אפריקה בברזיל

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו ולדובי לנץ על הסבריו בתחום המוסיקה הברזילאית

ראו באתר זה: התרבות האפרו ברזילאית ;  הדת האפרו-ברזילאית  ;  הקרנבל בסלבדור

ברזיל היא ארץ דרום אמריקאית, שנכבשה פעמיים: פעם אחת על ידי האדם הלבן ופעם שנייה על ידי האדם השחור. הראשון כבש אותה פיזית והשני, תרבותית.

ניתן לזהות בפולקלור הברזילאי, מעט אלמנטים אמרינידים ("אינדיאנים"), הרבה מאד אלמנטים קתוליים, אפריקאים, ועוד יותר, אפרו-ברזילאים, כלומר אלמנטים פולקלוריסטיים שהורתם באפריקה וצמיחתם בברזיל, כשבדרך ספגו השפעות אירופאיות, או מקומיות. קודם כל הסמבה (Samba), ששורשיה האפריקאים קלים לזיהוי. כנראה, שמקור השם "סמבה" הוא מהמונח "מֶסֵמבה" (mesemba) – מקצב דתי שמקורו באנגולה. סלבדור, היתה בירתה הראשונה של ברזיל כולה. בזכות היותה נמל הסוכר, שלצורך גידולו הובאו העבדים השחורים. כאן חיו, שרו, רקדו, עבדו ומתו. בהייה הוא המחוז השחור ביותר בברזיל ובירתו, סלבדור דה באהייה, נוסדה בשנת 1549 והיתה החשובה ביותר בברזיל עד למאה ה-19 והעיר השנייה בגודלה באימפריה הפורטוגלית, אחרי ליסבון. העיר שמשה כנמל עיקרי ליצוא הסוכר ונודעה בכנסיותיה המקושטות בזהב. העיר ירדה מגדולתה, לאחר שבמאה ה-17 נמצאו מכרות הזהב של מינאס ג'יראיס (Minas Gerais), שיוצאו לכול העולם דרך הנמל של ריו דה ז'ניירו. הכסף זרם לשם ועמו עלתה גם החשיבות הכלכלית והפוליטית. לימים, לאחר קבלתהעצמאות, הפכה בהיה לבירה הבלתי מוכתרת של הפולקלור האפרו ברזילאי. הקרנבל של סלבדור נחשב לקרנבל הגדול בעולם ובולטת בו המורשת האפריקאית.

בבהיה פרחה דת הקנדומבלה (Candomble). האפריקאית (גם באזורים רבים אחרים, שם קיבל שמות שונים). באגן האמזונס התחתי, שגשגו טקסי הקאטימבוס (Catimbo). בריו דה ז'נרו ובסאן פאולו התפתחה האומבנדה (Umbanda), שהביאו לברזיל בני העמים דוברי הבאנטו (Bantu) מאגן הקונגו. לא כל כך ברור מאין הגיעה האמונה בגלגול נשמות. יתכן שהסתננו אל האומבנדה,  גם אלמנטים דתיים הודיים, שהגיעו דרך הפורטוגלים.

אין בדתות האפרו-ברזילאיות היררכיה, וקיים רק קשר רופף בין מרכזי הפולחן השונים. המאפיין הבולט של הדת העממית בברזיל היא גישתם הפתוחה של המאמינים. אנשים רבים מיטלטלים מדת אחת לאחרת, או משלבים ביניהן. רבים רואים את עצמם קתולים מאמינים, אך פוקדים גם מרכזי קנדומבלה. אחדים שואלים יסודות מכמה דתות ובוחרים בדברים הנוחים להם או הולמים את מטרותיהם. יש כנסיות בהן הפולחן הנוצרי מעורב בטקסים אפרו ברזילאים.

כזה המצב בכנסיית 'סניור דו בון פים' (Igreja do nosso Senhor do Bonfim). מילולית: "אדוננו של הסוף הטוב", המהווה מרכז פולחן לקתולים ולמאמיני קנדומבלה. שם נוצר סינקרטיזם של ממש.  זו כנסייה, שמכל ברזיל באים כדי להתרפא בה. המקום המובהק ביותר של פעילות מאגית (מאגיה = פעולה המכוונת את האל לעשות מעשה ספציפי). אנשים מביאים לשם דגם של האיבר הפגוע, (חדר מיוחד מלא פרוטזות משעווה), או חפץ המסמל את בקשתם (מכונית קטנה, סרבל עבודה). יותר מאשר בתפילה, מאמינים שם במאגיה והמנחות מדברות בעד עצמן. האלמנט הפגאני בכנסיה זו הוא כה עז, עד שהאפיפיור, בביקורו בעיר, הדיר את רגליו ממנה.

האירוע הפולקלוריסטי המובהק הקשור בכנסייה זו הוא ה'לווזֶ'ם' (Lavagem = ניקיון), המכונה גם "פייסטה קנדומבלה". המקור קתולי, ומקורו במנהג שיש להכין את הכנסייה לתהליך ניקוי ושיפוץ, לקראת החג הקדוש. המקומיים השתלבו בחגיגות ובשיפוצים וזימרו תוך כדי העבודה ואט אט היום האחרון של סיום העבודה (בדרך כלל ביום חמישי שלפני יום א') הפך לחג עצמו – יום החמישי השני אחרי תחילת השנה. כיום הלָוָוזֶ'ם הוא שטיפת המדרגות במים מבושמים, כתחליף לשטיפת הכנסייה. המקומיים יוצאים לתהלוכה עם דליי מים בידיהם ורוחצים את המדרגות. זוהי פייסטה שהכנסייה הנוצרית לא מכירה בה, ובכל זאת, באירוע זה מככבת כוהנת הקנדומבלה, ה"מאי דה סנטו" (Mai do Santo) לצד הכומר. בכניסה לכנסיה מוכרים 'פיטות' ((Fitas – אלו הם סרטים צבעוניים, אותם כורכים על היד ומבקשים שלוש משאלות. לפי האמונה אסור להוריד את הסרט טרם שייפול מעצמו. גם אנשים בני דתות אחרות מכבדים את כוחה של הפִיטָה.

הרחבה שמחוץ לכנסיה מעניקה למבקר את התחושה כאילו המריא מבלי משים מברזיל ונחת באנגולה, או סנגאל. נשים עבות בשר, לבושות בשמלות לבנות רקומות בשוליהן, כפי שלבשו השפחות, יושבות מול דוודים ענקיים בהם הן רוקחות את מטעמי המטבח האפרו-ברזילאי, ביניהם  פירות ים, אורז, אבקת שורשים הנקראת פארופה (Farofa), שמן דקלים (dendé), אקאראז'ה (Acaraje),שנחשב למאכל הרחוב הפופולרי ביותר בבהיה, הוא קציצה  ממחית של שעועית ואפונה, מטוגנת בשמן דקלים, חצויה לשנים וממולאת בעיסה שנרקחה ממרכיבים רבים, ביניהם אגוזי קשיו וחסילונים.

מדי שנה, ב-2 בפברואר, מציינים תושבי סלבדור את חגה של ימנז'ה. המוני אדם מצטופפים בחוף של ריו ורמליו (Rio Vermelho), שצבע החול בו נוטה לאדמדם ומכאן שמו. בקצה החוף, הנראה כסהר, מוקם מבנה ארעי, ספק כנסיה, ספק מקדש פאגאני, עבור ימנז'ה. במקום בובות בהירות שיער, לבושות תכלת ולבן, צבע הים וצבע הקצף, לידן ערימות של צדפים סרטני ענק מפלסטיק ושאר מנחות. אנשים רבים מביאים חפצים מהבית, כדי לטעון אותם בקדושה, בטרם ישיבו אותם למקומם. רבים מהם מתגודדים על הסלעים ומשליכים אל הים פתקים עם בקשות, כדי שהגלים יישאו אותם אל ימנז'ה. אחרים הולמים בעוז על תופי בטוקדה, שמקפיצים את הרוקדים מסביב ומסעירים את חושיהם. כמו בחזיון תעתועים נראות גבירות לבושות הדר, יוצאות מהכנסיה, עדויות בפרחים ומשליכות דורונים לאלת הים.

בשעה 12:00 בצהרים יוצא משט של סירות ללב המפרץ, עמוסות בסלי נצרים גדולים ובהם מנחות: צדפים, בובות, מחרוזות, צמידים, מראות קטנות, מסרקים, בשמים ופירות. מה שלא ניתן בלב שלם, חוזר אל החוף. אות הוא כי ימנז'ה סירבה לקבלו. ככל שחולף הזמן, יותר ויותר אנשים, לבושים בבגדי חג נוהרים לחוף הים וכאשר השמש שוקעת נוספים ריקודים, עוד הלמות תופים, בקצב אפריקאי וריקודים סוערים. שילוב של שמחה, סערת יצרים והתרוממות רוח. עם רדת היום רבים מהם מדליקים נרות, מהדקים אותם אל הסלעים, או משיטים אותם במים. גם הדקלים שלאורך החוף מעוטרים בנורות קטנות ובפרחים צבעוניים.  גם בריו דה ז'ניירו חוגגים לימנז'ה, שם ביום האחרון של השנה האזרחית, הוא כולל מפגני תאורה מרהיבים המפנים אל המים ואל החוגגים זרקורים של אור במופע פירוטכני מרשים.

החומר הכתוב על הפולקלור הברזילאי מאד לא מסודר. ההבדל בין פולקלור, דת, כישוף, ונוהלי יום יום, מטושטש מאד. עץ מיתולוגי ענק, ניצב בלבו של האוקיינוס האטלנטי ושורשיו משתרגים ומגיעים בצד אחד לחופה המערבי של אפריקה, ובצד השני לחוף המזרחי של ברזיל. בצמרתו שוכנים האורישאס (orixas), אלי הקנדומבלה.

כדי להבין את בהיה טוב יותר, נסעתי קודם כל לפורטוגל, שם, בעיירות הקולוניאליות, הבנתי מאין הגיעו הרחובות המתפתלים, הכיכרות הקטנים המרוצפים באבנים, כנסיות הבארוק והמתים המשוחים בצבעים. מאוחר יותר, נסעתי רחוק יותר, אל מולדת העבדים. שם, במאלי, זיהיתי את המוסיקה ואת הקצב. בטוגו גיליתי את הפטיש (fetish), את אותם פסלונים וחלקי בעלי חיים, שפגשתי אותם, מסוגננים יותר, בברזיל. שם, בבורקינה פאסו, ראיתי פסלון עץ של אשה הרה, שחלל פעור בבטנה. זוהי הגרסה המקורית של ימנז'ה, שבברזיל, בהשפעת הנצרות, הפכה למעיין בתולה נוצרית. ימנז'ה לא היתה האלה החשובה באפריקה. אבל כשהעבדים השחורים עלו לאניות, הם לא האמינו שישובו אליהם בחיים. אלו שירדו מהם, ייחסו את הצלתם לימנז'ה. הלכתי בטוגו בנתיב העבדים, ראיתי את פסל הצבוע, האוכל את גוריו שלו, סמל למלכים האפריקאים, שמכרו את בניהם לעבדות. שם, ההתחשבנות חריפה יותר. ניתן לראות את פסלי העבדים המולכים ביערות, כששרשראות קשורות לצווארם.

בכל מקום לאורך החוף, בגאנה כמו בסנגאל, נשמרו המצודות בהן החזיקו את העבדים בתנאים איומים, כדי לנפות את החזקים יותר, אלא שיישרדו את תלאות המשא. במקומות רבים במערב אפריקה, מתנוססת הכרזה: "נשבענו לסלוח, אבל לא לשכוח". אין ספק שמדובר באחד הפרקים האפלים בתולדות האדם.

לשחורי העור יש חלק ניכר בקביעת אופי השירה והפולקלור הברזיליים. אלמנטים כמו תוף, מצלתיים ורעשנים כמו קָשישי (Kaxixi), גנזה (Ganza) ועוד כלים המרכיבים תזמורת סמבה ברזילאית, הם כלים שמקורם אפריקאי. גם בקרנבל, לא רק בזה של בהיה (Bahia), גם בזה של ריו דה ז'ניירו, יש יותר מרמזים על הקשר האפריקאי. כך למשל, בין הרקדנים הרבים, הצועדים בסך במצעד בתי הספר לסמבה בריו דה ז'נירו, נראות נשים בהייניות, הלובשות שמלות לבנות ועדויות תכשיטים גדולים. באופן זה, מוקירה  ריו דה ז'ניירו, תודה לאנשי בהיה, שנמלטו אליה במאה ה-18, מחמת הרעב ואגב כך צבעו אותה בשבע שחור, חם וסוער.

אם הג'ודו הפך כמעט לשם נרדף ליפן והג'יו זיטסו לסין, הרי הקפואיירה (Capoeira) – מחול הקרב האפרו-ברזילאי – הוא כמעט שם נרדף לברזיל. ייתכן שהקפואירה היא עידון של לוחמה. הלחצים בעבודה ובחווה גרמו למריבות, אך מכיוון שאסור היה לפגוע בעבד אחר, רכוש האדון, עשו סובלימציה של הריב לריקוד. גרסה אחרת אומרת שהם פתחו קרב מגע, שהוסווה כריקוד. כך התאפשרה למעשה הכשרתם של העבדים הברזילאים למאבק באדוניהם. כך או כך, זהו משחק, ריקוד ואומנות לחימה המתבצע לקול הבְרִימְבָאו (Berimbau) – קשת עץ עם מיתר המתוח לדלעת המשמשת כתיבת תהודה. לעתים גם בליווי כלים נוספים, כמו רענשים ופנדיירו (Pandeiro – תוף מרים). הקפואיירה הוא קודם כל אומנות לחימה, אך יש שרואים בה ריקוד, שכן קבוצות מסוימות שמות דגש רב יותר באימוניהן על אלמנטים ריקודיים ואקרובטיים בקפואיירה. המוזיקה והשירה מהווים חלק חשוב בקביעת הקצב וסגנון המשחק. המקצב משתנה במהירות במהלך הקרבות, בין השאר בהתאם לקצב השירים, החל מאיטי מאוד ועד מהיר מאוד. הלוחם נמצא מול יריבו, במרכזו של מעגל אנושי ששר, מתופף ומוחא כפיים. לעתים, התנועות הקצביות המאוחדות בקצב הג'ינגה (Ginga) והמתחברות למוזיקה הרועשת, מכניסות את המשתתפים בקרב, למצב הכרתי שונה מהרגיל, כמעט טראנס.

הקרבות בדרך כלל אינם מערבים מגע רב. לוחם מנוסה יעדיף לסמן ליריבו, תנועה אחר תנועה, את עליונותו, על ידי בלימתה בשבריר השנייה שלפני המגע, תוך התחמקות עקבית מהתקפותיו.

בנוסף משולבים בקרב תרגילי אקרובטיקה וגמישות שנועדו לתמרן סביב המעגל והיריב, כמו גם על מנת להדגים את כישורי הלוחם. תרגילים רבים משלבים התקפה בתרגילי ראווה ומשלבים עמידות ידיים וראש, סחרורים קפיצות וסלטות יחד עם בעיטות ואגרופים.

אלמנט פולקלוריסטי אחר הוא המָרָקָטוּ (Maracatu), הנחוג בעיקר במדינות פרנמבוקו (Pernambuco) ומרניאו (Maranhão).  אלו הן תהלוכות המסמלות את שחרור העבדים, בליווי מוזיקה איטית וכבדה, בעלת מקצבים אפריקאיים, חצוצרות ומזמורים דתיים. דוגמא מובהקת לסינקרטיזם, שבצפון-מזרח המדינה. התהלוכה מורכבת מקבוצות נגנים שונות ודמויות ומהווים מעין משמר של הנסיכה איזבל שחתמה על "חוק הזהב", שהורה על שחרור העבדים.

ברזיל היא מיזוג של גזעים. בעיקר לבן ושחור, עם קורטוב של "אדום". המיסיונרים הישועים עשו ככל יכולתם לשמר את תרבות הילידים ("אינדיאנים"). לא לחינם, התרבות הילידית של הגוורני (Guarani), שעל גבול פרגוואי, נשמרה טוב יותר מאחרות. אולם גם אלו אימצו את כלי הנגינה האירופאים, בהם נגנו בטקסי הכנסייה ובמהלך השנים זנחו את מסורתם המוסיקלית. במרבית המקומות, זנחו גם את המסורות האחרות, או שנעלמו כליל. לעומתם, השכילו השחורים, להפיח רוח בגחלי המסורת ולהישאר מחוברים לשורשיהם התרבותיים.

הסיבה העיקרית שאלמנטים אלו נשתמרו ולא הוכחדו, נעוצה בעובדה שהחיים החברתיים התמקדו בנעשה בתוך החווה. בעל החווה היה מעוניין ואף עודד שירה וריקוד, שכן אלו הרימו את המורל בקרב העובדים. במקומות רבים הוזמנו שחורים כדי לשיר בכנסיות, ובאופן זה נשמרו אלמנטים אלו של פולקלור אפריקאי בתרבות הברזילאית.

למעשה, בשל המבנה הגיאוגרפי-כלכלי, דהיינו, קיום חוות בודדות ועצמאיות, לא נוצרה חברה מאורגנת לחלוטין. הכושים שהגיעו מאפריקה בקבוצות, הופרדו ופוזרו בין החוות. הפורטוגלים ניהלו את חייהם במסגרת החווה. מכאן שבמקום אחד מצאו את עצמם הן העבדים שחורי העור והן אדוניהם הלבנים. לעובדה זו נודעו השלכות רבות בכל הנוגע למורשת התרבותית של האפריקאים באמריקה. קרבה זו בין העבד והאדון יצרה מידה מסוימת של תלות וקרבה בין האחד לשני. בנוסף שרבים מהאפריקאים שהובאו בעל כורחם, היו בעלי רמת השכלה  גבוהה מזו של אדוניהם הלבנים, דבר שתרם להשפעתם הרבה עליהם.

הכמרים הקתולים, כמו אדוני החוות היו מוכנים שהעבדים ינהלו ויקיימו את הפולחן הדתי האפריקאי, שהוגדרו על ידי הנוצרים כ"עבודת אלילים". משום כך, במשך שנים רבות נערכו הפולחנים במחתרת, כך שהעבד שחור העור היה מתפלל ביום בכנסייה ובלילה לאליליו העשויים מעץ, ובאופן זה ניתן היה לשמור על הדת באופן סמוי למחצה. גם הפורטוגלים, שהיו שטופים באמונות טפלות, אימצו לצד הקדושים הקתולים, אלמנטים נוספים מדתם של השחורים. פעמים רבות בשל מטפלות שחורות עור שחינכו ילדים לבנים. כך נולדה הסינתזה בין שתי דתות אלו. העבדים האפריקאים לא זנחו את קדושיהם, אך "הצמידו" להם שמות נוצריים. מעבר לכך, כמעט ולא ניכרת השפעה אירופאית. טכסי הפולחן מתנהלים בשפת נאגו (Nago) האפריקאית. גם הלבוש, צורת הפולחן, קרובים מאד למקור האפריקאי.

הדת שמשה מאז ומתמיד כגורם מרכזי ביותר בכל תרבות. בברזיל אנו עדים למפגש בין הנצרות הפורטוגלית שהייתה אפופה באמונות עממיות, לבין דת היורובה (Yoruba) של העבדים שהובאו מאנגולה. זו היא דת המאמינה בריבוי אלים והופעתם של רוחות כחלק מהפולחן. כך, גם מבחינה דתית נוצרו קשרי גומלין. העבד השחור  היה מתפלל בכנסיה לישו שעל הצלב ובלילה סוגד לאליליו העשויים מעץ. בכנסיית סן פרנסיצקו אשר בסלבדור, ניכרים בתבליטים המוזהבים, אלמנטים אפריקאים.

במהלך המאה ה-17, הצליחו עבדים נמלטים, להקים לעצמם כפרי מקלט, שכונו "מקומבאס" (Macumbas). כמה מהם התאחדו למעין פדרציות, שכונו "קילומבוס" (Qilombos). היו אלו מעין התנחלויות פרימיטיביות מרוחקות, אשר היה קשה להגיע אליהן. ככל שעבר הזמן, הגדילו את יושבים אלו את שטחם ומשכו אליהן עבדים נמלטים. לעתים הצטרפו אליהם פורטוגלים, שברחו מידי החוק או מהקיצוניות הנוצרית של הקולוניאליזם הפורטוגזי באותה תקופה. בקילומבוס הציעו חופש, חירות והזדמנות להחיות מחדש תרבויות מסורתיות שהשלטון הקולוניאלי דיכא. מתוך כך, התפתחה אמנות הקפואיירה, ככלי הישרדות לצורכי מלחמה. הקילומבוס הגדול והמפורסם ביותר, היה "קילומבו דוס פלמארס" (Quilombo dos Palmares), אשר הורכב ממספר רב של כפרים החזיקה מעמד שלושה  דורות, הצליחה להדוף עשרות התקפות, עד שהוחרב על ידי שלוחי השלטון הפורטוגלי בשלהי המאה.

עד היום ניתן לראות בחנויות המזכרות בבאהיה, פסל של זונבי (Zunbi) שחור עור עם רסן בפיו, כפי שמוזכר בספר המופלא "חמדת" של טוני מוריסון. היה זה מנהיג ממוצא קונגולזי, מחלוצי ההתנגדות לספרדים. הוא היה המלך האחרון של קילומבו דה פלמרס, שנוצח על ידי הספרדים וראשו נערף, אך מהווה עד היום מושא לגאווה שחורה. החיילים הצליחו להרוג ולשבות חלק גדול מהעבדים תאבי החופש, אך לא את המסורת האפריקאית שפרחה באיים השחורים העצמאיים הללו.80% מתושבי בהיה הם שחורים. שיעורם באוכלוסייה לא בא לידי ביטוי קרב המשכילים, הפוליטיקאים או בעלי העסקים, אבל מורגש היטב בפולקלור. הצבע כאן הוא מושא לגאווה. הדבר ניכר בלבוש של המלצריות ושל הרוכלות, במאכלים, במזכרות ובעיקר במוסיקה. בקרנבל של בהיה, הנחשב לגדול וסוער בעולם, צעדות בסך קבוצות של רקדנים שחורי עור, המכונות "בלוקוס אפרוס" (Blocos Afros), הסוחפות עמם אלפי מלווים, בקצב מסחרר. את הקבוצות מובילות משאיות עמוסות מגברי קול אימתניים, המכונות "טריו אלקטריקוס", שהן בעצם מכונות מוסיקה רבות עצמה, אבל מה שיוצר את הלהט, הוא כמובן האדם. בפרפרזה על משפט של צ'ינגס ח'אן, אפשר לומר שעצמתו המוסיקלית של הטריו אלקטריקו (Trio elétrico), תלויה במקצב והלהט של הזמרים שניצבים ועליו. רוקדים ומרקידים. קשה להאמין שעד שלהי שנות הארבעים של המאה הקודמת, נאלצו השחורים להיאבק על זכותם לצעוד בקרנבל. הראשונים שעשו שאת, בחרו לפעול בדרכי שלום ולכן כינו את עצמם "בני גנדי" (Filhos de Gandhy), על שמו של המנהיג ההודי הנודע. אלו שבאו אחריהם, בחרו בדרכים יותר אגרסיביות.

הייצוג האפריקאי המובהק ביותר הוא בשוק הנמל (Mercado Modelo) אשר בסלבדור. לסחורות שנמכרות בו, יש ניחוח אפריקאי ברור: פסלוני עץ, בגדים ססגוניים, סרטים להבטחת מזל טוב, קמעות לדרך צליחה שצורתם כאצבע משולשת, תרופות עממיות, שיקויים להגברת כוח הגברא, מסכות עץ של אלוהי הקנדומבלה וכלי נגינה אופייניים כמו הברימבאו, האגוגו, הטמבורין, השוקאליו, הרקו-רקו והפנדיירו. מהמטבחים הקטנים עולה ניחוח של מאכלים אפריקאים וכמובן הצעירים השריריים המדגימים את שליטתם בקפואיירה,. הם מפגינים את גמישותם וכוח שריריהם ומבטם מציע לא לשכוח להעניק להם מטבע ולא לבחון את סובלנותם. אחד מהם מזנק לפתע, עומד על ידיו וברגליו מבצע את תרגיל המספריים, כפי שחולל ה"קפיטן", אחד מגיבורי הספר "רועי לילה", ליריבו השרירי והחזק ממנו. ברקע מתנגנים להם שירי הנורדשטה  והמקצבים האופיניים לו.

ההשפעה הדומיננטית של אפריקה ניכרת בדת, באוכל, בלבוש ובעיקר במוזיקה. השחורים השכילו לשלב, גם בטקסים הקתולים, את כלי ההקשה שהובאו מהמולדת השחורה. במקביל, הקימו השחורים מסדרי אחווה בחוות, בחסות הכנסייה, שדרכם נטלו השחורים חלק במסורת הברזילאית המתהווה. המוסיקה הפכה עבור השחורים לחלק מזהותם התרבותית והמעמדית והיה בה קודם כל אמירה חברתית.

הזהות בין המוסיקה לתודעה תרבותית ומעמדית היא שנתנה לה את כוחה ואפשרה לה להשתמר עד ימינו ולהתערב במסורות מוסיקליות אירופיות ואינדיאניות (אלה שנשתמרו). בצפון-מזרח ברזיל (Nordeste), ניתן להבחין בתרבות האפריקנית בשטחים רבים, בגלל שיעורם הגדול של השחורים באוכלוסייה. במקביל, החלו המקצבים האפריקאים להשתלב עם המוסיקה האירופאית. בכנסיות ניגנו יצירות קלאסיות בכלים אפריקאים ובסוף המאה ה-18 הופיע ריקוד הלונדו ((Lundu)), שהוא בן כלאיים של מחול בנטו אפריקאי, עם הפאנדאנגו (Fandango) הפורטוגלי. זהו ריקוד סלוני זוגי, בעל אופי חושני ונועז מאוד. הריקוד מלווה בנעימת גיטרה שקטה ולווי כלי תיפוף נמוכים, האישה לבושה חצאית ארוכה ורחבה אותה היא מנפנפת והגבר רוקד סביבה וצמוד אליה לפרקים, הריקוד כולל הזזה מעגלית של תנועות אגן, ותנועות מיניות ומשחק בין הריחוק לתשוקה שבין גבר לאישה. ביטול העבדות ב-1888 הגביר את השפעת המוסיקה האפריקנית. מאז ועד היום השחורים והמולטים הם נותני הטון המרכזיים במוסיקה הפופולרית הברזילאית.

בשנת הארבעים של המאה העשרים, סובבה בעולם כרמן מירנדה (Carmen Miranda), שנולדה בפורטוגל וחיה בריו דה ז'ניירו, שרה על בהיה ועוררה בעולם את העניין בפולקלור המיוחד שלה. מירנדה עיצבה את דמותה בהקפדה והוציאה תחת ידה דמות ראוותנית ומשונה למדי. היא נהגה לנעול סנדלי פלטפורמה ולחבוש כובעי פירות נישאים לגובה, וזכתה לכינוי "הגברת עם כובע תותי פרוטי" וגם "הפצצה הברזילאית". גובהה היה רק 152 ס"מ אבל דמותה הקולנועית הייתה גדולת ממדים.

דוריואל קאימי (Dorival Caymmi), גדול משוררי בהיה ומהמפורסמים במשוררי ברזיל, נולד בסלבדור, בירתה של באהיה שבברזיל, לאב מהגר איטלקי ואם אפרו-ברזילאית. זמן לא רב חלף עד ששירו "מהו זה שיש לבאהיאנית" שולב בפסקול סרט שבו כיכבה כרמן מירנדה. מאותה עת הרבה קאיימי להקליט ולשיר ברדיו הלאומי (הבמה הנחשבת ביותר של אותם ימים), כשהוא מלווה בתזמורת, או בליווי הגיטרה שלו לבדה. בשנות ה-60 נמשכה פעילותו המוזיקלית, בין היתר תוך שיתוף פעולה עם אמנים צעירים ממנו כמו אנטוניו קרלוס ז'ובים  (Antônio Carlos Jobim) וז'ואאו ז'ילברטו. (João Gilberto) אלו יצרו סגנון חדש של מוסיקה, שנקרא "בוסה נובה" Bosa Nova)), שמבקריה טענו ש"נולדה כתוצאה מיחסים אסורים, בחדרי חדרים, בין הסמבה לבין הג'ז. יש לציין שגם במוסיקה של מבקריהם שבשנות ה-70 של המאה ה-20, יצרו את מוסיקת הטרופיקל (Tropical), ניתן לזהות את השורשים האפריקאים.

קאיימי לא חזר להתגורר בבאהיה אחרי שעזב אותה בסוף שנות ה-30 של המאה העשרים. אף על פי כן, הוא לא חדל מעולם לשיר עליה ולכתוב על אנשיה ועל נופיה, על דייגים ועל חופים. הוא לא כתב אין-ספור שירים, אבל לא מעטים מן השירים שכתב הפכו לנכסי צאן ברזל של המוזיקה הפופולרית הברזילאית, והם מבוצעים שוב ושוב; לסגנון הייחודי שלו נודעת השפעה על מוזיקאים מרכזיים כמו קייטנו ולוזו (Caetano Veloso) וז'ילברטו ז'יל (Gilberto Gil). קאיימי נתפס בברזיל כאב-טיפוס של בהייאני.

הפופולרי מכולם היא ז'ורז' אמאדו (Jorge Amado) כבחור צעיר, בן 25, פרסם את ספריו הראשונים, שסיפרו על הפולקלור הברזילאי, ובעיקר הבהייני. "בים המוות", "ארץ החמאס", "גבריאלה", "ציפורן וקינמון", כך גם ב"רועי לילה", "דונה פלור ושני בעליה" ועוד. אמאדו הוא יותר מספר מאשר סופר. מעיין מהדורה ברזילאית של דמון ראניון (Damon Runyon), אך אין כמותו להביא את נשמתה של באהיה ומשום כך הפך לגיבור תרבות ברזילאי.

ז'ורז' אמאדו הוא התחיל לכתוב עם סיפורי הדייגים של חוף בהייה. דבר שעשה אותו למרתק ואקזוטי. ספרו המפורסם ביותר, "ים המוות" הוא סיפורם של גברים, דייגים המשייטים בים והנשים המחכות בלב רועד על החוף בכל פעם שהרוח עולה. הוא מצליח להכניס את הקורא לתוך העולם המיוחד שלו שהגברים בו הם גברים, גסים בעדינותם והנשים, אולי נושאות פגיון ביו שדיהן. הוא מספר על לילות סערה, על הרוח והגשם השוצפים על הים והחוף, שם מחכות הנשים בלב רועד. על ילדים קטנים לומדים להקשיב לטבע האדם ומבדילים בין געיות אהבה לבכי אבל. ספר משמח וקורע לב באותו זמן. הפסקה הפותחת את הספר, היא: "אני רוצה לספר כאן את הסיפורים המתהלכים ברציפי הנמל של באייה. הימאים הקשישים שמטליאים מפרשים, בעלי הסַוֵוירוּ (Saveiro)– ספינות המפרשים – השחורים, בעלי הקעקועים והפרחחים, כולם מכירים את הסיפורים ואת השירים האלה. אני שמעתי אותם בלילות של ירח מלא, ברציף השוק, בירידים, במעגנים הקטנים סביב מפרץ הנמל, ולצדן של האוניות השוודיות הענקיות בגשרים של אִילייֶאוּס. לעם של יֶמאנְזָה יש רבות לספר"…

אמאדו לא היה רק פולקלוריסט, אלא גם שמאלן לוחם. סוציאליסט וכמעט קומוניסט. הוא כתב את "ים המוות", לאחר שהשתחרר ממאסר בן חודשיים עקב פעילותו הפוליטית במסגרת המפלגה הקומוניסטית, כשהוא חסר פרוטה. לכן נענה בחיוב להצעה שקיבל ממו"ל לכתוב רומן בתמורה לשכר סופרים לא מבוטל. אמאדו החל לכתוב את הספר "ים המוות" ברובע גמבואה דה סימה הצופה על הים בסלבדור והשלים אותו תוך חמישה עשר יום (או יותר נכון חמישה עשר לילות) ביוני 1936 בריו דה ז'ניירו. במקביל לסיפורי העם והדייגים של החוף כתב גם סיפורי ניצול פועלים במטעי הקקאו, בעיקר בספרו "ארץ החמס". בשנות השבעים התפרסם ספרו "דונה פלור נשואה לשניים", רומן עממי, שמי שרוצה ימצא בו את המסר האוניברסלי על אשה שחיה כביכול עם שני גברים, חי ומת, אמיתי וחיוור, וירטואלי וזוהר. מי שיחפש יותר, ימצא בו את עקבותיה של אפריקה בברזיל. בכול מקום ניכר רישומיהם של הקפואיירה, של הקנדומבלה ושל הישויות האפריקאיות.

אמאדו המשיך לכתוב, כך למשל "רועי לילה", שלדעתי איננו ספר גדול, אבל עולים בו סיפוריהם של יושבי הנמל, הזונות, הסרסורים וכמובן, סיפורים על זימה, על נשים גדולות מהחיים, על מאכלים ומשקאות, בעיקר פז'ואדה (Feijoada) וקשאסה (Cachaça). פזואדה התחיל כמאכל עניים, של שעועית שחורה, המבושלת לאטה עם שומן חזיר, וכיום מוגש במסעדות יוקרה. קשאסה, הוא משקה חריף שמזוקק מקנה סוכר. בדיחה שוביניסטית אומרת שכול הנשים הן יפפהיות, אחרי שלוש כוסות של קשאסה" (לא נגעתי…).

בזכות אמאדו הכיר העולם את ימאנז'ה (Iemanjá), אלה אפרו-ברזילאית, שמתוארת כאישה יפה, מלאת עצמה ומסתור,. היא אלת הים והגלים בדת הקנדומבלה (Candomble) ובדתות אפרו-ברזילאיות נוספות ומקורה בדתות הפולחן שבמערב אפריקה שם הימאנז'ה היא אלת המים המתוקים. בברזיל היא האלה בעלת חמשת השמות, אלת המצולות הכחולה-ירוקה, ששערה כאצות, השוכנת במעמקי האוקיאנוס ולפעמים עולה לחפש לה חתן חדש מבין הדייגים. חתן שכבר לעולם לא יחזור לביתו, כי טבע בים. והייתה נחמה גדולה לדעת שהוא נפל מספינתו לזרועותיה של האלה בעלת השיער הארוך והשם היפה כל כך, ימנז'ה. ימנז'ה גבירת הימים, שכל הגברים רועדים מפניה. לעולם לא תראה לעיני הגברים אלא לאחר מותם ואת המתים בסערה היא אוהבת מכולם ובעיקר את הצעירים שבהם. "לכולם יש רק דרך אחת, דרך הים. הים הוא אדונם. הים הוא המסתורין שאפילו הוותיקים שבספנים אינם מבינים. אפילו הקשישים שרק מתקנים רשתות על החוף. הם מספרים את הסיפורים אך גם הם אינם מבינים מי בכלל יוכל לפענח את המסתורין של הים. מן הים באה המוסיקה, באה האהבה ובא המוות. והיכן זורח הירח היפה ביותר עם לא על הים."

כמו בשירו של דוריואל קאימי, גם בסיפוריו של אמאדו אפשר לשמוע את מקצבים ואת המחולות שהתפתחו סביבם. כך למשל, הסירדנה (ciranda) זוהי שירת האהבה, געגועים או קינה למלחים היוצאים לדוג במי האוקיינוס בז'נגאדה (Jangada), סירת העץ השטוחה, טרם שיילקחו לעולמים על ידי יאמנז'ה ונשותיהם יתדרדרו לזנות.

העוני בסלבדור ניכר לעין. מראה עצוב בחוצות באהייה הוא הילדים העזובים שחיים ברחובות; "הקפיטנים של החול" כינה אותם אמאדו בספר בשם זה. חלקם משוטטים בחוצות, אוספים פחיות משקה ריקות בזמן הקרנבל במקרה הטוב יותר, ומכייסים את הרוקדים במקרה הטוב פחות. מיעוטם נקלטים בתוכניות שיקום והכוונה, אבל רבים מהם מצטרפים לכנופיות ונעשים שודדים, זונות וסרסורים. בזמן הקרנבל נוהגת המשטרה ביד קשה במיוחד כדי להגביר את הרגשת הביטחון של החוגגים, אבל סלוודור היא עדיין אחד ממוקדי העוני והמצוקה הקשים של ברזיל.

אפשר לראות בספריו של אמאדו (בתרגומה של מרים גדיש), מעין מדריך לסיור בבהיה: "בל יהיה לך רגע אחד של היסוס, נערה. היעני לקריאה ובואי. באהייה מצפה לך לחגיגה היומיומית שלה. בואי ואהיה לך מורה דרך. מדריך מוזר לכל הדעות, נערה. איתו לא תראי רק את הקליפה הזהובה והיפה של התפוז; בה במידה תראי את הפלחים הרקובים ומעוררי הגועל. כי כזאת היא באהייה, ערבוביה של יופי וסבל, של שפע ורעב, של צהלות צחוק ושל דמעות כאב. בואי, באהייה מצפה לך". את הספר "באהייה דה טודוס אוס סאנטוס: מדריך לרחובותיה ולמסתוריה של העיר סלוודור"[1] כתב ז'ורז' אמאדו בשנת 1944. זהו שיר אהבה לעיר, גדוש בתיאורים עזי מבע של מקומות ואנשים בשר ודם, לא בדויים. למרבה הצער, הספר הקסום הזה לא תורגם לעברית ואף לא לאנגלית[2].

בנימה אישית: את אמאדו ראיתי בחגיגות לכבודה של ימנז'ה, אלת הים האפרו-ברזילאית, בחוף של ריו וורמליו,  ב-2 בפברואר 1995. מספרים שהיה יושב בבית קפה במרכז ההיסטורי של העיר, לא הרחק מהבית שנושא את שמו, נהנה מזיו השמש הברזילאית ומזמין את התיירים להיכנס ולבקר בתערוכה שסוקרת את מסלול חייו ואת עשרות הרומנים שכתב. הפעם הוא עמד בתור, כאחד האדם, לפני מקדשה המאולתר של ימנז'ה חגיגות שנערכו לכבודה, כמו מדי שנה.

בעיר הזו, בשכונת ריו ורמליו (Rio Vermelho) הצופה אל האוקיינוס האטלנטי, התגורר אמאדו כחמישים שנה. הרחוב המוביל אל ביתו מתעקל במעלה גבעה בין בתים פרטיים מטופחים. אין זו השכונה העשירה ביותר של סלוודור, אבל היא שונה מאוד מהשכונות העניות, האפורות והצפופות שסמוכות לה.  בבית זה לקה אמאדו בלבו באוגוסט 2001 ומכאן הובהל לבית החולים בפעם האחרונה. ארבעה ימים אחר כך, ביום הולדתו ה־89, שב הביתה למנוחתו האחרונה. על פי בקשתו, פיזרו בני משפחתו את אפרו מתחת לעץ המנגו ששתל בגינת הבית. סביב קברו פזורים פסלונים של האורישאס (Orixas) – אלי הקנדומבלה האפרו־ברזילאית. חלק בלתי נפרד מהמולדת שלו.

הערות

[1] Bahiade Todos os Sanots: Guia das ruas e dos" "misteriosda cidade do Salvador

[2] תרגום: מרים טבעון,  מתוך כתבתו של מוטי גדיש, במגזין הוירטואלי של מסע אחר