אסיה התיכונה בעת החדשה

תולדות אסיה התיכונה מהכיבוש הרוסי ועד ימינו.

כתב: גילי חסקין; 26 באפריל 2018

ראו קודם: תולדות אסיה התיכונה (מרכז אסיה) בימי הביניים.

להרצאה בנושא אסיה התיכונה.

מבוא

החברה המרכז אסייתית לא הייתה בשום אופן עשויה מקשה אחת. קרעים רבים חצו אותה לאורכה ולרוחבה: כפר מול עיר, שוכני ההרים מול שוכני המישורים, דת, שבטיות ויריבויות בין אזורים מסוימים לאחרים.

יתרה מזאת, גם בקרב אוכלוסיות הומוגניות מבחינה אתנית כמו הקזחים למשל, היו יריבויות בין שבטים. קווי השבר בתוך החברה המרכז אסייתית לא חפפו את הגבולות האתניים. לפיכך מה שאפיין את החברה המרכז אסייתי הוא היותה חברה של מורשת וניסיון עבר משותפים, ולא חברה של אינטרסים משותפים. כל אותם קרעים מנעו כל תחושה של קונצנזוס, שניתן לגבש סביבו ארגון וסדר חברתי-פוליטי כלל אזורי[1].

ההתעניינות הרוסית באזור

כבר ב- 1675 בתקופת שלטונה של השושלת האסטרח'נית, שוגרה משלחת לח'אן של בוכרה מטעם הצאר אלכסי מיכילובי'ץ'. אך צעדים רציניים להתבסס באזור נעשו על ידי בנו, פיוטר הגדול, שניסה פעמים אחדות לקשור קשרים באזור.

תקופת פיוטר הגדול

תקופת שלטונו של פיוטר "הגדול" ( 1672-1725) נחשבת למפנה מכריע בתולדות רוסיה, החותם את תקופת מוסקבה ופותח את תקופת הקיסרות הכול רוסית. רוסיה היתה למעצמה אירופאית ועולמית. מפנה זה אירע כתוצאה מסיגול מודע ומכוון של טכניקות מהמערב. רוסיה היתה אפוא המדינה הלא מערבית הראשונה, שעשתה זאת מדעת. פיוטר שאף להפוך את רוסיה למעצמה גדולה, כאחת ממעצמות המערב ולפרוץ מוצא ימי לאירופה. הוא סייר בארצות אירופה, עבד בעילום שם כפועל במספנות ורכש יידע רב.

עם שובו לרוסיה, הנהיג פיוטר רפורמות רבות בממשל ובמנהל, במסחר, בתעשייה ובצבא. הוא אסר על גידול זקן ולבישת בגדים מסורתיים, וייסד בתי ספר טכניים. את ההתמערבות סימלה, יותר מכול, סנט פטרבורג, העיר שהוקמה, בסגנון מערבי ועל ידי אדריכלים מערביים, על שפך נהר  ,Nieva אל הים הבלטי וממנו לאוקיינוס האטלנטי, שנועדה להיות החלון לאירופה ואליה העביר את בירתו. ב"מלחמת הצפון הגדולה", שארכה 21 שנה (1721-1700), סיפח לרוסיה את אזור הים הבלטי המזרחי[2].

ראו באתר זה: סנט פטרסבורג

כבר בראשית המאה ה- 18, הציע הח'אן של חיווה, לפיוטר הגדול, להיות ווסל שלו – בתמורה לעזרתו של פיוטר נגד השבטים הטורקיים והקזחים השודדים – צעד שמהווה את ראשית הבחישה הרוסית באסיה התיכונה. תאבונו של פיוטר התעורר על ידי הפוטנציאל של חיווה, כנקודת מוצא לסחר עם הודו. כמו כן הולהב על ידי ידיעות על הימצאות זהב, כביכול, לאורך האמו-דריה ועל ידי הסברה המוטעית, כי ניתן לשייט לאורך נהר האמו-דריה, לתוך אסיה התיכונה, על ידי שיהרסו את ה'סכרים' הגורמים לו לסטות אל ימת אראל, במקום אל הים הכספי. כאשר הרוסים החלו לצעוד לכיוון חיווה ב- 1717, החאן כבר לא היה מעוניין בעזרתם, ולאחר זמן קצר, טבח את כל הכוח, בן  4000 הלוחמים. האמת היא, שאצבעותיו בערו מדי. הרוסים בשלב זה היו מעוניינים להתחיל במסחר, בעיקר עם בוכרה – קנייה של כותנה גולמית והחלפתה במוצרי טקסטיל מוגמרים וכלי עבודה. 

בין המסעות הרוסיים לאזור היה גם אינטרוול פרסי: נאדר שאה, אחרון הכובשים הפרסיים הגדולים, גירש את הטורקים והרוסים מפרס, פלש לאפגניסטן וכבשה וב- 1739 כבש את דלהי, בירת המוגולים בהודו. השלל העצום שהביא עמו אפשר לו לוותר על גביית מסים במשך שלש שנים. בשובו מהודו כבש את טורקמניסטן ואת בוכרה. את בירתו העביר למשהד, הסמוכה לאזורים אלו.

שוק העבדים בחיווה ובבוכרה היה התירוץ לביקורים רוסיים נוספים – לשחרר עבדים רוסיים – מתיישבים ונוסעים חסרי מזל. בשנת 1801, הקיסר הבלתי שפוי פאול שלח 22,000 קוזאקים, במשימה פזיזה לגרש את הבריטים מהודו, עם הוראה לשחרר בדרכם את העבדים. למרבית מזלם של כולם (חוץ משל העבדים), הקיסר נרצח והצבא נקרא לשוב, בעודו נאבק בניסיונות קשים לחצות את הערבות הקזחיות באמצע החורף. 

זמן רב לאחר שהודו היתה לַמושבה של האימפריה הבריטית והאינטרסים הכלכליים של האימפריה התעשרו מסחר האופיום בסין, נשארו אסיה התיכונה בלתי מושגות. המסתורין רק הגביר את קסמן.

עד ראשיתה של המאה ה־20 הצליחו להסתנן למחוזות האלה רק נוסעים מעטים מן המערב, רובם סוכנים חשאיים של בריטניה ורוסיה – שהתחרו זו בזו על השליטה באסיה התיכונה, כשהם  מחופשים לסוחרים, רופאים נודדים, עולי רגל  מוסלמים. הם חזרו ובפיהם סיפורי הרפתקאות מסעירים, שתיארו את קסמי המזרח ואת שחיתותו ורשעותו, את יופיין של הערים המסתגרות מאחורי חומותיהן ואת קשי עורפם של השליטים המקומיים. 

הם היו ממשיכי הנוסעים הגדולים במסורת הקולוניאלית אלה שנעו מהרפתקה לריגוש, מלאי פנטזיות על אוצרות המזרח ופיתוייו. הם חצו את המדבריות ועברו את ההרים, כשהם מלווים בשיירות גמלים, נהגים, חיילים ומשרתים מקומיים. הן התרפקו ברומנטיות על המזרח, אבל היו בטוחים בעליונותם כנציגי המערב. רובם העריצו את שרידי התרבויות הקדומות ובזו ליורשיהן.

אדוארד סעיד, החוקר האמריקאי ממוצא פלסטיני, כתב בספרו "אוריינטליזם", כי מיתוס האקזוטיקה והחושניות של המזרח, שבנה המערב על ה"אוריינט: מהמאה ה־18 ואילך, סללו את הדרך להתפשטות. אסיה הוצגה כגוף נשי נרפה, נכון למעשה הכיבוש. לדברי סעיד, הגבר האירופאי הנמרץ יצא לכובשו, תחילה בליקוט, קִטלוג, מיפוי ותיאור, ולאחר מכן בתותחיו[3].

הרוסים באים

בנג'מין ד'יזרעאלי נהג לומר כי: "לרוסיה יש שתי פנים: רוסיה האסייתית, המסתכלת לכיוון אירופה, ורוסיה האירופאית המסתכלת לכיוון אסיה". בראשית המאה ה- 19, המראה שנשקף מרוסיה דרומה, היה של שכנים לא יציבים ואנכרוניסטיים. באותה תקופה, אירופה היתה שטופה בזרם של אימפריאליזם ורוסיה החלה להתפשט דרומה. הסיבות היו רבות:

סיבה אחת היתה ביטחונית; עצירת הבריטים המתפשטים מכיוון הודו וייצר הקרב של קציני הצאר. הראשונים שחשו את התוצאות היו הקזחים. הסכמתם מהמאה ה- 18 לקבל הגנה רוסית, הובנה על ידי סנט פטרבורג כהסכמה לסיפוח. כמה עשרות שנים אחר כך החליטו הרוסים להפנות את תשומת הלב לשליטה ולניצול הבעלות או החזקה החדשה. טטרים וקוזאקים נשלחו ליישב את האדמה. הקזחים התקוממו כתוצאה מכך, הח'אנים של שלושת ההורדות (נסיכויות מקומיות), איבדו את האוטונומיה שלהם, ואדמתם עברה לידי מתיישבים רוסיים. ב- 1848  כאשר ארה"ב סיפחה לעצמה את קליפורניה ואת טכסס, הרוסים השתלטו על אסיה התיכונה כולה. אחרי הכול, הרוסים היו צאצאיו של ג'ינגיס ח'אן…. 

"המשחק הגדול"

בראשית המאה ה- 19, מצאו עצמן שתי המעצמות המתפשטות – אנגליה ורוסיה – עם גבולות סמוכים מאד, וכל אחת ניסתה להשתלט על השטח שבאמצע. (כמו במקרה של טיבט והטראנס-הימליה). הבריטים קראו לזה  "The great game" (מילולית: ”המשחק הגדול" או "ההימור הגדול"). ברוסיה היה זה "טורניר הצללים". זו היתה למעשה ראשיתה של "המלחמה הקרה" בין רוסיה למערב.. היו כאן כל המרכיבים של המלחמה הקרה: מרגלים, מרגלים שכנגד, אזורים מפורזים, מדינות בובה וממשלות שגורלם המר של תושביהם נחרץ. כל זה, כמובן ללא פצצת אטום וללא מנהיג רוסי המכה בנעלו על השולחן….

מה שהפך את סיפור "המשחק הגדול" למיוחד, היתה העובדה שהזירה היתה "גג העולם" (ביטוי מקובל לרכס פאמיר). ההיסטוריה של אסיה התיכונה  כולה, בראשית המאה ה- 19, נבחנת בקונטקסט של "המשחק הגדול".

קולונל צ'ארלס סטודרט הגיע לבוכרה ב- 1838, בראש משלחת, שמטרותיה היו לסייע בשחרורם של שבויים רוסיים – נוסעים ומתיישבים בישי מזל, שנכבשו לעבדות. הוא עשה זאת כדי למנוע פלישה רוסית לאזור וכדי לכרות ברית בין בריטניה לאמיר של בוכרה. לצורך כך, רצה להציע עזרה לאמיר עבד איסמת ח'אן. אבל הוא נהג בשחצנות ועשה את כל השגיאות האפשריות. הוא רכב על סוסו הלבן כשהוא מקיף את הארק, ארמון החורף של האמיר והמצודה של העיר בוכרה. הוא נכנס לארמון, רכוב על סוסו ועלה במעלה הדרך המרוצפת, דבר שאיש לא העז לעשות לפניו. חטא נוסף היה בואו אל האמיר בידיים ריקות. מעבר לחוצפה, האמיר ראה במשלחת ניסיון חדירה בריטית והשליך אותם ל'זינדון', בור הכלא, מן הגרועים שידעה האנושות. שנתיים לאחר מעצרו של סטודרט, נשלח קולונל ארתור קולוני כדי להתחקות אחר עקבותיו. גם מושל הראת, יאר מוחמד ח'אן, לא הצליח לשכנע את ידידו האמיר. יהודים ממשהד שבאירן ומהראת שבאפגניסטן, ניסו להפעיל את קשריהם במודיעין הבריטי כדי לשחררם, אך ללא הצלחה. גם התאסלמותו של קולוני בכלא לא הועילה לו סטודרט וקולוני הוצאו להורג ב- 1842, יחד עמם הוצא להורג המרגל היהודי אפרים רחמן, בן למשפחת אנוסים ממשהד, ששימש כמתורגמן וכמורה דרך למשלחת.

הניסיון הבא לשחרור העבדים הרוסים נעשה על ידי הצאר ניקולי ה ,I-בשנים 1839-1840. הוא היה באמת להוט "לנקות" את אסיה התיכונה מן הבריטים, שלא מכבר כבשו את אפגניסטן, למרות שעבדי חיווה הרוסיים היו רק אמתלה עבור הצבא הרוסי בן 5,200 חיילים ו- 10,000 גמלים, של הגנרל ווסילי פרבוסקי  ( Vasily Perovsky), שצעד מאורנבורג (Orenburg), שבדרום הרי אורל[4], כדי לכבוש את חיווה. המסע הזה נכשל, כתוצאה מהקור הגדול ומבעיית אספקה. אבל הרוסים גמרו אומר לשוב.

בינואר 1840 הגיע לחיווה הקצין הבריטי קפטיין ג'יימס אבוט  ,(Abbote) שבא מהראט (Herat( שבמערב אפגניסטן[5], בתחפושת אפגנית, והציע לחאן לשחרר את כל העבדים; ובכך יסיר מעל סדר היום את האמתלה הרוסית להגיע לכאן. מבלי שהחאן ידע, הרוסים כבר החלו לסגת, משום שנאלצו להתמודד עם החורף הגרוע ביותר שידעו הערבות מזה שנים. הח'אן הסכים לשלוח את אבוט חזרה אל הצאר, עם הצעה לשחרור העבדים, בתמורה להפסקת מסעי המלחמה הרוסיים. באופן מופלא, הוא הצליח להגיע לסנט פטרבורג.

בחיפושיו אחר אבוט, הגיע סגן ריצ'מונד שייקספיר לחיווה. ביוני והצליח לשכנע את החאן לשחרר את העבדים באופן חד-צדדי, ואפילו לצרף אליהם מלווה חמוש בדרכם לתחנה הרוסית שעל הים הכספי. הכרת הטובה הרוסית היתה מעורבת בכעס על מה שנראה כתעמולה בריטית חצופה.

ראו באתר זה: בוכרה.

ההשתלטות הרוסית

כאשר הרוסים שבו, 25 שנה מאוחר יותר, ערי הח'אנות נפלו כמו דומינו. האמיר של בוכרה, סעיד מוזאפר א-דין חאן, תמך במתנגדיה של רוסיה, שכבר שלטה אז באזור הנהר סיר דאריה ובכלל זה טשקנט. שלוש הממלכות החלשות, בראשות האמירים של קוקנד, חיווה ובוכרה לא יכלו להתמודד עם הצבא המודרני. בשנת 1866 היכה המצביא הרוסי רומאנובסקי את צבא בוכרה, על ידי אירג'אר, והאמיר הכריז על "מלחמת מצווה". במאי 1868 כבש הגנרל הרוסי קאופמן את סמרקאנד. צבא האמיר הוכה מכה ניצחת, וכתוצאה מכך נחתם חוזה שלום, ב- 23 ביוני של אותה שנה, שלפיו ויתר החאן על מרבית הבקיות (מחוזות) של סמרקאנד, קאטה קורגאן, פנג'קנט, אורגוט. מה שנשאר בידי הח'אן של בוכרה הפך לארץ חסות. באותה שנה היכה הצבא הרוסי, לפי בקשת האמיר, את צבא בנו בכורו שמרד בו. החל מ- 1868, החאנים של בוכרה, קוקנד, ולאחר מכן של חיווה, היו הווסלים של הרוסים, ופעלו לפי הוראות המושל הרוסי שישב באזור.

ההשתלטות הרוסית הביאה במהרה לתמורות חברתיות עמוקות ולהתערערות המערכת הקפואה של הממלכות המרכז אסייתיות. נהירה של פועלים רוסים הכניסה את האזור למעגל הפוליטיקה הרוסית, ואילו משכילים מוסלמים-טטארים הביאו איתם סממני ההתעוררות הלאומית והדתית. השלטון הצארי דיכא ביד ברזל את המרידות החלשות למדי שפרצו נגדו בשטחי הכיבוש.

בשני העשורים שקדמו למהפכה הקומוניסטית החל המשטר הצארי להסתמך על הכוחות השמרניים באזור. היה זה צעד שנועד לבלום את התפשטות התנועות הרדיקליות והמהפכניות במרכז אסיה, שהיו מסוכנות לשלטון הצארי באותה מידה שבה סיכנו אותו התנועות המהפכניות בחלקים האירופיים של האימפריה. לצורך כך כרת המשטר ברית עם הכוחות המקומיים שהיו מעוניינים בסטטוס קוו – האוליגרכיה הנסיכותית של חיווה ובוכרה, ה"כמורה" האיסלמית השמרנית, וככלל כל האליטות השבטיות והאזוריות. לעומת זאת החדירה כלכלית של רוסיה לאזור הביאה ליצור המוני של מוצרי צריכה ,יצרה מערך הפצה גדול של מוצרים והפכה את המשק למבוסס על יצור של מוצר יחיד (כותנה). לפיכך, על מנת לשמר את בריתה עם מוקדי הכוח השמרניים באזור, הפכה סנט-פטרסבורג להיות מעין פטרונית של האסלאם במרכז אסיה.

מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה

למלחמת העולם הראשונה היו תוצאות הרסניות עבור אסיה התיכונה. עדרי ענק של קירגיזים וקזחים הוחרמו לטובת המאמץ המלחמתי, כמו גם כותנה שהוחרמה ממחוזות הסיר-דריה, פרגאנה וסמרקנד. ב- 1916 אנשים מקומיים גויסו ככוח עבודה (בלתי לוחם) במחנות, במצוות הצאר.

הפוליטיקה הצארית נקטה בשיטה של העדפת עמים מסוימים על פני אחרים במרכז אסיה והתירה רק למספר מצומצם של עמים להחזיק צבאות. הצטברות המתחים בקרב פלגים שונים באוכלוסייה, שנבעה מההעדפות הללו, הובילה למרד המרכז אסייתי הגדול ב 1916. הסיבה הרשמית למרד היה הכרזתו של הצאר, על גיוס כללי לצבא הרוסי, בקרב האוכלוסייה המקומית[6]

המהומות החלו בטשקנט והתפשטו מזרחה במהלך הקיץ של  1916. אלימים במיוחד היו הנוודים הקזחים והקירגיזים, שהאדמיניסטרציה הצארית אילצה אותם לחכור ממנה את אדמותיהם הם. הוטלו עליהם מסים כבדים, שהביאום למחסור, ולא היה להם מה להפסיד. בתחילה היתה התקוממות מאורגנת, בפרט של קירגיזים וקזחים, אך הדברים יצאו מהר מאד משליטה. המורדים ליבו יצרים של 15 מיליון מוסלמים שצברו הררים של טינה, מול מליון וחצי רוסים. יומיים נמשכו מהומות מאתיים אלף המוסלמים של טשקנט, מתוגברים בשישים אלף רוכבי סוסים קירגיזים מההרים. התקפות ממוקדות על יחידות צבא רוסיות הגיעו חיש קל לכדי מהומות מאסיביות. מתיישבים רוסיים חפים מפשע נטבחו, כפריהם נשרפו. נשים וילדים נלקחו. התוצאה היתה הרת אסון עבור הקירגיזים והקזחים. אלא שהבולשביקים, מאורגנים וחמושים טוב יותר, השתלטו על המרידה, מוציאים להורג באכזריות כל מי שנדמה להם כשותף.

כוחות רוסיים צבאיים ומתנדבים, נקמו וטבחו כפרים שלמים. מעשי הנקם נמשכו כל החורף וכ- 50,000 קזחים וקירגיזים נמלטו לסין. לא כל ההתקוממויות המוסלמיות היו בהכרח נגד רוסיה. הצעירים הבוכרים וצעירי חיווה הסעירו את המרחב שלהם בתעמולה למען רפורמות חברתיות, כשהאידיאל לחיקוי היה מהפכת "הטורקים הצעירים" ב-1908. למרות שהיו קטנים במספר, הם עוררו אופוזיציה רצינית בקרב האליטה המוסלמית, דבר שמלמד על חשיבותם.

בסוף דצמבר 1917 התמרדו המוסלמים נגד הבולשביקים. בקוקאנד, בה התחדשו המהומות האיסלמיות, הכריזו המוסלמים בינואר 1918 על פרובינציה אוטונומית עם פרלמנט מקומי. הבולשביקים של טשקנט, עדין מזועזעים מהמרד המוסלמי בעיר, גייסו במהירות צבא, רובו מורכב משבויי מלחמה גרמנים ואוסטרו-הונגרים שנשבו בחזית הרוסית ונשלחו למחנות שבויים במרכז אסיה, והנחיתו התקפה על העיר העתיקה שמונחת מאה ושישים קילומטרים דרומית מזרחית לטשקנט. החומה הקדומה נפרצה וחיילי האמפריה האוסטרו-הונגרית חתכו דרך המליציה העממית הדלה, שודדים, בוזזים, אונסים ורוצחים. בטבח שערכו שבויי המלחמה שהפכו לחיילים בולשביקים, נרצחו בין 5000 ל- 15000 מאזרחי עיר השוק הקדומה וברון, הקונסול הדני בטשקנט באותה תקופה, כתב בדו"ח ששלח, שביזה בגובה של 20,000 רובל לאדם היתה דבר רגיל. חלק משכירי החרב חזרו לטשקנט עם 200,000. 

הכיבוש הבולשביקי

בתחילה היו רבים מתושבי אסיה התיכונה שתלו תקוות במהפכה הבולשביקית.

הכיבוש הקומוניסטי לא היה פשוט בכל מקום. טשקנט נפלה לידי הבולשביקים מיד לאחר מהפיכת אוקטובר, אך בדצמבר 1918 פרצה שם מהפכת נגד, שאורגנה מתוך בית הכלא, על ידי הגנרל הרוסי הלבן פאול נזרוף. במשך יומיים סערו 200,000 המוסלמים של טשקנט, המגובים ב-60,000  קירגיזים שירדו מההרים. כמה ערים נפלו חזרה לידי "הרוסים הלבנים". פעמוני הכנסייה בקתדרלה של טשקנט ניגנו בשמחה, אך לזמן קצר. הבולשביקים, מאורגנים וחמושים טוב יותר, השתלטו על המרידה, כשהם מוציאים להורג באכזריות כל מי שנדמה להם כשותף. נזרוף ברח אל הרי טיין-שאן שבשינג'יאנג' (טורקסטן הסינית).

בקוקאנד, בה התחדשו המהומות המוסלמיות, הכריזו המוסלמים בינואר 1918, על פרובינציה אוטונומית עם פרלמנט מקומי. הרעיון היה ליישם את הפילוסופיה של תנועת החדידיים, דהיינו, בניית כוח פאן טורקי באסיה התיכונה; מודרניזציה של הממסד הדתי וחינוך מקיף. הבולשביקים של טשקנט, עדיין מזועזעים מהמרד המוסלמי בעיר, גייסו במהירות צבא, רובו מורכב משבויי מלחמה גרמנים ואוסטרו הונגרים שנשבו בחזית הרוסית ונשלחו למחנות שבויים באסיה התיכונה. הם הנחיתו מתקפה על העיר העתיקה, פרצו את החומה חתכו דרך המיליציה המקומית הדלה, שודדים ואונסים, בוזזים ורוצחים. בטבח שערכו שבויי המלחמה שהפכו לחיילים בולשביקים, נרצחו לפחות  5000 איש. ע'לים ח'אן, האמיר של בוכרה, שנא את הבולשביקים, כמו מרבית תושבי אסיה התיכונה. בתגובה לאולטימטום הראשון שלהם להיכנע, הוא טבח בכוחות "האדומים" שנשלחו אליו והכריז על מלחמת קודש. הפוגה בין אביב 1918 לאביב 1919 נתנה זמן לבולשביקים ולח'אן לערוך את כוחותיהם. האמיר יצר קשר עם "הרוסים הלבנים" ועם סוכנים בריטיים, בעוד הבולשביקים בונים תאים מהפכניים בעירו. הסוף הגיע יחד עם הגדודים של הגנרל האדום מיכאל פרונזה[7]. הפרשים שלו עשו שמות בכל מה שנקרה בדרכם. 

שלטון הח'אן של חיווה הסתיים. חיווה סופחה, ללא התנגדות רצינית לרפובליקה העממית של ח'ורזם בפברואר 1920. בספטמבר כבש צבאו של פרונזה את בוכרה, לאחר  ארבעה ימי לחימה בלבד. האמיר נמלט לאפגניסטן, יחד עם חבורה של נערים מרקדים, אך הזניח את ההרמון. נשים אלו "שוחררו" על ידי החיילים הבולשביקים. גם החאנאט של בוכרה הוחלפה ב"דמוקרטיה עממית".

אפילו בראשית המאה ה- 20, רוב תושבי אסיה התיכונה הגדירו את עצמם כ"טורקים" או כ"פרסים". הקשר בין 'אוזבקי' ל'אוזבקיסטן' הוא במדה רבה מאד עניין סובייטי. בעקבות פרוץ המהפכה ב-  1917 ובזיזת קוקאנד, הכריזו הסובייטים על Republic"  Soviet Social" של טורקסטן".

בעקבות ההתקוממויות העממיות, שנלוו למהפכת 1917 וניסיונותיהם של כמה עמים טורקיים, ביניהם האוזבקים, להכריז על עצמאותם, דאג המשטר הסובייטי למנוע התבדלות זאת. כדי למנוע צמיחת תנועות שחרור בעתיד נקט המשטר באמצעים שונים, כמו הגברת התיישבותם של רוסים, הפצת הלשון והתרבות הרוסית, שכלול מערכת התחבורה והקשר עם המרכז, פיתוח כלכלי מואץ ועוד. יחד עם זאת, ניתנה לעמים הטורקיים בברה"מ, מידה מסויימת של שלטון עצמי והותר להם לפצח את תרבותם הלאומית. האוזבקים, כמו האזרבייג'אנים, הטורקימנים, הקזחים והקירגיזים זכו במעמד של רפובליקות סוציאליסטיות סובייטיות. תושבי אסיה התיכונה קיבלו באהדה מסיימת את השלטון החדש שהבטיח להם שוויון לאומי: אולם האופי האנטי-דתי שלו וניסיונות הרפורמה האגררית עוררו זעמם של האליטות הישנות. עבור האיכרים האוזבקים, ההשפעה העיקרית של החוק הסובייטי היה הדחיפה האלימה לקולקטיביזציה של החקלאות העיקרית, והמעבר הכפוי לגידול כותנה. באספקטים אחרים, החיים כמעט ולא השתנו.

המצב השלטוני במרכז אסיה עם פרוץ המהפכה היה מעין מצב של ואקום שלטוני: הנסיכים והאמירים היו לא מאוחדים וחסרו את היכולת להתנגד לסובייטים. מנהיגי השבטים לעומתם נצלו את המלחמה באזור על מנת לחסל חשבונות עם יריבים.  לאור כל האמור לעיל, ב 1923 הגיעה קיצה של ההתנגדות המזוינת לסובייטים[8].

עם כניסתם הראשונית לאזור נתקלו הבולשביקים בעולם שבו התאים המשפחתיים והשבטיים היו מחוזקים ומגובשים, ואילו המסגרות הגדולות, הלאומיות והכלל אזוריות היו חלשות ורעועות מאוד. הדבר הקל על הבולשביקים לבסס את שלטונם וכוחם באזור במהירות רבה. לעומת זאת, כפי שיגלו הבולשביקים בעתיד, המבנה החברתי הזה יקשה עליהם מאוד לבסס לגיטימיות שלטונית ולהחדיר רעיונות חדשים שיאפשרו טרנספורמציה ואינטגרציה חברתית.

המנהיגות הדתית, באופן מסורתי, נטתה לקבל את מרותו של גורם שלטוני כל עוד החיים הדתיים נשמרו. לא היו למנהיגות הדתית שאיפות פוליטיות או שלטוניות מעבר לשמירה על הפולחן.

הסובייטים מידם ניצלו את המצב היטב על ידי כך שנטו אוזן קשבת לצרכים של הממסד הדתי ובכך מנעו אופוזיציה. יתרה מזאת, הם פילגו את הממסד הדתי ומנעו איחוד כוחות בתוכו על ידי חלוקת המולות לשחורים (ריאקציונרים) ואדומים (תומכי המשטר החדש). גם אנשי הכמורה ה"שחורים" התנגדו באופן פסיבי ולא קראו למרי אזרחי אלים.

מתחרה פוטנציאלי נוסף על השלטון – האליטות החילוניות, הוכיחו את עצם כחסרות יכולת להתנגד לבולשביקים. מצד אחד הם לא יכולים היו לכרות ברית עם הלבנים בשל כוונותיהם האוטוקרטיות וגישתם המיליטריסטית, ומצד שני לא יכולים היו להתגבש סביב תנועה אנטי בולשביקית. חוסר היכולת נבע בין השאר מכך שכר הפעולה הטבעי שלהם – הערים הגדולות, נשלט על ידי הבולשביקים; ואילו באזורים הכפריים שלט האסלאם ללא עוררין. בנוסף לכך, הפיצול הפנימי בתוך האינטליגנציה בין תומכי הפאן-איסלמיות לתומכי הפאן-טורקיות החליש מאוד את התנועה[9].

אחד היתרונות המובהקים שהביא השלטון הסובייטי, הוא שיפור יחסי במעמד האשה.

התעמולה הסובייטית הצביעה על כך שהנשים המקומיות היו מקופחות בכל תחומי החיים: בתחום החינוך, הוצג הנתון המזעזע על כך שאחוז הנשים היודעות קרוא וכתוב שואף לאפס. חוסר ההשכלה הוצג על ידי חוקרים סובייטים כסיבה חשובה ביותר לכך שנשים נותרו מקופחות בשאר התחומים. בתחום הכלכלי, הוצגו הנשים כגורם שתורם את התפוקה הגדולה ביותר לתפוקתה של היחידה המשפחתית. למרות שהנשים היו הכוח היצרני הגדול ביותר בחברה הרי שחוקי הדת והמנהגים הפכו אותן לתלויות באופן מוחלט בגבר מבחינה כלכלית. מבחינה חברתית, נשים היו מוקצות, אסור היה להן לצאת לרחוב ללא ליווי, והן חיו באווירה של פחד. החברה תפסה את הנשים כיצורים המעורים במעשים ערמומיים, בקשרים עם השטן, וכבעלות נטייה טבעית לטמטום, תככים וחטא. בנוסף לכך, מבחינה דתית, נשים היו נחותות הן בזכויותיהן והן בחובותיהן ומותר היה להכות אותן, ואפילו ניצול מיני של אישה לא היה מעשה בלתי נסלח[10]. נשים למדו מנעוריהן שהן מקור פוטנציאלי לבושה ולאובדן כבוד ולכן עליהן להיות שמרניות וחסודות. אב יכול היה להרוג את בתו בהיוודע לו כי איבדה את בתוליה שלא במסגרת חיי נישואין. לאישה לא היה זכות לבחור את בעלה ובחירת הבעל באמצעות אביה, נעשתה במתכונת של עסקה מסחרית לכל דבר בה למעשה נמכרה הבת כסחורה עוברת לסוחר. פעמים רבות נחטפו נשים לצורך נישואים, על ידי גברים שלא עלה בידם לשלם את המוהר הדרוש לשם החתונה. כל מערכת היחסים עם הבעל היתה מבוססת על חוסר שוויון מוחלט שלבעל יש את כל הזכויות ולאישה יש את כל החובות. האישה נדרשה לבצע את כל עבודות הבית כולן, היא נדרשה ללכת ברגל כשבעלה רוכב על חמור או סוס לפניה, בשבטים רבים היה נהוג שנשים ישנות לרגלי הבעל. לעומת זאת לא היו לנשים כל זכויות שהן לא זכויות בגירושין , בירושה וברכוש [11]

העדרו של מאבק מעמדות קלאסי במובנו המרקסיסטי, גרם לסובייטים לסמן את הנשים כגורם מהפכני. הצורך לסמן מעמד כלשהו נבע מכך שרוב המסכנים, העניים, והמקופחים, לא ראו בעצמם מעמד נפרד, ולא היתה להם כלל מודעות מעמדית.

על מנת לעורר בנשים מודעות מעמדית הסובייטים סברו כי צריך להציג בפירוט רב את הסיבות להיותן של נשים המעמד הנחות ביותר באוכלוסייה. אנשי מקצוע בתחום, יצרו מהן מערכת טיעונים ודימויים המשקפים את נחיתות האישה. מערכת זו שיקפה את תפיסתם ואת תפיסת המשטר, ולא היתה כלי לביטוי תפיסת הנשים המקומיות את עצמן .

תפקידן של הנשים הפעילות המקומיות היה כעת, להראות לנשים המוסלמיות כי תפקידן כפרולטריון תחליפי יביא לשינוי פני החברה המרכז אסייתית ולא רק שינוי במעמדן של הנשים עצמן.

מרד הבאסמצ'ים

מלכתחילה, הבולשביקים השניאו את עצמם על חלק גדול מהאוכלוסייה. הם היו יותר גרועים ממדיניות סחיטת הכספים של הצאר. המהפכנים דרשו מזון, בעלי חיים, כותנה וקרקעות. המקומיים בכמה מקרים נאלצו לשמש ככוח עבודה עבורם. המחסור שנגרם מכך גבה מחיר כבד. אלפים מתו. כמו כן, הזיכרון של הטבח והביזה שערכו החיילים השכירים בקוקנד, עדיין היה טרי, וסייע להצתת אש המרד ברחבי אסיה המרכזית.

ב- 1921 פרץ במזרח אוזבקיסטן, בעמק פרגנה, רחבי אמירות בוכרה, ובהרים סביב דושנבה (כיום בירת טג'יקיסטן), מרד הבאסמצ'ים הפאן מוסלמיים ופאן טוראניים, כנגד הרוסים. היתה זו בעצם מלחמה פאן טורקית שהונעה בגלגלי האסלאם. הכינוי "באסמצ'י" ניתן להם על ידי הרוסים ומשמעו שודד-רוצח, והכינוי השתרש. המצע הפוליטי חייב איחוד פוליטי של כל העמים דוברי הטורקית בטורקיה, רוסיה, פרס, אפגניסטן וסין.

גייסות הצבא האדום, לאחר שניצחו את הרוסים הלבנים, הגיעו לאסיה התיכונה, מונהגים על ידי פרונזה, כשהם משתמשים בחיילים מוסלמים שהובאו מהקווקז לסייע בדיכוי המרד. אלא שהמאבק לא היה קל, ובין השנים 1920-21 המשיכו להתחולל קרבות, מארבים, היתקלויות ונסיגות הדדיות. לוחמי הגרילה הבאסמצ'ים היו ילידי המקום ונהנו מהכרה עמוקה של השטח ומתמיכת האוכלוסייה. הם הפכו לאויב הגרוע ביותר של הצבא האדום הצעיר. אך כדי לנצח הם היו זקוקים למנהיג שיאחד אותם.

אז נחת לתוך המהומה אנוור פחה, שהגיע לכאן ב- 1921, לאחר שנאלץ להימלט מטורקיה, שם הואשם בתבוסה של מלחמת העולם הראשונה. אנוור פאשה (1881-1922) היה מדינאי ומצביא טורקי[12]. בנו של פולני מומר (כמו רבים מחברי "הוועד לאחדות וקידמה" לא היה טורקי טהור). היה חבר ב"טורקים הצעירים" ודגל בתכנית של טורקיה גדולה וחזקה, והיה חסיד נלהב של הרעיון הפאן טורקי, שלפיו צריכה היתה טורקיה לספח לתחומה את השטחים הנרחבים המאוכלסים שבטים טורקיים באסיה התיכונה, שהיו ברשותה של רוסיה.

אנוור, שהיה שר המלחמה בממשלת "הטורקים הצעירים", הפך לשעיר לעזאזל בשל מפלתה של טורקיה במלחמה ב-1918. הוא נמלט לגרמניה, ונידון למוות בקושטא, שלא בפניו. ב- 1919 עבר לרוסיה תחת חסותו של לנין, שאסף מהפכנים פוטנציאליים, כדי לעורר מהפכה איסלמית בסין הטורקית ובהודו הבריטית. הוא הציע ללנין את הודו תמורת סיוע בהחזרתו לשלטון בטורקיה. תכניתו הגדולה היתה לא רק לשוב לטורקיה, אלא לבנות אימפריה אסייתית, פאן טוראנית, המשתרעת ממונגוליה, סין הטורקית, ואסיה התיכונה, דרך הח'אנות בוכרה, חיווה, טורקמניסטן ובאקו, עד איסטנבול. כמעט חידוש האימפריה של המונגולים והתימורידים.

אנוור פאשה ניסה, בעזרת הרוסים, לייסד מדינה טורקית בטורקיסטן ולהגיע בדרך זו שוב לטורקיה, בה שלט מוסטפא כמאל מתנגדו. חוזה הידידות בין רוסיה לטורקיה, שנחתם במארס 1921, שם קץ לשאיפותיו אלו. הבולשביקים שלחו אותו לבוכרה, כדי להשלים בין השבטים המורדים ובין רוסיה, אך אנוור ניסה שוב לנקוט מדיניות עצמאית; שהיתה למעשה, בגידה במארחיו הבולשביקים. כמה ימים לאחר שהגיע לבוכרה, יצא במסווה של מסע צייד והצטרף אל הבאסמצ'י כדי להנהיג אותם במלחמת קודש מוסלמית-טורקית, נגד הבולשביקים הרוסים. הבאסמצ'ים היו מפולגים. משהו שמזכיר את המוהג'דין של אפגניסטן. מהלכיו הראשונים היה לשלוח הזמנה לאמיר הגולה של בוכרה באפגניסטן ולראשי הבאסמצ'י האוזבקים, הטאג'יקים, הקירגיזים והקזחים, מכנה עצמו "מפקד צבא האיסלאם", שליח הנביא על פני האדמה, קרובו של הח'ליף (היה נשוי לאחייניתו של שולטן העות'מני המודח). ב-14 בפברואר 1922 הוא כבש את דושנבה (בירת טג'יקיסטן), עם 200 לוחמים בלבד. לאחר מכן פשט על בוכרה. המלך האפגני אמנאוללה החל לראות בו בן ברית, עמו ודרכו יגשים את חלומו שלו על אימפריה מרכז אסייתית. אמנאלולה שלח לאנוור פאשה סיוע בלוחמים ואספקה, כשהוא מתעלם ממחאות סובייטיות. באביב 1922 עמדו לפקודתו של אנוור פאשה  7000 לוחמים והוא שלט ברוב שטחי חאנת בוכרה, מסרב למשלחת שלום סובייטית ותובע את פינויו של הצבא האדום מטורקסטן, חיווה ובוכרה. בקיץ 1922 התהפך הגלגל לרעתו. הצבא האדום הגיע עם 200,000 חיילים מאומנים, דוחפים את לוחמי הבאסמצ'י הבלתי מאומנים והבלתי חמושים דיים ואנוור נסוג לעבר הרי פאמיר. הבולשביקים התייחסו בסובלנות לאוכלוסייה, דבר שהחמיר את מצבו של אנוור. המלך האפגני הבין שהימר על הסוס הלא נכון וקרא למתנדבים לשוב הביתה. אנוור פאשה היה גאה מכדי להימלט לאפגניסטן או לסין הטורקית ובסוף יולי 1922 החל להיערך לקראת סופו. ב-4 באוגוסט, בעודם חוגגים את ה'באיראם' (עיד אל אדחה), ובעודו מחלק את המתנות לחייליו, הגיע רץ שבישר על הופעת פלוגת פרשים אדומה. אנוור זינק על סוסו, מלווה ב- 25 נאמנים, והסתער על הכוח הרוסי, מנופף בחרבו. הרוסים הופתעו לרגע, פתחו באש והוא נפל יחד עם סוסו דרוויש. 15,000 מקוננים באו ללווייתו. [מאבק ה"באסמאצ'י" האנטי-קומוניסטים נמשך עד לראשית שנות ה-.30].

לאחר מותו של לנין דוכאו ביד קשה כל הקולות מתוך המפלגה שקראו למפלגה לגלות הבנה לזכויות הלאומיות של האוכלוסייה המקומית.Safarov  שקרא למפלגה להפסיק לנהוג ב"שוביניזם רוסי" ולהחזיר את אדמות האיכרים במרכז אסיה, כונה בוגד ו"בונדיסט" וסולק מכל מוקד השפעה. ואילו Sultan Galiev שקרא להקמת "אומה" של מוסלמים ממוצא טורקי, סולק אף הוא, ומאוחר יותר הפך קורבן לטיהורים בתוך המפלגה[13]

הקמת הרפובליקה הסוציאליסטית של אוזבקיסטן

באוקטובר 1924 אוחדו אותם החבלים של טורקסטן התיכונה, שנכללו קודם במדינת האוזבקים (מחיווה במערב ועד פרגאנה במזרח), ל"רפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית האוזבקית", כחטיבה נפרדת בתוך ברה"מ. המפה צוירה מחדש על בסיס אתני, והאוזבקים לפתע זכו ל"מולדת", עם זהות רשמית ושפה כתובה.

הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוזבקית, שנתה פנים וצורה במהלך השנים, כפי שנקבע ממוסקבה. כך נקרעה ממנה טג'יקיסטן ב- 1929 וסופחה אליה קלפקסטן (מרוסיה) ב- 1936 קיבלו קצת שטחי ערבות מקזחסטן ב-1956 וב- 1963 והפסידו כמה ב-1971.

חלוקת אסיה התיכונה לחמש רפובליקות, מוגדרות מבחינה אתנית, נועדה למעשה להשיג את תמיכת הכוחות הלאומיים וכן לשדר לעולם השלישי כי ברית המועצות רגישה לתביעות לאומיות של מדינות מתפתחות.

על ידי יצירת מדינות לאום קיוו הרוסים לגדוע באבן התארגנויות פאן-טורקיות או פאן- אסלמיות. כמו כן הייתה כוונה לנתץ את מסגרות ההזדהות המשפחתיות, השבטיות והאזוריות על ידי יצירת מסגרת הזדהות כלל לאומית, שלדעת הסובייטים, היא השלב הראשון בדרך ליצירת חברה מודרנית. תפקיד המדינות היה פרדוקסלי באופיו: מצד אחד הן היו אמורות לנתץ את המסגרות החברתיות "הקטנות" על ידי יצירת מסגרות גדולות יותר. אך בו זמנית הן היו אמורות להיות מסגרות ביניים בדרך למסגרת כלל סובייטית אל-לאומית, ולפיכך הציפייה הייתה שהן תתכלינה מאליהן. מדיניות זו יצרה מגוון ניגודים רב וחוסר עקביות. בד בבד התקיימו מגמות של טיפוח קאדרים מקומיים מול ניסיון לשמור על הגמוניה רוסית במנגנון המפלגתי, טיפוח שפה ותרבויות מקומיות מול מגמה לבסס את מעמדן המיוחד של השפה והתרבות הרוסית, ויצירת מנוף לאומי לשם ביטול ההשפעות הדתיות-מסורתיות בכפר מול הצרת צעדי הכוחות הלאומניים[14].

מצד אחד, הרוסים חששו ממדינה מוסלמית חזקה מדי, מצד שני, ביססו את האוזבקים ככוח מוביל באסיה התיכונה.

בתקופה הסובייטית הוגדרה אוזבקיסטן כ"קהילייה ריבונית", זאת אומרת חברה עצמאית בברה"מ, הרשאית לשגר נציגויות דיפלומטיות לארצות חוץ, בצד הנציגויות הסובייטיות הכלליות, ולקיים צבא מיוחד בפיקודו העליון של המטה הסובייטי הכללי. היא לא היתה חברה ישירה באו"ם, כמו אוקראינה ורוסיה הלבנה, אלא מיוצגת על ידי משלחת ממשלתה המרכזית של ברה"מ.

ב-1928 חוותה אסיה התיכונה, בעיקר קזחסטן, אבל גם קירגיזסטן ואוזבקיסטן, את הקולקטיביזציה הכפויה של סטלין. חלק מתכנית החומש הראשונה שלו, שיושמה ביו 1928 ל-1932. בשנים ההן השתלט סטלין על צמרת המפלגה הקומוניסטית, כפה על המדינה תיעוש וקולקטיביזציה והפך לאב מטיל אימה על אוכלוסייה מוכה. הוא הפך את האיכרים לעבדים ואת ערבות קזחסטן, לשרשרת של מחנות ריכוז. במסגרת המדיניות שלו הוצאו רבבות להורג, מאות אלפים מתו מתשישות ולמיליונים נשקפה סכנה של מוות ברעב. מרבית הנספים היו בקזחסטן, שם נספו עד קיץ 1932, למעלה ממיליון אנשים, אבל התהליכים הללו ניכרו גם במדינות השכנות[15]. במיוחד בקירגיזסטן, שם היו אנשים שהעדיפו לשחוט את הפרות שלהם עצמם, רק כדי שלא למסור אותם לקולחוזים . במסגרת המאבק בקולאקים, בעלי האדמות הרוסיים, אותם שאף סטלין לחסל בתור מעמד, הגלה רבים מהם לאסיה התיכונה, בעיקר לקזחסטן. לאחר שנחתם הסכם אי התקפה בין גרמניה לבין פולין, בינואר 1934, הואשמו הפולנים בהידרדרות מעמדה הבינלאומי של ברית המועצות. עשרות אלפי פולנים, תושבי ברית המועצות, הוגלו מאוקראינה לאסי התיכונה. גם במקרה זה, בעיקר לקזחסטן.

במהלך מלחמת העולם השנייה, גירש סטלין לאסיה התיכונה, חשודים במתנגדי המשטר או בני מיעוטים לאומיים. קוריאנים רבים, שחיו במזרח הרחוק של רוסיה, גורשו לאוזבקיסטן. בעיקר לטשקנט. ביסודם עמדה ההנחה שהמגורשים ייטיבו להיטמע בחברה הסובייטית, אם יועתקו מבתיהם ומחבלי מולדתם[16]. אחרי הניצחון בסטלינגרד, המליץ ראש שירותי הביטחון, לוורנטי בריה, לגרש עמים שלמים, שנאשמו בשיתוף פעולה עם הגרמנים. רובם היו בני העמים המוסלמים של הקווקז וחצי האי קרים[17]. באפריל 1944, מיד אחרי שהגיע הצבא האדום לחצי האי קרים, הציע בריה – וסטלין הסכים – ליישב מחדש את כול אוכלוסיית הטטרים בקרים, בתוך שלושה ימים. ב-18-20 במארס 1944, גורשו 180,014 איש. רובם לאוזבקיסטן.

ההתייחסות לשלטון הסובייטי אמביוולנטית: מחד, הוציא את עמי אסיה התיכונה מחשכת ימי הביניים, ההשכלה הפכה לנחלת כל ומעמד האישה השתפר פלאים (אם כי נותר נחות ביחס לחלקים האירופיים של ברה"מ). האזור זכה לפיתוח כלכלי מרשים ונוצרה שכבה גדולה של אינטליגנציה חילונית. מאידך, ימי השלטון הקודם לא נעדרו צלקות כגון הקולקטיביזציה הכפייתית שלוותה במאמץ להעביר את הנוודים של קזחסטאן וקירגיזסטן להתיישבות קבע. האלימות והרעב שליוו את התהליך גרמו למותם של מאות אלפי בני אדם (באזורים מסוימים מתו כשליש מתושבי האזור). התנועות הלאומיות דוכאו באכזריות על ידי השלטונות המרכזיים, והאזור סבל – כמו יתר ברה"מ – מאימת השלטון הסטליניסטי.

ב־1938, אחרי שמלאכת הסיפוח של אסיה התיכונה, הושלמה זה כבר, כתב רוברט ביירון בספרו "הדרך לאוקסיאנה": "אסיה המסכנה! הכל מגיע לנקודת הרתיחה של הלאומנות הבלתי נמנעת, השאיפה לספק את צורכי עצמך, הרצון לתפוס מקום בעולם ולא להיקרא יותר 'מעניין' בגלל שאין לך צנרת וביוב"[18].

במשך העידן הסובייטי השתמשה מוסקבה באוזבקיסטן כמוקד לגידול כותנה ("זהב לבן") ותבואה בכמויות עצומות, תוך שהיא מנצלת באופן מוגזם את פוטנציאל מקורות המים הטבעי שלה.

מבחינת המרקסיסטים שינויים רדיקלים ביחסי היצור ובבסיס הכלכלי של כל חברה הם אלו שיבטיחו שינוי רדיקלי ומהפכני באותה חברה. לא צריך להיות ספק כי במוקדם או במאוחר , לאחר השינויים בבסיס הכלכלי, יבואו השינויים במבנה החברתי הכולל , דת, יחסים בתוך המשפחה וכו'. למרות זאת, הסובייטים לא ניסו לתעש את האזור ולשנות את הבסיס הכלכלי, במקום זאת, הם הפכו את מרכז אסיה ליצרנית של מוצר חקלאי אחד – כותנה. הדבר נבע הן מהרצון להחזיר את יצור הכותנה לממדיו טרום המהפכה על מנת להפעיל מחדש את מפעלי הטוויה הנטושים ברוסיה, הן מצורך לייצא מוצרים על מנת להשיג מטבע חוץ, והן ממחסור חמור בכוח אדם מיומן לתעשייה במרכז אסיה.

השימוש הנרחב והלא יעיל במקורות השקיה היה הגורם העיקרי להתכווצותה של ימת אראל לכדי פחות משליש מגודלה המקורי ולהתרחשותו של אסון טבע חמור: שימוש יתר בכימיקלים והידלדלות מקורות המים הותירו שטחי אדמה רבים מורעלים.

האזור הפך למוקד עיקרי של אסונות אקולוגיים בברה"מ: התייבשות ימת אראל, פגיעה מקרינה בתושבי קזחסטאן (שבשטחה נמצא אתר הניסויים הגרעיניים של ברה"מ) וכדומה. למרות זאת, תרומתו של האזור לכלכלה הסובייטית לא היתה גדולה במונחים יחסיים. חמש הרפובליקות של אסיה התיכונה ובכלל זה אוזבקיסטן, תפשו יחד 18% משטחה של ברית המועצות. אולם שיעור חלקן בתוצר הלאומי הסובייטי היה 9.9% בלבד[19].

בשנות ה-70 שמו השלטונות הסובייטים את לבם לצמיחה חסרת תקדים באוכלוסיה (המוסלמית ברובה) של אסיה התיכונה. מפקד אוכלוסין סובייטי שנערך בשנת 1979 גילה כי מספר התושבים בקזחסטן, טורקמניסטן, טג'יקיסטן ואוזבקיסטן, עלה מאז 1970, ב-25%. רוסיה האירופאית, כך היה נראה למנהיגיה, היתה נתונה תחת איום דמוגרפי של המיעוטים שבתוך ברית המועצות. יתכן שהחשיבה מאחורי הפלישה לאפגניסטן, והקמת משטר ידידותי יציב בקאבול, נועד בין הייתר לשלוח מסר ברור, לדור חדש של מוסלמים סובייטים, שהתפתו לחשוב על עצמאות[20].

מאוחר יותר, בימי ברז'נייב, השחיתות פרחה והצמרת המושחתת של "הרפובליקות הסובייטיות" נהנתה מחיי התענוגות תוך הזנחה פושעת של האינטרסים של יתר האוכלוסייה.

אחת הדוגמאות הקשות הינה המקרה של שרף רשידוב ,(Sharaf Rashidov) שעמד בראש תרמית הונאה ענקית סביב יבול הכותנה בשנות ה- 70 וה-80, במהלך כהונתו של ברז'נייב (שהוא עצמו צמח כתוצאה מתמיכה מרכז אסייתית חזקה), לווייני ריגול חשפו שחלק גדול משדות הכותנה היו פשוט ריקים. כך התגלה שהדמויות העיקריות של ייצור הכותנה באוזבקיסטן שיקרו במשך שנים; הכותנה נמכרה בשוק השחור וכחמישה מיליארד רובלים נגנבו. רשידוב עצמו לא נענש, אך 50,000 בעלי משרות נמוכים יותר פוטרו בין  1984 לבין  1988. משפט מפורסם מאד התקיים ב-1988 בו האשים בית המשפט, את אחד מתומכי רשידוב, יורי צ'ורבנוב ,(Churbanov)   חתנו של ברז'נייב, בשימוש לרעה בסמכויותיו, כשהיה שר הפנים של אוזבקיסטן, כולל קבלת מיליוני דולרים כשוחד. חודייברדיב  (Khudiaberdiv) היו"ר הקודם של מועצת השרים האוזבקית, הושב בכלא ל- 11 שנה, בעוון לקיחת שוחד. דמות נוספת שעוררה סקנדל היתה של אדילוב  ,(Akhmajon Adylov) יו"ר הקומפלקס האגרו-אינדוסטריאלי (,תשלובת התעשייה החקלאית), שנראה כמו דף מתוך ספרו של האמיר של בוכרה. הוא עיבד מטעים עם עבדים למעשה, בעזרת צבא פרטי, החזיק קבוצה של פילגשים, ועינה את כל מי שעמד בדרכו.

האמת היא שכמעט דבר לא השתנה. לאחר ההפיכה במוסקבה באוגוסט 1991, בית המשפט העליון ברוסיה ביטל את האשמות כנגד אדילוב, וחנן את חודייברדיב. ב- 1993 נשיא רוסיה, בוריס ילצין, חנן את צ'ורדנוב, שהשלים רק חצי מתקופת מאסרו. רשימוב, שנולד בשכונתו של קרימוב קיבל טיהור באוזבקיסטן והוצג כשומר האינטרסים האוזבקיים כנגד מוסקבה.

האינטליגנציה האוזבקית וההנהגה הפוליטית, כמעט נמחקו על ידי טיהוריו של סטלין. כל אלו, יחד עם המסורתי של אסיה התיכונה מול הרשויות, גרמו לכך שהגלאסנוסט והפרסטרויקה. בקושי חלחלו לכאן. ובמקומם באו רפורמות משמעותיות חדשות. התנועה הלא קומוניסטית המשמעותית הראשונה באוזבקיסטן נוסדה על ידי אינטלקטואלים בטשקנט בשם  Birli(איחוד) והם העלו כמה תביעות, ביניהן הכרזת האוזבקית כלשון רשמית והתנגדות למונוקולטורה של הכותנה. התנועה רכשה תומכים רבים וטענה שיש לה  1.5 מיליון חברים. אך נמנע מהם להתמודד בבחירות לסובייט העליון. המועצה, שהיתה בעיקרה קומוניסטית, בחרה באיסלם קרימוב (2016-1938), המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית האוזבקית,(CPUZ)  למשרת כהונה נשיאותית נוספת. מורשת אמביוולנטית זו גרמה לשניות גם ביחס התושבים לשאלת המשך קיומה של ברה"מ. במשאל העם במרץ 1991 הצביעו רובם המוחלט נגד הפרישה, אך כעבור חודשים מעטים, לאחר הפיכת הנפל במוסקבה, מיהרו שליטי הרפובליקות להכריז על עצמאות. הפוטש הכושל נגד גורבאצ'וב, ב-17 באוגוסט 1991, היה הדחיפה האחרונה והיעילה לפירוק ברית המועצות. בין ה-14 באוגוסט ל-21 בספטמבר, הלכו מרבית הרפובליקות , בעקבות המדינות הבלטיות והכריזו על עצמאותן. במהלך ההפיכה הכושלת במוסקבה היה קרימוב שקט באופן בצורה בולטת, אך תוך מספר ימים החליט הסובייט העליון, ב-31 באוגוסט,  להכריז על עצמאות אוזבקיסטן.

להמשך קריאה: אוזבקיסטן העצמאית

הערות

[1] Gregory J. Massell , The Surrogate Proletariat , Moslem Women and Revolutionary Strategies in Soviet Central Asia, 1919-1929, Princeton University Press, 2015, pp. 10-14.

[2] מלחמתו בעות'מנים, שהתקיימה במקביל למלחמתו בשבדים, לא עלתה יפה וב-1711 נאלץ להחזיר להם שטחים. ב- 1722-3, נלחם בפרסים וכבש את חופי המערב והדרום של הים הכספי ואת הערים באקו ודרבנט.

[3] . ראו בעניין זה: מיכל פלג, אוזבקיסטן: סודות עתיקים, מסע אחר און ליין

[4] עיר ברוסיה בדרום הרי אורל השוכנת 1,478 ק"מ דרום מזרחית למוסקבה ובסמוך לגבול עם קזחסטן. נמצאת על נהר אורל ליד שפך הנהר סקמרקה אליו. בירת מחוז אורנבורג

[5]  עיר נוסדה לפני המאה ה-6 לפנה"ס ונכבשה במאה ה-4 לפנה"ס על ידי אלכסנדר מוקדון ובמקורות ההלניסטיים נקראה בשם "אלכסנדריה אריון". אחרי שנכבש האזור, צבא אלכסנדר המשיך במסעו לעיר סמרקנד, ובשל היותה רחוקה ממקדוניה ויוון לא התפתחה במהירות. אחרי מות אלכסנדר מוקדון, האזור היה בשליטת בית סלאוקוס, ובאמצע המאה השנייה לפנה"ס נכבש האזור על ידי הפרתים, והם שינו את שמה ל"הראת". אחרי נפילת הפרתים, אפגניסטן נשלטה על ידי האימפריה הסאסאנית, ותוך כדי כך הייתה גם השפעה מוסלמית באזור. הראת נהרסה על ידי המונגולים במאה ה-13. היא נבנתה מחדש ונכבשה ב-1380 על ידי טימור לנג. לאחר מותו, ב-1405 הכתיר בנו שאח'רוח את הראת לבירת האימפריה הטימורית והעיר פרחה עד לשלהי המאה ה-15, שקיעתה של השושלת וכיבוש הראת בידי האוזבקים. מאתיים השנים הללו כבירה של אימפריה שהשתרעה על מישורי אוזבקיסטן ועד מרכז פרס, הייתה תקופת פריחה בבנייה ובאומנויות, וכן בהשכלה ומדעים. העיר עברה מיד ליד וכבשוה נאדר שאה, אחמד שאה דוראני ואחרים, והיא נפלה קורבן גם למלחמות הבריטיות עם אפגניסטן, ושימשה כחלק מהמשחק הגדול – מאבק השליטה בין האימפריה הבריטית לרוסים. במאה התשע עשרה הייתה בעיר השפעה רוסית. אחרי פיצול ברית המועצות עבר העיר לשליטת אפגניסטן (ויקיפדיה).

[6] The Surrogate Proletariat. P. 15

[7]מיכאיל ווסילייביץ פרונזה (Mikkhail Vasilievich Frunze) נולד בפישפק ב-1885. לאחר תקופת בגרות שהיתה מלאה בפעילות מהפכנית במוסקבה ובכמה מעצרים, הוא בסופו של דבר פיקד על המשמרות האדומים שתפשו את הקרמלין במוסקבה באוקטובר 1917. הוא היה שחקן מרכזי במלחמת האזרחים הרוסית והוביל את הניצחון על הכוחות הלבנים של אדמירל קולצ'אק ( (Colchak בסיביר. פרונזה היה האיש שהוביל את הכוחות הבולשביקים שצרו על חיווה ובוכרה ב-1920 והדף את מתקוממי הבאסמצ'י אל מעבר לבקעת פרגאנה. הוא החליף את טרוצקי כקומיסאר. המלחמה והנהיג שירות חובה בצבא גם בתקופת שלום. והוביל את הצבא כגורם בעל משקל במהפכה. אחרי מות לנין הוא שרד כמה תאונות דרכים מסתוריות אך מת ב-1925, ממה שהוגדר באופן רשמי כניתוח בטן, אך הוא היה למעשה קרבן הפרנויה של סטלין. 

[8] The Surrogate Proletaria, pp. 24-26

[9] The Surrogate Proletaria, pp, 33-36

[10] The Surrogate Proletarian, pp 98-108

[11] Pp 103-119

[12] – 1908 התקוממו אנוור, יחד עם חבריו ג'מאל פאשה ומוסטפא כמאל נגד המשטר הקיים. אנוור בן ה- 27, מיור צעיר בצבא הוביל צבא לקושטא והכריח את השולטן לכנס פרלמנט. נחשב לגיבור המהפכה. הוא היה חלק מהטרימוויראט של הטורקים הצעירים, יחד עם טלעת ביי, וג'מאל פאשה. בחורף 1914-15  פיקד על הצבא הטורקי בקווקז ונוצח על ידי הרוסים. כאשר התקוממו הארמנים בעורפם, לקח חלק בטבח הגדול.

[13] The Surrogate Proletarian, pp. 56

[14] The Surrogate Proletarian, pp 58-60

[15] ארצות דמים, עמ' 56

[16] טימותי סניידר, ארצות דמים, אירופה בין היטלר לסטלין, הוצאת כתר, ירושלים (להלן: ארצות דמים), עמ' 352.

[17] Pavel Polian, Against Their Will: The History and Geography od Forced Migrations in the Ussr, Budapest, 2004, p. 134.

[18] ראו: מיכל פלג, "אוזבקיסטן, סודות עתיקים", מסע אחר און ליין

[19] . טוני ג'אדט, אחרי המלחמה, תולדות אירופה מאז 1945, הוצאת מאגנס, ירושלים (להלן: אחרי המלחמה), עמ' 761,

[20] אחרי המלחמה, עמ' 702.