אפרים חסקין – דברים ליום הזיכרון תשע"ב

ערב יום הזיכרון תשע"ב

דודי אפרים חסקין / גילי חסקין

אפרים היה עבורי יותר מדוד. הוא היה אח גדול גדול. אמנם, קרוב היה לגיל הורי, הרבה משהיה קרוב לגילי ובכול זאת, ריקד איתי על התפר הדק שבין דוד לבין חבר. אפרים לא חש צורך אמיתי לנהוג כמבוגר, או כפי שמצפים מדוד. אלא יותר כרע בוגר ואח גדול. כשפרצתי בסערה לגיל ההתבגרות, ידע להכיל אותי בסבלנותו האינסופית. הוא לא למד פדגוגיה, אך היה כולו גישה ותשובה חיובית. הוא היה בעל המקצוע שיתקן את המכשיר, שיתקין קוו חשמל, שיבנה, שיעמול. הוא היה הדוד שיחתל אותי כשאבא במילואים, שיארח אותי בנחל עוז, שירכיב אותי על האופנוע, שייטפל באוזני הדואבת בלילה, שימצא אותי בורח אל מחוזות ההרפתקה משרירות לבם של מורי בית הספר; שיתכתש איתי כבן תשחורת. הוא ידע להיות שובב אמיתי ועם זאת תומך כצוק. תזזיתי מעט, לעתים אפילו קל דעת, אך יחד עם זאת גם העוגן המייצב בחיינו. לא היו בו יומרה ולא יוהרה. חף מרגשי נחיתות ומכזבי אגו. הוא גדל בתוך נדיבות ואהבה אין סופיים וקיבל מהם מלוא חופניים. הוא ידע להעריך וידע להודות ושום דבר שקיבל לא היה לו מובן מאליו.

עד היום האחרון למלחמת יום הכיפורים.

מאז, שהשמועות האיומות התאמתו, כל מחשבה עליו מתחילה ב"לא". אפרים לא יבוא, לא ידבר, לא יחייך. לא יציל את שותפו ממכת חשמל. לא יהיה עוד הגבר הילדותי הזה עם המבט האירוני ועם חוש ההומור. לא יהיה עוד החקלאי המזמר בפטישו, לא הדוד עם החיוך החם והתיאבון הבריא. לא יתקיים בו עוד הצירוף הנדיר של טוב הלב והשובבות, לא יהיה לו עוד את המבט האבהי האוהב כול כך לבתו בת שבע. לא תהיה עוד הרכות האין סופית בה אחז את מנשה, את הפזילה החומלת לעבר ספי הרך, את המבט המצפה להולדת בתו, שלא יכול היה לדעת שתיקרא על שמו. לא נחווה את השקט שבו היה מייצב כל סופה.
אמרו לנו שמלחמת היום הכיפורים הסתיימה בניצחון גדול. אנחנו הפסדנו את המלחמה ההיא.
אבל הוא, אפרים, לא היה אוהב את הקינה הזאת. אני מדמה אותו מביט בי מלמעלה, צעיר ומבוגר בן שלושים וחמש ומזכיר לי בלא אומר, שהיו בו עוצמות שיספיקו לנו להרבה שנים. שהרי את הכוח שהיינו כול כך זקוקים לו אחרי שהלך לבלי שוב, הצלחנו לגייס רק ממנו. היתה בו קרינה כה עזה של חיים, של חיוניות ושל חום ואהבה, כך שבמקום לדאוב עליו ועל מותו, עלינו להיות אסירי תודה על שהאור שלו המשיך וזרח עלינו הרבה שנים לאחר שכוכבו כבה. היתה לנו  זכות גדולה לחיות איתו ואנו מודים לו על כל רגע שהיה שלנו.

לאפרים , ערב יום הזכרון ג' אייר תשפ"ג