אנטארקטיקה – היבשת הדרומית ביותר – מבט כללי

אנטארקטיקה, או אנטארקטיס, היא היבשת שבחוג הקוטב הדרומי והאיים הסמוכים לה עד קוו הרוחב הדרומי 60º . השם "אנטארקטיקה" הוא הלחם של המילים "אנטי" ו"ארקטיקה", כלומר "מול ארקטיקה", שהיא הקוטב הצפוני. אנטארקטיקה היא אזור הספר האמיתי האחרון. זו היבשת הקרה בעולם והשוממת מכולן. אין בה יישובי קבע, כבישי אספלט לא חורצים את אדמתה, ושטחה לא נמצא בבעלותה של אף מדינה. זוהי ממלכתו הבלעדית של הטבע, בתנאים הקיצוניים ביותר שתוכלו לדמיין על פני אדמת כדור הארץ.

כתב: גילי חסקין

ראו באתר זה:

טיול לייבשת הכחולה;   טיול לסאות' ג'ורג'יה  ,  לווייתנים,     פינגווינים,    קרחונים,    הרי געש,     המסעות לחקר אנטארקטיקה ,  גיבורי אנטארטיקה;  מסע נורדנשולד לחקר אנטארקטיקה ; טורפי הים  ,   היסעוראים,   אלבטרוסים,   קפטיין קוק ומסעותיו  ,   פרדיננד מגלן והקפת העולם ,   איי פוקלנד  ,   שחפית הקוטב

מבוא לטיול באנטארקטיקה,    יומן הטיול באנטארקטיקה

ראו סרטון : מטיילים לאנטארקטיקה עם גילי חסקין

מבוא

אנטארקטיקה היא יבשת מבודדת הנמצאת ב"תחתית העולם", מרוחקת מכול מקום. יחד עם זאת, היא אחת היבשות החשובות ביותר על כדור הארץ. אנטרקטיקה  משפיעה על מזג האוויר, האקלים ותבניות זרמי האוקיאנוסים בכל העולם. ואנטארקטיקה היא גם החידתית מבין היבשות. היא מרוחקת, תנאי המחיה בה הקשים והיא מכוסה בשכבה של קרח בעובי של למעלה משני קילומטרים.

יבשת אנטארקטיקה היא אחת השמורות הנקיות האחרונות של הפלנטה שלנו. מתוקף אמנה בינלאומית עליה חתומות 45 מדינות, היא אינה שייכת בעצם לאף מדינה. אנטארקטיקה היא מעבדה עצומה וייחודית ללימוד על כדור הארץ והחיים המתקיימים על פני הכדור. חוקרים מרחבי העולם פועלים בה יחדיו, ברוח נדירה של שיתוף בינלאומי, בשטחים מגוונים של מדע, החל ממחקרים בתחום האסטרופיזיקה, הגיאולוגיה והגיאופיזיקה וכלה בתחומי הזואולוגיה, הביולוגיה, הכימיה ולימודי הסביבה. זאת ועוד, חוקרי האקלים בעולם מסכימים שהמתחולל באנטארקטיקה הוא בסיס חיוני להבנת האקלים ברחבי תבל. במובן זה יבשת אנטארקטיקה היא נייר הלקמוס של כדור הארץ ומחקרים המבוצעים בה מסייעים למדענים להבין את מסתורי העבר של הפלנטה שלנו, וללמוד שיעורים בעלי ערך על מה שצופה העתיד. מאפשרת למדענים לצפות בצורה חיה ומוחשית באופן פעולתה של הפלנטה שלנו. לאור הדברים הללו נודעה לאנטארקטיקה חשיבות מדעית עצומה. רבים מכנים אותה "מעבדה חסרת גג". הדוגמאות לכך רבות. זהו אחד האזורי היחידים בעולם שאפשר למדוד בהם את המגמות העולמיות בזיהום האוויר וברמת הפחמן הדו חמצני. הנתונים שמתקבלים שם מנוטרלים מהשפעות של זיהום מקומי ממכוניות, מתעשייה או מתחנות כוח. ולכן הם תקפים לאטמוספרה בכללותה. לא במקרה, את החור באוזון גילו לראשונה, בשנות ה-80, צוותי מחקר שפעלו באנטארקטיקה. הדוגמא האקטואלית ביותר לחשיבותה המדעית של אנטארקטיקה היא גלאי החלקיקים המשוכללIcecube Neutrino Observatory) שהפעיל באנטארקטיקה צוות מחקר אמריקאי בסוף 2010. הגלאי ממוקם מתחת לפני הקרח ובעזרתו מנסים פיזיקאים להבין מגוון של תופעות אסטרופיזיקליות שלא נמצא להם הסבר. בין הייתר, הגלאי אמור לזהות חלקיקים של החומר האפל, שעל פי מודלים מקובלים, מרכיב כחמישית מהמאסה ביקום[1].

אנטארקטיקה הינה מקום צחיח שלא השתנה במשך מיליוני שנים. האקלים הקוטבי היבש משמר הכול באופן מושלם. יבשת אנטארקטיקה והאוקיינוס שסובב אותה מזוהמים באופן מועט בלבד, יחסית לשאר הפלנטה שלנו. למשקיפים מפני הארץ משמשת אנטארקטיקה סולם לכוכבים – האוויר הקר והיבש מספק תנאים אופטיים מצוינים. ישנם מקומות רבים באנטארקטיקה בהם פני השטח מוגבהים משמעותית ומרוחקים מאות קילומטרים מן האוקיינוס, מה שגורם לכך שהאוויר נעדר אדי מים, השמיים צלולים והאטמוספרה יציבה בצורה יוצאת דופן – אין אשנב טוב מזה להביט על היקום.

אפשר לראות ביבשת הקרח השוממה הזאת הרי געש פעילים; קרחונים השטים במהירות; יריעות קרח לא יציבות המחליקות אל החופים; רוחות הגולשות מטה מרמת הקוטב וצוברות מהירות המגיעה עד 300 קמ"ש. גם אם פנים היבשת הוא שממה קפואה (הטמפרטורות יורדות עד °80 מעלות מתחת לאפס), המים הסובבים אותה הם מן העשירים ביותר בעולם, בכל מה שנוגע לרבגוניות ביולוגית.

גיאוגרפיה כללית

אנטארקטיקה מרוכזת, באופן א- סימטרי סביב הקוטב הדרומי ומרבית חוג הקוטב הדרומי; גדולה פי 1.3 מאירופה. חופי אנטארקטיקה מכוסים במקומות רבים בשכבת קרח, המתמזגת עם כיסוי הקרח של הים, כך שקשה היה בעבר לקבוע את שטחה המדויק. כיום ידועה בשטח של שטחה של היבשת כ-13,200,000 קמ"ר (לפי מדידות קודמות – כ-14,000,000 קמ"ר). היא מדורגת כיבשת החמישית בגודלה אחרי אסיה, אפריקה, אמריקה הצפונית ואמריקה הדרומית. גדולה רק מאוסטרליה. אורך קוו החוף שלה 17,968 ק"מ. קוו החוף שלה מורכב מ-44% מדף קרח צף, 38% קרח על הקרקע, 13% קירות קרח ו-5% סלעים. באנטארקטיקה אין יערות, עצים, או אדמות הניתנות לעיבוד חקלאי.

הנופים המאופיינים לאנטארקטיקה הם קרחוני ענק, הרים רמים שפסגותיהם מגיעות מעל לגובה של 3 ק"מ וקרח רב, בעובי 3 ק"מ ויותר, המכסה את האדמה. בכמה מקומות, הקרקע עליה נח הקרח, נמצאת בכמה מקומות בעומק של 1500 מ' מתחת לפני הים. רוב חופה של אנטרקטיקה יורד אל הים בתלילות. יש שגושי קרח ענקיים ניתקים מהיבשת וצפים בים, ומסכנים את המשייטים בספינות (בשנת 2000 ניתק ממנה קרחון עצום שגודלו כ-11,000 קמ"ר).

הקרח מכסה 98% משטחה. היבשת מוקפת במילוני קמ"ר של ים קפוא. כ-90% מהקרח בעולם מצוי באנטארקטיקה והוא מהווה כ-70% מהמים המתוקים על פני כדור הארץ. הפשרתו של כל הקרח, שנפחו עומד על כ-25 עד 30 מיליון קילומטר מעוקב, תגרום לעליית גובה פני הים ב-60 מטרים לערך.

ראו באתר זה:   הקרחונים

האוקיינוס הדרומי

לבאים מדרום אמריקה, המפגש עם אנטארקטיקה, מתחיל כבר עם חציית מיצר דרייק (Drake Passage) . בשלב זה נכנסים לתחום האוקיינוס הדרומי, המקיף את יבשת אנטארקטיקה מכל צדדיה ומשתרע מחופיה ועד לקו הרוחב 60 דרום שנקבע מנהלית כגבולו הצפוני. הגבול הצפוני הטבעי של האוקיינוס הדרומי היא החזית הקוטבית (Polar Front), שהיא קו המפגש בין המים הקרים הזורמים צפונה מאנטארקטיקה עם המים החמים של דרום האוקיינוסים ההודי, האטלנטי והשקט.

שטח המים באוקיינוס הדרומי משתנה באופן דרמטי במהלך השנה. בחורף (אפריל-אוקטובר) קופאים חלקיו הדרומיים הצמודים לחופי אנטארקטיקה עד למרחק של כאלף קילומטרים צפונה, וכך מצטמצם מאוד שטח המים הזורמים שלו. בקיץ (נובמבר-מרץ) מפשיר החלק הקפוא בהדרגה מהצפון דרומה, ומי האוקיינוס מתפשטים בהדרגה בחזרה עד לחופי יבשת אנטארקטיקה.

משטר הזרימה באוקיינוס הדרומי נקבע בעיקר על ידי הרוחות המערביות החזקות, הנושבות בין קווי הרוחב 50° ו- 60° דרום. רוחות אלה הן האחראיות להיווצרותו של זרם ימי חזק, הסובב את אנטארקטיקה ממערב למזרח במעגל הזרם סובב הקוטב הדרומי (Antarctic Circumpolar Current). באזור של מיצר דרייק" נדחס הזרם למעבר הצר יחסית שבין הקצה הצפוני של חצי האי האנטרקטי לבין הקצה הדרומי של יבשת אמריקה וזו הסיבה לאופי הסוער של מי המצר. דחיסה זו מעלה מעומקי האוקיינוס מים קרים ועשירים בחמצן ובפלנקטון ודוחפת אותם לכוון האיים הסאב-אנטרקטיים, הנמצאים במסלול הזרם. כך מתאפשרת התפתחות ביו מסה עשירה ביותר בסביבות האיים, החל מחסרי חוליות וכלה בלווייתנים הגדולים .

אנטארקטיקה – חלוקה לאזורים

לתוך אנטארקטיקה חודרים שני ימים גדולים: ים רוס (Ross) וים ודל (Weddell). אלו הן שתי שלוחות של האוקיינוס הדרומי, חודרים עמוק לדרומה, מקום שם המרחק מן החוף אל הקוטב הדרומי הוא כ-1,300 ק"מ בלבד, לעומת כ-2,500 ק"מ ממקומות אחרים בחוף.

ים רוס פתוח בקיץ עד קוו רוחב º85 ומשם דרומה משתרע מכסה קרח של ים קפוא ועליו שכבה עבה של קרח יבשתי, שגלש בצורה של קרחונים עצומים מן ההרים הרמים העוטרים את הים. מים רוס מסתעפים למזרח ולמערב מפרצים רבים, רובם ארוכים וצרים וכולם קפואים. החדירה לים וודל קשה יותר. בצפון המערב סוגרים אותו חצי האי פאלמר (Palmer Peninsula), איי שטלנד הדרומיים (South Shetland) ואיי אורקני הדרומיים (South Orkney), דבר הגור לעתים לקפיאה של מימיו, גם בתקופת הקיץ.

החדירות העמוקות של ימי רוס וודל לאנטארקטיקה מחלקות אותה לשני חלקים: מערבי – שהוא הקטן יותר, השוכן מול אמריקה הדרומית והאוקיינוס השקט והמזרחי, הגדול יותר, הפונה אל מול האוקיינוס האטלנטי, אפריקה, האוקיינוס ההודי ואוסטרליה. ייתכן שאלו שתי יבשות נפרדות, שמיצר קפוא חוצץ ביניהם. כנראה שחלקה המערבי של אנטארקטיקה אינו אלא קבוצת איים, בעוד שחלקה המזרחי, רובו יבשה רצופה, שלה סמוך עוד אי גדול בשפתה המזרחית – צפונית. ים וודל וים רוס מהווים כנראה תעלה אחת רחבה שעומקה כ-½ ק"מ. רכסים טרנס אנטרקטיים, קרובים לצוואר שבין ים רוס לים וודל. הם מקבילים בערך לחלוקה בין ההמיספרה המערבית להמיספרה המזרחית, קרובים לקוו האורך גרינוויץ'.

מבנה

מבנה הארץ דומה בכמה בחינות לזה של שטחי היבשה שממול אנטארקטיקה. בולט במיוחד הדמיון שבין הקצה המחודד של אמריקה לזה של אנטארקטיקה מולה, שהוא חצי האי פאלמר והמשכו באיי שטלנד הדרומיים. כמו באמריקה הדרומית, כך נמצאים אף במערבה של אנטארקטיקה, הרי קמטים בנויים שכבות של גרניט, גאברו ודיוריט ונלוות אליהן שכבות של אבנים געשיות ובמקצת גם גיר מתקופת היורה, והכול באותו סדר, כפי שמופיע בהרי האנדים. הדמיון איננו רק טקטוני אלא גם מורפולוגי. הפיורדים של אנטארקטיקה דומים לאלו של דרום צ'ילה ומיצרי הים דומים למייצרי מגלן. כן נמצאים כאן הרי געש כבויים מן הטיפוס האנדיני, שצורתם נשמרה היטב, מאחר שפעולתם נמשכה עד לתקופות גיאולוגיות מאוחרות. הגבוה שבהם (2860 מ') נמצא באי אנטוורפן ממערב לחצי האי פאלמר.

אנטארקטיקה היא היבשת הגבוהה ביותר מבין היבשות. שוכנת כ-1,800 מ' בממוצע מעל פני הים. הקוטב הדרומי עצמו נמצא בגובה של  כ-2900 מ' מעל פני הים: גובה סלע התשתית שלו כ-200 מ' ועליו כ-2.7 ק"מ של קרח. הגבוה שבהרי היבשת מתנשא לגובה של יותר מ-5,000 מ', והיא כוללת גם מספר הרי געש. הפעיל שבהם הוא הר הגעש ארבוס  (Erebus Mnt.), שבהרי Ellsworth, אשר מתנשא לגובה 3,794 מ' והוא גם הר הגעש הדרומי ביותר בעולם. הרג געש ידוע הוא נמצא באי Deception, שהתפרץ ב-1970. בשנת 2004 התגלה הר געש תת מימי סמוך לחצי האי האנטרקטי, הנמצאים על מדף היבשת, מתחת לקרח. הגבוה בהרי אנטארקטיקה הוא מאסיב ונסון (Vinson Massif) שגובהו 4892 מ'.

המחקר הגיאולוגי והפליאונטולוגי מלמד כי במהלך המזוזואיקון (עידן גיאולוגי שהחל לפני כ-250 מיליון שנה והסתיים לפני 65 מיליון שנה) היתה אנטארקטיקה חלק מיבשת גוֹנְדְוָונָה (Gondwana). יחד עם דרום אמריקה, אפריקה ואוסטרליה. מעדויות שנאספו בקרקעית הים המקיף את היבשת עולה כי גוֹנְדְוָונָה החלה להישבר לפני 150 מיליון שנה. הגוש של אנטארקטיקה נע לכיוון הקוטב הדרומי, והגיע למיקומו הנוכחי לפני 100 מיליון שנה. התקררות אקלימית הביאה להיווצרות הדרגתית של מעטה הקרח הקבוע שעל היבשת. עם הזמן, נשברה גונדוונה לחלקים ואנטארקטיקה עוצבה לצורתה הנוכחית לפני 25 מיליון שנה.

על סמך מחקרים גיאולוגיים, מניחים רוב המדענים, שתחת שכבות הקרח והקרקע מצויות עתודות גדולות של נפט ומחצבים אחרים.

אגמים תת קרחיים

באנטארקטיקה כשבעים אגמים. מחקר משנת 2004 מלמד על ארבעה אגמים חדשים שהתגלו, מתחת לקרחונים במזרח היבשת. האגמים התגלו במהלך איסוף נתונים שביצעו חוקרים מטעם נאס"א. הנתונים הצביעו על שינויים במפלס הקרח האנטרקטי בין 2006-2003. ממצאי המחקר, שפורסם לאחרונה במגזין Science, מעידים לדברי החוקרים, על המהירות בה קרחונים מתפשטים מפנים היבשת אל עבר הים, ועל אפשרות עתידית של עלייה משמעותית במפלס מי האוקיינוסים.

קיומם של מאגרי מים מתחת לקרחונים באנטארקטיקה הוא תחום מחקר שתופס תאוצה בשנים האחרונות. מדענים רבים מנסים לעמוד על הקשר שבין הימצאות האגמים, לבין תנועת הקרחונים שמעליהם, בניסיון לחזות מגמות בשינויי אקלים.

גילוי ארבעת האגמים החדשים יצר עניין רב בעיקר בקרב ביולוגים, שמתעניינים במציאות אורגניזמים שונים במערכת אקולוגית תת-קרחונית שהופרדה משאר כדור הארץ לפני אלפי שנים, ובקרב מדעני אקלים הלהוטים להבין את תהליך ההמסה המואץ של הקרחונים, שיכולים לשנות את מפלס האוקיינוסים. הביולוגים מקווים למצוא באגמים אלה צורות חיים ששרדו כמוזיאון ביולוגי.

אחת השאלות המסקרנות שעולות עם גילוי האגמים, היא כיצד נשארים המים במצב נוזלי למרות הטמפרטורות הנמוכות. אחת ההשערות גורסת כי גל חום שבא מפנים כדור הארץ מחמם את הסלעים שבתחתית האגמים, ומונע ממי האגמים לקפוא. סברה נוספת שהעלו החוקרים גורסת כי הקרחון אשר נמצא מעל האגמים מפעיל לחץ, ומגן על האגם, כמו שמיכה, מטמפרטורות קרות שעל היבשת.

הפעם האחרונה שהתגלו אגמים בקנה מידה דומה במזרח אנטארקטיקה, הייתה ב-1996. קבוצת מדענים רוסיים איתרה רשת של כ-140 אגמים, בעומק של כ-4,000 מטרים. רשת האגמים כונתה, מאוחר יותר, Vostok (ברוסית: מזרח), על שם המחנה הרוסי שהוקם ביבשת.

ארבעת האגמים החדשים שהתגלו מרכיבים יחדיו שטח עצום, פחות או יותר בסדר הגודל של אגם Wodstok – שטח של כ-250 ק"מ, לרוחב 50 ק"מ. בשנים האחרונות התגלו למעלה מ-100 אגמים ביבשת, אך רובם קטנים ורדודים, ומרוכזים בחלקה המערבי.

בקצב הזה, מסכמים החוקרים, אנטארקטיקה כולה תימס, ותיצור שינוי חסר תקדים במפלס המים העולמי.

אקלים

אנטארקטיקה היא המקום הקר ביותר עלי אדמות. הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה אי פעם על כדור הארץ −89.2 °C (−128.6 °F) בתחנת המדידות הרוסית Vostok, ב-21 ביולי 1983.

אנטארקטיקה מבודדת יותר מכול היבשות האחרות. אורך מיצר דרייק, המפריד בין איי שטלנד הדרומיים לבין האיים של ארץ האש בדרום אמריקה, 900 ק"מ. המרחבים הימיים המקיפים את אנטארקטיקה, אינם מושפעים מקרבתן של יבשות גדולות המתחממות במהלך הקיץ. לעובדה זו יש השפעה על אקלימה של אנטארקטיקה. מאידך, בין הימים המקיפים את אנטארקטיקה לבין שלושת האוקיינוסים שמצפון להם,, אין אדנים תת ימיים היכולים למנוע את חדירתם של מים קרים ממנה צפונה, כפי שקיים במרחבים שבין אוקיינוס הקרח הצפוני לבין האוקיינוסים האטלנטי והשקט. לפיכך, מי אנטארקטיקה חודרים הרחק צפונה, מצננים את חופיה של מערב אפריקה ומערב אמריקה הדרומית וגורמים למיעוט של גשמים בארצות הסמוכות לחופים הללו. במרחק של כ-°30 מעלות רוחב מן הקוטב פוגשים מי ההפשרה הקרים במי האוקיינוסים ושוקעים מטה. אזור זה הוא גם מרכז השקעים הברומטריים המתהווים מסביב לאנטארקטיקה, שממנו באות הרוחות המערביות החזקות בקוו הרוחב º40 ובקוו הרוחב º50. מפל הלחץ בין מרכזי השקעים שסביב אנטארקטיקה ומרכז כוחות הקרח הוא היוצר את סופות הרוחות הנופלות מן הכיפה אל החופים. והללו, יחד עם כוחות קוריליוס  הנוצרים סביב הקוטב, יוצרים חגורת זרימה, הן של גופי מים והן של גופי אוויר, מסביב לאנטארקטיקה.

האקלים האנטרקטי קר מאוד כל ימות השנה. הטמפרטורה הממוצעת של כיפת כדור הארץ שבתוך חוג הקוטב הדרומי נמוכה ב-2-3 מעלות מזו שבכיף הקוטב הצפוני.

החור בשכבת האוזון, שנגרם כתוצאה משחרור חומרים הורסי-אוזון לאטמוספרה, התגלה במקור מעל יבשת אנטארקטיקה, בשנים האחרונות נמסו שכבות קרח באזורים נרחבים באנטארקטיקה, בשל התחממות כדור הארץ.

בחודשי הסתיו והחורף שכיחות בה סופות שלג, שלעתים מהירותן 100 קמ"ש ויותר. בתנאים השוררים ביבשת, אין כמעט אפשרות של קיום חיים כלשהם. בחלקים הנמוכים יותר ביבשת ובחופיה קצת פחות קר בעונת הקיץ.

למרות הקור העז השורר בה (בלב היבשת, האזור הקר ביותר, הטמפרטורות יורדות בחורף אל 60 מעלות מתחת לאפס), אנטארקטיקה היא היבשת השחונה ביותר. אנטארקטיקה מוגדרת כמדבר. בחופים יורדים 200 מ"מ משקעים שלנה ובלב היבשת, כמות המשקעים היא הנמוכה ביותר בעולם וקטנה מ-100 מ"מ לשנה. המשקעים המעטים יורדים בעיקר בצורת שלגים על חופי היבשת. מיעוט המשקעים נוצר בשל קפיאת הלחות, שלא מאפשרת יצירת עננים. הטמפרטורה הממוצעת בחודש החם ביותר (ינואר) היא 2° בשולי היבשת ו-20°- בתוך היבשת ואילו בעונה הקרה ביותר (יולי) הטמפרטורה הממוצעת היא 18°- בשולי היבשת ו-45°- בתוך היבשת. בלב היבשת נרשמות בחורף טמפרטורות נמוכות מ-60°-. הטמפרטורה הנמוכה ביותר בעולם נרשמה באנטארקטיקה ביולי 1983 בתחנת המחקר ווסטוק והיא 89.2º-. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנרשמה באנטארקטיקה הייתה 14.9°.

המשקעים שבאנטארקטיקה, למעט צפונו של חצי האי פאלמר הם תמיד שלגיים. בשל הסופות, המעלות שלג מן הארץ, מן הנמנע להעריך את מידת המשקעים, מאחר שאין להבחין בין השלג היורד בסערה מן העננים ובין השלג החוזר לאדמה שהורם ממנה. נראה שכמות המשקעים באנטארקטיקה היא רק כשליש או כרבע מהכמות היורדת באזור הרוחב הדרומי º55-60. מספר ימי השלג מוערך ב-150-200 בשנה.

אנטארקטיקה ידועה בכמה תופעות אקלימיות יוצאות דופן. כך למשל, האורורה אוסטראליס (aurora australis), הידועה יותר כ"זוהר הדרום" ונצפה מעל הקוטב הדרומי בשמיים נקיים בלילות קרים ובהירים. תופעה אחרת היא "אבק יהלומים" (diamond dust), עננים בגובה הקרקע, היוצרים גבישי קרח הנראים כקריסטלים. תופעה נוספת היא  sun dog, זוהי פנומנה אופטית . נקודה בהירה סמוך למקומה של השמש האמיתית.

התחממות כדור הארץ

אין כמו אנטרקטיקה כדי להמחיש את האפקט במסוכן של התחממות כדור הארץ.

ראו באתר זה: התחממות כדור הארץ

קבוצת מדענים, בראשותו חוקרים מאוניברסיטת בריסטול שבבריטניה מדווחת כי נצפתה עלייה פתאומית באובדן הקרח באזור באנטארקטיקה שנחשב בעבר יציב. המחקר התפרסם ב-21 במאי 2015 בכתב העת סיינס.

באמצעות מדידות של הגובה של מדף הקרח באנטרקטיקה, באמצעות לוויינים, גילו החוקרים כי דרום חצי האי האנטרקטי לא הראה סימנים של שינוי עד שנת 2009. בשנה זו החלו קרחונים רבים לשפוך קרח לתוך האוקיאנוס בקצב כמעט קבוע של 60 קילומטר מעוקב, או כ – 55 טריליון ליטרים של מים, בכל שנה בשטח שאורכו כ-750 קילומטרים.

הדבר הופך את האזור לתורם השני בגודלו באנטארקטיקה לעליית פני הים. הם גם מוסיפים כי אובדן הקרח לא מראה סימנים של דעיכה. הקרחונים הוסיפו בערך 300 קילומטר מעוקבים של מים לים – שווה ערך לנפחם של של כמעט 350,000 מבני האמפייר סטייט בילדינג יחד.

החוקרים מצאו כי משטח הקרח של חלק מהקרחונים יורד כעת בכ 4 מטרים בכל שנה. אובדן הקרח באזור כל כך גדול עד שהוא גורם לשינויים קטנים בשדה המשיכה של כדור הארץ,.

רבים מהקרחונים באזור מזינים מדפי קרח הצפים על פני המים. הם פועלים כמו משענת לקרח המונח על סלע היבשה, בשל האטת זרימת הקרחונים לתוך האוקיאנוס, הפכו הרוחות המערביות המקיפות אנטארקטיקה לחזקות יותר בעשורים האחרונים, בתגובה להתחממות האקלים ודלדול שכבת האוזון. הרוחות חזקות דוחפות את המים אל האוקיאנוס הדרומי והם מציפים את הקרחונים הימיים ומדפי הקרח שוקעים.

מדפי קרח באזור איבדו כמעט חמישית מהעובי שלהם מאז 1995, וכך הפחיתו את כוח ההתנגדות של הקרחונים. הדאגה העיקרית היא מכך שהחלק גדול מהקרח בדרום חצי האי האנטרקטי מעוגן בסלע מתחת לפני הים, משמעות דבר היא שגם אם הקרחונים יסוגו, המים החמים ירדפו אחריהם לתוך היבשה וימיסו אותם עוד יותר.

התדלדלות מדף ההקרח והמסת הקרחונים התת קרקעית בסביבות 2009, עברו סף קריטי שגרם לאובדן הקרח הפתאומי.

עולם החי

ראו באתר זה:   עולם החי של אנטרקטיקה

תושבים

יבשת אנטארקטיקה התגלתה על ידי האדם הלבן רק בשנות ה-20 של המאה ה-19. רוסים, בריטים ואמריקאים הגיעו לאנטארקטיקה כמעט בו זמנית, ולכן אף אומה אינה מחזיקה בכתר הגילוי של יבשת זאת. בראשית המאה ה- 20 ניסו משלחות בריטיות ואחרות להגיע לפנים היבשת. בסוף 1911 הצליחה משלחת נורווגית להגיע לקוטב הדרומי בראשות אמונדסן, ושבועות ספורים אחריה הגיעה לשם משלחת בריטית בראשות סקוט.

ראו באתר זה:

גיבורי אנטרטיקה – סקוט

גיבורי אנטרטיקה – אמונדסן

גיבורי אנטארקטיקה – שקלטון

מסעו הבלתי יאומן של נורדנשולד

אף אדם אינו מתגורר באנטרקטיקה בקביעות, אך מספר ממשלות דואגות לתחנות מחקר מאוישות ברחבי היבשת. מספר האנשים המנהלים ותומכים במחקרים מדעיים ועבודות אחרות ברחבי היבשת ובאיים הסמוכים לה נע בין 1,000 איש בחורף (יולי) לבין 5,000 בקיץ (ינואר). ניהול המחקר המדעי באנטארקטיקה, לרבות תכנון המחקרים והוצאתם לפועל, כמו גם פרסום תוצאות המחקר נעשה בשיתוף פעולה בין מדינות. הכול גלוי לכל. במובן זה אנטארקטיקה היא "שווייץ של המדע" – מדענים ואוניברסיטאות, המתחרים ביניהם בעולם 'האמיתי', משתפים כאן פעולה כעמיתים, כאשר שיתוף הפעולה מיועד לא רק לקידום המדע, אלה גם להגנה על משאביה רבי הערך של אנטארקטיקה.

בתחנות המחקר באנטארקטיקה מבוצעים מחקרים רבים ומגוונים. ביניהם: אסטרונומיה, גיאולוגיה, ביולוגיה, תורת הקרחונים, שינויי אקלים, מטאורים, תצפיות גאו-מגנטיות, תצפיות זוהר, גאו-פיסיקה, אוזון, אטמוספרה עליונה ותחתונה ואיכות סביבה. חצי האי האנטרקטי הוא המעבדה הטבעית הטובה בעולם לחקר ההשלכות הביולוגיות של שינויי אקלים. זהו המקום היחיד בעולם בו אפשר לחצות קשת רחבה כזאת של קווי רוחב – מ-54 מעלות דרום, עד º69 ואולי אף יותר – ולצפות במישרין בהשפעת שינויי הטמפרטורה, הקרינה האולטרה-סגולה והמים על המערכת האקולוגית ומיני בעלי-החיים. יבשת אנטארקטיקה משחקת גם תפקיד משמעותי בחקר שינויי אקלים גלובליים. הבנת שינויים באקלים העולמי משמעותה הבנת היסטוריית הקרחונים והגיאולוגיה של אנטארקטיקה. מדף הקרח באנטארקטיקה הוא מקור מידע ייחודי על מחזוריות אטמוספרית עונתית, שינויי אקלים, ריכוז גזי החממה וההרכב הכימי של אטמוספרת כדור הארץ ב- 250,000 השנים האחרונות.

אין כל פעילות כלכלית ביבשת. הימים הסמוכים לה משמשים לדיג בקיץ. באדמתה נמצאו מרבצי פחם, כרום, ניקל, פלטינה, ברזל, נחושת, זהב, כסף ומחצבים אחרים, אך היקפם אינו ידוע. כרייתם אסורה מטעמים של שמירת הסביבה.

מעמדה הבינלאומי של אנטארקטיקה

החל משנות ה-20 של המאה העשרים גדל ערכה המעשי של אנטארקטיקה, משום שבמימי ים הקוטב הדרומי חיים עדיין יונקי ים רבים. הייחוד הגדול של אנטארקטיקה לעומת אזורים אחרים בעולם טמון במציאות המדינית המורכבת שלה. למרות שאנטארקטיקה היא שטח ניטרלי, בין שתי מלחמות העולם, הכריזו כמה מדינות על בעלותן על קטעים נרחבים באנטארקטיקה. נורווגיה (2.7 מיליון קמ"ר), בריטניה (1.7 מליון קמ"ר. חלק מהשטח הזה נתבע גם על ידי ארגנטינה וצ'ילה), ארגנטינה (996000 קמ"ר), צ'ילה (1.25 מליון קמ"ר), ניו זילנד (450,000 קמ"ר, סביב ים רוס), צרפת (432000 קמ"ר), אוסטרליה (5.9 מליון קמ"ר)   בעבר טענו לריבונות על שטחים גם המדינות דרום אפריקה וגרמניה. מדינות אחרות לא טענו מעולם לריבונות על שטחים באנטארקטיקה, אולם ארצות הברית ורוסיה שומרות לעצמן, כמעצמות, את הזכות לעשות כן. יש באנטארקטיקה גם שטחים נרחבים שאף לא מדינה אחת טוענת לריבונות עליהם.

בשנים 1957-1958 השתתפו מדענים מ-67 מדינות בתכנית מחקר מקיפה ברחבי היבשת, ובעקבות שיתוף הפעולה שהמחקר היה כרוך בו, חתמו 12 מדינות בדצמבר 1959, על אמנת אנטארקטיקה. האמנה נכנסה לתוקף ביוני 1961 והיום חתומות עליה 49 מדינות שמתוכן 28 הן בעלות זכות הצבעה בוועידות. כפי שמבהיר משה גלעד במאמרו על אנטארקטיקה שיצא לאור במגזין "מסע אחר", בדצמבר 2011, אמנת אנטארקטיקה אמנם אינה דוחה את התביעות הטריטוריאליות ואינה מקבלת אותן, אבל היא קובעת מגבלות לתביעות עתידיות. מאז החתימה על האמנה, רוב מדינות העולם אינן מכירות בתביעותיהן של שבע המדינות.

מטרת האמנה היתה "להבטיח "לטובת האנושות כולה שאנטארקטיקה תשמש לעולם ועד אך ורק למטרות שלום ולא תהפוך לזירה של מחלוקות בינלאומיות או למושאה של מחלוקת כזאת". הרעיון היה לאפשר שיתוף פעולה מדעי ולהגביל את הפעילות האנושית בייבשת. ניסויי נשק, ניסויים אטומיים והשלכת פסולת גרעינית נאסרו לחלוטין כבר בסוף שנות ה-50. לפי תנאי האמנה, ההחלטות הקשורות לאנטארקטיקה נעשות רק בהסכמה כללית, בוועידה שנתית (Antarctic Treaty Consultative Meetings – ATCM), שמשתתפים בה נציגי המדינות החתומות עלה אמנה. לכול המדינות האלה יש תכניות מחקר ברורות ומוצהרות ביבשת הדרומית.

בעקבות קמפיין עולמי תקיף, שאת דגלו נשא בעיקר ארגון “גרינפיס” (Greenpeace) , נחתם ב-1991 הסכם מיוחד, "פרויקט לאמנה האנטארקטית על הגנת הסביבה"(Protocol on Environmental Protection to the Antarctic Treaty), או בקיצור "פרוטוקול מדריד". הפרוטוקול שנכנס לתוקף בשנת 1998, הגדיר את אנטארקטיקה "שמורת טבע המוקדשת לשלום ולמדע" ואסר כל כרייה או ניצול של אוצרות טבע ביבשת ב-50 השנים הקרובות. טענתם המרכזית היא שכול מה שקורה באנטארקטיקה משפיע על כול אדם שחי על פני כדור הארץ.

תיירות

תיירות לאנטארקטיקה החלה כבר בשנית ה-60 של המאה ה-20. הטיסות הנופיות מעל שמי אנטארקטיקה החלו בשנות ה-70 והן תופעלו בעיקר על ידי חבורת תעופה ניו זילנדיות ואוסטרליות והן חודשו בשנות ה-90.

עונת תיירות הקיץ באנטארקטיקה נמשכת בין החודשים נובמבר למארס. מרבית התיירים מגיעים בספינות נוסעים. מספר התיירים שבקרו באנטארקטיקה בעונת התיירות 2009-2010 נאמד ב-37,000. זאת בהשוואה ל-6,750 מבקרים במהלך 1992-1993.

אמנת אנטארקטיקה (Antarctic Treaty) שהוזכרה לעייל, מחייבת את חברות התיירות להוציא אישור מיוחד טרם שיעגנו באנטארקטיקה. הביקורים כוללים ירידה לחוף באמצעות סירות "זודיאק", או בהליקופטרים. ישנם גם סיורים הכוללים טיפוס הרים, סקי ואפילו ביקורים בקוטב הדרומי. מרבית מתפעלי התיירות חברים בארגוןIAATO (International Association of Antarctica Tour Operators).

הכול מסכימים שהיבשת המקיפה את הקוטב הדרומי היא אחד האזורים המרתקים ביותר בעולם. אנטארקטיקה נחשבת לארץ בראשית האחרונה על פני כדור הארץ, מקום שהציוויליזציה כמעט ואינה מורגשת בו. יצא לאנטארקטיקה מוניטין אדיר בזכות הטבע שלה. במובנים רבים, אנטארקטיקה היא אחד האזורים הרגישים והפגיעים ביותר על פני כדור הארץ. בתנאי האקלים השוררים בה, הצמיחה איטית מאד. וכול התאוששות מפגיעה נמשכת מספר שנים. לפעמים אפשר לראות בה טביעת נעל מלפני שנה או שנתיים. דאגה מיוחדת התעוררה כאשר בנובמבר 2007 טבעה מול חופי היבשת ספינת התיירות 'אקספלורר', שהפליגה תחת דגל ליבריה, שאינה חתומה על האמנה. על סיפונה היו 150 נוסעים ואנשי צוות וכולם פונו בשלום. בריטניה וארה"ב הכריזו כמה פעמים בוועידות של האמנה האנטרקטית כי מצב התיירות באזור עלול להביא לאסון אקולוגי.

[1]  משה גלעד, "מקרה קצה", מסע אחר,  מס' 243, עמ' 46-56.