניסיונות  החקלאיים בעתלית,  ששימשה מרכז הפעילות בארץ [28].

דווקא בשלב זה, בו נוצר לראשונה קשר יציב בין הבסיס הבריטי במצרים, יצאו אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי  (שהכיר היטב את הדרום) , בינואר 1917, למסע ארוך בדרך לסיני. בלילה שלפני הנסיעה, דיברה שרה על לבו של אבשלום והפצירה בו שלא ייסע, אך לשווא. באותה עת היה סיני בידיים בריטיות, וקו החזית עבר בין עזה לבאר שבע. לצורך המסע לבשו בגדי בדואים, רכבו על גמלים ושכרו להם מורה דרך בדואי. כלקח מן המסע הקודם למצרים, שהסתיים במעצרו של אבשלום, הם נעו בעיקר בלילות והשתדלו לא לעבור דרך יישובים. במשך כשבוע נעו כך, והגיעו לסביבות רפיח, אזור שהיה שטח הפקר בין שטחי הבריטים והעות'מאנים. שם איבדו את דרכם. כשעלה השחר (של ה-20 בינואר 1917), גילו לחרדתם, שהם נמצאים במקום בו היו לפני השקיעה. על פי עדותו של יוסף לישנסקי, התנפלו עליהם בין שלושים לארבעים בדואים וירו בהם, כנראה בגלל נקמת דם במורה הדרך הבדואי שלהם. אבשלום פיינברג נהרג ויוסף לישנסקי נפצע. הוא הצליח להגיע ליחידה אוסטרלית, שהשתייכה לצבא הבריטי, והם העבירוהו לבית מלון בפורט סעיד, משם הועבר בהמשך לבית חולים בקהיר. חמישה ימים לאחר ההיתקלות עם הבדואים במדבר, נודע לאהרן אהרנסון, כי לישנסקי שוכב פצוע בביץ חולים. הוא נפגש ושוחח עמו, וכך נודע לו על נפילת פיינברג. הייתה זו העדות היחידה על אשר קרה במדבר.  אהרונסון רשם ביומנו: "אבשלום נפל מכדור שפגע בו בגבו! אבשלום בידיהם של שודדים בדווים! אבירנו, האביר ללא חת וללא דופי, נרצח בביזיון בשבת ה-20 לחודש!… שוד ושבר!…". שרה אהרנסון כתבה לאחות רבקה, ששהתה עם אלכסנדר בארצות הברית: "הקורבן גדול יותר ודאי, ואם גם נצליח בעבודתנו, וישועת ישראל לוּ באה גם על ידי קורבן שכזה, האמינו לי יקירי כי לא הייתי רוצה בקורבננו היקר. אך כנראה שכך מזלם של כל השואפים עבור עמם וארצם, ומה עוד שהחביב הלך מרצונו הטוב ובכל לב, וידע גם עד כמה הוא מסָכן. כמה שלא נדבר וכמה דמעות שלא נשפוך זה לא מספיק לרגע את הלב, או לתת איזה סיפוק הצרה גדולה מאוד מאוד, ולמה לי עוד לבוא להמליח לכם את הפצע"[29].

מותו של פיינברג היה מכה קשה לחברו הטוב מחדרה, לוי יצחק שניאורסון. הוא כתב קינה בפנקסו: "למה חרג הרוח המזרחי וניתק את הקשרים בינינו?", "הידיד הטוב והאהוב, בחיר האנשים, איננו, איננו". ליובה שניאורסון שופך את לבו מול גלי הים, הנוף מעצים את תחושותיו, והוא מחפש לאן להוליך את אבלו, ועושה זאת בלשונו הפיוטית, מבקש "להוציא מציפורני המוות את הקרבן הנורא"[30].

במשך הזמן שבין היעלמו של אבשלום לבין נפילתה של ניל"י בידי העות'מאנים, לא ידעו גם אנשי ניל"י עצמם (פרט ליחידים, ובהם יוסף לישנסקי, ואהרן ושרה אהרנסון) היכן אבשלום. בהדפסה הראשונה של הספר "ניל"י – תולדותיה של העזה מדינית", בשנת 1961, מתואר מותו של אבשלום פיינברג במילים:

"חולות מדבר סיני כיסו לנצח על גופת אבשלום פיינברג, כדברי-נבואתו בשירו:

ולו גם תתן לבנו טרף לעיט ולעורב

השחור המקונן בהר חורב…

ומתנו בשחוק-לעג, בנשיקה מלאת-זיו

ומלאה הארץ לנצח אהבה ואביב".

פעמים רבות הואשם לישנסקי, כי הוא זה אשר רצח את פיינברג, ובדה את דבר ההתקפה הבדואית כחלק מריב רומנטי על לבה של שרה אהרנסון, ואף היו שמועות, כי נמצאה על אצבעו טבעתו של אבשלום, או שנראתה אצלו תמונתה של שרה אהרנסון, עם הקדשה לאבשלום בכתב ידהּ. המחקר מעלה, כי ככל הנראה פגש לישנסקי את שרה אהרנסון לכל היותר פעם אחת, בחטף, לפני המסע למצרים, ועובדה זו שוללת את הטענות על קשר רומנטי ביניהם. העובדה שניל"י הורכבה מאנשים הקרובים לגרעין החברים שהקים אותה, גרמה לכך שהיעלמותו של אבשלום פיינברג, בשלב מוקדם בפעילות הארגון, העלתה חשד בעיני חלק מהחברים. אהרן ושרה אהרנסון, יוסף לישנסקי וליובה שניאורסון היו בין היחידים שידעו על מותו של פיינברג. הם הפיצו בין חברי ניל"י האחרים, ידיעות על כך שנסע לאנגליה לקבל הכשרה כטייס בצבא הבריטי, אך סיפורם לא היה אמין. אפילו משפחתו של אבשלום לא ידעה על מותו. לאמו ולסביבתו הקרובה סיפרו כי הוא נסע ללונדון לקבל הכשרה כטייס בצבא הבריטי. ברם, העובדה שלא התקבלו ממנו מכתבים הייתה מחשידה מאוד. פיינברג נהג לכתוב מכתבים רבים, ושתיקתו הייתה מוזרה. היו חשדות כי הוא מת, אך לא היו ראיות מוצקות לכך.

עם החלמתו של לישנסקי מפציעתו, הוא הצטרף לאהרון אהרנסון ונראה שלא שררה הרמוניה בין השניים. אהרנסון היה מאופק והפגין פייסנות כלפי שותפיו הבריטיים ועם מוסדות הישוב הארצישראלי. לישנסקי היה נחפז בצעדיו ובהחלטותיו ולא תמיד שמר על המרחק והכבוד מול אהרנסון, ששיעור קומתו האישית והמדינית היתה גבוהה לאין ערוך. כבר בתחילת היכרותם הייתה הסתייגות של אהרן אהרנסון מלישנסקי. בין השניים היו הבדלי אופי שנבעו מרקע חברתי שונה: אהרן היה בן איכרים, ואילו יוסף נמנה עם מחנה הפועלים, ועל אף שלא נתקבל לשורות "השומר" ינק הרבה מאוירת האגודה. ההבדלים הללו יצרו התנגשויות ולא פעם מריבות בין השניים.

בסוף שנות ה-20, החל הסופר יעקב יערי-פולסקין, בכתיבת ספרים על אודות ניל"י, ובשנת 1930 התפרסם ספרו הראשון, "מרגלים או גיבורי המולדת?". בנימין רן, מהנדס שעבד במערכת הרכבות בחיפה, קרא את הספר והחליט לנסות ולחפש את קברו של אבשלום. הוא ביקש וקיבל העברה לאזור רפיח, ושם ניסה לדובב את הבדואים ולגלות מה אירע. רן יצר קשרים טובים מאוד עם הבדואים באזור, והם הובילו אותו אל מקום שנקרא בפיהם 'אלקבר אליהודי' – "הקבר היהודי". מעל הקבר צמח תמר, ככל הנראה מגלעין תמר שהיה בכליו של פיינברג בעת שנרצח. מושל סיני הבריטי, קלוד ג'רוויס, לא הצליח למצוא את הקבר בראשית שנות ה-30 משום שבגין טעות בדיווח חיפש אותו בשייח' זוויד ולא ברפיח. לאחר מלחמת ששת הימים, החליט קצין צה"ל, רב-סרן שלמה בן אלקנה, לחקור את הסיפור. הוא איתר את גופתו של אבשלום על פי עץ דקל פראי שצמח מגלעין שהיה בכליו של אבשלום בשעת נפילתו. מציאת השלד ותחקור זקני הבדואים, הביאו לטיהור שמו של יוסף לישנסקי. עצמותיו של פיינברג הובאו לקבר ישראל, בטקס צבאי ממלכתי, בחלקת עולי הגרדום שבבית הקברות הצבאי בהר הרצל, מקום אליו הועברו מאוחר יותר גם שרידי גופתו של יוסף לישנסקי.

שגרת הפעילות

החל מפברואר 1917 ועד תפיסת הרשת, קיימה האנייה הבריטית "“מנגם”" (Managem) –את הקשר בין רשת הריגול בעתלית לבין הבריטים במצרים. האנייה הייתה מבקרת בחוף עתלית, מדי כמה שבועות, בעיקר בלילות ללא ירח. אנשי ניל"י היו מתקשרים איתה באמצעות הנפת סדינים. התקשורת נעשתה לעתים מחוות הניסויים בעתלית ולעתים מ"חוות אהרנסון", הכוונה היא לכרם זיתים, שבקצהו היתה מלונה שגובהה שתי קומות. חלק מהתקשורת עם הספינה, נעשה משם.

רוב הפלגותיה הסתיימו בלא כלום בגלל הקושי לנחות על החוף. אנשי רשת הריגול כינו אותה בינם לבין עצמם "מנחם". הבריטים ניסו לבחון אפשרויות יעילות יותר להעברת מידע. בין הייתר בחנו אפשרות הנחת קו טלפון מן האניה אל החוף ושליחת סוכנים בכדור פורח. אך אלו נסתיימו בלא כלום[31]. כמו כן, הותקן שירות של יוני דואר, בשובך החצר של משפחת אהרונסון בזיכרון יעקב ובתחנת הניסיויים של עתלית[32].

באחת מהפלגותיה, ב-19 בפברואר 1917, ניתן השם "ניל"י" לקבוצת הריגול: ליובה שניאורסון, אחד מחברי הרשת, ישב על הסיפון ועלעל בתנ"ך, כשאהרן אהרנסון שוחח עם קצין בריטי, שהציע שבמפגש אנשי הרשת, עם היורדים מהאנייה יזדהו הדדית, כדי למנוע טעויות. אהרנסון ביקש משניאורסון להציע סיסמה, ושניאורסון פתח את "תנך הגורלות", כפי שהיו נהוגים בדרך כלל, ספר כמנהגם, עשר שורות מהסוף ונתקל בפסוק המקראי: "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר[33]. הסיסמה מצאה חן בעיני אהרנסון, והיא נקבעה להיות 'ניל"י'. מאוחר יותר הפך שם זה לשמה של הרשת כולה[34]. בשלב זה החלה שגרת עבודתם המעשית של אנשי ניל"י. לשם יצירת קשר עם האנייה “מנגם”, הם היו יוצאים לחכות לה על החוף בערב, בימים שנקבעו מראש. בימים אלו הייתה ה”מנגם” חולפת תחילה בשעות היום מול החוף, בדרכה לפגישה עם מרגלים ערבים בסוריה ובלבנון. כשהייתה מול זיכרון יעקב, היו אנשיה מביטים במשקפת לראות אם חלון הצריף בכרם משפחת אהרנסון פתוח. זה היה הסימן לכך שהדרך פנויה. ה”מנגם” הייתה מגבירה את הוצאת העשן מארובתה, כדי לסמן שהמסר התקבל. בשעות הערב או הלילה הייתה שבה, ואנשים ירדו ממנה ונפגשו עם אנשי ניל"י שחיכו להם על החוף או בתחנה בעתלית. מפגש כזה היה מסוכן: אפשר היה להיתקל ברועים ערבים או בחיילים עות'מאנים. בנוסף, היה חשש להטבעה (שלא התממש) על ידי צוללות גרמניות, ובשל תוואי קרקעית הים באזור המפגש הקבוע, היה קיים גם סיכוי שהאנייה תתקע על החוף ולא תצליח להפליג. האנשים היו נפגשים, ולמניעת טעויות בזיהוי בחשכה, היו קוראים זה לעומת זה: "ניל"י!" – "טוביה!" (הסיסמה שנקבעה כתשובה, על שם בנו של יוסף לישנסקי; על פי גרסה אחרת: 'טוביון'), ואז היו מעבירים זה לזה מידע או חפצים. באמצעות ה”מנגם” היה לניל"י קשר רציף ולא מצונזר עם גורמים מחוץ לאימפריה העות'מאנית. כך העבירה ניל"י לבריטים פרטי מידע צבאיים וכלליים על הנעשה בארץ לשימוש צבאי ופוליטי. היו גם תכניות אחרות לשימוש בקשר זה, אשר לא יצאו לפועל. המגע בין הארץ לבין הבריטים אשר במצרים, לא ארך יותר משמונה חודשים. בחודשים אלה התחוללו עיקר פעולותיה של אגודת "ניל"י" ובהם הפכה לגורם מרכזי בחיי הישוב בארץ[35].

מתחילת פעולתה של ניל"י, גילו מוסדות הישוב יחס עוין לפעולתה, מתוך חשש שמא יסכנו את שלומו. בראשית 1917 פרסמה מפלגת 'הפועל הצעיר', גילוי דעת המזהיר מפני ההשלכות המסוכנות של פעולותיה. יתכן מאד שסייעה לכך העובדה שאנשי המחתרת באו ברובם מבני האיכרים של העליה הראשונה. לימים כתב אליהו גולומב: "הבילויים התנוונו והגיעו לאיזה גילוי של מאה שחורה, בדמות פיינברג ובלקינד"[36]. פנחס שניאורסון, איש 'השומר', קרא לפירוקה של "קבוצת הריגול", גם בכוח[37].

אהרון אהרונסון חזר וביקש משרה שתבוא למצרים, כי חשש לגורלה. שרה סירבה ולבסוף נאותה לבוא לשבועיים בלבד. היא הגיעה לפורט סעיד דרך קפריסין, בלוויית יוסף לישנסקי וליובה שנאורסון. אהרונסון כעס על שלישנסקי עזב את הארץ בתקופה בה גברה התנגדותם של עסקני הישוב לריגול. דבר שעורר מתיחות גדולה ביניהם. הוא ניסה להשפיע על שרה להישאר עמו, בטענה שהעבודה היא למעלה מכוחותיה וכבר תרמה את חלקה, ואנשי המפקדה הבריטית גמרו את ההלל על הדו"חות שהתקבלו מהתחנה. גם אנשי המודיעין הבריטי ניסו לשדלה להישאר במצרים, אך לשווא. כנראה שנוצרו קשרים חמים בין שרה לבין ארכאולוג, דיפלומט, סופר ואיש צבא הבריטי תומאס אדוארד לורנס (Thomas  Edward Lawrence 1888– 1935), האיש שלימד את הערבים את לוחמת הגרילה והפך לאגדה ולמודל לדמויות מפורסמות כמו הארכיאולוג אינדיאנה ג'ונס. האיש כונה "לורנס איש ערב", והאגדה סביבו שנויה במחלוקת[38]. במשך שנים הועלו טענות שללורנס היו יחסים רומנטיים עם שרה אהרנסון. לורנס היה המום מן הסיפורים הנפלאים על שרה אהרונסון שסופרו במפקדות הבריטיות במצרים. יש האומרים שהיא הייתה האישה היחידה בחייו.

בפתיחה לספרו המפורסם "שבעת העמודים" כתב כך:

ל ס.א

"אהבתיך, על כן חפנתי גאון האדם בידיי, וכתבתי צוואתי בכוכבים לרוחב השמיים. לזכותך בחירות, הבית הראוי על שבעת עמודיו, שעיניך אולי תזרחנה עבורי. כשנגיע"[39]. עזיז ביי, שהיה מראשי הביון העות'מאני, אשר בין השאר, היה אחראי לתפיסת מחתרת ניל"י' כתב בזיכרונותיו, שהוא ראה את השניים נפגשים בעתלית ב-1916, אחיו של לורנס, ארנולד, הכחיש את הטענות[40].

כפי שהוזכר לעייל, באפריל 1917, פונו  תושבי יפו מעירם, בשל חשש לנחיתה בריטית בחופי העיר, ביניהם 5000 יהודים. עוד לפני שקיבל אהרון אהרנסון, ידיעה ברורה על הגירוש, הסיק מתוך רמזים במכתבים ששיגרו אליו אנשי הרשת, כי הגזירה ממשמשת ובאה. הוא הבריק להנרייטה סאלד ונפגש לשם כך עם נציגי  המודיעין הבריטי בקהיר[41]. התיאור המזעזע של הגירוש הסעיר את דעת הקהל העולמית. העות'מניים הבטיחו הקלות וסיוע לפליטים; דבר שאכן נעשה בלי כול רעש מבחוץ. הצבא העות'מאני חילק תבואה למפונים ואף סייע בתנועתם בארץ. האיכרים של מושבות צפון הארץ שלחו עגלות וגבו כסף רב עבור שירות זה. לאחר ניתוק היחסים בין טורקיה לבין ארה"ב, באותו חודש, נפסק הסיוע הכספי, שסייעו יהודי ארצות הברית ליישוב.

העברת זהב ארצה

אהרן אהרנסון פעל לגייס סכומי כסף גדולים שהתקבלו במצרים, לשם העברה ליישוב שהתמודד עם רעב כבד בתקופת המלחמה – כספי תרומות ממצרים, אירופה וארה"ב לשם משלוחם לארץ. למטרה זו החל לפעול במצרים באביב 1917 ועד מיוחד, בו היו חברים עסקנים ארצישראליים ששהו במצרים בשנות המלחמה. אהרנסון לא שותף באורח רשמי בוועד, כיוון ששהותו במצרים הייתה סודית, אך הוא דאג לאיסוף הכסף ולהעברתו. ב-15 באפריל הגיע משלוח הזהב הראשון לעתלית, ולאחר מכן הגיעו משלוחי זהב בקביעות עם ה”מנגם”. בחישוב משוער, עד כיבוש הארץ בידי הבריטים הועברו בין 20,000 ל-25,000 לירות טורקיות בזהב, שנאספו מיהודים מכל רחבי העולם. הוקפד על שליחת הכסף במטבעות, שערכם היה יציב וגבוה הרבה יותר משל שטרות. על מנת לא לעורר חשד, הוקפד שמטבעות אלו יהיו מן השנים שלפני המלחמה. הכסף הועבר לידי ועד ההגירה בראשות מאיר דיזנגוף, מן "הוועד הפוליטי", מוסד החרום היישובי בתקופת המלחמה, וזה דאג לחלק את הכספים לנצרכים. בתחילה היה הכסף מיועד לצורך המגורשים בלבד, אחר כך הוחלט שהוא יחולק גם לעניים שלא גלו. פרט לחלוקה ציבורית, נשלחו בעזרת ה”מנגם” כספים לאנשים פרטיים בארץ ישראל. גם כספים אלו עברו דרך ועד ההגירה. דבר שתרם לשיפור יחס היישוב לניל"י. בעצם קבלת הכספים האלה, הודו מנהיגי הישוב, לפחות דה פאקטו, באגודת ניל"י. לימים יכתוב על כך אלכסנדר אהרונסון: "מארץ-ישראל המוקפה מצור השמיעו את קול הנאקה של אחינו המעונים. עשרים וארבע שעות אחרי גרוש תל-אביב, הופיעו בכל העיתונים בחוץ לארץ מברקים מפורטים על אכזריות הגזרה. הודות לעבודתו של אהרן אהרנסון “המרגל”, הדפיסה הממשלה האנגלית, קול-קורא ליהודים בכל העולם, לשלח סיוע כספים לאחיהם שבארץ-ישראל, ותרומות לסיוע זה נתקבלו על ידי הוזרה [כך] החיצונית בלונדון. ובאותה שעה שצבאות האנגלים נלחמו בחירוף-נפש בצבאות התורקים [כך], באותה שעה שההסגר עמד בכל תקפו לכל ארך ים התיכון, בשביל להוריד את ערך הניר התרקי, נאותה הממשלה האנגלית לעשות לפנים משורת הדין להכניס בזהב ממש תרומות היהודים לסיוע הישוב הארץ-ישראלי. וה“המרגלים”, היו מסכנים את נפשותיהם בחשכת הלילות ובערפל הימים הסוערים, להוריד על שכמיהם את כיסי-הזהב, שנתקבלו אחר-כך על-ידי ראשי “ועד ההגירה” פה. מר דיזנגוף, שכל-כך עבד אז בעד הגולים והמהגרים, – “ריש-גלותא” של אז, וה“פרובוקטור” של היום – קבל את הזהב הזה בעצם ידו, ובעזרתו הציל מאות משפחות מאחינו האומללים. גם מר בצלאל יפה, שכלו קדוש וטהור הנהו ושכל-כך רחוק הוא מה“מרגלים” – גם הוא קבל מכסף זה בעד הסיוע למהגרים"[42].

אהרנסון הצליח במעשיו במצרים. הוא קנה את לבם של הפקידים והקצינים הגבוהים בקהיר וכאשר קיבל הגנרל אלנבי את הפיקוד על הצבא במצרים, היה אהרנסון ליועץ קרוב.

מבנה הארגון ויחסים פנימיים

ניל"י התפתחה, למעשה, מגרעין מצומצם שהלך והתרחב בשיטת "חבר מביא חבר". חברי ניל"י היו פסיפס של החברה היהודית בארץ באותה תקופה. היו בה חקלאים ורופאים, אנשי העלייה הראשונה והשנייה (אם כי ראשיה היו כולם בני העלייה הראשונה). היו בה גם כמה ערבים, בהם שני אחים מארונים. קשה להעריך את גודלו של ארגון ניל"י. במשך הזמן ננקבו מספרים שונים (גם על ידי חברי ניל"י עצמם), החל משלושים וכלה במאתיים. הבדלי האומדנים נובעים מכך, שלא היה רישום מסודר של חברים, והיו רבים שלא השקיעו בה את כל מרצם, אך סייעו בדברים מסוימים. על פי אחת הספירות, מספר החברים בגרעין הפעילים המצומצם, שאנשיו השקיעו את עיקר מרצם בפעילות הארגון, עמד, בשיא כוחה של ניל"י, על כ-26 חברים[43].

בנוסף לחוסר הבהירות לגבי מספר החברים, חסרה גם היררכיה ברורה. ראש הרשת לא היה בכלל בארץ. כשאהרן אהרנסון העביר הוראות ממצרים, מילאו אותן. בארץ לא היה דירוג או היררכיה בין החברים. כל אחד מילא את תפקידו. אחרי מות אבשלום, עבר ניהול עניני ניל"י, לידי שרה אהרונסון והיא זכתה לאמונו המוחלט של אחיה. גם אנשי ניל"י רחשו לה אמון, אף על פי שמכמה מהם, ביניהם אחיה צבי, נעמן בלקינד ואחרים, לא היו מרוצים מקרבתה היתרה ליוסף לישנסקי. שרה היוותה את המרות המוסרית ובידה נשארה ההכרעה בכול עניין חשוב, אולם העניינים האדמיניסטרטיביים רוכזו בידיו של לישנסקי. אהרונסון פקפק לא מעט בדבר התאמתו של לישנסקי לתפקידו, אך בסופו של דבר לא היתה לו ברירה. השנים ריכזו את הפעילות ותיאמו את הגעת האנייה, והחברים מילאו את ההוראות שלהם מכוח הרצון המשותף להשגת המטרה[44]. לישנסקי עבר לגור בזיכרון יעקב עם בני משפחתו. במושבה ריננו שהוא מנהל רומן עם שרה

ריגול

חברי ניל"י העבירו מידע לבריטים על הנעשה בארץ ישראל, במגוון של היבטים צבאיים וכלכליים, החל מתנועת כוחות עות'מאניים ומיקום כלי רכב, עד מחירי מצרכים. יוסף לישנסקי נהג לערוך מסעות בכל הארץ, ולאסוף את המידע מהרכזים והמודיעים במקומות השונים: בראשון לציון היה מרכז של ניל"י, שאותו ניהל נעמן בלקינד. הוא ריכז וערך את הידיעות מאזור הדרום. לשם כך ניצל את היכרותו עם אנשי מפתח בצבא העות'מאני. הרי דוגמה לדיווח שהועבר על ידו: "ראשון לציון, 19 מארס, לילה. מאחד-עשר תותחי-ההרים נשלחו שמונה לחזית, דרומה, ושלושה לשרונה, שכונת תל אביב. אני מצרף ציור המראה את עמדות הסוללות של התותחים האלה…רושן ביי, מפקד המחנה בירושלים, הוגלה לאנטוליה, מפני שמצאו אצלו שישים אלף לירות בזהב. המפקד הגרמני טילר וכל המטה שלו נהרגו בעזה על ידי פצצה מאווירון אנגלי". בדרום פעל סוכן נוסף חשוב של ניל"י, האגרונום אליהו רנא מזי"א (בנו של ד"ר אהרן מאיר מזי"א). הוא צורף למטהו של המפקד העות'מאני הבכיר בהג'ת ביי, לצורך חקלאי, ומונה בנוסף להיות הצנזור הראשי של מכתבי החיילים העות'מאנים מן החזית. הוא היה אוסף פרטי מידע בעלי חשיבות, ומעביר אותם לנעמן בלקינד בראשון לציון. בדמשק פעלו סוכנים רבים של ניל"י, בעיקר קצינים יהודיים בצבא העות'מאני. רכז הפעילות בסוריה, איתן בלקינד, קצין בצבא העות'מאני ואחיו של נעמן, בלט במיוחד. הוא הצליח להשיג, בין השאר, את מחברת הצופן של תחנת האלחוט הגרמנית באזור. הוא גם נהג לציין מקומות קריטיים מבחינה צבאית ןסקירה מעודכנת ומפורטת של סביבות דמשק.

הבריטים שמו את הדגש על תנועת הרכבות בלוונט. בעיקר בצמתים, כמו חאלב, דמשק, עפולה ובאר שבע. עפולה היוותה מוקד פעילות מרכזי של הצבא העות'מאני. כוחות רבים עברו בה מסוריה לדרום הארץ, והתקיימה בה פעילות צבאית רבה. העיר משכה את תשומת לבם של אנשי ניל"י, והם הפעילו בה סוכנים. החשוב שבהם היה ד"ר משה ניימן, רופא בצבא העות'מאני ובעל קשרים עם בכירים בו. הידיעות שהביא היו רבות-ערך באופן מיוחד. הוא דיבר שפות רבות, ובהן גרמנית, טורקית וערבית, והיה מתרועע עם קצינים מהצבא העות'מאני ומהצבא הגרמני, ואף שימש כמתורגמן ביניהם. ד"ר ניימן גם טיפל בבכירים עות'מאנים כאחמד ג'מאל פאשה, אנואר פאשה ועוד. הוא שאב מהם סודות, והעביר אותם למרכז בזיכרון יעקב. כאשר הועבר משם לתפקיד אחר, על ידי העות'מנים, מלא את מקומו דוד סוקולוביץ, שפתח חנות קטנה בתחנת הרכבת של עפולה ומשם תצפת על תנועות הצבא העות'מאני וכתב דוח"ות מודיעיניים.

בירושלים פעל, בין השאר, המהנדס נחום וילבושביץ', שהיה גיסו של אבשלום פיינברג. כמהנדס עירוני הייתה לו גישה למידע רב על אודות העיר. הוא העביר לעתלית את מפת ירושלים ודו"חות מפורטים על הנעשה באזור העיר. בהמשך הועבר לדמשק, ומונה לאחראי על אספקת המים לצבא העות'מאני. מירושלים גם שלחו סוכני ניל"י לבריטים, מידע על מיקומו של אחמד ג'מאל פאשה; לאחר מכן הפציץ מטוס בריטי את המקום, אך ג'מאל פאשה לא נפגע[45].

פרופ' רן אהרנסון מעיד, שהגם ששרה היה גדולת גוף, היתה נשית מאד וניצלה תכונה זאת, לחליבת מידע מקצינים טורקיים, שהיתה משתתפת בנשפיהם. לימים, כתב עזיז ביי, מפקד המודיעין הצבאי של האימפריה העות'מאנית בלבנט, בזמן מלחמת העולם הראשונה, ש"בכל משרד עות'מני ישב סוכן בריטי ובכל מיטה של קצין עות'מני, שכבה מאהבת שנשלחה על ידי הבריטים"[46]. בדיקה של הדו"חות הבריטים, מראה שלא היה ולא נברא.

עבור הבריטים, הייתה ניל"י מקור מידע אמין. אנשי המודיעין הבריטיים לא סמכו על אמינותם של הסוכנים הערבים שהפעילו באזור ארץ ישראל וסוריה, והמודיעין שסופק על ידי ניל"י נחשב לאמין ותפס מקום בין המקורות החשובים בעיני הבריטים. יגאל שפי שחקר את נושא תרומתה של ניל"י למודיעין הבריטי, מוכיח כי  בעיקרו של דבר, המידע שהועבר הגיע תמיד אחרי זמן רב וחשיבותו הייתה באימות המידע שנאסף מהסוכנים הערבים, מידע שהגיע מהר וישירות לבריטים. שלא  כבתחילת השנה, שעוד פקפקו  אנשי המודיעין בקיומה המאורגן  של  ניל"י, הרי באמצע השנה כבר העמידוה בשורה הראשונה של מקורותיהם האנושיים, היחס כלפי רוב הסוכנים   האחרים  היה כאל שכירים הפועלים מטעמי תועלת  אישית  ולפיכך יש  להיזהר בדיווחיהם,  ואילו ארגון A נתפס כפועל  מטעמים אידאולוגיים וכמי שבא לשרת עניין לאומי ולפיכך ראוי הוא  לאמון. משקלו האישי הסגולי של אהרון  אהרונסון בעיני הבריטים ומטען הידע העצום שלו על הארץ, תרמו גם הם הרבה לראייה זו. יתרון גדול נוסף היה הידע המעמיק והמקיף שהעמיד אהרן אהרנסון לרשות המודיעין הבריטי, בנוגע לתנאיה הטבעיים והאנושיים של ארץ ישראל וסביבותיה. כמו כן, כמה מאנשי ניל"י דיברו גרמנית ויכלו לקבל מידע מקצינים גרמנים. חודשיים  לפני  נפילת הרשת, העריכוה הבריטים כמקור היומינט (HUMINT;  קיצור של HUMan INTelligence) הטוב ביותר שהיה להם באותו הזמן  בארץ-ישראל  ובסוריה .

ראו סרטון על פעילותה המודיעינית של ניל"י

החיסרון הגדול היה בכך שהמידע שסיפק הארגון, היה מגיע לעיתים קרובות, באיחור גדול. מפגשים עם אניית הקשר התרחשו בתדירות נמוכה, וכך אירע שהמידע שהשיגה ניל"י – פעמים אף מידע שסוכני ניל"י היו הראשונים להניח עליו את ידם – התיישן, או שהבריטים הצליחו להשיגו בינתיים בדרכים אחרות. כך למשל, מידע איכותי שספקה ניל"י על הגעת דוויזיה עות'מנית לרמלה ושתי דוויזיות לעפולה, הגיע לידי הבריטים באיחור של חודש. המידע של ניל"י התחרה במידע רב שנלקח משבויים ובעיקר עריקים מן הצבא העות'מני. כך למשל, יצרה ניל"י קשר עם קמב"ץ עות'מני שערק מגדודו. זהו מידע בעל ערך רב. אלא עד שהצליחו להעבירו אל הבריטים במצרים, כבר הגיעו אליהם שמונים וחמישה עריקים מגדודו, דבר שייתר את המידע שהביא. לשם כך נבחנו דרכי התקשרות נוספות, כאלחוט, אך פרט למשלוח יוני-דואר במקרים מסוימים, לא נעשה דבר. זאת ועוד, בתקופה זו ירדה חשיבותו של המידע האנושי והושם דגש על אמצעים טכנולוגיים. החשובים בהם היו מטוסי ים, שצילמו את המתרחש בארץ והעבירו לידי המטה הבריטי עדויות בזמן אמיתי. אמצעי נוסף היו האזנות הסתר. הבריטים האזינו לרשת העות'מנית ופענחו את כול מסריה. ידיעה יוצאת דופן בחשיבותה שסיפקה ניל"י ,הייתה על החלפת מערך המטוסים העות'מאני במטוסים מתקדמים יותר. הבריטים לא ידעו על כך ממקור אחר, ובעקבות הידיעה שדרגו את כלל המטוסים שלהם בחזית ארץ ישראל[47]. למרות זאת, מנקודת ראייה  מקצועית השיגה רשת הריגול, הישגים   מודיעיניים  מוגבלים בלבד. ניל"י תיזכר פחות בזכות תרומתה המודיעינית  ויותר בזכות  אמונתם , פועלם  ואומץ  לבם  של חבריה וחברותיה[48].

חשדות ראשונים

חשדות עות'מאניים בריגול כלפי יהודי היישוב החלו בשלב מוקדם של המלחמה. עוד בטרם הוקמה ניל"י, בינואר 1915, נאסרו 13 צעירים בני חדרה (ובהם אבשלום פיינברג), בטענה כי הם מעורבים בריגול. כל 'פשעם' היה שהם ישבו סביב מדורה בלילה בחוף הים – מעשה שפורש על ידי הטורקים כניסיון איתות לספינות בריטיות בים. הם שוחררו לבסוף, עקב התערבות מקרית של קצין טורקי בכיר, בזכות קשריו של אהרן אהרנסון.

כשם שאנשי ניל"י, נהגו למשוך לעבודתם אישים שונים בישוב, כך ניסה אהרנסון להגביר את השפעתו בקרב הפליטים במצרים. לשם כך, נהגו אנשי ניל"י להעביר מכתבים וכספים מן הפליטים שבמצרים, לקרוביהם בארץ. אך פעולה זו לא סייעה, בלשון המעטה לשמירת סודיותה של האגודה. כבר באביב 1917, זמן קצר לאחר שהוקם הגשר בין עתלית למצרים, פשטה השמועה בישוב, על קיום הקבוצה המסוכנת בתוכו. בכל מקום דיברו בסודי סודות על "אורחיה של רחב הזונה", שהתגלו בארץ. ראשי  'השומר', ישראל גלעדי ושמואל הפטר, תבעו מן הישוב מעשים של ממש, לעקירת הנגע, שאותותיו נראו גם באגודתם. חלקן אף ירדו לפרטים: "נודע לי" – כתב צבי נדב, מראשי ארגון "השומר" – "שקיימת קבוצת מרגלים עבריים לטובת האנגלים ויוסף לישנסקי נמנה עליה, וקבוצה זו קשורה בבית אהרנסון ובאבשלום פיינברג. הכתה אותי בתימהון עוד יותר גדול העובדה, שהם עובדים לאור השמש, ללא שמירה אלמנטארית של חוקי הקונספירציה. היו מראים באצבע: 'פלוני הוא בן חבורתם!…' סופר, שיוסף לישנסקי בא בימים אלה ממצרים והביא דרישת שלום ומתנה לאשה אחת נודעת". גם יוסף לישנסקי עצמו ציין זאת באחד ממכתביו לאהרן: "יהודינו פטפטו כל כך הרבה, עד שיש להתפלא איך הממשלה לא הרגישה בנו". לא מן הנמנע, ששמץ מאותן שמועות הגיע לאוזניהם של הטורקים, אך לא היה להם מידע מדויק. אי זהירותם של אנשי הריגול חסרי הניסיון, שהתרברבו כמעט בגלוי בפעולותיהם, חיזקה שמועות אלה. שרה אהרונסון ויוסף לישנסקי היו עוברים בכל רחבי הארץ, נפגשים בגלוי עם קצינים טורקיים ומשוחחים עמם. מתוך רצון לכבוש עמדה בציבור היהודי, הם הפיצו ידיעות על פעולותיהם. בעניין זה כתב לישנסקי לאהרונסון, ב-4 ביולי 1917: "לנו יש עניין, שידעו יהודינו, כי אנו השליחים למצווה זו". יתכן גם שחלק ממטבעות הזהב שהוטבעו בבריטניה והגיעו דרך ניל"י אל הישוב היהודי, מצאו את דרכם לידי הטורקים ומכיוון שהוטבעו בזמן המלחמה, הסיקו שפועלים בארץ מרגלים.

נוסף על כל זאת, הבריטים לא השקיעו מאמץ במידור הסוכנים זה מזה. כך, סוכנים ערבים שפעלו עבור הבריטים ידעו באופן מעורפל על קיום רשת ריגול יהודית באזור עתלית, וכשנתפסו על ידי העות'מאנים, דיווחו על כך בחקירתם. גם זה עורר חשדות, אך עדיין לא היה בכך מספיק כדי לעצור את הרשת.

תפישת היונה

לקראת תחילת חודש ספטמבר 1917 שלחה שרה אהרנסון, שני זוגות יונים למצרים, וביקשה שה”מנגם”, אניית הקשר, תגיע אל מול חופי עתלית ב-10 בספטמבר. היו ידיעות מעורפלות על מתקפה צפויה של הטורקים בחזית עזה, אותן ביקשו חברי ניל"י להעביר. יונים אלו לא הגיעו ליעדן, אולי עקב שימוש לא נכון של חברי ניל"י ביונים או בשל כישלון האימונים שעברו במצרים. אחת מן היונים נחתה בין יוניו של אחמד בק, המודיר (מושל מחוז) בקיסריה. ב-4 בספטמבר, הוא הבחין ביונה הזרה ובפתק שהיה קשור לרגלה. הפתק היה מוצפן והוא לא הצליח לקרוא אותו. במהרה נפוצו שמועות ביישוב על תפיסתה של היונה, ויוסף לישנסקי ידע על כך כבר בליל אותו יום. איש ניל"י, מנשה ברונשטיין, נשלח מיד לתחנה בעתלית, שחט את כל היונים שהיו שם וקבר את בשרן באדמה. יוסף לישנסקי הגיע לתחנה בעתלית והשמיד או גנז מסמכים שחשש שייתפסו. למחרת היום הביאו פקידים עות'מניים את היונה שנמצאה למלון "גרף" בזיכרון, בתקווה שלמראה היונה יפתחו פיות הבריות ויגלו את שולחיה. אנשי המושבה הסתכלו ביונה ושתקו. דוד פרג'י, פקיד יהודי במחלקת החקלאות הממשלתית, נתבקש לפענח את כתב הסתרים, אך לא הצליח[49].

תפיסת היונה לא גרמה לתפיסת ניל"י באופן מידי. הטורקים לא הצליחו לפענח את הצופן (אף שהיה פשוט לפיצוח), וכשלו בניסיונם לשכנע את יהודי הארץ לעזור להם, בפיענוח או בהלשנה. עם כל זאת, בשלב זה ידעו הטורקים בוודאות, שמתבצע ריגול מתוך הארץ. תפיסת היונה גרמה לסערת רוחות אצל ראשי ניל"י. יהודה זלדין וראובן שוורץ דרשו את הפסקת העבודה. לדעתם, היה צורך בהפסקת הפעילות לזמן מה, עד שיירגעו הרוחות. יוסף לישנסקי חשב שצריך להמשיך את העבודה בכל מחיר… ההכרעה נפלה לטובת דעתו של יוסף, והפעילות נמשכה. השמועה על מעשה היונה פשטה בישוב. מצב הרוח נהיה קשה. ברור היה שאם הטורקים, שנלחמו מלחמה נואשת בחזית עזה, ידעו על הריגול בעורפם, הם ישפכו את חמתם על הישוב. מעבר לכך, רשת הארגון של אהרונסון עוררה התנגדות אידיאולוגית. בניגוד לאדם המשליך נפשו מנגד בשדה הקרב, נחשב המרגל לאדם מועל באמון ולאיש חסר מצפון[50]. ועדי המושבות הזהירו את בניהם שיפסיקו כל קשר עם ניל"י וגם המוסדות החליטו לנתק איתם את קשריהם.

מעצר נעמן בלקינד

ב-9 בספטמבר, או בעשירי בו, יצא למצרים נעמן בלקינד, בן דודו של אבשלום וידיד נעוריו, על מנת לחפש את אבשלום פיינברג, מבלי שיודיע על כך לחבריו. להחלטה קדמו ויכוחים עם יוסף ושרה, שלא שיתפו את בלקינד בידוע להם. בלקינד ביקש מהם לצאת למצרים ב'“מנגם”', אך הם סירבו. הוא איים כי יצא לבדו למצרים, אך הם לא האמינו כי יממש את איומו. איתן, אחיו הצעיר של נעמן, השתדל להניאו ממעשהו. כך גם עדינה, אשתו של נעמן, ניסתה למנעו מן ההרפתקה. נעמן ענה שלא יכול לשקוט, טרם שגילה את סוד היעלמו של אבשלום. בלקינד בחר ללכת בדרך היבשה, וב-13 בספטמבר נתפס, כנראה, על ידי קבוצת שודדים בדואים, סמוך לביר עסלוג', אשר הסגירה אותו לידי העות'מאניים. הוא הובל לבאר שבע, ושם טען לחפותו. העובדה שבכליו נמצאו רשימות בעלות אופי צבאי מובהק הייתה בעוכריו. בתעודות אלו היו נקובים שמות של אנשים ופרטי תכניות צבאיות; דבר זה לא יכול היה נעמן להכחיש. הטורקים לא קיבלו את טענותיו שהלך לקנות שעורה, או לראות את פרדותיו, שנמצאו בשירות הצבא הטורקי. הם החליטו לתלות אותו, כעבור שלושה ימי חקירה, אך בעצת הקצין הגרמני קרס פון קרסנשטיין, שינו את החלטתם והמשיכו בחקירות כדי למצוא שותפים למעשה הריגול. הבשורה על לכידתו של נעמן הגיעה לזכרון יעקב ארבעה ימים לאחר תפיסתו, ב-17 בספטמבר. אנשי הרשת חששו מאוד וניסו למצוא דרכים לפתור את הבעיה: הראשונה, לשחרר את בלקינד במבצע צבאי: שישה צעירים חברי ניל"י ייכנסו חמושים, לבושים כשוטרים טורקיים, לכלאו בבאר שבע וייקחו אותו לחופשי. בעת הצורך, כך תוכנן, ייכנסו אנשי ניל"י עם הטורקים בקרב. הצעה זו נדחתה בגלל הסכנה שבה. ההצעה שנתקבלה לבסוף, הייתה להמשיך בעבודה בתקווה שבלקינד יחזיק מעמד ולא יחשוף את חבריו, ובתוך כך לנסות לשחררו על ידי בקשיש. בתחנה בעתלית לא היה כסף רב באותו זמן, ובניל"י העריכו את הבקשיש הדרוש ב-3000 לירות טורקיות. הם דרשו מהאנשים במצרים שישלחו הרבה כסף ובדחיפות, אך אלה התקשו לאספו במהירות כה רבה.

בינתיים, גילו העות'מאנים את סודותיו של בלקינד. לא ברור איך בדיוק . מאוחר יותר  הוא סיפר להם, שהוא מבקר באזור, כדי לבקר את ידידו השייח' הבדווי עלי פואד ביי. הם שחררו אותו ועקבו אחריו, בעוד הוא ממשיך אל השייח'. האחרון , על פי פקודות הטורקים, שיכר (ואולי אף סימם) את נעמן ומשך מפיו את סודותיו בדרך זו. הוא סיפר שמות אנשים והתרברב במעשיו. הוא אף הציע לידידו הבדווי, להצטרף לשורות האנגלים. כך, נחשפה ניל"י לגמרי[51]. בלקינד הועבר לדמשק, שם נשברה רוחו. וכאשר הובטח לו שאם יודה בכול פשעיו יסלח לו, הוא סיבך עשרות מחבריו ומאנשי הישוב האחרים, מבלי שהציל את חייו הוא. בימי מאסריו הראשונים של בלקינד, גברה המתיחות בעתלית והגיעה אל שיאה. הלחץ מצד ועד זכרון יעקב וייתר המושבות גבר. הם איימו בגלוי במלחמת אחים, אם לא יפורק קן הריגול. שרה אהרונסון תבעה להפסיק את פעולות הריגול, אבל לישנסקי סירב להישמע לה.

ההצעה השנייה הייתה לפנות את כל שאר אנשי ניל"י ב'מנגם' למצרים. הצעה זו יושמה באופן חלקי: ב-25 בספטמבר , ערב יום הכיפורים תרע"ח, הגיעה סוף סוף האנייה "מגנם" לחופי עתלית. כמה אנשים פונו למצרים, ביניהן אשתו ובנו של שמואל אהרנסון  – אחיהם של שרה ואהרן – שהיה מפעילי ניל"י. פינוי מלא לא התבצע, מחשש לעורר תשומת לב טורקית, שתגרום לפגיעה בנשארים בארץ. בשלב זה עדיין לא היה ברור, כי לכידת בלקינד תפיל את שאר חברי הרשת, והוחלט לפנות את האנשים בהדרגה, כך שהפינוי לא ימשוך תשומת לב. ההרגשה בעקבות ההחלטה לדחות את מועד הפינוי הייתה קשה, ושרה אהרנסון כתבה על כך: "אפשר מאוד שזו טעות מצדנו ושנאחר את המועד לברוח, אבל אנו מסכנים את עצמנו עד הרגע האחרון". שרה עצמה סירבה להימלט ללא חבריה והציעה שהאנייה תשוב כעבור יומיים, על מנת למלט את כל הקשורים בעבודת ניל"י. במכתבה לאהרון כתבה: "אני רוצה להיותה אחרונה ולא הראשונה – לעזוב". הכוונה לעלות על המנגם ב-27 בספטמבר, אך היא חיכתה לשווא: המנגם לא הגיעה בשל לילות הירח הבהירים של אמצע תשרי ושרה נאלצה לעמוד על משמרתה ולצפות לאסון הקרוב ובא.

מעצרים בזכרון יעקב

את המעקב אחרי ניל"י ריכז עזיז ביי – ראש המודיעין של הארמיה הרביעית, בפיקודו של אחמד ג'מאל פאשה. בתפקידו עסק בחשיפת מרגלים ונטרול רשתות ריגול ברחבי הלבנט[52]. בזיכרונותיו מפרט עזיז ביי, את דרך איסוף המודיעין והחקירות בהם השתתף. המרגלים אותם חשף, עונו קשות, על מנת שיסגירו את חבריהם ולאחר מכן נשפטו בבית משפט צבאי בעיירה הלבנונית עלייה ובמקרים רבים הוצאו להורג בדמשק או בעיירה עלייה עצמה. אנשיו של עזיז ביי חשפו מרגלים רבים בהם מרגלים שהופעלו על ידי המודיעין הבריטי, בפיקודו של לורנס איש ערב ומרגלים מרונים, שריגלו למען צרפת ואת רשת הריגול של ניל"י,[53].

בערבו של ה-1 באוקטובר, מוצאי חג ראשון של סוכות התרע"ח, הקיפה פלוגת חיילים עות'מאנית את זיכרון יעקב מכל עבריה. כשנודע לשרה אהרונסון על בואם של הטורקים, הפקידה אלף לירות טורקיות מכספי התחנה, בידי דוד שטרנברג, קרוב משפחתה שלא היה פעיל ניל"י, עברה בביתה והחביאה פרטים וחפצים מפלילים; זה לא עזר לה: הטורקים, שכוונו לבית אהרנסון על ידי אנשי המושבה, עצרו את שרה, אפרים וצבי אהרנסון, בני משפחת לישנסקי (פרט ליוסף), ופעילי ניל"י אחרים. כמו כן, לקחו עמם את שרה, צבי (אחיה) ופישל (אביה) אל המפקדה הטורקית הקרובה. הם עינו אותם בפאלקות (הלקאות על כפות הרגליים והידיים), בדרישה לגלות את מקומם של יוסף לישנסקי וראובן שוורץ – בן דודה של שרה וחבר ניל"י, שחשבו אותו בטעות לאחד הבכירים ברשת – והכריחו את שרה להביט בעינויים. היא טענה שאביה ואחיה לא היו שותפים לריגול. את מקומם של המתחבאים לא גילו. הטורקים עינו גם בני משפחה של ראובן שוורץ. לפנות בוקר, בתום העינויים, שוחררו האנשים לבתיהם, כאשר חיילים עות'מאנים הוצבו בפתחי הבתים.

בינתיים, התחבאו שאר חברי ניל"י במקומות שונים: יוסף לישנסקי, מנשה ברונשטיין ויצחק הלפרין, ברחו לגבעות שליד זכרון יעקב, ומשם השקיפו על הנעשה. ראובן שוורץ התחבא בביתו של ידיד משפחתו, ערבי שגר באזור זיכרון יעקב. דוד סוקולוביץ', שחי באזור עפולה, שמע על המעצרים והחקירות בזכרון יעקב והסגיר את עצמו לצבא הטורקי בתור עריק (פָרר). הוא הועסק בעבודות כפייה, מבלי שידעו הטורקים כי ריגל נגדם בעבר. בלילה, החליט מנשה ברונשטיין לחזור לביתו; הוא חשש מהתעללות במשפחתו. בחסות החשיכה חדר לזיכרון ונכנס לביתו דרך החלון האחורי. הוא העמיד פני חולה, וגם הוא נאסר.

באמצע היום השני לעינויים, הועברו העצורים לבית משפחת ריבקינר, ששימש לפני כן כמשרד וספרייה עבור אהרן אהרנסון. הפעם עונתה גם שרה אהרנסון. העינויים כללו הצלפות, מכות, צביטות במלקחיים, הנחת ביצים רותחות תחת בית השחי ובין הברכיים ועוד. בין עינוי לעינוי היו קושרים את שרה לידית הדלת, כדי שלא תוכל לנוח בישיבה על הרצפה. היא הייתה נאנחת וצועקת מכאב על מכותיה ומקללת את הטורקים ביידיש, ערבית וצרפתית, אך לא גילתה דבר על שאר אנשי ניל"י ולקחה על עצמה את האחריות לכל פעולות הריגול. כשהציעו לה הטורקים מים לשתייה, סירבה לקבל מידם. רבקה לישנסקי, אשתו של יוסף, נכחה במקום עם שני ילדיה. היא אמרה לטוביה, בנה הקטן, שיגיש את המים בעצמו לשרה, והיא קיבלה אותם מידו. תוך כדי חקירות, תקשרה שרה עם רבקה לישנסקי והתייעצה, מתי לאבד את עצמה לדעת. כאן או בנצרת. לישנסקי התנגדה, משום שסברה שיכול להתרחש נס. שלושה ימים נמשכו העינויים. בסופם של שלושת ימי החקירות והעינויים, הוחלט להעביר את העצורים לנצרת. ב-5 באוקטובר 1917, בטרם היציאה לנצרת, ביקשה שרה ללכת לביתה, להתקלח ולהחליף בגדים. הטורקים הסכימו. שרה הובלה לביתה זקופה וגאה, והותירה רושם רב על רואיה. מפקד משטרה טורקי שצפה בה, אמר לאחר מכן ש"החל להאמין במלכות ישראל", כיוון ש"שרה פסעה כמו מלכה". כל זאת שלאורך הדרך ליוו אותה אנשי המושבה, כשהם מטיחים בה קללות ונאצות[54]. בביתה נכנסה לחדר האמבטיה, הספיקה לשגר מכתב החוצה, בו בקשה לנקום במענייה, הפעילה את ברז המים וירתה לתוך פיה מאקדחה. החיילים הטורקים ששמרו על הבית הזעיקו רופא לקול הירי. חסן בק, הרופא החוקר מנצרת, קיווה שיציל את חייה, על מנת שיוכל להובילה אל הגרדום. הרופא שבא היה ד"ר הלל יפה, ממתנגדיהם החריפים של אהרון אהרנסון ושל ניל"י, טיפל בשרה בנאמנות וניסה להקל על סבלה. את הנעשה תיאר ביומנו: "את שרה מצאתי מוטלת בלי הכרה על הרצפה בחדר הרחצה, ולידה מוטל אקדח קטן…הכרתה שבה אליה לאחר זריקה… היא התחננה והתייפחה: 'בשם אלוהים! גמור נא עם כל זה! אני מבקשת ממך להמיתני!…לא אוכל לחיות ולסבול, לא אוכל…". שרה אהרנסון שותקה מן הירי, אך לא מתה. ארבעה ימים גססה, ובבוקר ה-9 באוקטובר נפטרה בשעה 08:00 בבקר. כבקשה אחרונה, ביקשה שאביה ישוחרר – אך הטורקים לא כיבדו בקשה זו. את גופתה עטפו ברשתות הגנה מפני יתושים (לא נמצא בד מתאים בשלב זה של המלחמה).  שרה היתה מושא אהבתו של לוי שנאורסון, חברו הטוב של אבשלום. הוא שמע על מותה חודשים לאחר שאירע, גם עליו לא יתגבר עד מותו שלו, בשנת 1975, בגבולות המדינה העברית שסייע להקים. הוא כתב לה: "יש עולם גדול בתוך נפשך, יש יופי כזה, יש שכלול שאין את יודעת בעצמך – אנוכי אבוא ואגלה לך את זה. כבר גיליתיך, כבר יצרתיך, את סמל האמונה שלי, את האלילה של בית-המקדש שלי"[55].

תשעה עצורים הועברו לבית כלא בנצרת ב-5 באוקטובר. יחד עמם נלקחו עוד חמישה עשר אנשים מהמושבה, שאותם איימו הטורקים להעניש אם לא יוסגר לישנסקי. כמו כן, בוצע גל מעצרים נוסף ברחבי הארץ, ואנשי ניל"י (וגם אנשים שנחשבו בטעות לאנשי ניל"י) נוספים הושלכו לבית כלא זה. חקירתם של האסירים ומשטר העינויים והרדיפות, רוכזו בידי חסן פואד בק, הוא  חקר ועינה את העצורים, בניסיון לגלות כמה שיותר פרטים על ניל"י ועל מיקומו הנוכחי של לישנסקי – שכמובן, לא היה ידוע לאיש מן הנחקרים באותה שעה.הרדיפות חרגו מתחומי ניל"י והקיפו חוגים נוספים: מושבות, חלק מאנשי ה'שומר' ואחרי מאסרו של לישנסקי, את 'השומר' בכללו. גילוי אגודת ניל"י, גרר אחריו סבל לא ישוער לישוב כולו . ראובן שוורץ עונה מדי לילה, עד ה-23 באוקטובר. על פי עדות אחד האסירים, ב-23 באוקטובר העירו החיילים הטורקים את האסירים, ושוורץ היה תלוי על משקוף החלון בחדר. ייתכן שאיבד עצמו לדעת, אך אפשר גם שמת בתוך העינויים, ותלייתו בוימה. הוא נקבר בבית הקברות של עפולה, ועצמותיו הועברו משם מאוחר יותר (ב-1925) לזכרון יעקב. אפרים אהרנסון (האב) בן ה-68, עונה עד כדי גסיסה, ושוחרר. הוא אושפז בבית חולים ואחר כך השתחרר לביתו. אחד עשר משומרי פתח תקווה הועברו לדמשק והואשמו בריגול. שם מתו שלושה מהם: שמואל שטרייפלר, מנחם גרויליך והנריק מרינג. על שמם הוקם אחר כך קיבוץ גבעת השלושה.

המרדף אחר לישנסקי

פעולתה של ניל"י חוסלה למעשה עם מותה של שרה אהרונסון. אמנם אחדים מאנשיה נשארו בצד השני של החזית ואף הצטרפו לצבא הבריטי, שם המשיכו לשרת את המודיעין, אך לא היתה זו עוד ניל"י. השלטונות הטורקים הפעילו לחץ כבד על כלל תושבי זיכרון יעקב, לגלות את מקום מחבואו של יוסף לישנסקי. מושל האזור הטורקי, נאם לפני כלל התושבים ואיים עליהם בטבח והרס המושבה. הוא הצהיר שהשתתף בעצמו בטבח הארמנים וכך יעשה ליהודים. השנאה והביקורת כלפיו וכלפי ניל"י באותה עת הייתה כה עזה, עד כי מספרים (מפי ירמיהו יפה, בנו של הלל יפה): "באותו יום מר שהוקפה זיכרון… הייתי בבית הכנסת, כשהוצאו כל ספרי התורה מן הארון ונרות עטופי שחורים הודלקו בעצם היום, ונתקע בשופר, והופל חרם על יוסף לישנסקי… ואלה לא היו דברים סתם, שנאמרו רק כדי לשכך את חמת התורכים [כך]. רובם המכריע של הקהל קיבלם כפי שנאמרו, שכן אין תוקעים בשופרות, ואין נשבעים לשקר בפני ספרי תורה". אנשי זיכרון נשבעו בנוכחות קהל רב להסגיר את יוסף לישנסקי, לכשייוודע היכן הוא".

לישנסקי נמלט כשברשותו אקדח ו-80 לירות זהב. זמן מה הסתתר ביערות שליד זכרון יעקב. לאחר מכן הגיע לכרכור, והסתתר שם עד ה-2 באוקטובר. נוכחותו במקום יצרה חששות ותחושת אי נוחות בקרב חברי קבוצת כרכור. ב-2 באוקטובר הגיעה לכרכור עגלה, בה היו כמה מחברי 'השומר' (צבי נדב, שמואל הפטר, לאה צ'ק ופנחס ריקליס), אשר הובילה נשק וזהב של ארגון 'השומר' מפתח תקווה לגליל. מקורו של הזהב היה במצרים, משם הועבר על ידי ניל"י, ובארגון 'השומר' הוחלט להחרימו, לאחר שנחשפה ניל"י. כיוון שחששו להחזיק את הזהב האסור בפתח תקווה, העבירו אותו לגליל, לשם רכישת נשק. על פי גרסה אחת, יצא לישנסקי עצמו אל העגלה וביקש שיצילו אותו; על פי עדויות אחרות, פנה אחד מאנשי קבוצת כרכור, לנוסעי העגלה וביקש מהם לקחת עמם את לישנסקי. כך או כך, הועבר יוסף לישנסקי לעגלה, ומה מאד נתגלו מתחים בינו לבין יושביה. העגלה כולה, על הנשק והכסף הטמון בה, היו בחזקת טריפה. צירופו של האיש הנרדף בארץ עלול היה להגביר את הסכנה פי כמה.

ראו סרטון על יוסף לישנסקי

יוסף לישנסקי הובל לתל עדש. נוכחותו שם עוררה אי נוחות גם בתל עדש. חברי ועד 'השומר' התכנסו, ב-4 באוקטובר, לישיבה דחופה ביבנאל, ובה דנו מה עליהם לעשות בו. היו שתמכו בהסגרתו חי לעות'מאנים, מחשש שייתפס כשהוא בידיהם והם ייענשו קשות; חלק מהמשתתפים דרשו להוציא להורג את לישנסקי ולתת את גופתו לטורקים, כדי להימנע ממצב בו יספר לישנסקי לטורקים, דברים מפלילים על אנשי 'השומר', יריביו הוותיקים. האפשרות השלישית שהוצעה, הייתה להסתירו, עד שיגיעו כוחות הצבא הבריטי לאזור, או עד שיתאפשר להבריחו מן הארץ. בסופו של דבר הוחלט לקבל את דעת הרוב, ביניהם ישראל גלעדי, שלא להחליט, אלא להעבירו לחמארה ולנסות להסתירו. בינתיים, נמשכו החיפושים אחרי לישנסקי. בחיפושים אלו נמצאו עריקים יהודים רבים מן הצבא הטורקי, שהסתתרו במשך רוב שנות המלחמה במקומות מסתור שונים. לישנסקי עצמו כמעט ונתפס כמה פעמים. בשלב זה, באו נציגי זכרון-יעקב ודרשו מאנשי 'השומר' את הסגרתו של לישנסקי לידיהם. אנשי השומר סירבו להסגירו ואמרו כי אכן נסע עמם בעגלה, אך בדרך ירד ופרש ואינם יודעים  היכן הוא. הזיכרונים נאלצו לשוב כלעומת שבאו. אמנם, אנשי 'השומר' התחמקו בתואנה שלישנסקי ברח מידיהם, אך העובדה שנודע שהוא היה בידיהם, והחיפושים הנרחבים, העלו ביתר שאת את החשש בקרב אנשי 'השומר', כי לישנסקי ימצא בידיהם והם יתנו על כך את הדין. כמה ימים אחרי ההחלטה להסתירו, החליט יוסף נחמני לכנס דיון נוסף בעניין בביתו. בדיון הוחלט להוציא את לישנסקי להורג. הפקודה להורגו נמסרה לשומריו, ובמקביל הודיע נציג "השומר", למפקד משטרת טבריה (העות'מאני) שלישנסקי בידיהם, וכדאי לו לבוא ולקחת את גופתו, על מנת לזכות בפרס שהוצע על ראשו (100 לי"ת). הקצין שלח ארבעה מפקודיו לקחת את גופתו. לישנסקי שוחח עם אנשי 'השומ'ר ששמרו עליו. הם ניסו לרמוז לו שעליו להתאבד, אך הוא בחר שלא לעשות זאת. מאוחר יותר תיאר, כי נלקח ממנו שעון הזהב שהיה ברשותו, והוא אולץ לספר למחזיקיו את מקומו של מטמון זהב שהיה שייך לניל"י. כמו כן, סיפר להם שחלון הצריף בכרמו של פישל אהרנסון נשאר, בשוגג, פתוח; דבר זה היה סימן לאנייה הבריטית כי לא נשקפת סכנה לאנשיה וניל"י עדיין פועלת. אחד מאנשי 'השומר' נשלח כדי לסגור את החלון. השמועה אמרה שנשלח לקחת את מטמון הזהב שנותר. בינתיים, שני שומריו של לישנסקי סיפרו לו כי הוחלט להעבירו ללבנון ולהסתירו שם. על פי עדותו, נלקח בלילה לאתר ליד מטולה, ושם נאמר לו לחכות לבואה של עגלה אשר תיקח אותו ללבנון. בזמן שחיכה, נורה מאחור בידי אחד ממלוויו, ונפל. היורים חשבו כי מת, והלכו. אפשר לראות בניסיון הרצח של לישנסקי, את תמצית העימות בין שני הארגונים, שייצגו במדה רבה שני עולמות. האחד, שמאלי, מהפכן וקיצוני והשני, קיצוני אף הוא, אך קרוב יותר לימין[56].

לישנסקי שהכיר יפה את השבילים בסביבה, חבש את עצמו ונע לכיוון מטולה. כשהגיעו הטורקים למקום המוסכם לא מצאו איש. במטולה התגוררה משפחת אחיו (שאצלה התגורר בימי ילדותו ונעוריו), והוא נכנס לביתה דרך החלון. בבית לנו באותה עת שני אנשי "השומר", שחיכו לבואו. הם לא התעוררו בבואו, והוא נמלט משם לביתו של מכרו. שם קיבל חצי כיכר לחם ומעט מים, והמשיך בדרכו.

יוסף לישנסקי החליט לברוח דרומה, ולנסות לחצות את קו החזית. הוא קנה בכספו סוס, נדד ברחבי הארץ, והסתתר במקומות שונים. ב-17 באוקטובר הגיע לפתח תקווה, וביקש מקלט בביתה של מרים פסקל, אשתו של פרץ פסקל, מידידיו של אהרן אהרנסון, שחי במצרים. גם בפתח תקווה היתה האווירה קשה. טרם הגעתו של לישנסקי, נערכו שם חיפושים דקדקניים על ידי העות'מנים והמוכתר אברהם שפירא הכריז בבית הכנסת, ש"כל מי שיש לו ידעה על לישנסקי, ימהר להודיע לממשלה, כי בזיכרון יעקב נשפך דם כמים וכל זמן שלא נמציאהו לממשלה, לא תרפה את ידה מהצק בנו"[57]. בתחילה רצתה האישה לגרשו, אך אחת מבנותיה איימה ללכת עמו אם יגורש, והאם חזרה בה (מאוחר יותר סיפרה, כי קנתה רעל, כדי להמית עצמה, אם ימצא לישנסקי). הם הסתירו אותו באורווה ובבית אריזה סמוכים, ולבסוף שלחו אותו לדרכו מחשש לחייהם, כשהוא מצויד בכסף. בלילה שבין ה-19 ל-20 באוקטובר 1917 יצא לישנסקי, מאופר ולבוש כבדואי, בדרכו אל קווי האנגלים. באותו יום נתפס על ידי ערבים בנבי רובין, כשניסה לגנוב גמל. הוא הובל לרמלה ומשם לירושלים. עשרה ימים נחקר בירושלים ומשם הועבר ברכבת לכלא בדמשק. לא ברור מה בדיוק סיפר לישנסקי לחוקריו הטורקיים. אין הוכחה דוקומנטרית ישירה על תוכן עדויותיו אלו, אולם הנסיבות והוכחות מסייעות רבות מאשרות, כי מסר ידיעות רבות, כולל פרטים כוזבים, מרצונו החופשי.

בכלא בדמשק

לכלא "חאן איל-באשה" שבדמשק הגיעו, במהלך הזמן, אנשים רבים שנעצרו בעקבות פרשת הריגול. רק מיעוטם היו אנשי ניל"י. היו שם גם אנשי ארגון "השומר", שהגיעו לכלא, כנראה, בעקבות הלשנות של יוסף לישנסקי עליהם (לבד משניים, סעדיה פז ושמואל הפטר, שהסגירו עצמם לטורקים בזמן החיפושים אחרי לישנסקי). גם עסקנים עבריים מן היישוב, נעצרו והושמו בכלא בדמשק. ביניהם היו אברהם שפירא, שבתאי לוי, משה שלוש ועוד. נוסף על כל אלה, היו בכלא מספר אנשים, שנחשדו לשווא בקשרים עם ניל"י או "השומר". עוד ישבו בכלא בדמשק עשרות רבות של עריקים מהצבא הטורקי, שנתפסו בעקבות גל החיפושים אחרי לישנסקי ואנשי ניל"י. החקירות בדמשק בוצעו, כאשר עניין הריגול היה ידוע באופן מפורט למדי לטורקים. נעמן בלקינד גילה פרטים רבים בהיותו בנגב, וכנראה שיוסף לישנסקי הוסיף עליהם. מנגד, תהליך העברת הכספים לארץ לא היה ברור לטורקים, והם ביקשו לדעת פרטים נוספים. על אף הבטחות לחנינה, סירב לישנסקי לספר, והציל בכך את עסקני היישוב, שהיו מעורבים בעניין (ובהם מאיר דיזנגוף). על הלשנותיו של לישנסקי על אנשי "השומר" אין הוכחות ישירות. עדות אחת מפיו הביא ד"ר משה ניימן: "על האגודה ("השומר") בכלל אמר, שהיא אגודה סודית ומסוכנת למולדת. לכל חבר ישנו תפקיד מיוחד, ואיש אינו יודע מתפקיד חברו. מתכוננים להתקוממות ולמטרה זו מוכנים אצלם הרבה נשק וחמרי שרפה". עדות סותרת מסר איתן בלקינד, ששמע מפיו של לישנסקי ש"הוא לא הלשין על איש בחקירות… אפילו לא על אנשי 'השומר'. מתוך רצון לנקום בהם, אמר רק שהוא עצמו השתייך לאגודת 'השומר'". אנשי ניל"י טענו כי רגשי נקמנות ושנאה הם שמנעו מאנשי היישוב מלפעול למען לישנסקי. בכל זאת, אישים ומפלגות מהיישוב נחלצו לסייע לכלואים. מאיר דיזנגוף, אברהם בריל וחיים מרגליות קלווריסקי, זומנו בראשית נובמבר 1917 למשרדו של אחמד ג'מאל פאשה בדמשק, ושם הואשמו בחוסר נאמנות לטורקים. לאחר מכן נשארו בדמשק ופעלו למען הכלואים, כאשר האמצעי העיקרי היה שוחד ובקשישים לאנשי ממשל ולסוהרים טורקים.

פסקי דין

משפטיהם של הכלואים התנהלו במהלך שהותם בכלא. בין השופטים פוזר שוחד ביד נדיבה, עד כדי כך שלא כולם נשפטו: עריקים רבים, פשוט גויסו לצבא, לאחר פרק זמן בכלא. חלק מהאסירים שוחררו ללא משפט. השאר נידונו למאסר לפרקי זמן שונים (בין חודשים אחדים לשלוש שנים). יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד נידונו למוות. גם אבשלום פיינברג (אשר דבר מותו בראשית 1917 לא היה ידוע לטורקים), נידון למוות שלא בפניו. לפני מתן פסק הדין, טען לישנסקי בפני השופטים, שמסר להם את כול הידוע לו ועליהם למלא את הבטחתם לשחרר אותו, אך הדבר לא הסתייע. היו נאשמים שיצאו תחילה זכאים, אך הורשעו שוב, לאחר ביקורת של ג'מאל פח'ה. כ-12 איש נידונו למאסר, משנה עד שלוש שנים. כשלושים איש נשלחו לעבודות הצבא והיתר זוכו והורשו לשוב ארצה. איתן בלקינד ניצל מגזר דין מוות ברור למדי, עקב גילו הצעיר. השאלה בעניינו נשלחה לקושטא, אך התעכבה שם, ועד שחזרה התשובה, החלה בריחה כוללת של הצבא הטורקי, ודינו של איתן בלקינד לא נחרץ למוות. באוקטובר 1918 הועבר צפונה, יחד עם אסירים נוספים, באנדרלמוסיה שנוצרה הצליח להשתחרר ולהגיע לשטח כיבוש בריטי.

ימיהם האחרונים של לישנסקי ונעמן בלקינד עברו עליהם בדיכאון. בלקינד ולישנסקי שוחחו לפני מותם, עם שליחו של החכם-באשי של דמשק, שהיה מורה לעברית בבית ספר 'אליאנס'. בהזדמנות אחת ביקש לישנסקי מד"ר משה ניימן, אחד מאנשי ניל"י הכלואים שעמו היה מיודד, רעל, כדי להתאבד. ניימן לא מילא את בקשתו. בלילה שבין ה-15 בדצמבר ל-16 בדצמבר, בשלוש לפנות בוקר, נלקחו יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד מתאם אל הכיכר המרכזית בדמשק, אל עמודי התלייה. נעמן בלקינד, שהאמין עד הרגע האחרון בחנינה, התמוטט כליל. איתן בלקינד סיפר: "אף שהתאים היו נעולים והאסירים היו כלואים על מסגר, שררה התרגשות רבה בחאן. לפתע פרצה זעקתו של יוסף: 'שלום, יהודים! הנני הולך למות!'… נעמן כשל בהליכתו… בהיפרדם פנו אלי, ושניהם יחד קראו: 'ניל"י!', עניתי להם: 'נצח ישראל לא ישכחכם'. רק אז פרצתי בבכי".

לישנסקי הלך לגרדום בראש מורם. בכיכר המרכזית נשא נאום אנטי-עות'מאני בערבית, לאוזני קהל ערבי. דיבשה ארליך, עדת ראייה, מסרה את דבריו: "אין אנו בוגדים; לא בגדנו במולדת, שהרי בטרם הבגידה חייבת להיות אהבה. אנחנו מעולם לא אהבנו את מולדת ה"פאלאקה" וה"בקשישים"… שנאנו אותה תכלית שנאה… אנחנו, חברי ניל"י, בראשותו של היהודי הגדול (הכוונה לאהרן אהרנסון), חפרנו לך קבר גדול, עות'מאניה הבזויה!.. בשעה שאתם עוסקים בתלייתנו, נכנסים צבאות בריטניה הגדולה לעיר הקדושה שלנו, לירושלים, וצבאותיכם נסים מן העיר ללא קרב (הבריטים כבשו את ירושלים ימים אחדים קודם לכן, ב-9 בדצמבר)". כשתורגם נאומו לטורקית, הבין התליין את רוח הדברים וציווה להפסיק לתרגם.

לאחר מכן נתלו יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד. גופותיהם הורדו מהחבל בשעה תשע בבוקר, והועברו לקברם. שאר האסירים שהיו בכלא השתחררו לאחר פרקי זמן. המגויסים בכפייה השתחררו מצבא העות'מאני, לאחר כניסת כוחות צבאות ההסכמה לקושטא. כמה אסירים ברחו תוך כדי ההמולה שהייתה בזמן הנסיגה הטורקית. ביניהם היה רנה מזי"א, איש ניל"י. במסעו לארץ חצה את נהר הליטני והצטנן מאוד. הוא חלה, וכעבור כמה חודשים מת.

מות אהרן אהרנסון

אהרן אהרנסון, ששהה במשך כל אותו זמן בחו"ל, המשיך בפעילות דיפלומטית מול הבריטים במטרה להשיג הישגים מדיניים. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוא הצטרף לחיים ויצמן ולחברי המשלחת הציונית לשיחות השלום בפריז. לא ברורה מידת השפעתו על פרסום הצהרת בלפור. עוד מסתבר כי הוא ואחיו שמואל אהרנסון, קיבלו לעיונם את טיוטת נוסח ההצהרה. נראה שקשריו המצוינים עם כמה מראשי המדיניות הבריטית עזרו במערכה הפוליטית למנהיגים השונים של התנועה הציונית. היחסים בין אהרונסון למנהיגי התנועה הציונית השתפרו ולאחר ויכוחים הוא הצטרף לוועד הצירים. אהרונסון הקדיש את זמנו בעיקר לבעיית הגבולות, החקלאות והפיתוח. בתחום המדיני תרם רבות להשגת אישורם של הבריטים להקמת הגדוד הארצישראלי. למרות הסתייגותם של רבים, רחש לו חיים וייצמן, אמון מלא. ב-25 למאי 1919, ימים ספורים לפני יום הולדתו ה-43, התרסק המטוס שבו טס מצרפת לבריטניה בתעלת למאנש והוא נהרג. לאחר התאונה נפוצו שמועות כאילו מדובר בפעולת חיסול בריטית מכוונת, של מרגל שידע יותר מדי. אך דבר זה אינו סביר: בהתרסקות נהרג גם טייס בריטי; כמו כן, תאונות במטוסים מסוג זה היו נפוצות. אלכסנדר אהרונסון הצטרף לכוחות הבריטיים שנלחמו בטורקים בארץ ישראל והועלה לדרגת סרן. הוא הגיע לבאר שבע, מייד לאחר כיבושה בידי הצבא הבריטי והוטלו עליו תפקידי מודיעין, כולל בדיקת דרכי הנסיגה של הטורקים. הוא הפעיל סוכנים שהסתננו אל עורף קווי הטורקים והביאו ידיעות מהימנות. ב-‏7 בנובמבר 1917 נפלה עזה לידי הבריטים. אולי תרמה לכך עבודת המודיעין הנמרצת שלו.

הערכה

לאחר תפיסת ניל"י נחשפה הרשת לכלל הציבור, ודבר קיומה עורר זעם. העונשים שהטילו העות'מאנים היו טריים בזיכרון הלאומי, ואף שהשלטון הבריטי התקבל בברכה ובשמחה, האנשים שהיו פעילים בניל"י בתקופת המלחמה וזוהו עמה, נודו והוחרמו. מצבתו של יוסף לישנסקי חוללה מספר פעמים בשנים שלאחר תום מלחמת העולם הראשונה. יש הרואים בניל"י ניסיון להקמת גוף פוליטי שיאגד את אנשי העלייה הראשונה אל מול אנשי העלייה השנייה. הניסיון נכשל כשנתפסו ונהרגו רוב אנשיו, ואבד כליל עם מותו של אהרן אהרנסון בהתרסקות מטוסו.

אחרי שחרור דרום הארץ, בדצמבר 1917, פנה אלכסנדר אהרונסון לקולונל וינדהם דידס (Wyndham Deedes), האיש שהיה ממונה על המודיעין הצבאי הבריטי במצרים, והציע לו להקים "משרד יהודי" שיקשר בין שלטונות הצבא לבין היישוב היהודי בארץ ישראל. המשרד היהודי הצליח לקבל מהצבא בהמות לחריש, חיטה ושעורה לזריעה ותרופות עבור בתי המרקחת. אולם עסקני היישוס התנגדו ליוזמה, כנראה בגלל יחסם המסויג למשפחת אהרונסון. פעולותיו של אהרן אהרנסון בקרב הקצונה והדיפלומטיה הבריטית (אשר חלק מאנשיהן הפכו מאוחר יותר לבעלי עמדות רבות השפעה), גרמו לשיפור היחס כלפי היהודים בתחילתו של המנדט הבריטי. תועלת מהותית נוספת הייתה הצלת רבים מאנשי היישוב ממוות ברעב, זאת על ידי הברחת כסף רב לארץ על סיפון האנייה מנגם. קשה לומר במדויק כמה אנשים ניצלו כך, אך אפשר לאמוד שמדובר במאות או אלפים (באותה תקופה מתו אלפים רבים מהיישוב ברעב; על פי הערכות קיצוניות כ-25,000 איש). יתר על כן, ניל"י עוררה את דעת הקהל בעולם החופשי לנעשה בארץ ובעיקר לגירוש תל אביב, ובכך ייתכן מאוד שמנעה גירושים נוספים.

ההערכה לפעולתה של אגודת ניל"י והישגיה, הושפעה במהלך השנים מעמדותיהם הפוליטיות של המעריכים. יתכן ששורשי כישלונה הציבורי של ניל"י טמון ברקע הסוציאלי הלאומי שלהם, שהתגלה עוד באידיאולוגיה של ה"גדעונים", מרבית חברי ניל"י באו משורותיהם או מבין החוגים הקרובים להם. ביניהם לבין תנועת הפועלים שררו יחסי איבה ואי אמון. אהרון אהרונסון כתב ביומנו, לאחר פגישתו עם רחל ינאית: "המרחקים בינינו גדולים מדי". סלע המחלוקת בין ראשי ניל"י וציבור הפועלים היתה שאלת העבודה העברית. בניגוד לאנשים כמו מנחם אוסישקין וחיים וייצמן, שדגלו בהקמתה של שכבת עובדים יהודים בארץ, ביטא אבשלום פיינברג גישה הפוכה, כאשר טען שארץ ישראל תיגאל רק בידי ילידי הארץ, שהשתחררו ממסורת הגולה, וראה בעליה החדשה, ה"רוסית", הפונה ל"עבודות הראויות לערבים", כמורידה את ערך היהודי ו"מזיקה לשאיפת השלטת הישוב היהודי בארץ[58].

תרמה להסתייגות מניל"י גם הדחייה מפעולות ריגול, שנתפס בתקופה זו כבגידה וכדבר לא ראוי. את תחושת התסכול העמוקה שפעפעה בו ביטא אלכסנדר אהרונסון  במכתב ששלח במארס 1918 לאחיו אהרן: "במשך חודשיים היינו[59] , האנשים הבודדים ביותר בארץ ישראל. בעברנו ברחוב היו האנשים מפסיקים לדבר, תוך חשש שמא אנו 'מוסרים'. נקראנו 'מרגלים', 'נבזים', 'בוגדים'. חרם ממש הוטל עלינו. וקברות אהובינו עוד טריים…אהה, אהרן, יש רגעים כאשר אני מתחיל לשאול האם כל המשא הכבד היה כדאי, האם צדקנו, האם עודנו צודקים…לאשרי, האמונה שהפעילה את יקירינו חוזרת אלי, ואני מרחם על כל השוטים הללו".

כאשר הגיע הגנרל אדמונד אלנבי, ב- 16 בפברואר 1919, כדי לסקור  את גדוד ה-‏40 של קלעי המלך ולהעניק בנוכחותו את אות השירות המצוין, לסרן אלכסנדר אהרונסון, על שירותו רב הערך במודיעין הבריטי, איש מפרנסי הישוב לא מצא לנכון להגיע אל הטקס. ד"ר הלל יפה מחדרה אף כתב, לוועד הצירים, יומיים לאחר שחרור זיכרון יעקב, ומחה על ההוקרה שהעניקו לאלכס אהרונסון. " לפני שנה נתגלתה שירות ריגול בזיכרון יעקב ובחוות הניסיונות החקלאית שעורר משפט גדול…טרם נמחו כתמי הדם וטרם יבשו הדמעות. והנה, האישיות הראשונה הבאה לדבר בשם השלטונות האנגליים לתושבי זכרון הוא אחד מיוצרי הריגול. הבית היחיד שהוועדה הציונית מבקרת במושבה הוא הבית בו נרקמו מזימות הריגול…אני מוחה נגד הנהגתם של הציונים שלנו, אני מפנה את תשומת לבכם כי יסוד מדינת חלומותינו הוא מוסרי ואמצעיו טהורים. המרגלים קיבלו את תשלומיהם בכסף מלא [כמובן לא היה ולא נברא] . אל נחלוק להם את הכבוד הזה. הן ימצאו עוד מאות ואלפים ההולכים בעקבותיהם, המוכים בסנוורים למראה הצלחתם"[60].

היהודים שלאורך ההיסטוריה היו קורבנות של בילוש, הלשנות והאשמה בבגידה, התייחסו למלאכת הריגול ברגישות מיוחדת וראו בה פגיעה בערכי מוסר יסודיים. הזיכרונות ממשטר הדיכוי הצאריסטי ברוסיה, שרשת הריגול תפשה בו מקום רחב ושירותם של יהודים במערכת הריגול של המשטר העות'מני, גרם ליהודים רבים לפסול את ניל"י, בגלל עצם עיסוקם בריגול. כאשר הושיט אהרן אהרנסון את ידו למנחם אוסישקין אמר הלה: "כאשר יש הכרח, משתמשים גם במרגלים, אך יד אין נותנים להם". אולם כשנכנסה התנועה הציונית למאבק על מדינה יהודית ונאבקה עליה, קיבלה על עצמה את מלאכת המלחמה על כל הכרוך בה ואי אפשר היה יותר לפסול את עצם הריגול. זאת ועוד, אנשי ניל"י פעלו כמרגלים מטעמים לאומיים בלבד. הם ראו בעבודתם אמצעי שיחייב את הבריטים לתת ליהודים זכויות לאומיות בארץ ישראל.

ההעזה והנכונות להקרבה אישית, אינן מעידות על נכונות דרכה של אגודת ניל"י. גם גבורתה של שרה אהרונסון ואישיותו רבת הפעלים של אהרון אהרונסון, לא קובעים את מעמדה של התנועה בהיסטוריה. אכן חייהם של אלפי אנשים ניצלו. הסיפור הנפוץ בארץ, כי על פי הערכה בריטית לאחר המלחמה, נחסכו חייהם של כשלושים אלף חיילים בריטיים, מעולם לא הוכח. גם הסטת נתיבו של הגנרל אלנבי, מדרך החוף, לכיוון באר שבע, הודות למידע על הימצאות מקורות מים שם, ידיעה שנזקפה לזכות ניל"י, הגיע לידי הבריטים קודם לכן. אולם זהו עניין משני בחשיבתו מנקודת ראות יהודית. הארץ היתה נכבשת על ידי הבריטים גם אלמלא סיועם של אנשי ניל"י והשאלה המרכזית היא האם תרומתם להחשת כיבושה של הארץ, משתווה לסכנה האיומה, שלתוכה הטילה תנועת ניל"י את הישוב הצעיר. אנשי ניל"י, ברצונם להציל את הישוב מגורלם של הארמנים, נתנו לשלטונות העות'מניים את ההזדמנות הנאותה לחיסולו, ורק מאמצי הצלה גדולים, נסיבות מדיניות מורכבות ובעיקר מפלתה הצבאית של טורקיה, הם שהצילו את היישוב בימים ההם.

בחינה מודיענית של ארגון ניל"י, נעשתה במהלך השנים לוויכוח פוליטי, טעון עמדות אידאולוגיות. יותר מניתוח היסטורי אובייקטיבי. לכן  גם תפיסת פועלה המודיעיני  של ניל"י, עוצבה לפי אמות  מידה  ערכיות, שלא היה להן ולא כלום עם  קריטריונים מקצועיים. במסגרת זו,  גם  הפעילות המודיעינית  הורמה  על נס, וכל שבח שניתן  להישגים הרבים של המודיעין הבריטי בארץ-ישראל, תורגם  מיד  לשיר  הלל לרשת   הריגול העברית דווקא,  גם  אם   מקורו   היה  אחר לחלוטין.  יש  אף   שהרחיקו   לכת   וקבעו  כי  אילולא   תרומתה , היה   גנרל אלנבי  מתקשה   לכבוש   את  הארץ .

אכן, אנשי ניל"י ובראשם אהרון אהרנסון, היו חלוצי הקו המדיני בתנועה הציונית אשר חזה את כישלון טורקיה וגרמניה וראשוני האוריינטציה הבריטית. בכך הם היו שותפים שלא מדעת למחשבתם של מקימי הגדודים העבריים. אבל המחשבה שבזכות כמה עשרות בחורים, ששירתו את בריטניה על ידי ריגול צבאי, יקבל עם ישראל תגמול מדיני, היתה תפישת בוסר פוליטית. יש להוסיף לכם את יחסה של ניל"י למרות הציונית והיישובית. אמנם, הישוב העברי טרם הגיע בימים ההם לכלל ארגון ארצי כולל (למעט הניצנים של 'השומר' , שראייתם היתה כלל ארצית, אבל טרם היו ארגון ארצי כולל), אבל דווקא בשנות מלחמת העולם, החלה להתגבש הנהגה מרכזית מוסמכת, שייצגה אותו כלפי פנים וכלפי חוץ.  אמנם, למשך זמן מה היה קיים שיתוף חלקי בין ניל"י לבין מאיר דיזנגוף ו"הוועד הפוליטי" של הישוב, אבל לא היה זה שיתוף של ממש. מתחילת פעולתם התייחסו מנהיגי ניל"י בזלזול, לראשי הישוב ומנהיגיו בארץ. זו כנראה אחת הסיבות שהאצ"ל נסה לימים לייחס לעצמו את מורשת ניל"י. התנשאותם של אהרנסון וחבריו, הרגשת הייחוד והשליחות, שלא הסתפקה בהליכה לפני המחנה, אלא בחרה ללכת ללא המחנה (כמו "השומר") , התנקמו בבעליהם. השילוב של הסיכון העצום שניל"י נטלה על חשבונו של הישוב, והפרישה מן הכלל ,מסבירה מדוע לא הצליחה ניל"י לרכוש לה מקום ראוי בחיים הציבוריים ובזיכרון ההיסטורי, למרות הצלחתה הפוליטית.

רֵהַבִּילִיטַצְיָה

בשנים שלאחר מכן, ניסו תומכי ניל"י לשקם את תדמיתה בעזרת פרסום ספרים וכתבים שהאדירו את מעשיה. בראשית שנות ה-30 החל הסופר יעקב יערי פולסקין, לפרסם ספרים על ניל"י שבהם תוארה באור חיובי. שמו של הראשון מבניהם, שיצא בשנת 1930, שאל "מרגלים או גיבורי המולדת?". גם אורי קיסרי ואב"א אחימאיר השתדלו לפאר את שמה של ניל"י על ידי פרסום מאמרים בעיתונות הימנית. הזיקה של אב"א אחימאיר אל קבוצת ניל"י וגיבוריה, מבטאת את השקפת עולמו: הוא העדיף גיבורים מודרניים, שאינם מזוהים עם הממסד, המסמלים את נכונותו של היחיד להשתחרר ממוסכמות החברה ולהתרומם לגבהים הרואיים[61]. אחימאיר ביקש לקרוא לתנועת "ברית הביריונים" בשם "אגודת ש. א" – על שם שרה אהרנסון[62]. סיפורו  של  הארגון   אומץ  בידי   חוגי  הימין  הציוני, כחלק מבניית נרטיב חלופי להיסטוריה היישובית  ה"רשמית" מבית מדרשה של תנועת  העבודה. העובדה שגיבורי ניל"י סיימו את חייהם בכישלון ומוות, לא הטרידה את אחימאיר וחבריו. נהפוך הוא: היא הוסיפה לכוח המשיכה של הדמויות[63]. כך גם עולי הגרדום הרוויזיוניסטים.

בשנים שלאחר מכן הלך ונחלש הכעס כלפי מעשי המחתרת, וגם הריגול החל אט אט להיתפס כמכשיר הכרחי במלחמה. עם זאת, ניל"י נותרה עדיין דחויה בעיני רוב הציבור. הימין הרביזיוניסטי אימץ את הנצחתה של המחתרת, וראה בה מופת ומודל לחיקוי. גם אלכסנדר אהרנסון החל, בשנות הארבעים, לפרסם ספרים שפיארו את ניל"י ואת גבורת אנשיה. בעשורים הבאים הוסיפה תדמיתה של ניל"י להשתפר. ב-1956 הפך בית משפחת אהרנסון למוזיאון לתולדות ניל"י. ספרים הוסיפו להיכתב על ניל"י, ספר הילדים "שרה, גיבורת ניל"י, שכתבה דבורה עומר ויצא בשנת 1967, סייע גם הוא בהנצחת התדמית של אנשי ניל"י כגיבורים.

לאחר מלחמת ששת הימים, התעורר דיון ציבורי נוסף על מעשי ניל"י, בעקבות מציאת עצמותיו של אבשלום פיינברג במדבר סיני. בהלוויה  אמר הרב שלמה גורן: "לוויה ממלכתית זו, היא לווייתו של גיבור ישראל, קדוש ומשורר, אחד מקבוצה קטנה של אנשי רוח, עזי-נפש, שניחן בכושר ראייה לטווח ארוך. עדים אנו היום, עד כמה הייתה דרכם נועזת ונכונה, ובאיזו מידה האמינו בנצח ישראל. דור דור וגיבוריו, מגיניו וקדושיו, דמים בדמים נגעו וגבורה בגבורה. אהרן ושרה אהונסון, אבשלום ורעיך הקדושים, הנחלתם לעם מורשת גבורה שממנה יונק הדור החדש של גיבורים בצה"ל." קבורתו בהר הרצל והנאומים שנשאו נציגים רשמיים של מדינת ישראל, וכן גל של כתבות בעיתונות על ניל"י ואנשיה, מעידים שגם מדינת ישראל אימצה את זכר ניל"י. בהמשך הוענק עיטור לוחמי המדינה לאנשי ניל"י וכן אות ניל"י (ב-1981).

ביבליוגרפיה

אליעזר ליבנה, יוסף נדבה, יורם אפרתי, ניל"י – תולדותיה של העזה מדינית, שוקן, 1961. מהדורה שנייה (מ-1981) בעלת עדיפות.

יעקב יערי-פולסקין, פרשת ניל"י, עידית, 1958. [במהדורות קודמות נקרא הספר מרגלים או גיבורי המולדת" (שומרון, 1930), וכמו כן ניל"י (מסדה, 1937)].

פרופ' בן-ציון דינור ואחרים, ספר תולדות ההגנה, כרך ראשון, עמודים 353–386. מערכות, 1954.

חייל פשוט (אלכסנדר אהרנסון), שרה: שלהבת ניל"י, אחיאסף, 1943.

אליעזר ליבנה, אהרון אהרנסון האיש וזמנו, מוסד ביאליק, 1969.

איתן בלקינד, כך זה היה… – סיפורו של איש ניל"י, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשל"ח – 1977.

אהרן אהרנסון, יומן אהרון אהרנסון, קרני, 1970. בעריכת יורם אפרתי.

אבשלום פיינברג, אבשלום – כתבים ומכתבים של אבשלום פיינברג, שקמונה, 1971. בעריכת אהרן אמיר.

יעקב גורן, תחנת עתלית: ניל"י, ירון גולן, 1991.

שלמה בן אלקנה, אבשלום פיינברג שב מן המדבר, רשפים, 1987.

דבורה עומר, שרה, גיבורת ניל"י, י. שרברק, 1967. ספר ילדים ונוער.

שמואל כץ, הרשת: ההגדה לבית אהרנסון, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2000.

יגאל שפי, הממד המודיעיני בכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, 1914-1918, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ג, עמ' 185–195.

אברהם יערי, זיכרונות ארץ ישראל – כרך ב': פרק ק"א, הריגול לטובת אנגליה ומנהיגיו, משה סמילנסקי 1916 – 1917; פרק ק"ב, הרדיפות בשל חשד ריגול, י. ציגל לבני, 1917 -1918

יאיר אורון, הבנאליות של האדישות : יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995; פרק ד: קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 151–202.

גבריאלה אביגור-רותם, אדום עתיק, כנרת-זמורה, 2007.

נאוה מקמל-עתיר, אות מאבשלום, הוצאת ידיעות ספרים, 2009

אליעזר טאובר, מודיעין וריגול בסוריה, לבנון וארץ ישראל במלחמת העולם (1913-1918), הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1991

דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי, מוסד קלויזנר תל אביב,

יאיר אורון, הבנאליות של האדישות – יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995; נספחים: אהרון אהרונסון, פרו ארמניה (תזכיר למשרד ההגנה הבריטי, 16.11.1916), עמ' 336–349.

עזיז בך, מודיעין וריגול בלבנון, סוריה וארץ ישראל במלחמת העולם : 1913-1918 ,  תרגום, מבוא והערות מאת אליעזר טאובר., רמת ג, אוניברסיטת בר אילן, 1991

שמואל כץ, הרשת: ההגדה לבית אהרנסון; תרגום – ברוך קורות, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"ס 2000.

יגאל שפי, הממד המודיעיני בכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, 1914-1918, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ג,.

אברהם יערי, זיכרונות ארץ ישראל – כרך ב': פרק ק"א, הריגול לטובת אנגליה ומנהיגיו, משה סמילנסקי 1916 – 1917

יגאל שפי, מבט מל"מ: כתב עת לענייני מודיעין ובטחון מבית המרכז למורשת המודיעין – גיליון 41, המרכז למורשת המודיעין (מ.ל.מ) ע"ר  2005,

Walter Gribbon ,Agents of Empire Anglo-Zionist Intelligence Operation 1915-1919

Efraim Halevi, Balfour 100 ‘Mack’: Aaron Aaronsohn, the NILI intelligence network and the Balfour Declaration, Fathom, summer 2017.

Anita Engle, The Nily Spies, London, 1959..

Srodes, James (2016). Spies in Palestine. Berkeley: Counterpoint Press. P

Aaronsohn, Alexander (April 2007). With the Turks in Palestine..

הערות

[1] Efraim Halevi, Balfour 100 ‘Mack’: Aaron Aaronsohn, the NILI intelligence network and the Balfour Declaration, Fathom, summer 2017

[2] איתי בחור, פעמון סדוק

[3] ארץ ישראל, עבר הירדן, סוריה והלבנון – כולם אז חלק מהאימפריה העות'מאנית

[4] מיכה לבנה, על מהלך הגילוי של אם-החיטה, באתר צמח השדה.

[5] המקורות חלוקים בשאלה של מי היה הרעיון להקים את רשת הריגול. בחלק מהמקומות, כולל בסרטון שהוקרן , מודגש שהיה זה אבשלום. אלכסנדר אהרונסון, טוען בזכרונותיו, כי היה זה אהרון: "ואז מגלה אהרן את מחשבתו ותכניתו. את הגרמנים צריך לנצח לא בשדות המערכה בפלנדרס; דבר זה ידרוש הרבה שנים. הרעה צריכה לבוא עליהם מהמזרח. על ידי תבוסת התורכים תפול גם בולגריה ואחריה אוסטריה וגרמניה תשאר לבדה ותהיה מוכרחה להיכנע או להיחרב. (אלכסנדר אהרונסון, שרה שלהבת ניל"י, תל אביב, קרני, 1942

[6] ראו סרט על ניל"י בהשתתפות צאצאי משפחות אהרוסון ופיינברג

[7] דב מן, משפחת פיינברג: בחזרה לימי ראשית הציונות, באתר ynet, 4 ביולי 2008

נדב מן, משפחת פיינברג: בחזרה לימי ראשית הציונות ב', באתר ynet, 11 ביולי 2008

[8] מרדכי בן הלל הכהן נ ולד בשנת 1856 בעיר מוהילב שבאימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). בהמשך עברה המשפחה לסנקט פטרבורג, ואביו הילל כגן התפרנס ממסחר. לאחר שנישא  לשפרה-בתיה לבית פבזנר, עברן בני הזוג עברו להומל שבלארוס, שם עסק מרדכי בן הלל הכהן בתעשייה ובמסחר של מוצרי עץ. הכהן, שנמנה עם פעילי תנועת חובבי ציון, השתתף בשנת 1897 בקונגרס הציוני הראשון בבזל ונשא בו נאום בעברית. כן כתב בעיתונים עבריים כמו "הלבנון", "הצפירה", "הקול", "השילוח" ואחרים. בשנת 1905 הקים סניף של עסקיו בחיפה, והיה בין מייסדי בית החרושת "עתיד" (לימים "שמן תעשיות"). בשנת 1907 עלה לארץ ישראל, היה בין מייסדיה של תל אביב ושימש חבר ועד העיר מראשיתו. כן היה בין מייסדי אגודת הסופרים העברים. יוסף חיים ברנר היה מזכירו האישי. בתל אביב התגורר הכהן ברחוב הרצל 11, בפינת רחוב ליליינבלום. בשנת 1917 גורש הכהן מתל אביב יחד עם שאר התושבים על ידי השלטונות העות'מאניים. בעקבות הכיבוש הבריטי עבר הכהן לירושלים, והיה בין מייסדי בנק הלוואה וחסכון. ביתו עמד ברחוב אתיופיה, בצמוד לבית אליעזר בן-יהודה.

בעת ביקור בחיפה אצל בניו שמואל ודוד הכהן בחודש דצמבר 1936 לקה הכהן בלבו ונפטר. הובא למנוחות בבית הקברות בבנימינה, שבה התגוררו בניו הלל ושמעון.

[9] כתב לרבקה במכתב בינואר 1912

[10] אהרן אמיר (עורך), אבשלום – כתבים ומכתבים, שקמונה,

[11] אניטה שפירא, חרב היונה, עמ' 127,

[12] ארגון הגדעונים עסק בפעולות הגנה ושמירה בדומה לארגון 'השומר', מייסודם של בני העלייה השנייה. בנוסף עסקו הגדעונים גם בפעולות התנדבות לטובת הקהילה בזכרון יעקב כמו שיקום דרכים, מבני ציבור ובית הקברות

[13] "השדות נטושים, סביב הבארות בכפרים, אין נערות ארמניות הממלאות כדיהן. הטורקים עברו שם! … התקפת פתע של אלפי כורדים ובדואים וחיילי הצבא הטורקי הסדיר על כפרים שלווים… הארמנים הצעירים הופשטו מנשקם; אין להם כלי נשק להגן על כבוד אחיותיהם, אמהותיהם ואהובותיהם… מיליון ארמנים נרצחו בתוך פחות משנה!". אהרנסון קרא במסמך לארמנים להתחבר אל היהודים, למאבק משותף בקיסרות העות'מאנית: "ארמנים, אחי, יהודי מדבר אליכם. בן לגזע נרדף, מעונה, שנעשו לו עוולות, כפי שנעשו לגזעכם".

[14] Alexander Aaronson, With the Turks in Palestine', 2007

[15] יגאל שפי, מבט מל"מ: כתב עת לענייני מודיעין ובטחון מבית המרכז למורשת המודיעין – גיליון 41, המרכז למורשת המודיעין (מ.ל.מ) ע"ר  2005, עמ' 26

[16] אלכסנדר אהרונסון אבשלום פינברג (למלאת שלש שנים למותו), מאמרים ומאסות, תל אביב, תרפ"ד.

[17] בין בני משפחת בֶּלְקִינְד נכללים מאיר בלקינד – חלוץ הוראת העברית, יהושע חנקין – גואל אדמות העמק, ישראל בלקינד – מייסד תנועת ביל"ו ומייסדה של גדרה, סוניה בלקינד – רופאת הנשים הראשונה בארץ ישראל, ישראל ("לוליק") פיינברג – ממייסדי ראשון לציון חדרה ותל אביב, נחום וילבוש – ממייסדי בית החרושת "שמן", אולגה אשתו  של יהושע חנקין.

[18] אמו הייתה בתו של א.מ. פריימן, מעשרת מייסדיה הראשונים של ראשון לציון, ואביו היה איש ביל"ו.

[19] צ' נדב, מימי שמירה והגנה, תל אביב, 1954, עמ' 122-129.

[20] אליעזר ליבנה, ניל"י, תולדותיה של העזה מדינית, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, תשכ"א, (להלן: תולדותיה של העזה מדינית), עמ' 116

[21] י' נדבה (עורך) , יוסף לישנסקי איש ניל"י: כתבים, מכתבים, דברי זכרונות, תל אביב, 1977,

[22] עדות אהרון אהרונסון

[23] אלכסנדר אהרונסון, "המרגלים", מאמרים ומאסות, תל אביב, תרפ"ד.

[24] ספר תולדות ה הגנה, כרך א', עמ' 359

[25] ראו סרטון

[26] יגאל שפי, עמ' 27

[27] יומן אהרון אהרונסון

[28] יגאל שפי, שם

[29] הדר בן יהודה, אתר הספריה הלאומית https://blog.nli.org.il/sarah_aaronsohn_1917/

[30] קינת לוי יצחק שניאורסון על אבשלום פיינברג, באתר הספריה הלאומית: https://blog.nli.org.il/schneerson-feinberg/

[31] סרטון יגאל שפי

[32] דוד ניב, הארגון הצבאי הלאומי, עמ' 52

[33] ביטוי שמבטא את נצחיותו של עם ישראל ובהקשרים מסוימים גם את נצחיותה של מסורת ישראל. בשימושו הפופולרי, מביע הביטוי תקווה בגאולה ובניצחון עם ישראל על אויביו. מקור הביטוי הוא מהפסוק "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם", שנאמר על ידי שמואל הנביא לשאול המלך, במסגרת תוכחתו על כך שהחרים את רכושם של בני עמלק ולא השמידו כליל ולא הרג את המלך אגג" (שמואל א' טו כט.

[34] לוי שניאורסון: אישי ניל"י, מרגל ומשורר מתוך אתר הספרייה הלאומית

[35] סת"ה, עמ' 362

[36] א' גולומב, חביון עוז, עמ' 132.

[37] ראו באתר זה: יחס אנשי השומר אל סביבתם.

[38] לורנס  קנה את עיקר תהילתו בעקבות התפקידים אותם מילא במסגרת המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה ובמרד הערבי, פועלו במלחמה, יכולתו להיטמע בחברה הערבית על אף היותו בריטי וכן כישרונו להעלות את חוויותיו על הכתב הקנו לו את התואר "לורנס איש ערב". (יגאל שפי, חיבור היסטורי – או בדיון ספרותי מדמיונו של קצין בריטי במזרח, באתר הארץ – על הספר שבעת עמודי החכמה)

[39] To S.A

I loved you, so I drew these tides of men into my hands and wrote my will across the sky in stars. To earn you Freedom, the seven-pillared worthy house, that your eyes might be shining for me When we came

[40] John E. Mack , A Prince of Our Disorder: The Life of T. E. Lawrence.

[41] תולדותיה של העזה מדינית, עמק 149

[42] אלכסנדר אהרונסון, "המרגלים", מאמרים ומאסות, תל אביב, תרפ"ד

[43] על פי סרט שהופק על ידי המרכז למורשת המודיעין מנתה ניל"י 26 חברים וכ-100 משתפי פעולה.

[44] תולדה של העזה מדינית, עמ' 145-146

[45] תולדותיה של העזה מדינית, עמ' 221

[46] עזיז בך, מודיעין וריגול בלבנון, סוריה וארץ ישראל במלחמת העולם : 1913-1918 ,  תרגום, מבוא והערות מאת אליעזר טאובר., רמת ג, אוניברסיטת בר אילן, 1991

[47] יגאל שפי, הממד המודיעיני בכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, 1914-1918, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ג, עמ' 185–195. אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל – כרך ב': פרק ק"א, הריגול לטובת אנגליה ומנהיגיו, משה סמילנסקי 1916 – 1917

[48] יגאל שפי, מבט מל"מ: כתב עת לענייני מודיעין ובטחון מבית המרכז למורשת המודיעין – גיליון 41, המרכז למורשת המודיעין (מ.ל.מ) ע"ר  2005, עמ' 26

[49] תולדותיה של העזה מדינית, עמ' 248

[50] ראו מכתבו של אהרון אהרונסון ליוליאן מאק, ב-9 באוקטובר 2016, אליעזר ליבנה, נילי, תולדותיה של העזה מדינית, תל אביב, 1980, עמ' 425-532

[51] שמואל כץ, הרשת: ההגדה לבית אהרנסון, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2000.

[52] גורמי הריגול נגד המאמץ המלחמתי העות'מאני היו ערבים לאומנים ששאפו לעצמאות ערבית, מיסיונרים מרונים שביקשו לקדם את האינטרסים של צרפת בלבנון ויהודים שביקשו להיעזר בבריטניה לקידום הציונות (כדוגמת פעילי ניל"י).

[53] עזיז בך, מודיעין וריגול בלבנון, סוריה וארץ ישראל במלחמת העולם : 1913-1918 , תרגום, מבוא והערות מאת אליעזר טאובר.רמת גן, אוניברסיטת בר אילן, 1991

[54] ראו עדות עבריה לישנסקי, בסרטון:

[55] חן מלול, אתר הספרנים. https://blog.nli.org.il/schneerson/

[56] בן יהודה – רציחות פוליטיות, עמ' 311. ראה גם: Anita. Engle, The Nily Spies, London, 1959. pp. 211-219.

[57] תולדותיה של העזה מדינית, עמ' 294

[58] אבשלום פיינברג, קונטרס,

[59] הכוונה לעצמו ולליובה שניאורסון, איש ניל"י שהיה עוזרו הנאמן במודיעין הבריטי ולאחר מכן בניסיונות לאושש את כלכלת הארץ

[60] הבלוג של אורי קיסר

[61] ראו למשל: אב"א אחימאיר, "תורת אקסטרניקים" (1928), ברית הביריונים, עמ' 75-79

[62] יוסף אחימאיר ושמואל שצקי (עורכים), "הננו סיקריקים – עדויות ומסמכים על ברית הבריונים", הוצאת "ניצנים", 1978; אב"א אחימאיר, "ברית הבריונים", כתבים נבחרים, כרך ג', רמת גן, הוועד להוצאת כתבי אחימאיר

[63] אניטה שפירא, חרב היונה, הציונות והכוח 1881-1948, עם עובד, 1992, עמ' 331