אצבע הגליל

כתב: גילי חסקין, ינואר 2020

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

מאמר זה, יכול לשמש כמבוא  לסיור בתל חי, או לסיור בעקבות השומר באצבע הגליל  

ראו גם, באתר זה: הקרב על תל חי  ;  אירועי הדמים באצבע הגליל-תר"ף ; הבניית המיתוס של תל חי 

אזור אצבע הגליל, כולל את עמק החולה ורצועה מזרחית מהרי נפתלי של הגליל העליון.

גבולות האזור:

במערב ובצפון: גבול ישראל-לבנון, במזרח: רמת הגולן ונהר הירדן; בדרום: קו דמיוני בין קיבוץ מלכיה במערב לקיבוץ גונן במזרח.

כינוי זה שניתן לחלק הצפוני של ארץ ישראל, כפי שנקבע בתקופת השלטון הבריטי, בא מצורתו – מעין אצבע החורגת מקו הגבול הצפוני של הארץ כלפי צפון (לשטח המנדט הצרפתי). האזור מתוחם במזרח, צפון ומערב בגבולות המדיניים של ארץ ישראל המנדטורית. תחומים אלו נקבעו כתוצאה מתהליך עיצוב גבולותיה של ארץ-ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה.

האזור מקביל לארץ נפתלי המקראית. בספר יהושע מובא תיאור הנחלה: "לִבְנֵי נַפְתָּלִי, יָצָא הַגּוֹרָל הַשִּׁשִּׁי לִבְנֵי נַפְתָּלִי, לְמִשְׁפְּחֹתָם. וַיְהִי גְבוּלָם, מֵחֵלֶף מֵאֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים וַאֲדָמִי הַנֶּקֶב וְיַבְנְאֵל עַד-לַקּוּם; וַיְהִי תֹצְאֹתָיו, הַיַּרְדֵּן. וְשָׁב הַגְּבוּל יָמָּה אַזְנוֹת תָּבוֹר, וְיָצָא מִשָּׁם חוּקֹקָה; וּפָגַע בִּזְבֻלוּן מִנֶּגֶב, וּבְאָשֵׁר פָּגַע מִיָּם, וּבִיהוּדָה, הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ. וְעָרֵי, מִבְצָר הַצִּדִּים צֵר, וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת. וַאֲדָמָה וְהָרָמָה, וְחָצוֹר. וְקֶדֶשׁ וְאֶדְרֶעִי, וְעֵין חָצוֹר. וְיִרְאוֹן, וּמִגְדַּל-אֵל, חֳרֵם וּבֵית-עֲנָת, וּבֵית שָׁמֶשׁ: עָרִים תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן (יהושע :י"ט, 32-38).

תיחום זה צירף שני אזורים גיאוגרפיים שונים זה מזה – עמק החולה מחד ורכס הרי נפתלי מאידך – ליחידה גיאוגרפית אחת, שבעבר כונתה ארץ נפתלי.

עמק החולה הוא יחידה גיאוגרפית מוגדרת היטב, שהיא חלקו הצפוני של בקע הירדן. מצפון לו משתרע עמק עיון ובקעת הלבנון, ומדרום לו בקעת כנרות. קרקעות עמק החולה עולות במדרגות מגובה של 100 מ' ועד לבקעת מרג' עיון, שהיא גבולה הצפוני של ארץ ישראל המנדטורית. העמק תחום במערב על ידי רכס הרי נפתלי ובמזרח בשולי רמת הגולן. גבולות העמק מתונים יותר מצפון ומדרום ומקובל לכלול בתחומו, את האזור הנמוך מ-200 מטר מעל פני הים. כיום, הקו המחבר את כפר יובל ומעיין ברוך עם מורדות החרמון, נחשב לתחומו הצפוני של העמק ונחל מחניים, בין תל חצור למשמר הירדן, הוא תחומו גבולו הדרומי. אורכו של העמק כ-25 ק"מ ורוחבו כ-6 עד 8 ק"מ. אגם החולה (נודע גם בשם ים סומכי, ים סובכי או מי מרום) היה אגם מים מתוקים בדרום העמק, שהשתרע על שטח של כ-14 קמ"ר, ומצפון לו השתרעו ביצות בשטח של כ-30 קמ"ר, ושטחים נוספים שהוצפו בעונת החורף והרחיבו את שטחי הביצות. האגם והביצות  יובשו בשנות ה-50 של המאה ה-20.

רכס הרי נפתלי מתרומם ממזרח לעמק החולה. גבול הרכס ממזרח הוא כביש 90 (המסמן את מערב עמק החולה), במערב – ואדי דובה שבשטח לבנון, מצפון – נהר הליטני (מצפון לקו הגבול בין ארץ ישראל ללבנון) ומדרום – נחל דישון. המדרון המזרחי של הרכס, יורד בתלילות לעבר עמק החולה, בהפרש גובה של 750 מטר על פני כשני קילומטרים בלבד. המדרון המערבי משתפל במתינות לעבר נחל דובה. הר שנאן, המתנשא לגובה של 902 מטרים מעל פני הים, מהווה את פסגת הרכס. רכס רמים מתרומם מצפון לשטח רמתי, הקרוי רמות נפתלי. אורכם של הרי נפתלי, מצפון לדרום, הוא כ-25 ק"מ, ורוחבם ממזרח למערב הוא כ-10 ק"מ. שטח הרי נפתלי הוא כ-210 קמ"ר. צורתו של הרכס כעין משולש מוארך שקדקודו בצפון ובסיסו בדרום, בקו מלכיה-רמות נפתלי. רק מזרחו של הרכס נמצא בתחומי מדינת ישראל. חלקו המערבי נמצא בתחומי לבנון. חלקו המרכזי מכונה "רכס רמים" ושטחו כ 30 קמ"ר. המתלול של הרי נפתלי, מעל עמק החולה, מקשה מאד על קשר תחבורתי נוח בין שני החלקים  המרכיבים את 'אצבע הגליל , ורק מעלה תלול מכפר גלעדי ומעלה ישע – מעמק החולה לכיוון מצודת ישע – מקשרים בין הרי נפתלי לעמק[1].

סוגיית הגבולות

מראשית תולדות הציונות, התלבטו ראשיה בשאלה מהם הגבולות הראויים, הנכונים, נוכח המציאות בה שרויים העם, הארץ והמרחב שמסביב. יש לציין שהדאגה לגבולות התעוררה עוד בראשית ימיה של האומה. כבר בהבטחה לאברהם אבינו, הוגדרו בפירוש גבולות הארץ שיוצאי חלציו ישבו בה. דבר המעיד על חשיבות הנושא. טרם כניסת בני ישראל לארץ כנען, התווה להם משה רבנו, את גבולות הארץ המיועדת להם.  יהושע בן נון חזר על קביעת הגבולות, אם כי ההתנחלות לא הצליחה ליישם אותם בפועל. הדיון בגבולות חזר בימי המשנה והתלמוד, גם אם בקשר למצוות התלויות בארץ, אבל ברור שהנושא תפש מקום חשוב. מאז ועד ימינו חזר ועלה הדיון בנושא הגבולות.

גבולות מדיניים סוגרים על מרחבים או מפרידים בין שטחים, שלכול אחד מהם צירוף מיוחד משלו של תכונות גיאוגרפיות, פיזיות ואנושיות. צירוף זה, מעניק לכול מדינה את הדמות המיוחדת לה. אולם הגבול הוא לא רק המסגרת המחוללת צירוף תכונות זה, אלא שהוא גם מניע תהליכים גיאוגרפיים ואחרים, שברבות הימים יובילו לכך שהגבול עצמו יהיה גורם בעל משקל רב בעיצוב נופו של המרחב אותו הוא חוצה ולהתהוות שוני גיאוגרפי בין השטחים שמשני עבריו. המחקר הגיאוגרפי בודק באיזה אופן משפיעים גורמים גיאוגרפיים על התוויית קו הגבול ויחד עם זאת, את התמורות בנוף ובאוכלוסייה, להם גורמים הגבולות. גבול מדיני הוא  יצירה מלאכותית של האדם, גורם בלתי טבעי ויש בו כדי לשבש את דמותו הטבעית של המרחב[2]. לכן ראוי לא להשתמש במונח "גבולות טבעיים" כדי להגדיר גבולות של מדינה  (אין הכוונה להימנע משימוש במונח "גבולות מדיניים", שהרי אלה קובעים את תיחום המדינה).

גבול הצפון

קביעת הגבול הצפוני והצפוני-מזרחי של ארץ ישראל, לאחר מלחמת העולם הראשונה, היתה כרוכה ביותר לבטים, מיקוחים ומאבקים, מאשר שאר חלקי גבולותיה של הארץ, תחת שלטון המנדט הבריטי. המעורבות הבריטית בקביעת גבולותיה של ארץ ישראל היתה קצרת ימים, בין השנים 1906 ו-1947, אך השפעתה של בריטניה, על תיחום קווי הגבול היתה המשמעותית ביותר עד היום. יותר מכול גורם פוליטי אחר, היתה בריטניה מעורבת ביצירת יחידה מדינית מודרנית מוגדרת, פלסטינה-ארץ ישראל ובתיחום גבולותיה של יחידה זו. התכונות הגיאוגרפיות של המרחב, אותו חייב היה הגבול לחצות, יצר את הקושי שבמציאת תוואי ראוי לגבול בינלאומי חדש. גבול ארץ ישראל וסוריה שימש נושא לדיונים ממושכים בין צרפת לממלכה המאוחדת, מהסכם סייקס פיקו משנת 1916 ועד שנת 1923, אז התווה סופית, תחומה הצפוני של ארץ ישראל.

הסכם סייקס – פיקו

הסכם סַייקְס–פּיקוֹ (Sykes–Picot), הוא הסכם מדיני סודי, שנחתם ב-16 במאי 1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בין צרפת לממלכה המאוחדת, אליו הצטרפה מאוחר יותר גם האימפריה הרוסית, שהייתה הצלע השלישית ל"הסכמה המשולשת"[3]. בהמשך הצטרפה גם איטליה להסכם המדיני.

מלחמת העולם הראשונה פרצה בחודש אוגוסט 1914 וטורקיה הצטרפה אליה, לצדה של גרמניה, כשלושה חודשים לאחר-מכן. מעצמות ההסכמה, שלחמו נגד גרמניה, היו משוכנעות שהמלחמה תביא לקיצה את האימפריה העות'מאנית. כך נוצרה עילה, או הזדמנות בינלאומית, לתכנן את ביתורה של האימפריה בתום המלחמה. באפריל 1915, התכנסה ועדה בריטית בין משרדית, בראשות סר מוריס דה-בנזן, כדי להתוות את מפת חלוקתה של האימפריה העות'מאנית לאזורים שיהיו בהשפעה ובשליטה בריטית, צרפתית, רוסית, איטלקית, יוונית ועות'מאנית. הדו"ח כלל ארבעה פתרונות אפשריים ליישוב הבעיות הבינלאומיות, שנוצרו בעקבות פירוקה של האימפריה העות'מנית.

לאחר כשנה, במאי 1916, נחתם חוזה בין אנגליה לצרפת, שהגדיר את תחומי ההשפעה והמנהל הישיר שלהן במזרח-התיכון. החוזה ידוע בשמו "חוזה סייקס-פיקו", על-שם מארק סייקס הבריטי, שהיה חבר בוועדת בנזן , ושארל פ. ז'ורז' פיקו הצרפתי ששירת כקונסול בלבנון[4]. כמה מהמלצותיה של ועדת בנזן, שולבו בהסכם סייקס-פיקו.

ההסכם הגדיר קו וירטואלי שעבר בין נהר הירדן לגבול פרס – האמפריה העות'מאנית, שמדרום לו שטח השפעה בריטי, ומצפון לו שטח השפעה צרפתי. השטח ממערב לירדן ומדרום לקו צמח-ראש הנקרה ועד לקו מדרום ים המלח – לים התיכון הוגדר כאזור בינלאומי. תמורת הסכמתה להסדר, הובטחו לרוסיה, בעלת הברית ממזרח, חלקים ממזרח אנטוליה, דריסת רגל באזור מצרי הבוספורוס והדרדנלים[5] והשתתפות בניהולו של השטח הבינלאומי. לאיטליה הובטחו איים בים התיכון וכן חלק ממערב אנטוליה.

בחוזה נקבעו אזורי מנהל ישירים של צרפת ובריטניה וכן אזורי השפעה שלהן, בשטח שהוקצה לשתי מדינות ערביות.

בהסכם נקבע כי שטחה של ארץ ישראל יחולק לארבעה אזורים:

1. הגליל העליון, מצפון לקוו הקצר ביותר, שימתח בין נקודה מצפון לעכו לצפון מערבה של הכנרת – יימסר לצרפת. יחד עם השטח שכיום כלול בלבנון, חלקה המערבי של סוריה ושטחים בדרום מזרח טורקיה של היום.
2. מפרץ חיפה והשטח שסביבו, כולל הכרמל ועמק עכו– יימסר לבריטניה.
3. השטח שמדרום לקו עכו-כנרת, היינו, הגליל התחתון, שומרון ויהודה, עד לקו הקצר שימתח מעזה לדרום ים המלח – יימסר לפיקוח בין לאומי.
4. הנגב, עבר הירדן המזרחי (פרט לגלעד הצפוני, הגולן והבשן והשטח המדברי שממזרח לו ימסרו למדינה ערבית , בתחום השפעתה של בריטניה[6].
5. בסעיף מספר שלוש של החוזה, נקבע כי בארץ ישראל יאורגן שלטון בינלאומי (קונדומיניון), שאופיו יקבע לאחר התייעצות עם רוסיה ואיטליה ואחר כך, תוך הסכם עם יתר מעצמות הברית ועם השריף (המוסלמי) של מכה.[7].

הבריטים היו מעוניינים להרחיק את הצרפתים, ככל האפשר, מתעלת סואץ, ושאפו לנמל טוב, שיאפשר גישה, באמצעות מסילת ברזל, אל אוצרות הנפט של צפון-מזרח עיראק. הצרפתים תבעו את הגליל העליון, משום שראו בו המשך טבעי, מבחינת מבנה ואוכלוסייה, ללבנון, בהם היה להם עניין רב. הצרפתים עמדו על כך שעמק הירמוך, הגולן והבשן, יישארו בתחום חסותם, כדי להבטיח הפעלה יעילה של מסילת הברזל שבין ביירות לדמשק. התכניות הבריטיות לגבי פיתוח אמצעי תחבורה בין חיפה לבין השטח שהיום הוא עיראק, היו כרוכות במעבר בשטחים הנתונים לחסות צרפת ומשום כך היו מותנים בהסכמתה[8].

כינון שלטון בינלאומי, ברוב שטחה של ארץ ישראל, נועד לא רק לתת לשלוש מעצמות הברית, זכויות שוות בפיקוח על המקומות הקדושים לנצרות, אלא גם הזדמנויות שוות לנצל את היתרונות הגיאוגרפיים של שטח זה. יש לציין, כי ארץ ישראל הייתה פרט קטן בהסכם, שכלל את כול המזרח התיכון וקנה המידה של המפה לא נתן אפשרות לסימון מדויק של קווי ההסכם וכך השאירה מקום לטווח של אפשרויות ולפירושים שונים. ראוי לציין, כי הגורם הציוני טרם מילא תפקיד כלשהו בדיונים על עתידה של ארץ ישראל[9].

חוזה סייקס־פיקו יונק מדפוסי חשיבה מיובאים וממושגים שהיו זרים לחלוטין לאזור. כל אלה עמדו מאחורי הסיפור של מדינות, שהתגלגל לגבולות מוגדרים של אומה, עם היררכיות שלטוניות, עם שליטים שהיה עליהם לאמץ קודים התנהגותיים זרים מבית היוצר של תרבות פוליטית מערבית. עניין זה נכפה באופן חסר תקדים על האזור שלא ידע את מושג "הגבול" שמגדיר אומה[10].

לפי הדעה המקובלת המושרשת בציבור, הסכם זה, בין ממשלות בריטניה וצרפת, הוא שיצר את המסגרות המדיניות הקיימות כיום במזרח התיכון – מסגרות שהמדינה האסלאמית (דאע"ש) ניסתה בעבר לחיסולן כיחידות נפרדות ולהחזרה למצב שבו לא היו קווי גבול שהפרידו ופוררו את העולם הערבי ואת המוסלמים של המזרח התיכון.

סיפרו של העיתונאי האנליסט הפוליטי, ג'יימס באר, "קו בחול", שיצא לאור בשנת 2011, מחזק טענה זו ומנסה להראות כי הקו ששורטט בחול הוא, שלמעשה הכניס את המזרח התיכון למאבקים בין צרפת לבריטניה על השליטה בשטח לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית, ומכאן שורש הסכסוכים המתמשכים במזרח התיכון[11]. יתר על כן, מכאן נובעת גם התפיסה, כי מדינות המזרח התיכון, למעט אולי איראן, מצרים, טורקיה וישראל, הן יצור מלאכותי ולא טבעי, שאיננו מסגרת של "מדינת לאום טבעית". זו היתה הדעה המקובלת בעבר, אך בדיקה ללא דעות קדומות, מראה שאין זה כך.

על פניו, נראה כי הסכם סייקס־פיקו הוא דוגמה לתהליך של תיחום העולם בידי מעצמות אימפריאליות ללא התחשבות בתנאי השטח או ברצון התושבים המקומיים. חלוקות מעין אלה אפיינו את המדיניות הבין־לאומית במשך המאה התשע־עשרה ועד המלחמה, ואפשר אפוא לראות בהסכם זה את שיאו של התהליך האימפריאלי. עם זאת, אפשר לזהות בהסכם זה גם אלמנטים חדשים, ואולי אף את ניצניה של מדיניות חדשה. בהסכם הוכרו לראשונה זכויותיהם של תושבי האזורים להיות עצמאיים. הרעיון של הקמת שתי מדינות ערביות עצמאיות, אמנם בחסות מעצמות אימפריאליות, אך בהגדרה של מדינה עצמאית, היה בהחלט רעיון שלא הופיע קודם בשום חלוקת שטח שנקבעה על ידי המעצמות. היה ברעיון זה, אולי בלי שהתכוונו אליו מנסחיו ואולי בשל הכרת המערכת הבינלאומית המתהווה, קביעה חדשה, שמכאן ואילך תמשיך להשפיע על המדיניות העולמית, קרי עיקרון ההגדרה העצמית, אמנם עדיין בחסות מעצמות העל, אך בצורה חדשה. לדעת חוקרים רבים, אין כאן אלא המשך מדיניות העבר, אך אין בכך להסביר מדוע חלקים מסוימים אמורים היו להיות בריטיים, צרפתיים, רוסיים ואיטלקיים וחלקים אחרים אמורים היו להיות מדינות עצמאיות ערביות בחסות המעצמות. עוד הועלה בהסכם זה, לראשונה, רעיון השליטה הבינלאומית המשותפת על מרחב שבו נמצאים מקומות קדושים בשל חשיבותם הדתית לעולם כולו. רעיון דומה התקיים ערב המלחמה בעיר טנג'יר שבמרוקו, אך שם היו הסיבות מסחריות־פוליטיות. רעיון השליטה הבינלאומית המשותפת, הועלה לראשונה לגבי ארץ־ישראל והמשיך להתקיים, בצורה זו או אחרת, בתכניות מאוחרות לחלוקת ארץ־ישראל עצמה בתקופת השלטון הבריטי וערב הקמת מדינת ישראל. גם הרעיון המועלה בימינו ליצור "שטח בינלאומי" ב"אגן הקדוש" בירושלים הוא תוצר ישיר והמשך של רעיון שהועלה בהסכם סייקס־פיקו. גוויעתו של ההסכם בין בריטניה לצרפת שצמח בשל אילוצי המלחמה, לא הניח את דעתם של החותמים[12].

באותה העת נשמר קיומו של ההסכם בסוד, כנראה משום שהיה מדובר בברית אימפריאליסטית שהיתה קיצונית אפילו במונחי הזמנים ההם. מה גם שנכרתה אחרי השלב שבו הועלו טענות שהאימפריאליזם היה הסיבה האמתית למלחמה הגדולה[13]. בחוזה נכללו גם האינטרסים של בעלות הברית רוסיה ואיטליה, באזורים נוספים של האימפריה העות'מאנית. אמנם מדינות אלה לא השתתפו במשא ומתן, אך הדרישות שלהן היו ידועות ממגעים דיפלומטיים קודמים, והחוזה הועבר לידיעתן[14].

מאותה נקודה ואילך, הופנתה אצבע מאשימה לעבר המעצמות הקולוניאליות הוותיקות. הגבולות שעליהם החליטו במחי יד ובמתיחת קווים בחול, כך נטען, חצו קבוצות אתניות, הפרידו אוכלוסיות מאוחדות, וחיברו יחד אזורים שהיה מקום להפרידם. אחת הטענות הייתה שבאזור כולו יושבת קבוצה לאומית אחת גדולה – הערבים – ומתיחת הגבולות המלאכותיים הללו בין עיראקים לסורים לירדנים, ללבנונים ולפלסטינים, מנעה מן הערבים לממש את הפוטנציאל הלאומי שלהם

הטענה השנייה נגד הסכמים אלו, היא הפוכה. על פיה, קווי הגבול שיצר ההסכם חיברו יחדיו קבוצות רבות שאין להן בסיס משותף. כך, הבריטים שהקימו את עיראק כפו מסגרת מדינית אחת על קבוצות דתיות יריבות – השיעים והסונים – וחיברו אליהן את הכורדים, שכלל אינם ערבים. הצרפתים שהקימו את סוריה, יצרו מסגרת מלאכותית משותפת לסונים, עלווים, כורדים, דרוזים ונוצרים, שלכל אורך ההיסטוריה לחמו אלה באלה. במידה פחותה הטענה נשמעת גם בקשר לטורקיה. העובדה ששתי הטענות סותרות זו את זו, האחת מדברת על ציבור לאומי גדול אחד בכל השטח והשנייה מתארת אזור מרוסק שאין בו נאמנות אחת, מעוררת מיד ספקות לגבי תקפותן[15].

דרור זאבי, מרצה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, מסביר כי הטענה בדבר מלאכותיותם של קווי סייקס-פיקו אינה מדויקת, שכן אלה נשענו, לפחות במידה מסוימת, על קווי מתאר שזוהו גם על ידי תושבי האזור. ראשית, השמות סוריה, עיראק, או פלסטין, לא הומצאו על ידי הבריטים או הצרפתים. חוקרים של העת החדשה המוקדמת, הוכיחו כבר שליֵשויות האלה יש היסטוריה. לפני מלחמת העולם הראשונה, אינטלקטואלים בדמשק וחלב, למשל, דיברו על לאומיות סורית, יותר מאשר על לאומיות ערבית, וערביי ארץ-ישראל כינו את אזור מחייתם "פלסטין" כבר במאה ה-19. מכל הסיבות האלה, הן נרטיב הלאומיות הערבית שקופחה על ידי הבריטים והצרפתים, והן ההנחה שדת או קרבה שבטית הן הן המערכת ה"אותנטית", נעדרות בסיס מוצק.

מכול מקום, פרישתה של רוסיה מהמלחמה וממסגרת בעלות הברית, חייבה לבצע שינויים בהסכם זה. כך גם התחייבות הבריטים לסייע בכינון בית לאומי יהודי בארץ ישראל (הצהרת בלפור), שניתנה שנה לפני סיומה של המלחמה, הכניסה כגורם נוסף למערכת השיקולים לגבי תיחומה של ארץ ישראל. לויד ג'ורג' שהתמנה לראש ממשלת בריטניה בדצמבר 1916,ותמך בסיפוחה של ארץ-ישראל לאימפריה הבריטית עוד מתחילת המלחמה, ראה ב"הסכם סייקס-פיקו" – מסמך מיותר ולא רצוי. במיוחד התרעם על חיתוכה הגס של ארץ-ישראל. הסכם זה  לא התממש, אבל הוא היה השלב הראשון בקביעת גבולותיה של ארץ ישראל, והיו לו השלכות לגבי התוויית הגבולות בעתיד.

התגובה הציונית

הידיעות אודות ההסכם גרמו להסתדרות הציונית להגיש את תביעותיה בפני ועידת השלום בפריז ב-1919.

הייתה זו ועידה בינלאומית שאורגנה על ידי המדינות המנצחות במלחמה, לשם חתימת חוזי שלום ביניהן ובין המדינות המובסות. הוועידה נפתחה בפריז ב-18 בינואר 1919, ונמשכה, עם הפסקות אחדות, עד 20 בינואר 1920. הוועידה דנה בנפרד בהסכם עם כל אחת מהמדינות המנוצחות. בסיומה, נחתמו הסכמי שלום, שנקראו על שם המקום שבו נחתמו.

בדיוני הוועדה אודות עתידה של ארץ ישראל,אשר הניחו את הבסיס למנדט הבריטי העתידי על הארץ, השתתפה משלחת של ועד המשלחות היהודיות בראשות חיים ויצמן, ובהשתתפות נחום סוקולוב, מנחם אוסישקין, אהרון אהרנסון, ואחרים והפקידה בידי הוועדה, את מפת דרישותיו הטריטוריאליות של העם היהודי. בתיחומה זה דרשה שטח שכלל את הר החרמון, הגולן, הבשן, רמת תבנין שבלבנון עד מדרום לצידון! . מה שהוגדר כ"גבולותיה היסטוריים של ארץ ישראל"[16]. הדרישה התבססה על טיעונים של צרכים כלכליים חיוניים לקליטת מיליוני יהודים, במדינה העתידה לקום כמדינה יהודית.

התביעות הציוניות.

בעיקר חשוב היה להסתדרות הציונית, שמקורות המים שבצפון הארץ יוכללו בתחום המנדט הבריטי העתיד לקום. חיים וייצמן אמר: "לנו דרוש שארץ ישראל תעמוד ברשות עצמה, שלא תיבלע במצרים ואף לא בסוריה, שכול אוצרותיה הטבעיים ינוצלו להכשרת האדמה, לפיתוחה ולטיובה. על גבולות הארץ להיקבע כך, שכול טיפת מים הדרושה להשקיית הקרקע, תיזל בתוך גבולותיה[17]". וייצמן  נפגש אישית עם המנהיג הערבי פייצל והשיג את הסכמתו לתביעה זו. הגבול המוצע הבטיח, הן לארץ ישראל והן למדינות ערב, גישה חופשית למסילת הברזל החיג'אזית. כמו כן, הובטח לערבים, שימוש חופשי בנמלי חיפה ועקבה. נשיא ארצות הברית וודרו וילסון  (Woodrow Wilson) , תמך בדרישת הציונים להשגת גבולות אלה, אך מאמציהם נכשלו[18].

הסכם דוביל

במהלך השלב האחרון של מלחמת העולם הראשונה, בקיץ-סתיו 1918, כבש הגנרל אלנבי את ארץ ישראל ובריטניה לא ראתה את עצמה מחויבת להסכמי סייקס פיקו. רוב שטחה של ארץ ישראל, הובא תחת שלטון צבאי בריטי, שנקרא "מנהל ארץ האויב הכבושה – דרום". שטח זה השתרע בצפון עד קוו נהריה של היום ועד לדרום ימת החולה. היתה כאן סטייה בולטת לרעת צרפת, מגבולות סייקס פיקו. יחד עם זאת, הוציא הגבול מתחומה של ארץ ישראל את רוב הגליל העליון ועמק החולה, כולל הישובים היהודיים שהיו קיימים באותם ימים. גבול זה לא היה מושתת, לא על גורמים גיאוגרפיים ולא על שיקולים היסטוריים. בפועל, קו הגבול המדויק לא היה ברור, אפילו לא לגורמים הצבאיים.

לפי הסכם שנחתם בעיירה דוביל (Deauille), שבצפון צרפת, בספטמבר 1919, בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת,  פינו האנגלים את האזורים שמצפון ל"קו דוביל", שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בחולה (מעט צפונה מאיילת השחר של היום). השטח שמצפון לקו זה, ועד לצור היה בשליטה צבאית צרפתית, אך הפך למעשה לשטח הפקר, ובו ארבע נקודות עבריות מבודדות: תל חי, מטולה, חמארה וכפר גלעדי. בשטח ההפקר הזה התעמתו כמה אינטרסים סותרים, שגרמו לאי שקט ובהמשך למהומות.

האינטרס היהודי – ההתיישבות הציונית בצפון הגליל העליון.

האינטרס הבריטי – קבלת המנדט על ארץ ישראל.

האינטרס הלאומני הסורי – אליו חברו ערביי ארץ ישראל, ששאף לממש את החזון של סוריה הגדולה, שארץ ישראל היא מחוזה הדרומי. אינטרס זה, הבשיל  במארס 1920, להכרזה של הקונגרס הלאומי הסורי על המלכתו של פייצל הראשון, על הממלכה הערבית של סוריה, אשר שרדה ארבעה חודשים, עד שדוכאה על ידי הצבא הצרפתי, דבר שסלל את הדרך לכונן את  המנדט הצרפתי בשטחי סוריה ולבנון.

האינטרס הבדואי – שימור כוחם האזורי.  הדבר בא לידי ביטוי בהתנכלות לכפרי הנוצרים, שקיבלו את חסות הצרפתים.

צרפת לא ביססה את שלטונה באזור ולא שלחה אליו כוחות צבא מספיקים, אלא נאחזה בתחילה לאורך החוף, באזור צור וצידון. את המצב ניצלו ערביי המקום כדי למרוד בשלטון הצרפתי, ואף להתנכל לכפרי הנוצרים. כנופיות רבות של בדואים פעלו באזור, בעידוד מסוים של הבריטים. על רקע זה, הותקפה תל חי במרץ 1920 ובאפריל תקפו הערבים גם את צמח. במקביל, התנהלו דיונים בין בריטניה לצרפת על מיקומו של הגבול.

הסכם סן רמו

ועידת סן-רמו החליטה ב 24 לאפריל 1920 על מתן המנדט לבריטניה על פלשתינה ומסופוטמיה ולצרפת על סוריה ולבנון.

החלטותיה של ועידת סן רמו

ב 23 לדצמבר 1920 סוכם בין ממשלות בריטניה וצרפת על קו שחילק את המרחב, בין שטחי המנדט הבריטיים לאלה של הצרפתים. בתיחום קו זה, נכלל השטח שקרוי היום "אצבע הגליל", בשטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל ובכך נענתה בחלקה הדרישה הציונית לכלול את אזור זה בתחום השטח שנועד להיות הבית הלאומי של העם היהודי[19]. במהלך המשא ומתן, הועלו הצעות שונות לגבי מיקומו של קו הגבול, בין נציגיהם של בריטניה וצרפת. הבריטים השתדלו להזיז את הגבול צפונה ככל האפשר, הן כדי למלא את שאיפותיה של השדולה הציונית ובעיקר כדי להבטיח משאבי מים חיוניים לפיתוחה של ארץ ישראל, שבאה תחת שלטונם. הבריטים סירבו להסכים לכך שהירדן, עמק החולה והכינרת, ישמשו את גבולה הצפוני של ארץ ישראל, למרות דרישה של הצרפתים.  באותו מעמד התעקשו הבריטים על הכללת מטולה, נקודת ישוב עברית, בתחומי המנדט הבריטי. רק מטולה. לא ייתר הישובים.

צרפת נאלצה לוותר על חלק קטן משטח הגליל, והותירה בידיה את נהר הליטני, את מקורות הירדן, את מרבית רמת הגולן וכן את החרמון. בהסכם זה סומן קו גבול, שיצא מתחנת הרכבת בצמח לכיוון צפון וחצה את הכנרת. הוא המשיך לאורך נחל משושים עד נאפח, והגיע עד סמוך לבניאס. משם פנה הגבול מערבה עד מטולה, וירד דרומה עד סמוך לסעסע (כיום סאסא). משם המשיך מערבה, לאורך קו פרשת המים שבין הליטני ונחלי הגליל העליון, עד ראש הנקרה. אחת התוצאות של הסכם זה הייתה יצירתו של קו גבול דמוי אצבע שהכליל את ההתיישבות היהודית בגליל העליון בתחום המנדט הבריטי והגדיר את האזור שנודע בשם "אצבע הגליל".

אחת מנקודות החיכוך הבסיסיות, בין הצרפתים לבריטים בהסכם סייקס-פיקו, שאלת עתידה של ארץ ישראל והמקומות הקדושים, באה על פתרונה בוועידת סן רמו , שהחלטותיה כללו את מסירתה של כל ארץ ישראל תחת המנדט הבריטי. כמו כן החליטה הוועידה, לכלול בהחלטה את הצהרת בלפור ולהטיל על בריטניה, כמעצמה המנדטורית, את האחריות למימוש ההצהרה. בהחלטה על מסירת המנדט נאמר: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום 2 בנובמבר 1917, ושנתקבלה על ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת ייסוד "הבית הלאומי" לעם היהודי בארץ-ישראל"[20]. הוחלט גם על מסירת סוריה ולבנון במנדט לצרפת, למרות התנגדות הערבים[21]. הפתרון לבעיית המים בצפון, נדחה עד להשגת הסדר שיסוכם בעזרת סקר שייערך על ידי מומחים בריטיים, צרפתיים וציוניים[22].

החלטת סן־רמו ולא הסכם סייקס־פיקו, היא אפוא אשר נתנה בידי בריטניה וצרפת את הכוח לקבוע לפי רצונן ולפי יכולתן את עתידו הפוליטי של המזרח־התיכון, ובתוך כך לקבוע את החלוקה הטריטוריאלית ואת תיחומי הגבולות במפה החדשה של האזור. המפה החדשה שנוצרה שימרה מעט מאד מקווי התיחום המקוריים של הסכם סייקס־פיקו. ארץ־ישראל הפכה לשטח מנדט בריטי ולא שטח בינלאומי, בקווי גבול שונים לחלוטין, פרט לקו כינרת־ים המלח. גבולה של לבנון איננו דומה לגבול השטח הצרפתי שבהסכם סייקס־פיקו. [עבר־הירדן נוצר כשטח חדש לחלוטין שלא הופיע כלל בהסכם הקודם ואף לא בהחלטת סן־רמו) ותחומי המנדט הבריטי בעיראק השתרעו הרבה צפונה מקו סייקס־פיקו וכללו את אזור מוסול]. רק הקו היוצא מנקודה מדרום להר הדרוזים שבסוריה ועד לעיר דיר א־זור על נהר הפרת, נותר על כנו ממפת ההסכם המקורי, וגם הוא שונה בחלקו בתקופה מאוחרת יותר. נראה אפוא כי הסכם סייקס־פיקו, שרבים דשים בו ,עבר מהעולם זמן קצר לאחר שהושג ומעולם לא הגיע לכלל ביצוע[23].

ב 1 – ביולי 1920 בא הקץ לתקופת הממשל הצבאי בארץ -ישראל והשלטון עבר לידי הנציב העליון הראשון , סר הרברט סמואל . חיסול משטרו של פייצל בסוריה, בו בחודש, הרגיע את מצב  ביטחון בגליל ובעמק הירדן. שוב לא היתה עילה להשהות את השיבה לפינת הצפון. כבר במאי, אותה שנה, יצאו הצרפתים למסע צבאי, להשלטת ריבונותם על לבנון והרסו את כפרי המורדים, כולל חאלצ'ה (לימים, קרית שמונה( [24]. תוך מספר ימים השתלטו גם על אזור מטולה, אפשרו למתיישבים היהודים לשוב לבתיהם והבטיחו להם סיוע והגנה. ועדיין, שאלת הגבול  היתה רחוקה מפתרון סופי[25]. הצרפתים האשימו את הבריטים בכל המאורעות בסוריה ובארץ – ישראל , אבל קיוו כי הכול יירגע בקרוב. אשר לגבולות, הם האמינו שיחזיקו בכל השטח, שמצפון למשמר הירדן, לפי הסכם סייקס-פיקו , שצרפת הוסיפה לדבוק בו עד הסכם פאריס ( 23 באוקטובר 1920).

גם אחרי ההסכם, תושבי "אצבע הגליל" עדיין נחשבו שייכים ללבנון ותושבי מטולה אף השתתפו בבחירות לפרלמנט בביירות. במפקד האוכלוסין הראשון שערכו הבריטים בארץ ישראל, בשנת 1922, לא נכללו תושבי 'אצבע הגליל' בארץ ישראל, כיוון שבעת הזו השטח טרם היה ברשות בריטית[26].  עד ל-1 באפריל 1924, היו איכרי מטולה וחברי הקיבוצים כפר- גלעדי ותל-חי, 'לבנונים' לכל דבר.

ההתמקחות בין הצרפתים לבריטים היתה קשה והביאה את בריטניה להחלטה, שלא לערוב לגבולה של צרפת עם גרמניה, כל עוד הצרפתים מחזיקים בעמדתם הנוקשה לגבי תוואי הגבול הצפוני של ארץ ישראל. תמורת ויתוריהם של הצרפתים בעניין הגבול הצפוני של ארץ ישראל, הם דרשו דרישות מופלגות, דבר שגרם לבריטניה לחזור בה מתמיכתה בדרישותיה של ההסתדרות הציונית, בהסתפקה בכך שגבולות ארץ ישראל יוגדרו בהתאם לנוסחה המקראית "מדן ועד באר שבע". פירושו של דבר היה סיפוח אזור צפת, אצבע הגליל עד מטולה, לשטח המנדט הבריטי[27].

הסכם פולה – ניוקוב

הסכם 1920 נחתם בבירות אירופה, אולם היה צורך לסמנו בשטח.

בהתאם להסכם משנת 1920, הוקמה ועדת גבול בריטית-צרפתית, שתפקידה היה לקבוע בדיוק את קווי הגבול ולסמנו בצורה ברורה בשטח. בראש הוועדה עמדו הבריטי ניוקומב והצרפתי פולה. לוועדה הוענקו סמכויות רחבות לחרוג מקו הגבול שהותווה בהסכם הנ"ל, אם תנאי השטח ושיקולים מקומיים יצדיקו זאת.

-3 בפברואר 1922 חתמו ניוקומב ופולה על המפות עליהן שורטט קו הגבול (עוד התייחס ההסכם לתיקוני גבול בין שתי המעצמות בצפון עיראק). הסכם פולה ניוקוב Newcombe-Paulet Agreement), ידוע גם כ"הסכם הגבול הפרנקו-בריטי" (Franco-British Boundary Agreement).

עיצוב קו הגבול התבסס על כמה עקרונות: הצמדת קו הגבול לגורמי נוף בולטים, הקטנת השיבושים בחיים ובפעילות של האוכלוסייה בשטחי הספר, הימנעות מחציית אדמות כפרים לשני עברי הגבול, הימנעות מניתוק כפרים ממרכזים עירוניים. בגבול המזרחי בוצעו כמה שינויים משמעותיים. בהסכם המקורי נקבע שקו הגבול יחצה את הכנרת לאורכה, אך הוועדה קבעה שקו הגבול לאורך הקטע הצפון-מזרחי של ים כנרת (בקעת בית צידה) יעבור במרחק 10 מטרים מקו החוף. בחלק התיכון והדרומי של חופה המזרחי של הכנרת, במרחק 2 ק"מ מדרום לכורסי, פונה הגבול מזרחה, ועולה על מתלול הגולן, ולמרבית אורך מהלכו עד לעמק הירמוך, קו הגבול נמשך במרומי המתלול. בתמורה, הבריטים ויתרו על הפינה הצפון-מערבית של הגולן.

בשונה מהאתוס שיצרה התנועה הציונית, הישובים לא השפיעו על תיחום קווי הגבול בארץ ישראל ובמדינת ישראל. אירוע תל חי כלל לא השפיע, כי לא היה מוכר לבריטים או לצרפתים (שאיבדו באותה העת למעלה מ 700 הרוגים בקרבות עם הערבים !!). הנוסחה שקבעה את מיקום הקו הייתה "מדן ועד באר שבע". מטולה נתפסה כדן החדשה וכפר הבניאס כדן הישנה. הרצון להכליל את כול נהר הירדן בארץ ישראל  (כפי שהבריטים התנסחו: “The Holy River Jordan is the River of the Holy Land” )
גם לו היתה השפעה. בסופו של עניין הקו בצפון נקבע כך שמטולה תיכלל בארץ ישראל.

הדו"ח של הוועדה אושר על ידי שתי הממשלות וההסכם שנחתם בעקבות כך בפריז ב-7 במרץ 1923 , זכה לשם הרשמי "חילופי דברים המהווים הסכם בעניין קו הגבול בין סוריה וארץ ישראל, מהים התיכון עד אל-חמה". העברת השטח לידיים בריטיות נמשכה עוד שנה תמימה, בשל הצורך בבחינת שטחי הכפרים והבעלות על השטח , ורק באפריל 1924 יכול היה הנציב העליון הרברט סמואל, לדווח, כי כל השטח צורף סופית לארץ ישראל. ממדידות מדויקות ביחס לשטחי הבעלות של הכפרים עלה, שקו הגבול לא היה מדויק ולרוב הכפרים היו שטחים מעבר לגבול..

הרצון להימנע מניתוק כפרים מאדמתם לא עמד לתושבי מטולה. אי הימצאותם בשטח בעת הסימון והעובדה שהדרך מבניאס לצור עברה בסמוך ומצפון למטולה, הביאו לניתוקם מאדמותיהם שבעמק עיון והשאירה שטחים אלו בתחום לבנון . כן הוחלט , כי הכפר בניאס יישאר בתחומי סוריה, אולם מקורות הנחל המזין את הירדן יהיו בתחומי ארץ ישראל. הצרפתים הסכימו גם שהגבול לא יועבר בירדן אלא ממזרח לו, כך ניתן יהיה לבצע עבודות לאורך הנהר בתחומי ארץ ישראל. למרות אירועי תל חי, תוך כדי המשא ומתן, על מיקומו המדויק של קו הגבול, העלה הנציג הבריטי, ניוקומב, הצעה לוותר על כל 'אצבע הגליל' לטובת סוריה, משום שלדעתו שטח זה היה קשה להגנה ואיננו חשוב.  במקומה המליץ לקבל שליטה בריטית מלאה על כל עמק הירמוך היות והיתה בריטניה זקוקה לאזור זה, לטענתו,  כדי לקיים קשר רכבות ישיר ונוח בין ארץ ישראל לעיראק . (גדעון ביגר מעיר כי ניוקומב לא היה מעורב בתיחום הראשוני, של 23 לדצמבר 1920 ורק עסק בסימון הגבול במהלך שנת 1921).  משרד החוץ הבריטי דחה הצעה זו בטענה , כי הקו המוצע מוציא מארץ ישראל את דן וכן את ביצות החולה, שתוכננו לייבוש והפרחה על ידי התנועה הציונית . לדעה זו הצטרף גם משרד המושבות הבריטי, שטען כי בשטחן של ביצות החולה המיועדות לייבוש מתוכנן להושיב 40-30 אלף יהודים ולכן אין לוותר עליו [28].

כך גרמו הבריטים להתוויית קו גבול, שאינו צמוד לגבולות תבליט. הגבולות הסופיים, שהותוו ב-1923, ציינו שליטה מלאה של ארץ ישראל, על כל ימת החולה, ימת כנרת והירדן לכול אורכו (לבד מיובליו הצפוניים)[29].

הערות

[1] [1] גדעון ביגר, "אצבע הגליל – תיחומים גיאוגרפיים-פוליטיים", בתוך: מרדכי נאור (עורך), אצבע הגליל, 1900 – 1967 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, הוצאת יד בן צבי, ירושלים (להלן: ביגר: תיחומים, עמ' 3-4)

[2] משה ברוור, גבולות ארץ ישראל, עבר-הווה- עתיד. היבטים גיאוגרפיים – מדיניים, הוצאת יבנה, תל אביב, 1988 (להלן, ברוור, גבולות), , עמ' 14-18.

[3] הברית בין בריטניה, צרפת ורוסיה, שהתגבשה בשנת 1907.

[4] דב גביש, "הסכמים והצעות לקביעת גבולות", בתוך: עירית זהרוני (עורכת), "במחנה", אפריל 1989 , גליון 2

[5] דרור זאבי , , 100 שנים להסכם סייקס פיקו: על גבולות חדשים, טיהורים אתניים והמזרח התיכון המודרני, באתר הארץ, 1 ביוני  2016 (להלן: זאבי, הארץ).

[6]   שטח זה חולק לשנים: "שטח A" – השטח שממזרח לנהר הירדן, ממוצאו בצפון ועד להתחברותו עם נהר הירמוך. "שטח B" –מנהר הירמוך עד עקבה. בארץ ישראל המערבית, מקו ים המלח-עזה עד גבול מצרים. כל "שטח B" היה אמור להיות חלק ממדינה ערבית תחת חסות בריטית. ראו בהרחבה: יעקב שביט ויהושע פורת, המאנדאט והבית הלאומי 1917 – 1947, ההיסטוריה של ארץ ישראל, הוצאת כתר, 1982, כרך 9, עמוד 13

[7]יהודה ואלאך, אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל, מראשית ההתיישבות ועד לקום המדינה, הוצאת כרטא, ירושלים, עמ' 40

[8] Frischwasser-Raanan, H,F. 1955, Frontiers of  a Nation, London. P. 70-71

[9] ברוור, גבולות, עמ' 104-105

[10] שאול משעל ויואב גלבר, "‏ביי ביי סייקס־פיקו", אודיסאה 29, אוקטובר 2015

[11] ג'יימס באר, קו בחול — בריטניה, צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, תל אביב 2015 .

[12] גדעון ביגר, המזרח החדש.

[13] ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמודים 50-45

[14] זיוה קרמר, לאומיות ערבית וכינונן של מדינות ערב, הוצאת עם עובד, 1989, עמוד 89

[15] זאבי, הארץ . זאבי מעיר כי זו הייתה הטענה שהובילה להקמת מפלגת הבעת' שקראה לאחדות כלל-ערבית, וזה היה גם הדגל שנשא נשיא מצרים עבד אל-נאצר אחרי מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952.

[16] Issacs, S. H," The Boundaries of the Holy Land", Zionist Review (London), December. 1918.

[17] ד"ר חיים וייצמן, בפני ועד הפדרציה הציונית האנגלית בלונדון, ספטמבר 1919

[18] אטלס כרטא, שם.

[19] הוועידה החליטה למסור לבריטניה את השלטון על ארץ ישראל במנדט. המנדט כלל גם את עבר הירדן המזרחי, שהופרד בשנת 1922 והפך לאמירות עבר הירדן. אמירות זו קיבלה עצמאות בשנת 1946 ושינתה את שמה לממלכת עבר הירדן. את השם "הממלכה הירדנית ההאשמית" לקחה לעצמה לאחר ההשתלטות על הגדה המערבית במהלך מלחמת העצמאות של מדינת ישראל .

[20] מתוך מאגר המידע "מסע בארץ ישראל" מסדרת "סביבות למידע"

[21] וכן על חלוקת מדינות צפון אפריקה בין המעצמות עצמן ולכונן מנדט בריטי בשטח המחוזות העות'מאניים לשעבר בגדאד, מוסול ובצרה שייקרא "המנדט הבריטי על מסופוטמיה".

[22] גדעון ביגר, סוגיות גאוגרפיות ופוליטיות, בתהליך קביעת גבול הצפון של ארץ ישראל", בתוך: אבשלום שמואלי ארנון סופר נורית קליאוט (עורכים), ארצות הגליל, הוצאת משרד הביטחון,  חיפה, חלק ב' (להלן: ביגר, סוגיות גיאוגרפיות ופוליטיות) עמודים 434-433

[23] גדעון ביגר, "האם הסכם סייקס-פיקו היה הבסיס ליצירת מדינות במזרח התיכון". המזרח החדש, נ"ה, 2017

[24]  טבריה יום ג' ט" ו בסיוון תר"פ ) (1/6/1920), את"ע, 104-1 , תיק יוסף ברץ .

[25] נקדימון רוגל, "השיבה לפינת הצפון" , קתדרה 21, תשמ"ב, עמ' 135-134

[26] גדעון ביגר, "אצבע הגליל – תיחומים גיאוגרפיים-פוליטיים", בתוך: מרדכי נאור (עורך), אצבע הגליל, 1900 – 1967 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, הוצאת יד בן צבי, ירושלים עמ' 8.

[27] ג'יימס באר, קו בחול: בריטניה, צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, תרגם מאנגלית: בועז וייס. תל אביב: אופוס, 2016.

[28]גדעון ביגר, "אצבע הגליל – תיחומים גיאוגרפיים-פוליטיים", בתוך: מרדכי נאור (עורך), אצבע הגליל, 1900 – 1967 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, הוצאת יד בן צבי, ירושלים עמ' 8.

[29] יהודה ואלאך, אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל, מראשית ההתיישבות ועד לקום המדינה, הוצאת כרטא, ירושלים, עמ' 40