אינלה לייק – שירת האגם הגווע

 ימת אינלה שבבורמה

אגם אינלה (ínlé kàn) במדינת שאן (Shan), אשר בצפון מזרח מיאנמר (בורמה) מציע למטייל אוירה כפרית שלווה, חיי כפר פשוטים, המתנהלים 'על מי מנוחות' (תרתי משמע), ערוגות צפות של גידולי ירקות, שיטות דיג וחתירה ייחודיות, שווקים צפים, ושפע מונומנטים דתיים, הם רק חלק מחוויה אנתרופולוגית ונופית ייחודית במינה.

זהו אחד האתרים המרתקים ואחד ממקומות המנוחה הנוחים והמפנקים יותר במדינה. נמצא בחבל שאן, וניתן לפגוש בו פרט לאנשי שאן, גם מיעוטים רבים אחרים בצורות מחייה ייחודיים, דייג בפעמוני-דייג, חתירה ברגל, חקלאות צפה, שווקים צפים, ריקוע זהב, ייצור סיגרים מקומיים ובודהיזם ייחודי. זוהי לדעתי, גולת הכותרת של טיול בבורמה.

כתב וצילם: גילי חסקין.

תודה ליובל נעמן על סיכומיו. תודה לחן אליעז, לספי בן יוסף ולגיא גלבגיסר.

ראו גם, באתר זה: מבוא למיאנמר – חלק א'; מבוא למיאנמר – חלק ב'; זכרונות מבורמה.

סרטון של ישראל פיילר על אגם אינלה

באחד הטיולים, לפני היציאה לשיט באגם אינלה רב הקסם, הכנתי את מטיילי לכך שכמות השייטים, החותרים ברגלם האחת, פחתה בשנים האחרונות. היה עליהם לדעת זאת, לבל יתאכזבו. הסירה החליקה מהרציף אל מי האגם שהיו כמעט שחורים בשעה של טרם שחר, השמים החלו להאפיר ופס כתום ורדרד הלך ועבה בפאתי מזרח. לפתע ראינו מולנו סירה ועליה כארבעה גברים החותרים כשמשוט מחובר לרגלם האחת. בטרם הכרזתי על המזל הגדול שנפל בחלקנו, הופיעה סירה ובה שמונה חותרים. ככל שהאיר היום והצבע השמים הפך לכחול, הופיעו עוד ועוד סירות, במספר הולך וגדל של חותרים. כולם בקצב אחיד, חבטו במשוט ברגל אחת וכולם לבשו חג. המטיילים לא האמינו לי שהגענו בדרך מקרה לפסטיבל השנתי הגדול. לייתר דיוק, לפסטיבל פונג-דאו-יו(Phaung Daw U)  הנחוג באגם בחודשים ספטמבר- אוקטובר – חלק מעונת הפסטיבלים לסוף המונסון – ונקרא על שם הפגודה החשובה באגם.

חבל שאן

"האיחוד של מיאנמר" (אין מבטאים את הר), כשמו כן הוא, מחולק לשבע מדינות ושבעה מחוזות. בצפון מזרח, צמוד לגבול עם לאוס, תאילנד וסין, נמצאת מדינת שאן, הגדול באיחוד של מיאנמר. משולש גבולות זה, זכה לכינוי "משולש הזהב", על שום הסחר וגידול האופיום שהתנהל באזור זה ונאמד במיליארדי דולרים. מחוז השאן היא מהאזורים המורכבים ביותר מבחינה פוליטית־מדינית במיאנמר, כשמיקומו, סמוך לתאילנד, לאוס וסין, מוסיף לסכסוך הפנימי נדבך נוסף, הקשור לסחר האופיום באזור. חבל שאן הוא גבול התנועה של אנשים מהיישוב, לפני נפילה בשבי פוטנציאלית, בידיהם הקשוחות של לוחמי הגרילה. במשך שנים היה נתון האזור במאבקים בין סוחרי הסמים לשלטונות וכיום שורר בו רוגע יחסי. יודעי דבר טוענים, כי מעבר לגבול האגם דרומה, ממשיכים ברוני הסמים בפעולתם הרצחנית ומעברי הגבול אל תאילנד ולאוס רוחשים מבריחים. אך כל אלו אינם ניכרים באגם ולחופיו.

ארבעה וחצי מיליון איש חיים כאן במגדל בבל אתני, שבו מעורבב שבט השאן – מהגדולים בשבטי בורמה – ומעשרות שבטים נוספים, ביניהם האינט'ה (Intha מילולית: "בני האגם"), החיים לשפת האגם, או באיים מלאכותיים שבלבו. במדינת שאן קיימות 32 קבוצות אתניות שונות (הנחלקים לששה מטות ראשיים), מתוך ה-111 הקיימות במיאנמר, דבר שעושה את האזור לקליידוסקופ של צבעים, לתשבץ של פרצופים. מרביתם מעבדים את אדמותיהם בשיטה המסורתית של "כרות ושרוף". רק חלק קטן מארץ השאן פתוח בפני תיירים. בחלק ההררי והנעים הזה, ניתן ללכת ברגל ולבקר במנזרים, סטופות ומקדשי מערות. הטיול באגם מתחיל למעשה בעיירה ההררית קלאו (Kalaw), שבתיה בנויים עץ והיא מוקפת ביערות של אורנים. קלאו היתה תחנת הרים עבור הבריטים, שנמלטו אל אווירה הקריר, מהחום המהביל של עמק האירוודי. הבריטים נהגו להפטיר שהיו שמחים לקחת את קלאו איתם, אך הם נאלצו להסתפק רק בזיכרונות.

האתר המפורסם ביותר באזור הוא מערת פינדאיה (Pindaya), הנמצאת במרחק של שעה נסיעה או יום הליכה מקלאו, העובר בנופים חקלאיים מקסימים.

בחלק הפתוח לציבור ישנם למעלה מ-8,000  פסלים מוזהבים מהמאות 18-19 ופעמון ענקי שמשקלו  654 ק"ג. דבר שהעניק למערה את הכינוי "פגודת המערה המוזהבת". ניסיון מגושם להגדיל את פתח הכניסה, בהתערבות אלימה של חומר נפץ, פגע קשה בכמה פסלים, בעוד שכמה אחרים נלקחו למשמורת למנזר הסמוך, שם הושמדו נפגעו במלחמת העולם השנייה. בכניסה רשימת הוקרה למשקמי המערה והיא כוללת לא רק בודהיסטים, אלא גם תורמים הינדים, סינים ואפילו מוסלמים. האגדה מספרת שניתן להגיע מהמערה, במחילות נסתרות, עד העיר באגאן… שכרם של מקומות קדושים שהם מייצרים פנטזיות מסוג זה או אחר.

לפינדייה ניתן להגיע בטיול יום מקאלאו. בעיר פינדייה מתקיים סבב השוק הנודד (ראה להלן), העובר גם בקאלאו אחת לחמישה ימים.

עבור התרמילאים, קלאו היא בסיס ליציאה לביקור בשבטים השונים. אחד הטיולים המומלצים והפופולריים הוא מסלול הליכה רגלי, בן ארבעה ימים, 50 ק"מ מקלאו ועד לאגם.

האגם עצמו.

אגם אינלה הוא 'הפנינה' האמתית של המחוז. זהו אחד האתרים המעניינים והקסומים ביותר באסיה, שקופירייטרים של משרד התיירות הבורמזי מכנים אותו "ונציה האסייתית", או "וונציה החקלאית". האגם שוכן בגובה של 875 מטר מעל פני הים, אורכו 40 ק"מ מצפון לדרום, רוחבו 5 ק"מ בלבד ושטחו 116 קמ"ר (השני בגודלו במדינה).  האגם נמצא בלבו של אגן ניקוז, אליו נקווים מי הגשמים היורדים בכמות גדולה על ההרים שסביבו. זהו גוף מים רדוד יחסית. עומקו הממוצע שני מ' ועומקו המקסימלי אינו מגיע לארבעה מ'. סביב חופי האגם שזורים למעלה ממאתיים כפרים ובהם חיים למעלה מ-150000 תושבים. באגם חיים בעלי חיים רבים, ביניהם מעל 20 סוגי חלזונות ותשעה סוגי דגים אשר לא נמצאים בשום מקום אחר בעולם ותופשים מקום בסחר לטובת הצגתם באקווריומים ברחבי תבל. כמו כן, שמורת האגם מארחת מדי שנה כ-20000 שחפים החורפים כאן בחודשים נובמבר-פברואר.

המאפיין המשותף לפסיפס האתני המורכב של המדינה זה הבודהיזם נוסח זרם התרוואדה, שרווח בארצות הדרומיות – בורמה, לאוס, קמבודיה, סרי לנקה ותאילנד ומכונה בזלזול "היניאנה" היינו "הרכב הקטן", משום שכול נזיר, להשקפת זרם המהיינה המתחרה – דואג לישועת עצמו בלבד. הבודהיזם אימץ במיאנמר מספר מאפיינים תרבותיים מקומיים, כמו למשל הדבקת עלי זהב דקיקים על פסלי בודהא. מנהג נוסף הינו ה"פונגיי" הקדשת נער למנזר למספר שנים. שם לומד פרח המנזר הלכות צניעות ודרך ארץ ודרך אגב, רוכש גם השכלה.

בסביבות האגם נבנו כמאה מנזרים, ובהם מתגוררים אלפי נזירים. המפורסם בהם הוא ללא ספק "מנזר החתולים הקופצים" Nga Phe Kyaung)), בו אימנו הנזירים את החתולים המקומיים לבצע קפיצות דרך לולאות. מזה כמה שנים נזירי המקום מאלפים להנאתם חתולים מקומיים. תמורת מזון החתולים למדו לנתר דרך חישוקים. מעשה הקרקס התמים הזה מושך למקום אלפי  מטיילים בשנה, שמגיעים במיוחד, כדי לצלם את האיוולת החביבה הזו, ואף מותירים בקופת המנזר שטרות מרשרשים, החסרים כל כך במדינה הענייה.

כבמדינה כולה, גם כאן יש פגודות רבות, שהרי לא לחינם מכונה מיאנמר "ארץ פגודות הזהב". הפגודה החשובה ביותר באגם היא פגודת פאונג־דאו־או (Paung-Daw-Oo), שנבנתה במאה ה־18. הפגודה משמשת כביתם של חמישה פסלי בודהא קדושים ביותר, שהובאו לאזור אגם אינלה במאה ה־12 על ידי המלך אלאונגסיט'ו, שהניח אותם בתוך מערה. כעבור מאות שנים נתגלו במקרה והועברו לפגודה, ומאז הם מהווים מוקד עלייה לרגל למאות אלפי מאמינים מכל רחבי המדינה. במהלך השנים, כיסו אותם המאמינים במספר גדול ורב של עלי זהב, דבר שטשטש את צורתם המקורית והם מזכירים יותר בובות "מטריושקה" רוסיות בגרסה בורמזית זהובה.

עשרות כפריהם של בני האינטה ממוקמים למעשה על פני המים. בתים מסודרים בשדרות ישרות, ביניהם עוברת תעלת מים שמהווה את הרחוב הראשי. הכפרים מכילים את כל השירותים הדרושים כמו בתי ספר, חנויות, מנזרים – והכל על המים.

אורח החיים הלא שגרתי הזה הוא תוצאה של תולדות השבט. מוצאם בארץ המוֹן שבדרום מיאנמר. המיתוס מספר על שני אחים שעזבו במאה ה־14 את דאווי Dawei)) אשר בדרום, והגיעו לניאאונגשווה, כדי לשמש כמשרתיו  של אחד מנסיכי השאן.  זה היה כה מרוצה מחריצותם, עד שהציע להם  להם להביא מארצם עוד 36 משפחות למקום, כדי שישפיעו עליו מחריצותם וישפרו אותו בעמלם. עד המאה ה־18 נטשו כל בני האינט'ה את ארץ המון, והאגם הפך למקום מושבם המרכזי. כשהגיעו לאגם, היו כבר מרבית הקרקעות שלחופיו, מיושבות בבני השאן. בליית  ברירה, נאלצו המהגרים להתגורר על מימיו ועם הזמן למדו להוציא ממנו את לחמם. בעזרת חריצות, דמיון, העזה ויצירתיות, הם ראו ברכה בעמלם. הם נעצו בקרקעית האגם כלונסאות עץ ובמבו ועליהם בנו את בתיהם הנראים כצפים מעל פני המים.

דומה והתופעה המרתקת ביותר בתרבות האינת'ה היא החקלאות. בנוסף למחסור בקרקעות, קיימת בעיה של מחסור במים. מכיוון שעונת הגשמים היא בקיץ בלבד, בזמן המונסון, ייתר השנה, שחונה יחסית. משום כך הם פיתחו שיטות מקוריות להתמודד עם גידול חקלאות בתוך האגם הרדוד, ובעבודה סיזיפית עוקרים טיט מתחתית האגם, מעמיסים אותו לעייפה על סירות מאורכות עד שדומה ועוד רגע ישקעו במים, ומערימים אותו בערוגות המכילות אדמה, וצמחי מים. בערוגות אלו שלמעשה, בניגוד לשמן, אינן צפות כלל אלא יצוקות על קרקעית האגם, מגדלים בעיקרמיני ירקות . כמו כן, הם מנסרים פיסות אדמה ארוכות וצרות משולי האגם. הם משיטים את מה שהפך לערוגות צפות (קיוּנפאו) ֹ.ללב האגם, בסמוך לכפרם, שם, בעזרת מוטות ארוכים עשויי במבו,  "ממסמרים" את הערוגות לקרקעית , לבל ייסחפו בזרם וינדדו למקום אחר.  לעתים מכינים ערוגות העשויות מטיט, בוץ וצמחי יקינטון. שלפוחיות האוויר של היקינטון מציפות את הערוגות על פני המים. זהו תהליך ארוך שיכול להימשך אפילו מספר שנים . לאחר שהערוגה מוכנה וממוקמת, מתחיל תהליך הזריעה, אשר בסופו מתבצע הדישון על ידי אצות, שנמשו מן האגם, ועליהן  שופכים בוץ עשיר במינרלים, שנמשה מקרקעית האגם. המלאכה לא מסתיימת לעולם. עם הזמן, נמסות הערוגות חזרה אל המים ויש לתחזק את הערוגות יום יום. במהלך השיט, נראים איכרים רבים העמלים בעובדה הקשה הזאת.

הערוגות הנרחבות, עליהן גדלים בהצלחה רבה פרחים וירקות כעגבניות, כרוב, חצילים, שום, בצל, תפוחי אדמה ופלפל, נראות ממש כאדמה מוצקה, עד שתייר פתי מתפתה לעלות עליהן ואז הכול מתחיל להתנדנד.

מכייון שכך, כל העבודות הכרוכות בגידולים על פני האגם, מתבצעות מהסירות עצמן.  בזכות שפע המים והדישון, היבול פורה מאד. התוצרת החקלאית משווקת לערים הגדולות ולכל רחבי מיאנמר בכל עונות השנה. עגבניות, דלעות, פלפלת, מלפפונים, , כרוב, חצילים, פרחים, הם רק חלק מן הגידולים המקומיים.  בכמה כפרים מגדלים המקומיים תאואים ואלו נוהגים לאכול ולרבוץ במימיו הרדודים של האגם. אחד המראות המרגשים שחוויתי היה עדר גדול של ג'מוסים, במשחה ענק, חזרה אל הרפת.

גידולים חקלאיים הם אמנם הענף העיקרי ממנו מתפרנסים תושבי האגם, אך לא הענף היחיד. רבים מתושבי האגם הם דייגים וגם שיטת הדיג ייחודית למקום. עקב ריבוי הצמחייה במים, לא ניתן לפרוש רשתות ולכן, פיתחו המקומיים שיטת דיג מקורית: הם משתמשים במעין מלכודת מכוסה ברשת שצורתה קונוס. כאשר הדייג מזהה להקת דגים, הוא משליך את המלכודת במאונך ומצמיד את החלק הרחב שלה לקרקעית. אז הוא משחרר את הרשת באמצעות וו, שנמצא בחלקו העליון של הקונוס והדגים נכלאים במכפלת שנוצרת על ידי הרשת.

בין הערוגות באגם נוצרו תעלות צרות, בהן מנווטים השייטים את סירותיהם. כיום אוסרת הממשלה על בניית ערוגות נוספות באגם, על מנת להשאיר בו שטח טבעי.

בני האינת'ה התפרסמו בשל שיטת החתירה הייחודית החתירה בסירות, בעזרת הרגל. בעוד המבקרים מתקשים לשמור על שיווי משקל, אפילו בישיבה בתוך סירות הקנו המקומיות, עומדים להם בני האינתה על רגל אחת, בחלקה האחורי של הסירה הקטנה, בעוד רגלם השנייה אוחזת במשוט גדול וחותרת. לצורת חתירה ייחודית זו, מספר סיבות: הידיים פנויות לעסוק בעבודות שונות המתבצעות מעל גבי הסירה. בנוסף, כאשר החתירה מתבצעת בעמידה, ניתן להשקיף ולראות למרחק רב יותר את הנעשה מבעד לסבך, דבר זה חיוני ביותר לעוסקים בדייג. הנשים חותרות בצורה מקובלת יותר. הן יושבות ברגלים שלובות בירכיתי הסירה וחותרות במשוט, בתנועות איטיות ושקטות. מראה הסירות היוצאות לדייג בשעות בין הערביים, על רקע השחקים המתלהטים, הוא התגשמות פנטזיה של כול צלם.

ענף נוסף המשגשג באגם, הוא ייצור סיגרים הנקראים שָרוּט (פירוש המילה: עגול). המיוחד בסיגריות אלו שגסעולי הטבק מהם הן עשויות, הוטבלו בבלילה של תמרהינדי, סוכר חום, ומוץ של תירס . עלו עסקים קטנים ומשפחתיים. בנות המשפחה, צעירות ומבוגרות יושבות במעגל, כשכול אחת מתמחה בתפקיד אחר: זו גוזרת את העלים, אחותה מגלגלת את הסיגר, אמה מדביקה וכך הלאה. כל משפחה כזו מייצרת כאלף סיגרים ביום.

כמה מתושבי האגם מתפרנסים גם מייצור אטריות ומוצרי סויה. ישנם כפרים המתמחים בקדרות, אחרים בייצור מטריות מנייר, תווית בדים ועוד. החל מראשית שנות ה-90, קמו מספר בתי מלון על האגם, חלקם ברמה תיירותית גבוהה ביותר. לינת לילה בבית כלונסאות על פני האגם מאפשרת לחוש טוב יותר את האווירה ולחוות טוב יותר את הצבעים והקולות.

מאפיין נוסף של החיים ואבן שואבת לתיירים הם השווקים. השוק הצף שפעם מיגנט אליו צלמים, התמסחר לאחרונה, אך כל מדריך מקומי או בעל בית מלון, יכולים לכוון לשוק הנודד, המתקיים בכל יום בשבוע , באחד מן הכפרים שמסביב לאגם, במחזוריות של חמישה ימים. הסחורה החקלאית הנמכרת בשווקים אלו, המוכרים, הקונים, ההווי והאווירה, הריחות והצבעים,  מעניקים למטייל חוויה רב חושית. . אחת החוויות המסעירות היא שוק הבהמות. עשרות פרים ניצבים בשורה וגועים, כאילו מנחשים את גורלם. השוק הצבעוני ביותר הוא השוק הצף, של בני הטאונג'יו (Taunggyi, המתקיים סמוך לעיירה בשם זה. מדובר בערבוביה של סירות היוצרות כמעט משטח רציף ומתנדנד, שכולו צבע, תזזית והמולה שקטה.

בצידו המערבי של האגם, כחמישה קילומטר במעלה אחד הנחלים, נמצא הכפר Indein , שם פזורים אלפי שברים של פגודות ופסלי אבן המוקפים בצמחיה פראית. אלו שרידים של מקדש עתיק של בני השאן, שנבנה במאה ה-17 והתגלה לתיירים רק אחרי שנת 2000.  השוטטות באתר אפופה אווירה של קדושה. כשהייתי שם לראשונה, לא נראו במקום תיירים אחרים. היתה לי תחושה של אינדיאנה ג'ונס. מי מאתנו אינו חולם לראות ולגלות דבר מה שאך מעטים ראו לפניו? במקום פזורים להם אינספור שברי פסלים, ראשי בודהא מונחים על הקרקע, מתוך הסטופות, שנראות כעציצי ענק,  צומחים להם עצים.

ארוכות הצוואר

בכפר הקטן ימווה (Ywama)  ניתן לבקר (תמורת תשלום…) אצל מספר בנות שבט פדאונג ((Padaung, המכונות "ארוכות הצוואר", או "נשות הג'ירפה", בנוסח מרושע יותר, על שום טבעות הברונזה המותחות את צווארן אל על וגורמות לו להיראות כאילו ארוך יותר. זהו למעשה אחד הענפים של שבט קאיאן (Kayan), החיים במחוז קאיה שבמזרח המדינה והוא מטה בשבט הקארן (Karen). השאלה אם הקארן הם שבט או עם, היא דיון שהוא יותר פוליטי מאשר אנתרופולוגי. נשות השבט עונדות טבעות ברונזה סביב צווארן כבר דורות רבים. בעבר היה זה סמל ליופי וכיום נשמר בעיקר כאטרקציה שנועדה למשוך תיירים. באחד הביקורים הצטופפה קבוצה שלמה ואני בתוכם מול, ילדה קטנה, יפה כמו בז'ורנלים, שצווארה היה אסור בטבעות הכבדות. הילדה שהקסימה את כול רואיה בעיניה היפות, הסתרקה במסרק שהעניקה לה אחת המבקרות והגניבה למצלמה חיוך שובה לב ואני רק תהיתי אם אכן זה חיוך מאושר.

האפקט מרשים ביותר: ראש האשה נראה כמו מנותק מהגוף, נישא על כן גבוה ומנצנץ.  צווארה נראה ארוך בצורה לא טבעית, תוצאה של טבעות המתכת שלופפו סביבו מאז היתה ילדה.  נשות השבט מתחילות לענוד חישוקי צוואר לעתים אפילו בגיל חמש, אז הן עונדות עד עשר טבעות. הבנות הצעירות ממשיכות להוסיף חישוק מדי שנה פחות או יותר עד שהן הופכות לבוגרות. אישה בוגרת יכולה לענוד עד 25 טבעות צוואר, שמשקלן מגיע לחמישה קילוגרמים ובמקרים קיצוניים מגיעות אפילו למשקל של 12 קילו.  ענידת הטבעות גם אינה נוחה במיוחד ומחייבת את האישה להביט כל העת היישר. בפועל, הטבעות מפעילות לחץ, שלעתים גם כואב, על כתפיהן ועל עצם הבריח שלהן ודוחסות אותם ולא באמת מאריכות את הצוואר שלהן. במהלך השנים, משקלן של  הטבעות מעוות את עצם הבריח שלהן.  למרבה הצער, לא מדובר כאן בבחירה חופשית.

האגדות מקומיות מספרות שבעבר הגנו כך הנשים על צווארן מפני נשיכת טגריסים… נשמע מופרך? כך גם ההסבר שהדבר נועד למנוע מאויבים לכרות את ראשן ואגב כך להשפיל אותן.  היה זה כנראה סימן ליופי ואות המאבחן את השבט משכניו. ואכן, קשה להסיר את העיניים מהנשים היפהפיות הללו, שממשיכות בעיסוקיהן היומיומיים מבלי להתייחס למצלמה. בנות הפאדאנג מוכרות למבקרים בתאילנד, ממחנות הפליטים, לשם הן מובאות על ידי לוחמי הקארן, כמקור הכנסה כספית. עצם הביקור של תיירים, במחנה פליטים למטרות בילוי, מעורר שאלות מוסריות. מה גם שהנשים הללו אינן מורשות לעזוב את המחנות בהן הן גרות. אולם גם כאן, שאינן פליטות, מעורר הביקור תהיות רבות ולעתים גם חוסר נוחות. התיירים באים, מצלמים, מצקצקים בלשונם למראה הצווארים הדקיקים והארוכים, וממשיכים הלאה. מבקרים רבים חשים שמדובר ב"גני חיות אנושיים" שמנצלים את נשות הפדאנג כאובייקט צילום, דבר המעודד את המנהג המדכא. אחרים טוענים שחלק מהכסף המשולם, מגיע לתושבים ומסייע לרווחתם. כך או כך, זהו סיור המעורר דיון על מהות היופי האנושי והנשי, על קודים חברתיים, על שונוּת תרבותית, על מציצנוּת וגם על ניצול.

שיט באגם

נקודת המוצא לטיול באגם היא העיירה ניאונג-שווה ( Nyaung-Shwe) ובה מספר רב של מלונות ובתי הארחה, שוק מגוון, עשיר ויפה. זוהי בועת תיירות לכול דבר, לכאן נוהרים המבקרים, כדי ליהנות מארוחה בסגנון מערבי, משירותי אינטרנט ובעיקר כיד לפגוש תיירים כמותם. הבילוי העיקרי בעיירה הוא תיאטרון בובות. בהופעה מוצגים ריקודים מסורתיים של בובות בלבוש מסורתי ומוסיקה אותנטית, בלוויית הסבר משעשע, הבובאי הוא יותר מבדרן, אלא אדם האמון על העברת מסרים לקהילה. פגודת פאונג דאו (Phaung Daw) שבה היא השלישית בחשיבותה בתאילנד ומאכסנת בתוכה חמש צלמיות בודהא, בנות המאה ה-12.

העיירה שכנה פעם לשפת האגם, אך "התרחקה" ממנו, עקב ירידת המפלס. תעלות מים חפורות מחברות אותה לאגם, דבר שהעניק לה את הכינוי "וונציה בבורמזית", בז'רגון התרמילאי.

הבתים על האגם, הינם מבני עץ, הבנויים על גבי כלונסאות. הכפרים מסודרים כמו בשדרות ארוכות: הרחוב הוא תעלת מים ותנועת הסירות זורמת ללא הפסקה. מתחת לבית נמצאת ה"חניה'". ליצורים יבשתיים כמונו, קשה לדמיין כיצד כול שגרת החיים, החל מרכישת דבר מה בשוק או בחנות, דרך הובלת הילד לרופא, מחייבת לעזוב את הבית בסירה או בשחייה ואמנם, לכל משפחה יש ב"חניה", מספר סירות קנו קטנות ובדרך כלל גם סירת מנוע אחת.

בימים ההם, כשהתיירות עוד היתה בחיתוליה, הינו נאלצים להידחק לסירה, בין חבילות, נזירים וכפריים, שלא כולם טעמו טעם סבון. כיום, מתבצע השייט בסירות "לונג-טייל" מאורכות ובהן חמישה נוסעים. רצוי לצאת בשעה מוקדמת, בה ניתן ליהנות מאור רך ומהשתקפויות של הדייגים והאיכרים במים. בשעה שקטה של טרם שחר, האגם עדיין דומם והשאון היחידי, הוא חבטת המשוט במים ונשימתו הכבדה של השייט.

זוהי הפלגה נעימה בתעלה ארוכה לחלק הרחב של האגם בו, אפשר לראות את שיטת הדייג (צייד צלופחים) הייחודית במלכודת פעמון המופעלת בעמידה על רגל אחת וחתירה במשוט בשנייה. המשך השייט מתפתל בין הכפרים בינות צמחיית מים מעניינת המשמשת בית מחייה לציפורי ועופות המים באגם.

תחנה ראשונה בסיור היא השוק האזורי הנודד, שבכל יום ממוקם בכפר אחר. בהמשך השייט מגיעים לערוגות הצפות ולכפרי מלאכות היד ומבקרים במפעלי סיגרים, עיבוד וריקוע זהב ושאר מלאכות. הציניקנים טוענים כי המלאכה הפופולרית ביותר היא "עבודה בעיניים" על התיירים (כשהם מגיעים מתחילים לעבוד וקול הפטישים נמוג כשיוצאים מהכפר). אותנטי יותר או פחות, העבודות מרתקות ומהירות העבודה מסחררת. ניתן לאכול צהרים באחד הכפרים או לקנות מזון מאחד הרוכלים המשייטים באגם. ממשיכים אל אסופת הסטופות המרוכזות על גבעה בשולי הכפר Indaing  . מי שמוכרח קופץ לביקור במנזר "החתולים המקפצים" וממנו מתחילים לשוט חזרה, כדי להספיק ולראות את השמים בוערים בכתום עז והמים מקבלים גוון ורדרד.

הזמן האידיאלי לביקור באגם נתון לוויכוח. יש הגורסים כי בחודש אוקטובר, כאשר גשמי המונסון חדלו מלרדת והמדרונות הגולשים לאגם בוהקים בירוק רענן. אחרים גורסים כי דווקא חודשי מארס אפריל, החמים יותר , בהם האוויר אביך מעט, הם החודשים הטובים. כל זאת, משום שהשדות פורחים בשלל צבעים ולדרכים נרקמים שוליים ססגוניים.

הפסטיבל

הפסטיבל מתקיים במשך שבועיים ימים במהלך חודש ט'אנדינג'וט (המקביל לספטמבר־אוקטובר), והוא למעשה חלק מחג האורות הגדול לכבוד בודהא המתרחש בחודש זה במיאנמר כולה. פסטיבל פונג-דאו-יו, שהוא חלק מעונת הפסטיבלים לסוף המונסון (Thadingyut), ט'אנדינג'וט הוא מהחודשים החשובים ביותר בלוח השנה הבורמזי מכיוון שהוא מסיים את תקופת התענית הבודהיסטית, הנמשכת לאורך כל חודשי העונה הגשומה, בין אפריל־יוני לספטמבר. החג נמשך כשבועיים וחצי מהלילה של לידת הירח ועד שלושה ימים לאחר מלואו.השנה הבודהיסטית היא שנה ירחית, בדומה לזו היהודית. משום כך מועד הפסטיבל משתנה משנה לשנה.

זוהי דוגמה קלאסית להשפעת האקלים על חיי היום יום והפעילות הדתית, שכן בחודשי הקיץ, מרובי הלחות והגשם,  משתדלים המקומיים למזער את פעילותם ככל האפשר ומעדיפים להסתופף בבתיהם. הנטייה הכלליתבאזור היא להמעיט בפסטיבלים, בהופעות פווה (תיאטרון בורמזי) ובטקסים דתיים בחודשי המונסון. ההקלה במזג האוויר בתום העונה החמה והרטובה, באה לידי ביטוי בעלייה בפעילות החברתית־תרבותית. זה הזמן לראות הופעות מוזיקה וריקודים ברחובות, טקסי בגרות וחניכה למנזר, חתונות ופסטיבלים דתיים.

במהלך הפסטיבל מושטים ארבעה צלמים של בודהא, מהסטופה המרכזית (השלישית בחשיבותה במדינה), דרך מבוך התעלות לכפרים שמסביב לאגם, ושוהים בכל כפר זמן מה. דמויות הבודהה, איבדו מזמן את צורתן עקב הדבקה של מאות שנים של עלי זהב ונראות כדוש זהוב חסר צורה. הן נישאות אחר כבוד בסירה שצורתה כצורת הציפור המיתולוגית Hintha. למעשה היו בעבר חמישה צלמים, אבל במהלך החג של שנת 1965, הסירה הנושאת נקלעה לסערה, חמשת הצלמים טבעו באגם ורק ארבעה נמצאו. כשהחזירו אותם למקדש פונג-דאו-יו (שעל שמו החג) מצאו שהבודהה החמישי עומד שם מכוסה אצות. מאז במהלך החג ,נשאר פסל הבודהה החמישי במקדש, כדי שחלילה לא יאבד שנית.

השיט בספינות מעוטרות מתרחש בחלקו בגרירה מהיבשה, כשתושבי האגם לבושים במיטב מחלצותיהם, עומדים שעות וממתינים למשט הבודהות ועשרות הסירות המלוות. בתקופת החג, האגם כולו שרוי בתכונה רבה. מכל העיירות והכפרים באזור הקרוב ואף ממרחק רב, מגיעים אלפי עולי רגל לאגם. רבים מן החוגגים מגיעים מן הכפרים הנידחים שנחשפו אך מעט לתיירות מערבית. המפגש של הקבוצות האתניות השונות, הלבוש שמאפיין כל אחת מהן ואווירת הקדושה, יוצרים אווירה מיוחדת במינה.

במהלך הפסטיבל,  מתקיימות באגם תחרויות שייט.  על כל אחת מהן מהסירות הצרות והארוכות ניצבים כחמישים חותרים, לבושים בלבוש מסורתי אחיד וחותרים ברגלם. על כל סירה יושב חותר אחד המכתיב את הקצב, אחרים מניפים שמשייה לבנה, שתפקידה להגן מפני כוחות הרשע וכן נגנים ורקדנים. לקראת סוף הפסטיבל, מגיעים הפסלים לניונג-שווה, שם צועדת השיירה בסך. הכפר שעבר מתיחת פנים לקראת האירוע, הצטחצח והתמרק, מקבל את פני החוגגים ברחובות המקושטים. הנזירים הצועדים בתהלוכה החגיגית מקבלים מנחות מן התושבים, הלבושים בבגדי חג מגוהצים. על השבילים בהם עוברת העגלה שעליה הצְלמים מושלכים פרחים לרוב.

. במהלך ימי הפסטיבל עוברים הפסלים בכפרים השונים שעל הנהר, דבר המעניק ברכה לכול כפר וכפר. ביומו האחרון של הפסטיבל, שהוא החשוב והחגיגי ביותר, משיבה הספינה את הפסלים אל משכנם הקבוע בפגודה. ביום זה, עוד לפני השעה שש בבוקר, נדחקים בקרבת הפגודה אלפי מבקרים, מאמינים, תיירים, כתבים וצלמים, הנלחמים על עמדת תצפית טובה. אט אט מחליקות למקום סירות מקושטות זהב, לצלילי מוזיקה בורמזית חדגונית, ועליהן רקדנים ורקדניות בתלבושות משי וגברים החותרים ברגל אחת. הסירות מתמקמות מול הפגודה, כשהן מקפידות לפנות מקום מול פתחה – לשם תיכנס הספינה המפוארת ביותר ועליה הפסלים.

לקראת השעה שמונה בבקר מגיעים למקום אורחי הכבוד – נציגי הממשלה. גם בזמן הממשל הצבאי המדכא, התקבלו הגנרלים בכבוד רב ולהתרשמותי האישית, גם בהתלהבות. כעבור שעתיים של מתח דתי ההולך ועולה, מופיעה: ספינת הזהב המרשימה ובה הצלמים הקדושים, היושבים תחת אפיריון מוזהב. הספינה מתמקמת מול פתחה של הפגודה, והפסלים מועברים פנימה בזה אחר זה. בפעם האחרונה שהשתתפתי בפסטיבל, דווקא הגנראלים, לובשי המדים, זכו בכבוד של העברת הפסלים. לא נזירים או ראשי מנזרים. אחר כך, בסדר מופתי ובשקט, זורמים רבבות מאמינים אל תוך הפגודה, על מנת לחזות בפסלים ולהדביק עליהם עלי זהב, ובכך יבוא לסיומו חלקו הטקסי של הפסטיבל.

באופן מסורתי, לאחר שהפסלים חוזרים לביתם, מתחיל מרוץ סירות של חותרים ברגל אחת, שהוא למעשה תחרות בין נציגי הכפרים השונים. הקהל המקומי עומד על רגליו ומריע לקבוצות המקומיות. למתבונן מהצד נראה כי לאנשים החייכנים המתגוררים על מימיו השלווים של אגם אינלה לא חסר דבר. אולם כאשר נזכרים בעבר המסוכסך והאלים של המדינה ובסכסוכים האתניים שרווחים במקומות רבים, מעכלים את העובדה, שהארץ המקסימה והמרתקת הזו ניצבת בפתחה דרך ארוכה. בינתיים לפחות, בני האינט'ה מנהלים את חייהם על האגם בשמחה, בעבודה קשה ויצירתית ובשלווה מעוררת קנאה.

מים רבים זרמו באגם מאז שביקרתי בו לראשונה באמצע שנות ה-90. מאז שהתבסס מעמדו של אגם אינלה על מפת התיירות העולמית וגנרלים מושחתים, מהחונטה האכזרית ששלטה במיאנמר, החלו להקים אכסניות ובתי מלון למכביר במימיו של האגם. שוב אין הוא רק אגם של רוגע ושל חיוכים אלא גם מזבלה הולכת ומצטברת של מלונות ואשפתם. התיירות שהחלה זורמת למקום החל משנת 2000, משנה אט אט את המרקם הכלכלי, החברתי והתרבותי העדין השורר באזור. סירות מנוע שמנועיהן הרועמים אינם חדלים מלהרעיש, נעות הלוך ושוב על פני האגם וחופיו, בכול שעות היממה, תוך שהן פולטות כמויות עתק של פיח למים הצלולים ומחדירות ומזהמות אותם בשמנים ודלק, אשר במוקדם או במאוחר ימיתו את הצמחים והדגה.

יש חשש, שעם מות הצמחייה תעלמנה הערוגות הצפות. כבר היום "שייטי הרגל" מתפרנסים ממצלמות התיירים יותר מאשר מפרנסותיהם המקוריות. גם הרוכלים השטים, שדולקים אחרי התיירים עם טונות של "מזכרות", הולכים ודוחקים את מקומם של הדייגים והאיכרים המסורתיים, שגם הם הופכים לכלי שרת, למספוא תיירותי, בתהליך בלתי נמנע. בעבר, חשו התיירים, שרובם היו אז תרמילאים, כאטרקציה בעיני המקומיים. ילדים סקרנים היו מביטים בהם בהשתאות ונופפו להם לשלום בחדווה. המציאות כבר אינה כזו. אינלה לייק איננו שאנגרילה וההתעניינות בתייר היא מסחרית גרידא.

מאידך, גם אם מרבית הכסף זורם לידי השליטים והעשירים, הרי בעקיפין, משהו ממנו מפרנס את המקומיים, אבל בגדול, נדמה שהתיירות ומה שכרוך בה, מחסלת את האגם. פתגם ישן אומר שתיירות היא כמו אש. היא יכולה לחמם את מזונך, אך גם לשרוף את ביתך. השאלה היא כמובן המינון . אני בספק אם מישהו יכול לשלוט בו, באגם שקסמו הולך וגווע.