אנריקה הספן וגילוי העולם החדש

כתב: גילי חסקין

תודה לפרופ' גדעון ביגר, על הערותיו המלומדות.

ראו קודם: פורטוגל ועידן התגליות

               הרצאה על פורטוגל 

ראשיתו של עידן התגליות הפורטוגלי במלך ז'ואאו הראשון, שמנע את כיבוש פורטוגל על ידי שכניו הקסטיליינים והראשון שהבין שמדינה קטנה כמו פורטוגל, יכולה לצמוח ולהיות מעצמה, רק אם תפרוץ דרך למזרח הרחוק. הוא היה המלך הראשון שאחרי מסעי הצלב, שלח כוחות של מדינה אירופית, כדי להכות את המוסלמים בארצם. אולם החלוץ האמתי של המסעות, הוא הנסיך אנריקה, שדמותו אכן דומיננטית באנדרטת המגלים אשר בליסבון.

בלסבון, בירת על שפכו של נהר טז'ו (Tejo)  לאוקיינוס האטלנטי, במקום שממנו הפליגו האניות בדרכן לגלות  ימים וארצות, עיצבו האדריכל קוטינלי טלמו והפסל לאופולדו דה אלמיידה הפורטוגלים, את אנדרטת התגליות (Padrão dos Descobrimentos), לכבוד תערוכת העולם הפורטוגזי (Exposição do Mundo – Português ). תערוכהשהוקדשה למושבות פורטוגל בעולם, שהתקיימה בקובע בלם (Belém ) בין ה-23 ביוני ל-2 בדצמבר 1940. הרעיון שלה שיקף אידאליזציה רומנטית של ההיסטוריה הפורטוגלית, שאפיינה את תקופת שלטונו של הרודן אנטוניו דה אוליביירה סלזר ((António de Oliveira Salazar).

זו אנדרטה מרשימה, בצורת חרטום של ספינה. בקצה החרטום דמותו של האיש המזוהה יותר מכול עם התגליות, אנריקה "הספן". לאורך "הסיפון", משני צדיו, דמויות של גדולי התקופה, אלו שתרמו להפיכת פורטוגל למעצמה וכונו , "הדור המהולל". אנדרטה קודמת נבנתה במקום בשנת 1940, לכבוד תערוכה שהוקדשה למושבותיה של פורטוגל. האנדרטה הנוכחית  והיא נבנתה מבטון בשנת 1960, לציון שנת 500 למותו של אנריקה "הספן". ברחבה שבצד האנדרטה פרוש פסיפס ולו שושנת רוחות ענקית, מפת העולם, והדרכים החדשות שנפתחו אליו. הפסיפס מורכב מאבנים שטוחות, היוצרות תמונה. משני צדי האנדרטה, נראות הדמויות כמטפסות אל עבר החרטום ואל עבר העולם הבלתי נודע ובראשם ניצב בגאון, האדם שתרם יותר מכול אחד למסעי התגליות הפורטוגלים; מי שאיחד את האנשים, ארגן את המשאבים והצביע על הכיוון .

הנסיך אנריקה 1460 –1394) , בנם השלישי של המלך ז'ואאו הראשון והמלכה פיליפה מלנקסטר, ניצב בקצה החרטום, פניו מופנות אל הים, מצנפת נסיכותית לראשו, והוא אוחז ביד ימין דגם של ספינת הקרוולה הקלה בעלת שלושה מפרשים, שהוא ואנשיו פיתחו מהמפרשית הערבית. היו לפורטוגל הרבה יתרונות שהפכו אותה למעצמה ימית (ראה בפרק הקודם- עידן התגליות הפורטוגלי), אבל כל אלו היו זקוקים לדמות של מנהיג, שבלעדיו, ספק אם היתרונות האחרים של פורטוגל, היו באים לידי ביטוי.

דום אנריקה נולד בעיר פורטו שבצפון פורטוגל, בשנת 1394. בגיל 19 יצא עם אחיו למסע צלב לכיבוש העיר סאוטה (Ceuta), השוכנת בצפון-מערב מרוקו, לחוף הים התיכון, מעבר למצר גיברלטר. בעיר, שהייתה מרכז מסחרי גדול, ישבו המוסלמים (המורים) שמפעם לפעם ערכו פשיטות  על פורטוגל. המסע למרוקו והניצחון המזהיר עוררו באנריקה סקרנות רבה בנוגע ליבשת אפריקה. ובנושא הימאות, הוא הבין את הפוטנציאל שבים והחל לארגן ולממן משלחות אל מעבר לים, ובכך פתח את "עידן התגליות".הנסיך אנריקה, התבלט מאוד בפיקודו על כיבוש סאוטה וניתן לומר כי אירוע זה עיצב את המשך חייו כחוקר.

אנריקה שאף להמשיך את מסע הצלב שלו ולכבוש את גיברלטר. אך אביו סירב ואנריקה העדיף שלא להצטרף לחיי החצר בלסבון ולא לקחת חלק בממשל המלכותי. ב- 1418 מינה אותו אביו לעמוד בראש מסדר האבירים העשיר על שם כריסטוס שהוקם מאה שנה קודם לכן לשם מלחמה בכופרים ולראש המנהל של הפרובינציה אלגרווה (Algarve). מעתה התפנה להקדיש את זמנו למחקר ולתגליות. הוא הרחיק דרומה, אל כף ויסנטה, שבקצה המערבי של פורטוגל ושל אירופה כולה האוזר הזה, שבימי הבינים נחשב לאזור ספר נידח, כונה על ידי תלמי בשם "צוק קדוש" (Sacrum Promentorium) והפורטוגלים הפכו זאת לסאגרש (Sagres), שם הקים את המכון הגיאוגרפי הנודע. לא ברור אם אנריקה הוא זה שהקים את בית הספר. יש הטוענים, כי בשל השמועות על מסעותיו של אנריקה, התאספו בעיר סאגרש מומחים מתחומים שונים, משום שסקרנותם הביאה אותם לעיר. בנוסף לכך, מכיוון שמידע חדש הגיע בתדירות גבוהה בשל ריבוי המסעות, משכה עובדה זו חוקרים רבים שרצו לקחת חלק במסעות האלו. כך נוצרה לה קהילה של מלומדים, רבי חובלים, משרטטי מפות, עושי מכשירים, בוני מצפנים ובוני ספינות, נגרים ושאר בעלי מלאכה, ובמטרה להרחיב את הידע שלהם, יצרו יחדיו מפעל של ידע וטכנולוגיות חדשות ששימשו את היוצאים למסעות המחקר[1]. שרידיהם של המבצר והמגדלור ששימשו כארבעים שנה כמקום מושבו של אנריקה, ניצבים בסארגש עד היום.

בסרגש נהיה הנסיך אנריקה ל"אנריקה הספן"[2]. שם הקדיש את הקנאות והמרץ של נושא הצלב למפעל המחקר הגיאוגרפי המודרני. אגב כך אסף עובדות מועילות על הכוח המוסלמי וקיווה למצוא בעלי ברית נוצרים חדשים. כמו כן שיפר את שיטות הספנות. אנריקה הביא לסרגש את טובי הקוסמוגרפיים, הקרטוגרפים והנווטים, על מנת להביא את ספניו לרמה שתאפשר את השגת היעד הנכסף, הדרך הימית להודו. בחצרו של אנריקה התקבצו אסטרונומים וגיאוגרפיים. הוא צבר קטעי מידע מניסיונם של ספנים רבים, כדי להרחיב ולמלא את הידע על החוף הלא ידוע. הקרטוגרף היהודי יהודה קרסקס (Cresques), בן האי מיורקה,  שקיבל את הכינוי "Mestre de Mallorca”, הובא לסרגש כדי לאחות את העובדות הגיאוגרפיות שהביאו הסיירים הימיים של אנריקה ולאחות אותם לתמונה מלאה[3].  תרומתו העיקרית של יהודה קרסקס , הוא "האטלס הקטלאני" של שנת 1375, שהכין יחד עם אביו אברהם (Abraham Cresques) [4]. האטלס הקטלאני כולל לא רק מפות, אלא גם מידע באסטרונומיה ותיאורים של אזורים שונים בעולם כפי שהם נכתבו בספרי מסעות אירופאים, כולל אלה של מרקו פולו. בהקשר זה יש להזכיר כי במיורקה המציאו את המפה המכונה "פורטולנית" (Portolan chart), שהייתה שונה מאוד מכל המפות שקדמו לה. זאת המפה הראשונה שיש בה אוריינטציה צפונית ותיאור ריאליסטי של מרחקים גיאוגרפיים, ברמת דיוק מדהימה. המפות הוכנו כך, שקווים ישרים חיברו בין נמלים חשובים, דבר שאיפשר ניווט קל ונוח יותר, גם מבלי שחוף נראה באופק. מפות מוקדמות יותר נראו כמו עיטורים דקורטיביים ונראה שהיה קשה למדי לנווט באמצעותן.

חוץ מהיהודים הגיעו לשם ערבים, ונציאנים, גנואזים, גרמנים וסקנדינבים. עם התקדמות התגליות הובאו לשם גם בניש בטים מחופה המערבי של אפריקה. פדרו, אחיו של אנריקה, יצא לחצרות אירופה במסעו הגדול (1419-1428) והביא עמו כתבי יד ובהם סיפורי הנוסעים הגדולים, כולל עותק מספרי מסעו של מרקו פולו.

ראה באתר זה: מרקו פולו.

הנסיך אנריקה השווה את עצמו ללואי הקדוש [לואי התשיעי (1270-1214) מלך צרפת, שהשתתף בשני מסעי צלב ומכאן כינויו]. חי כנזיר ומת בבתוליו. כל חייו התלבט בין מסעי צלב למסעות תגליות. למרות כינויו "הספן" (בפי החוקרים המערביים), מעולם לא יצא למסע בעצמו וספק אם אי פעם עלה על סיפונה של אנייה.

ראשית הגילויים

אנריקה היה המדינאי הראשון בדורו שהכיר בצורך לארגן מסעות ימיים בשיטתיות, ומדי שנה בשנה שיגר משלחת לחקור את חופי אפריקה כשכל משלחת היתה צריכה להרחיק יותר מקודמתה[5].

.המטרה העיקרית היתה כאמור מציאת הדרך העוקפת להודו, הארץ האגדית, העשירה בבשמים. בניגוד לקולומבוס, שלימים נסע מערבה, שאפו הפורטוגלים להקיף את אפריקה, כאשר ברקע היה החשש כי ככל שיורדים דרומה, הטמפרטורות עולות והמים רותחים. חשש נוסף היה שהשמש תהפוך את צבע עורם של הספנים לשחור.  הנסיך אנריקה עודד את ספניו ודרש מהם לנהל מפות ויומני אנייה מדויקים, לטובת הבאים אחריהם. בניגוד לרישומים הרשלניים שהיו נהוגים עד תקופתו, הוא הקפיד על רישום פרטני של הנתונים הגיאוגרפיים והאקלימיים  והחזרתם לסאגרש, כדי להפוך את הקרטוגרפיה למדע מצטבר.

הקרוולה

בסגרש ובנמל לאגוש הקרוב יצרו דגם חדש של אניה, שבלעדיו משלחות הסיור לא היו מתאפשרות. עד אז, האניות המקובלות של התקופה היו הבארכה (Baraka)  הכבדה, או הקראק ( Carrack) הוונציאנית, הגדולה עוד יותר. הן היו מתאימות לשוט עם הרוח והתאימו לים התיכון, שם היה גודל כלי השיט, משום קנה מידה לרווחיות שלו. האירופאים שטו לאורך החופים ב"באלינגר" (balinger); ספינת משא שנשאה עמה מטען שיכול היה להיגיע למאתיים טון. ספינות אלו היו שבירות בעלות מפרש רבוע ולא יכלו להתמודד עם קשיים כמו רוחות חזקות , מים רדודים , או זרמי אוקיינוסים.

אניית סיור לא נמדדה בגודלה. ההישג העיקרי ובעצם היחידי בו נבחנה, היה יכולתה להגיע ליעד ולחזור ממנו. המטען העיקרי שהביאה  עמה היה מידע. היא היתה חייבת להיות בעלת כושר תמרון וזריזות בדרך חזרה. הקרוולה (Caravela) של אנריקה עוצבה לצורך הגילויים. הוא מצא לכך השראה בקריב (qarib) ששמשו את הערבים מאז ימי קדם ומקורו ב"קארבוס"  (carabus), שבנו היוונים מקנים ועורות. ספינות אלו, בעלות מפרשים מלוכסנים ומשולשים, נשאו צוותים של שלושים ספנים ומספר דומה של סוסים. ספינה קטנה דומה, קלה לתמרון עוד יותר, הפליגה על נהר דורו בצפון פורטוגל ושמה קאראוולה (קאראוולה קטנה). בוני הסירות של אנריקה יצרו את הקרוולה, שאיחדה כמה מתכונות הקאראבוס הערביות נושאת המטען, עם כושר התמרון של הקאראוולה . הקרוולה הייתה ספינה קלה, מהירה ובעלת כושר תמרון, שנבנתה מעצי אלון ואורן. מעצי האורן גם הפיקו שרף לאיטום החבלים, התרנים, המפרשים וסדקים בגוף האנייה. הקרוולה יכלה לסייר בסמוך לחופים וגם להפליג בקלות בלב ים בשעת סערה, כיוון שיכלה לתמרן ולהפליג בזווית לכיוון הרוח. ביצועים אלו התאפשרו בזכות מפרש משולש שבוני הקרוולה הוסיפו למפרשים המרובעים הרגילים. את הרעיון הזה לקחו מן המוסלמים, שכבר נהגו להשתמש במפרש כזה. הקארוואל היתה בעלת תפוסה של חמישים טון, היא נשאה עמה כ-20 ספנים שבדרך כלל לנו על הסיפון, למעט ימים של מזג אוויר גרוע, אז ירדו לבטן האנייה. הספן הוונציאני המנוסה, אלביס דה קאדאמוסטו  Alvise Cadamosto ), ונציאני בשירות הפורטוגלים, שהפליג באחד ממסעותיו של אנריקה, כינה את הקרוולה: "האנייה הטובה ביותר שהפליגה בימים". הקרוואלה נהייתה אנייתו התקנית של המגלה. שלוש ספינותיו של קולומבוס – סנטה מריה, פינטה וניניה, היו כולן מסוג הקרוולה. גודלה של סנטה מריה הגיע לחמישית מגודלם של האניות הוונציאניות הגדולות של התקופה. אך למטרה זו, לא נראה שהגודל הוא יתרון קובע.

גילויים ראשונים

ב- 1419 גילו הפורטוגלים את האי פורטו סנטו; ב- 1920 את מדירה (Madeira ; מילולית: יער). מאמציו של הנסיך אנריקה היו גם מבצע של התיישבות. הפורטוגלים החלו לבער את היערות העבותים. לשם כך הבעירו אש שבערה שבע שנים. לאחר שהאש דעכה, התברר להם כי האפר שנותר מהעץ השרוף הוא דשן מצוין והם הביאו לשם גפן מאלמסי מכרתים והחלו לייצר את יין מדירה המהולל. קיומו של מעמד כלכלי שהיה מעוניין לנצל איים אלו הפך אותם למרכז גידול של קנה סוכר לשוקי אירופה, באמצעות עבדים שהובאו מאפריקה. ב- 1427 נתגלו האיים האזוריים ויושבו ב- 1432.

ראו באתר זה: מבוא לטיול באיים האזוריים. חלק ב'.

בכיבוש האיים באוקיינוס האטלנטי קבעה פורטוגל דפוסים לקולוניזציה של האיים בקריביים ושל דרום אמריקה.: שימוש באיים כקרש קפיצה להשתלטות על חופי היבשת הסמוכה וחקלאות מטעים באמצעות עבדים שחורים מיובאים מאפריקה[6].

אחד המכשולים בדרך דרומה היה מכשול פסיכולוגי. דורות של ספנים האמינו כי אנייה שעוברת את כף בוז’אדור (מילולית: כף בולט), שבחוף מאוריטניה נידונה לטביעה. שם שוכן היה 'ים החשכה הירקרק' במשך דורות האמינו הפורטוגלים כי מעבר למערב אפריקה נמצא הגיהינום. עד למאה ה-15, היה מוסכם על המלחים והאדמירלים, שזהו יעד בלתי אפשרי להקפה לכיוון דרום. אך ב- 1434,  לאחר ניסיונות נפל שנמשכו בתקופה של עשר שנים, הקיף ז'ליאניש (Gil Eanes) את כף בוז’אדור (Cape Bojador) והרס את האגדה[7]. הוא עלה על יבשת אפריקה שמדרום לכף וגילה שהיא אמנם שוממה, אבל איננה שערי הגיהינום.

לאחר שנשבר מחסום הפחד, היתה דרכו של אנריקה פתוחה בפניו.  שנה אחר שנה שיגר משלחות וכל אחת מהן הרחיקה מעבר לקודמתה, אל הלא נודע. ב-1436 יצא לדרך אפונסו באלדיה (Afonso Gonçalves Baldaia), עם הוראה להביא עמו תושב מקומי אל הנסיך בסארגש, הגיע אל מה שנראה כשפך נהר גדול. הוא סבר בטעות שזהו הסנגאל וקרא למקום ריו דל אורו (Rio del Uro) אף כי התברר מאחור יותר שאין זה נהר אלא מפרץ עמוק וסנגל נמצאת 500 מייל דרומה יותר.

ב-1441 יצאו מחצרו של אנריקה, נונו טריסטאו (Nuno Tristão) ואנטאו גונסאלבש (Antão Gonçalves), הדרימו אל כף בלנקו Cape Blanco)) שבמאוריטניה. שם לקחו בשבי שנים מבני המקום. כך נוצר לראשונה מגע ישיר בין בני אירופה לבין החברות של השחורים באפריקה[8]. ב-1444 הביא אניש מהאזור ההוא מאתיים אפריקאים שנמכרו לעבדות. עד ראייה תיאר בפני ההיסטוריון זורארה חזיון קשה של אימהות המשליכות עצמן על האדמה כדי לכסות עליהן בגופן". לצורך מיסוד הסחר הזה בנה הנסיך הנרי, ליד כף בלנקו, מבצר, ששימש כתחנת הסחר האירופאית הראשונה, על חופי אפריקה.

הגעת הסחורה האנושית מאפריקה, שיפרה את גישת הציבור לנסיך אנריקה. רבים מאילו שהתלוננו על שהוא מבזבז את כספי הציבור בשיגיונותיו, שיבחו אותו. דימו אותו לאלכסנדר שני והחמדנות גברה מיום ליום. מאז יצאו ספינות פורטוגליות דרך קבע, לחופי מערב אפריקה והעבירו אלפי עבדים שחורים שקנו מראשי השבטים או שבו אותם בעצמם, כדי להעבידם באי מדירה או באיים האזוריים, לעבוד בתעשיית הסוכר. דבר ששם ללעג את טענתו של היסטוריון החצר בפורטוגל אסורארה  (Gomes Eannes  De Azurara 1410-1474 )  שטען כי המניע העיקרי למסעות הפורטוגלים היה סקרנות אינטלקטואלית (ראה:  תור המגלים הפורטוגלי). היה זה ראשיתו של סחר העבדים שבו שינעו סוחרים אירופאים וערבים, למעלה מ-10 מיליון אפריקאים לאמריקות ובאחת החרפות הגדולות ביותר שידע המין האנושי, שינו לבלי היכר את דמותן של שתי היבשות.

ב- 1445 עקפו הספנים הפורטוגזים את סנגל. ראו באתר זה: תולדות סנגל.

דיניס דיאש (Dinis Dias) הגיע לנקודה המערבית ביותר של אפריקה, התרשם מהצמחייה העבותה שגדלה שם וכינה את המקום "הכף הירוק", היינו, כף וורדה (Cape Verda).  תוך זמן קצר העסיק הסחר הפורטוגלי המשגשג, עם מערב אפריקה, עשרים וחמש קראבלות מדי שנה. ב-1457, אלביס דה קאדאמוסטו  Alvise Cadamosto )), ונציאני בשירות הפורטוגלים, הפליג במעלה נהרות סנגל וגמביה, למרחק ששים מיילים מן הים. בשובו הביא עמו תיאורים מלהיבים על צמחיה טרופית, בעלי חיים כמו פילים והיפופוטמים ושבטים בעלי מנהגים מוזרים[9]. מסעו בישר את בואם של הקברניטים האיטלקיים ששירתו נסיכים אירופאים. כמו קולומבוס שנסע בשליחות מלכי ספרד וכמו ג'ון קאבוט שגילה את קנדה, בשליחות הנרי השביעי מאנגליה.

על ג'ון קאבוט, ראו באתר זה: טיול לקוויבק.

נפילת קונסטנטינופול בידי העות'מניים ב-1453 היה זעזוע עמוק עבור העולם הנוצרי ודרבן את הפורטוגלים לטפח את הסחר עם המזרח.

כדי להבטיח את זכויות פורטוגל וחזקתה על הגילויים באפריקה, פנה אנריקה, באמצע שנות ה-50, אל האפיפיור ניקולאס החמישי (Nicholas V) וביקש ממנו צו שנתן לפורטוגל מונופולין למחקר עד הודו. ב-8 בינואר 1455 חתם האפיפיור על הבולה רומנוס פונטיפקס (Romanus Pontifex). בין יתר סעיפיה, נאסר בה על שיט ספינות מכל הלאומים במים שבשליטת פורטוגל באוקיינוס האטלנטי, זולת אלו שקיבלו אישור מפורש ממלך פורטוגל. בנוסף, הוצהר בבולה שזכותן של אומות קתוליות באירופה לכפוף תחת שלטונן חבלי ארץ לא-נוצריים שיגלו. כמו כן, עודדה הבולה את שעבודם של העמים הילידים הלא נוצריים באפריקה, ומאוחר יותר גם בעולם החדש. דפוס זה של פנייה לאפיפיורים לשם אישור תקפן של התגליות הגיאוגרפיות הפך להיות חלק חשוב ממהלכי הדיפלומטיה של אותה תקופה.

בה בעת שמפורטוגל הפליגו אנשיו של הנסיך אנריקה, הכירו הפורטוגזים בחיוניות סגירת המרחב הימי האטלנטי מחופי פורטוגל לכיוון מערב ודרום-מערב. סגירה זו, שכונתה מדיניות "הים הסגור" (בלטינית: mare clausum), התייחסה הן לשיט ספינות ממדינות ריבוניות אחרות באירופה, והן לפעולות של שוד ימי.

ב-1456 הגיע אלוורו פרננדס (Álvaro Fernandes), לסיירה לאון. ב- 1458 הגיעו הפורטוגלים לניגריה.

תוך שני עשורים, החוקרים הפורטוגלים התגברו על מחסום הסהרה והקימו תחנת מסחר בעבדים בסנגל של היום.

אנריקה לא הצליח לראות את הקפת כל אפריקה, אך הפעולה שייזם הפכה להיות ענינה של פורטוגל כולה. אנריקה מת בשנת 1460, נקבר במנזר בטלייה  והותיר אחריו ירושה עצומה למדע הגיאוגרפיה[10]. במשך שנות פעולתו התגלה כל המרחב שמסאוטה בצפון אפריקה ועד ליבריה בדרומה, נכבש והפך עד מהירה למוקד של פעילות כלכלית ומסחרית שוקקת. אנריקה השכיל להשתמש בצורה נכונה בזכותה הבלעדית של פורטוגל על אפריקה, תוך שהוא משלב במפעלו סוחרים זרים ומממן את מסעותיהם של ספנים בני לאומים שונים. באופן זה הוא הסיט כל הזמן את פורטוגל ממאבקים צבאיים ומדיניים באירופה. היסודות שהניח אנריקה באפריקה בראשית ובאמצע המאה ה-15 התגלו מאוחר יותר כמקור לעצמתה של פורטוגל ובסיס ליצירת האימפריה העולמית שלה במאה ה-16.

במותו של הנסיך אנריקה, הגילוי של חופה המערבי של אפריקה רק החל. אבל בתקופתו ובמדה רבה בזכותו, מחסום הפחד נפרץ.  אנריקה הספן עשה את פורטוגל למרכז התגליות הגיאוגרפיות של אירופה ובעצם של העולם כולו. עם הזמן החלו עלילות אלו להשתלם במטענים גדולים של עבדים, שנהב, פלפל ואבקת זהב.

להמשך קריאה: המסעות הפורטוגלים לגילוי העולם החדש.

הערות

[1]  קרנר אלכס.על סף העת החדשה: אירופה 1350- 1600. כרך ב', האוניברסיטה הפתוחה, 2014. עמ' 56

[2] כינוי אנריקה "הנווט", הומצא כמה מאות שנים לאחר מותו. הוא נקבע על ידי שני היסטוריונים גרמנים בני המאה ה-19. לאחר מכן, שני סופרים בריטים הוציאו ספר ביבליוגרפי אודות אנריקה, בשם "אנריקה הנווט", וספר זה עזר לבסס את השם. בפורטוגל, ארץ מוצאו, הכינוי לא השתרש, והוא לרוב ידוע שם כנסיך אנריקה ) Subrahmanyam, Sanjay. THE CAREER AND LEGEND OF VASCO DA GAMA. p 38

[3]  Clayton J. Drees, The Late Medieval Age of Crisis and Renewal, 1300-1500, Greenwood Publishing Group, 2001, p. 118

[4] . בשנת 1375, אברהם קרסקס ובנו יהודה קיבלו משימה מחואן הראשון מלך אראגון, לחבר מספר מפות ניווט של העולם המוכר, עם פירוט רב יותר מהמפות המקובלות עד אותה תקופה. המלך הורה לשניים לפרט במפות על כל "מזרח ומערב" ובפרט "על כל מה שקיים מערבה ממיצרי גיברלטר". על פי מסמכים מהמאה ה-14 שנכתבו על ידי המלך עצמו. האב ובנו עבדו על המפות בביתם ברובע היהודי של פלמה דה מיורקה והשלימו אותם באותה שנה.

האטלס הקטלאני חיבר מידע ממקורות ישנים וחדשים, והיווה "הניחוש הטוב ביותר של ימי הביניים למפה של העולם". על מפות האטלס תוארו בצורה מדויקת למדי חופי הים התיכון וחופי האוקיינוס ההודי. ערים נוצריות צוינו באטלס על ידי צלב. הממלכה המונגולית הוצבה במיקומה הנכון במרכז אסיה, וניתן בו פירוט אף לגבי ערים מסוימות בסין. עם זאת כמו מפות עולמיות אחרות בנות התקופה, גם באטלס הקטלאני ירושלים תוארה כיושבת במרכז העולם.

[5] . הפורטוגלים ביו כנראה הראשונים שחצו את כף בוז'דור דרומה, אם כי ההיסטוריון היווני הדודוטוס איש האליקרנסוס484-425 לפנה"ס, טען כי המלך המצרי פרעה נכו, שלח ב-595 לפנה"ס צי מצרי שהפליגו מהמפרץ הפרסי חזרה למצרים, סביב אפריקה ומסעם אחך שלוש שנים.   אך אין לכך עוד סימוכין.

[6] מירי אליאב פלדון, עמ 15-16

• [7] Erik Seeman, The Atlantic in World History: 1500-2000, Prentice Hall, 2007.

[8] אבירהו זכאי, אירופה והעולם החדש,  הוצאת אקדמון, ירושלים, 1993, עמ' 28-32

[9] Frédérique Verrier, Voyages en Afrique noire, 1455-1456. P. 94

[10]  הוא מעולם לא נישא ולא נולדו לו ילדים Russell.P.E Prince Henry and the Necessary End. pp. 12-13