כתב וצילם: גילי חסקין

 

ראו באתר זה: חומר קריאה על אנטארקטיקה, טיול בסאות' ג'ורג'יה

 

 

 

 

הנופים האופייניים לאנטארקטיקה הם קרחוני ענק, הרים רמים שפסגותיהם מגיעות לגובה של למעלה מ-3000 מ' וקרח רב, בעובי של קילומטרים. כ-90% מהקרח בעולם מצוי באנטארקטיקה. כמעט כולה מכוסה בקרח, משום כך מכנים אותה תועמלני התיירות בשם "היבשת הלבנה". דווקא משום כך, דווקא מבט חודר פנימה אל הסדקים התכלכלים שבקרח, מרמז דווקא על שם מדויק יותר: "היבשת הכחולה".

 

 

 

 

 

טיול לאנטארקטיקה הוא חוויית טבע "נטו". אין בה נוכחות אנושית למעט חוקרים ועולם החי, שסבל כל כך מהרג בלתי מבוקר במאות ה-19 וה-20, מתאושש ומאפשר למטייל לפגוש אותו באופן בלתי אמצעי. יש באנטארקטיקה כמות גדולה מאד של עופות, כולל ששה מינים של פינגווינים וכמה מיני אלבטרוסים, יסעורים ועופות ים אחרים. כמו כן, שוחים במימיה לווייתנים, שבאו כדי לנצל את העושר הרב של המזון, בעיקר בימות הקיץ.

 

מרבית המטיילים מגיעים לאנטארקטיקה, באניות היוצאות מאושואיה בארץ האש שבארגנטינה. עבור מרביתה מטיילים אושואיה היא סופה של דרך, עבור מטיילי אנטארקטיקה , אושואיה היא רק ההתחלה.  הדרך לאנטארקטיקה חוצה את מיצרי דרייק. מדובר בשייט ארוך, בים לא קל.

 

 

 

 

אפשר לראות את השייט הארוך הזה כרע הכרחי, מס שצריך לשלם עבור ההגעה ליבשת הנכספת ואפשר לראות בו מטרה בפני עצמה. חלק מהחוויה, ההולכת ונבנית. יושבים בלובי המחומם של הספינה, שותים תה, מעלעלים באלבומים, מכירים נוסעים מארצות אחרות. לפתע רואים בחוץ יסעורי כף, בעלי הכתמים השחורים המנמרים את כנפיהם. הם דואים על גלי האוויר, נוסקים אל על, נוחתים במהירות אל זרם האוויר האיטי יותר, הסמוך לקוו המים. למטה, לידם כמה יסעורים כחולים, הניכרים במשולש אפור המשורטט על גבם הכחלחל. אני נצמד לחלון, חרד לצאת אל הרוח המקפיאה, אומר לעצמי שכבר צילמתי כמה וכמה מהם, אבל לא מסוגל להתאפק ויוצא אל הכפור. מולי מסתחררים ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, עשרה יסעורי כף, שלושה יסעורים כחולים והנה, אלבטרוס שחור גבות (Black –Browed Albatross), שניכר בגבו השחור וגופו הלבן. מוטת כנפיו מגיע לאורך של 2.40 מ' קטן יותר מהאלבטרוס הנודד שראינו בתחילת הדרך (3.50 מ'), אך מרשים בדאייתו על גלי האוויר. הרוח שורקת, צורבת, כפות ידי כואבות מקור ואני נמלט פנימה, כדי להפשיר מעט. לפתע נשמע במערכת הכריזה קולו של פרנסואה, הקצין הראשון, המכריז על לוויתן גדול סנפיר (Fin Whale), הנווד המרשים מכול הלווייתנים, השוחה כרגע בחזית הספינה. כמה מאיתנו יוצאים אל הסיפון. הפליז הדק שעלי אינו מיועד להתמודד עם הרוח השורקת, אבל אני יוצא לסיפון וחוזה בסילונות האוויר, שאי אפשר לטעות בהם. לווייתנים. שנים. הנה, הם קופצים מעל המים. אנו רואים את סנפיריהם ואת גבם. אכן, יצור מדהים.

 

 

 

 

 

יותר מאוחר, ליד החלון ממש, מעופף אלבטרוס "מפוייח שכמות" ( Light-Mantled Sooty Albatros)), שהדהים אותנו בגלישתו על פני הרוח, על הסיפון ממש. לרגע הייתי צריך להתרחק כדי לצלמו. כעבור כמה רגעים ראינו את היסעורון השחפי  -Southern Fulmar)) שצבעו כסוף, אורכו כ-50 ס"מ ומוטת כנפיו 1.20 מ'. אם הפינגווינים הם מלכי המים הקרים, אין ספק שהיסעורים, הם מלכי השמים. לפחות של שמי האוקיינוס.

 

 מהסיפון נראים גושי קרח קטנים צפים במים. ככל שמדרימים, הם הולכים ורבים, הולכים וגדלים. על כמה מהם יושבים מספר פינגווינים. נראים כמפליגים לשום מקום. שלג קל יורד על הסיפון, אך נמס מיד. שיא הקיץ בחצי הכדור הדרומי.

 

לקראת הצהרים, הקדמנו להגיע אל איי אורקני הדרומיים (South Orkney Islands). החוקרים העניקו להם את השם הזה, כי הם נמצאים באותו קוו רוחב בהם נמצאים איי אורקני שבסקוטלנד,. למרות המרחק הזהה של האיים, בשני חצאי הכדור, לקטבים, האקלים שלהם שונה בתכלית. בעוד שאיי אורקני נהנים מהשפעתו הממזגת של זרם הגולף, איי אורקני מוקפים בזרם אנטרקטי קר.

 

 

 

 במקום נמצאת תחנת המחקר הארגנטינאית Orcada. זו תחנת המחקר הוותיקה ביותר באנטארקטיקה והיא פועלת ללא הפסקה במקום מאז הוקמה ב-1903 על ידי המשלחת הסקוטית לחקר אנטארקטיקה. הגענו בחג המולד וצוות הספינה החליט שלא להפריע את מנוחתם בלילה שלאחר השתייה של אמש. חברים שביקרו כאן ספרו שנהנו מהכנסת אורחים ומחותמת "אנטארקטיקה הארגנטינאית" שהוטבעה בדרכונם. בנוסף לארגנטינה, עוד שבע מדינות תובעות בעלות על חלקים מאנטארקטיקה, אולם אמנת אנטארקטיקה מ-1959 אינה מכירה בתביעות אלו ואנטארקטיקה היא ארצו של אף אחד

 

עצרנו ב-Coronation Island. מזג האוויר סוער ומחייב משנה זהירות. אנו מונחים להחזיק היטב, בשתי ידיים במעקה, כדי שלא להחליק ממנו אל המים. סירת הזודיאק מתנדנדת בפראות, אני מחליק על קרקעיתה, מתיישב, תוך שהשלג חובט בפני. מתברר ששלג בקיץ ועוד רטוב, הינו תופעה חדשה, תוצאה של התחממות כדור הארץ, דבר שמקשה על הפינגווינים למצוא מזון ובדיעבד מפחית את מספרם.

 

כעבור שעה קלה, הגענו למפרץ נהדר, מוקף סלעים מטמורפיים, פסגות מושלגות ושלוגיות גדולות על המדרונות. הסלעים מכוסים בחזזיות כתומות, שהשלג שירד עליהם ומשווה להם מראה של עוגה רב שכבתית.

 

 

אנו מטפסים בזהירות בשביל הבוצי. השלג כיסה את הסלעים בלבן ופתיתים קטנים הצטברו על פלומות הגוזלים. האירופאים שבספינה עלצו, קיבלו מתנת שלג לכבוד הכריסטמס. הפינגווינים מתבוססים בתוך גואנו (לשלשת עשירה בזרחן), דבר המוסיף ריח לקוקטייל החושים.

למרגלות הסלעים טחב ירוק, שרגלינו שוקעות בתוכו ומסביב עשרות ואולי מאות פינגווינים ממין אדלי (Adelei), שהוא אחד משני מיני הפינגווינים (המקננים אך ורק על חופי היבשת עצמה או ממש ממש סמוך לה המין השני הוא הפינגווין הקיסרי). פינגוויני אדלי נבדלים מאחרים בראשם השחור, במעטה נוצות לאורך המקור ובטבעת לבנה סביב עיניו, שדומה ומוסיפה נופך "מכובד" לחזות האנושית שלו.. פינגווין מיוחד זה זכה לשמו המוזר, משום שאחד החוקרים, מאוהב כנראה, העניק לו את שמה של אשתו. מזלנו שבאנו בעונה זו של השנה, בחודש פברואר, יעזבו את המקום וינדדו לים רוס (Ross), שבצדה השני של אנטארקטיקה.

 

 

 

 

לצד העופות הבוגרים נראים גוזלים שחורי פלומה, שגדלו במהירות והוריהם בקושי מכסים עליהם. מעליהם מקנן חמסן (Skua) וממתין לשעת כושר, כמו חרב דמוקליס מעל ראשם. במקומות רבים נראים שני פינגווינים, קדים זה מול זה, בקולות. הם מחליפים משמרת על גוזלם. לא הרחק משם ראינו זכר מותח את צווארו ומגרגר, מזמין נקבה להזדווג עמה. כאילו אין שלג בחוץ וכאילו הקור לא צורב את האצבעות וקצה האף וכול מה שגלוי.

 

לאחר ששבנו לספינה והפשרנו, ולאחר שהעננים האפורים נדחקו מפי תכלת השמים, ראינו גושי קרח ענקיים, שנולדו במשטחי קרח ענקיים של ים שקפא. הקירות הלבנים בהקו באור השמש, החריצים בלטו בגוונם הכחול, השלג לא נמס על הסיפון. השמש כאן מזייפת. מקרינה קור.

 

 

אני יושב בסלון המוגן, מרגע לרגע מציץ אל הכפור, מתקשה להיפרד מהקרחונים שיחד עם השמים נצבעים בכתום. מצפה בסקרנות לבאותץ עוד מעט, מחר בבקר.

 

. בשעת בוקר מוקדמת אנו גולשים לסירות הזודיאק ושטים לאי הגעשי  Paulet, בינות לגושי הקרח הצפים, שעל רבים מהם נראים פינגווינים. האי הקטן הוא הר געש,  אך למרבה ההפתעה, על החוף נראים גושי גרניט מנוקדים, שהובאו לכן עם הקרחונים. החוף, הגבעות, המדרונות, הכול מכוסה באלפי, עשרות אלפי פינגווינים ממין אדלי. הפינגווינים הידסו לעברנו בהליכתם האנושית. דימיתי לרגע לראות כינוס עולמי של אלפי נזירות. למרבה המזל הם לא שמעו או לא הבינו את ההנחיות שלא להתקרב למרחק של יותר מ-5 מ', כך שאפשר היה לצלם אותם בקלות יחסית. הם עמדו צפופים זה לצד זה, כשהם מסוככים על אפרוחיהם, אפורי הפלומה, או דוחסים מזון לתוך מקורם הפעור. אנו מתקדמים במעלה ההר, אל הבקתה שבנה קפטיין לרסן הנורווגי, עבור עשרים אנשיו, כאשר המתין לגיאולוג והחוקר נורדנשלד (Nordenskjold), שחרפ באי השלג (Snow Island). הבקתה נהרסה במהלך השנים, על ידי דובי הים שטיפסו עליה, אבל אפשר לנסות ולדמיין כיצד עשרים אנשים נדחסו שם. הפינגווינים מהפנטים את כולם. העיגול הלבן סביב עינם משווה להם מראה חוקר, סקרן. היחידי שאינו שת לבו לפינגווין הוא סלומון, הפרופסור ההולנדי לגיאולוגיה שבוחן את המינרלים בזכוכית מגדלת. בעודי מסדר את החצובה, מנסה לכוון את המצלמה לקבוצת פינגווינים, סלומון מבטל בידו את "הפסולת האורגנית" ומראה לי את גושי האוליבין בתוך הבזלת.

 

 

 

 

 

עוד כמה מטרים ואנו בלוע הגעשי,  שבתחתיתו מים מתוקים. לרסן וחבריו נאלצו לשתות ממנו וכדי שלא לחוש את טעמו של הגואנו, עשו מהם מרק. למזלנו איננו נדרשים לטעם המים, אלא להתפעלות מהחיזיון. האגם הקטן קפואים, גושי קרח צפים על פניו, פינגווינים נעים במהירות מצד לצד. אגדה.

 

משם, חזרה אל החוף.  השביל הצר עובר במרחק של מטר אחד מהפינגווינים. הם מתבוננים בנו בסקרנות. כמה מהם נבהלים ורצים אל הים הבטוח. הם שוחים במהירות, תוך כדי קפיצות מעל המים. מתחת להורים הדוגרים נראים גוזלים בגילאים שונים. כמה מהם כבר גדולים יחסית ועומדים לצדם, בולטים בפלומתם הרכה, אחרים גזולים של ממש. אנו הולכים והולכים והשטיח החי אינו נגמר. על צוק לצד הדרך מקננים קורמורנים כחולי עין. כמה המהם עפים מעל ראשנו בעצבנות. מעופם מזכיר במקצת את זה של הברווז, אלא שהוא איטי יותר, מסורבל יותר. גוזל בודד של קורמורן, גדול יחסית, יושב על הרצפה. לפתע עט אליו חמסן ומנסה להפחיד אותו בכנפיו. כנראה שהוא גדול מדי עבורו. חמסן אחר אוכל להנאתו פינגווין, שלפי כמות הדם המכסה את הגופה, הוא מת לפני שעה קלה. חבורה של פינגווינים מגיחה מן הים ומטפסת בזריזות על ההר. קשה לדעת לאן להסתכל קודם, אל המדרון המנוקד כולו בשחור ולבן? אל ההורים המחממים את גוזליהם? אל הקורמורנים והחמסנים אשר ממעל? אל גושי הקרח הנהדרים? על החוף בסמוך לנו, שוכבת נקבה של כלב היום וודל (Weddell), כנראה הרה. היא נראית אדישה לגמרי לנוכחותנו, כמו לקור.

חזרה לנקודת המוצא, רוח קרה מנשבת, צורבת את הידיים והאף. אני יוצא עם המדריך כריס לסיור בזודיאק בין הקרחונים. כריס מצביע בהתלהבות על הקווים האלכסוניים המשורטטים על גושי הקרח, המלמדים אותנו שהקרחון התהפך כמה פעמים במסעו בים. הם נראים כפסלים, או כאלמוגים הזוהרים בכחול. מעלינו מזדקר קרחון ימי לגובה. הסירה נראית לידו כחגב.

 

 

 

 

 

חזרה לשגרה הנעימה של הספינה. מבעד לחלונות נשקפים גושי הקרח, מימין פס חום של סלעים ומעליו קרחון הגולש ממנו בלשונות לבנים. בכול רגע מפנים את תשומת לבנו למשהו אחר. הנה, לובודון הסרטנים (Crab eater Seal) רובץ על הקרחון, הנה יסעורי שלג מרפרפים בכנפיהם מעל גוש קרח ענק. מזג האוויר משתנה חליפות. אנו חולפים ליד הר געש, הנראה ברור על רקע השמים. עוד רגע חולף והוא מכוסה עננים. צדה השני של הספינה דווקא מואר, כמות הקרח ממלאת את האופק. זוהי אנטארקטיקה במיטבה. אנטארקטיקה של החלומות. הקרח שהרתיע את קפטיין קוק, ממלא את לבנו בהתפעלות. השמים מתבהרים מרגע לרגע, השמש, שקודם הציצה אך בקמצנות נחשפת במלוא הדרה וקרניה צובעות את הקרח בגוונים כחולים נהדרים. הים חלק כראי ממש. ללא גל קטן, ללא אוושת רוח. באופק פסגות מושלגות, העננים משרטטים בשמים קווים הנראים כלקוחים מלוחו של צייר מודרני. בכול רגע אני מזנק, לובש את בגדי תוך כדי תנועה, משמיע כמה קריאות התפעלותה מחרידות את הנוסעים האירופיים המופנמים, מצלם ללא הרף וחוזר ללובי. ההתרגשות גדלה והצהלה כללית.

אחר הצהריים הגענו ל-Browne Bluff. התרגולת רגילה: לובשים בגדי חוף, מגפיים, חגורת הצלה, ירידה לזודיאק ים דרך גשר מיטלטל מהאניה, הפלגה מהירה לחוף, וירידה "רטובה", היינו לתוך המים. עצרנו למרגלות סלע ענק, בקצה של קלדרה (מלשון קערה) ענקית. ההרים סביב סביב הם שרידיו של לוע געשי שקוטרו למעלה מ-20 ק"מ. הר הגעש התפוצץ מתחת לקרחון ואני מנסה לדמיין את גושי הקרח עפים באוויר ואת הכמות האדירה של השלג והבוץ הגולשים מטה. מעל החוף הזדקר קיר בצבע חום צהבהב ולמרגלותיו גושי אבן ענקיים, שצבעם חום צהבהב. השמש האירה בזווית מתאימה, קרניה הבליטו את גווני הסלע על שכבותיו ואת הקרחונים שמסביב.

 

 

 

 

 

 

פסענו במעלה המורנה הקרחית, הסחף שהותיר אחריו הקרחון, המצבה שמלמדת כמה ענק הוא היה, טרם שהתחיל להפשיר ולסגת. היתה זו עליה תלולה להפליא, אך מכול זווית נשקף נוף רחב יותר של המפרץ הנהדר, של הקרחונים שצפו במימיו ושל הרי הגעש שברקע. השמש קפחה ממעל ומצאתי את עצמי מזיע, למרות שלגופי לבשתי חולצה תרמית דקה בלבד. מראש המורנה נשקף נוף מופלא של הקרחון, משטח לבן ענק, מחורץ להפליא, שפלגים קטנים זרמו מעליו. שביל לא היה בנמצא. בדרך כלל, כך למדנו מכריס, השלג נמס וניתן לדרוך על שכבה עבה יותר של חומר בלית, אלא שעתה, בתחילת העונה, רב השלג והמדרון חלקלק להפליא. ירדנו בקבוצות של עשרה, צמודים זה לזה, כדי שאם חלילה תדרדר אבן, לא תספיק לתפוס תאוצה טרם שתפגע בנו. הקרחון היה מכוסה בשלג , כך שהלכנו על גבו בנוחות יחסית, כשמעת לעת אנו צופים בסדקים עמוקים, בצבע כחול מאיים. עומקו של חריץ כזה כמה עשרות מטרים. הסטטיסטיקה אינה נותנת יותר מכמה דקות למי שאתרע מזלו להחליק פנימה. משפת הקרחון נשקף נוף נהדר של זרבובית הקרחון, קיר ענק, בצורת בננה, שנפל בתלילות לתוך המפרץ. בכמה מקומות גדלים בשלג צמחים זעירים וצובעים קטעים ממנו בירוק או באדמדם.

 

 

 

 

 

 

חזרנו לחוף, תוך טיפוס על הבולדרים. טיילתי לאורך המפרץ, מביט בהשתאות בסלעים הענקיים ובפינגווינים הרבים שאצו על קוו המים. חלקם ניקרו קרחון גדול ואחרים התרוצצו בחוסר מטרה. אולי הוטרדו מנוכחותנו. הגענו למושבה ענקית של פינגווינים אדלי, שם האמהות דחפו מזון לפי גוזליהם.  כמה פינגווינים גנטו (Gentoo) שבלטו בכתם לבן על ראשם ובמקורם האדום, רצו לקוו המים ובעקבותיהם גם אני, כדי להספיק לסיבוב על זודיאק במימי המפרץ. הקרחונים דמו לאלו של הבקר, אלא שהפעם הוארו בשמש ובהקו על רקע השמים או הסלעים. פה ושם נראו פינגווינים רצים עליהם ומתבוננים בנו בסקרנות, במקום אחר נראו קופצים אל המים או עולים מהם בזריזות מפתיעה. השייט הרוסי שלנו מכוון לעבר פסל קרח זקוף, שנראה כאדם זקן מתפלל, מזווית אחרת הוא הזכיר דווקא אבר מין זכרי ועורר צחקוקים. אנו מסובבים גוש קרח נוף, שדה האופק שלנו מתמלא לפתע ביסעורי כף. ששה, שבעה, שמונה, שנים עשר יסעורים .

 

עוד שיא משיאי הטיול.

 

בערב, השמים התבהרו לחלוטין ומולנו צפו מגדלי ענק שנראו כעוגות קצפת ענקיות. המים חצבו בהם מגדלים ומערות ולתוך הכוכים נכנסו יסעורי שלג. המים שצבעם כחום עמוק, למעט רצועה כחולה דקה סביב הקרחון, הצחור של הקרחון ותכלת השמים ממעל..

 

 

 

 

 

 

בקר המחרת נפתח בהפלגה, בין איים מצד אחד ליבשת מצד שני. מעונן ואנו מקווים לשיפור במזג האוויר אנו עוברים במעבר צר יחסית, בצדו המערבי של חצי האי האנטרקטי. משמאלנו היבשת ומימיננו האיים. הספינה מפלחת את הגלים בתוך הלבן הלבן העצום הזה. הנוף שונה מזה של אמש. פחות קרחונים צפים ויותר רכסים מכוסי שלג עולמים. מצד אחד רכס רב יופי, כולו מושלג, הסלעים נראים כגושים בצבע שחור החום, המנמרים את השלג, למרגלות ההרים גושי קרח ענקיים. אצבעות גרניטיות חורצות את מעטה הלובן הבוהק להפליא. בצד השני, איים קטנים, הרריים אף הם. אני מתבונן סביב. עיגול שלם, 360 מעלות של לובן. עולם ומלואו מלא יופי. בשלב זה כבר נגמרו לנו שמות התואר. כמה פעמים אפשר לומר "מדהים", "משובב נפש", "עוצר נשימה", "מרגש", "מפעים", "מרטיט", "משגע", מטריף". כל אלו כבר נאמרו, שחקנו את כולם ובכול זאת, המראות עולים עליהם. אפשר להסתכן ולומר שהיופי הזה ממש כואב.

 

 

 

 

 

 

בחוץ השתוללה פנטזיה לבנה כל כך, מסעירה כל כך. הפעם למדתי מהניסיון וכשפרנסואה, הקצין הראשון הכריז שלפנינו לווייתן "גיבן", הספקתי להנציח במצלמתי את זנבו המתהפך, על רקע הקרחונים. אחרי ארוחת הצהרים, השמש יצאה ממחבואה, קרניה האירו לכול עבר, השמים הכחילו, הקרחונים זהרו וסנפירי הלוויתנים השחורים הוסיפו לדרמה נופך משלהם.

 

לקראת הצהרים נכנסנו למפרץ ארוך וצר, שנקרא גם "מפרץ שרלוט", על שמה של אשתו של חוקר בלגי, שהוביל כאן משלחת מחקר. המפרץ התרחב בקצהו, שם עגנו. זוהי Portal Point. המקום היה מעל ומעבר לכול ציפייה, לכול חלום. עיגול כמעט מלא של לובן צחור מצחור. זהו לבן של קצף, של קצפת, ועליה אפילו לא גרגר חום אחד. פה ושם כמה כתמים חומים של סלעי גרניט, אבל על השלג הרך לא נמצא אפילו אבק. לא יכולתי לחדול מלהסתכל. לכול קרחון צורה אחרת. כאן הוא גולש לקו המים, שם הוא מתנשא מעליהם במצוק, כאן נכנס חצי אי יפהפה לתוך המפרץ, אני מתבונן במטיילים שהקדימו אותי והנה, הם כבר מטפסים על השלג. המדריכה אלי מתחילה להשיט את ספינתה למקום העגינה, לפתע היא מזהה משהו. "לווייתן" היא צועקת".

 

 

 

 

 

 

לפנינו נתגלה סנפיר שחור והיא שואגת: "לווייתן גיבן" (Humpback), מלאת התלהבות היא מכוונת את הסירה למקום בו נראה קודם. אנו מתחילים לנוע בעקבותיו. ניתן לראות את העיגולים שהוא מסמן במים.  מעל המקום בו נראה, נותרו רק עיגולים של מים. לפתע, מצד שני של הסירה נראה גבו, קרוב כל כך. הנה הוא מתחתינו. עוד רגע יהפוך את הסירה. היא מכוונת את הזודיאק לכיוונו, והלווייתן פורש את זנבו, כאילו לפי הזמנה, עם קרח עולמים ברקע. אנו ממשיכים לחפש. חמש סירות סביב הלווייתן, כמו בשמורת מסאי מארה שבקניה, כשמגלים נמר שטיפס על עץ. מולנו עוגנת הספינה, עטורה הרים מושלגים, כמו בתמונת פרסומת מנצחת. המשכנו לשוט בתוך הכעך הלבן הענק, ירדנו לחוף של סלעי גרניט שהוחלקו ושויפו על ידי הקרחונים, נעלנו סנדלי שלג גדולים והחלנו מבוססים בשורה ארוכה. מראש הגבעה נראה צדו השני של חצי האי, שלוחה שקטה של ים שההרים המושלגים השתקפו בה כבמראה. למרגלותינו להקה של שחפים שחורי גב ומולנו, 360 מעלות של יופי. הגבעה מתעקלת כמו סהרון חולי, אנו מטפסים נזהרים שלא להחליק. אני מטפס כשאני לבוש בחולצה דקה בלבד ועדיין מזיע. פושט את חולצתי ונהנה מליטופי השמש. מראש ההר מבט מלא על המפרץ, על גושי הקרח הימי הנראים כשולחנות ענק, על הקרחונים הכחולים שהמים היטיבו לגלף בהם צורות יפות כל כך. בדרך חזרה מצביע כריס על חלקו של הקרחון שעד לפני יום או יומיים היה שקוע במים, המים הצלולים והקרינה החזקה הם כר גידול נהדר לסרטני קריל ואנו מזהים אותם לפי צבעם האדמדם. בעליה לספינה קיבלה אותנו קתרין בחיוך רחב ובכוס שוק חם מהול ברום. אי אפשר היה לצפות ליותר מכך.

 

 

 

 

אנו פונים אל צדו המערבים של חצי האי פאלמר. הנוף שונה בתכלית. הקרחונים הצפים התחלפו באחרים, האור מאיר על ההרים בזוית שונה ומעניק להם מראה אחר. קשה לחשוב על הפלגה מרשימה יותר. אנו יושבים בלובי, משוחחים, מחליפים רשמים. אני מנסה לסדר את התמונות, אבל בכול רגע מתגלה משהו חדש. עוד הר מחודד שפסגתו עוטה קרח, עוד קרחון ענק שפסים כחולים חרוצים בו לאורכו, עוד רסס קרח שמכסה את המים בשכבה בגוון של קרם. קרחונים ימיים שטוחים, קרחונים יבשתיים הנראים כמגדלים. הרוח פסקה לגמרי והנה, כמה פסגות משתקפות במים. אנו נוסעים צפונה. הפעם הייבשת מימין והאיים משמאל. בתווך, מים שקטים, חלקים כמראה. השמש מאירה באלכסון מאחורי הרכס נראים הרים גבוהים יותר, ועוד אחד ועוד אחד. בכמה מדרונות נחשף סלע האם, שרק מדגיש את שפע הלבן שסביבו.

 

22:30. השמש שולחת קרניים אלכסוניות של אור רך, התופר לעננים שולי זהב. גם השמים נצבעים בגוונים חמימים והקרחונים זוהרים בגווני צהוב. אני עולה לסיפון העליון, הרוח הקרה צורבת את פני. כדור שמש ענקי בפאתי מערב. מנסה למצות כמה שיותר מהיום היפה הזה, שאין רבים כמותו.

 

 

 

 

 

 

למחרת בבקר, אני משכים לנדנודים חזקים של הספינה. יצאנו מהמעבר הימי המוגן בין האיים. חצי האי פאלמר מאחורינו ואנו עושים את דרכנו לאיי שטלנד הדרומיים. לאט לאט שקט הים מזעפו. מסתבר שהגענו לאיי שטלנד הדרומיים, שהיו מכוסים בערפל. קבוצה זו מורכבת מאחד עשר איים עיקריים ועוד כמה עשרות איים משניים הנמתחים בכוון דרום-מערב – צפון-מזרח לאורך כ- 540 ק"מ מעבר למיצר ברנספילד, המפריד בינה לבין חצי האי פאלמר; הקצה הצפוני ביותר של יבשת אנטארקטיקה. האיים מהווים כך את ה"משמר הקדמי" של אנטארקטיקה בכוון מיצר דרייק וארץ האש והם מהווים בקיץ יעד פופולארי מאוד לספינות התיירים, משום שהים שבקרבתם מפשיר מוקדם יחסית, משום שהם  קרובים יחסית לנמל המוצא באושואיה, בשל השפע הרב של בעלי חיים המקננים בהם בתקופה זו והנופים המרהיבים שלהם המשלבים סלעי געש שחורים, צמחיה אנטרקטית ירוקה-צהובה, קירות קרח תלולים ופסגות מושלגות בלבן. נכנסנו לתוך לועו הצר של האי הגעשי “Deception Island”. בעבר היה נדמה שמדובר באי סגור, עד שהתגלה הפתח. אולי משום כך זכה לשמו "אי התעתועים". מדובר בהר געש שהתפוצץ, כמו ת'רה שבמזרח האיים הקיקלדיים ביוון. בכניסה נראו סלעים צהובים, קדומים יחסית, אם כי הקירות היו בנויים מסקוריה אוורירית וחדשה יחסית.

 

הר הגעש הזה מוגדר כיום כ-"רדום", מאחר וההתפרצות האחרונה שלו אירעה בסוף שנות ה-60 של המאה שעברה ופעילות סיסמית עדיין נרשמת בו . הלוע המלא כיום במי הים מהווה נמל בטוח ושקט לאוניות מאחר והוא נשמר בצורה מעגלית כמעט מושלמת שהכניסה אליה אפשרית רק דרך מעבר צר ברוחב של כ- 200 מטרים.

 

 

 

 

 

 

הנמל הבטוח של האי משך אליו מראשית הנוכחות האנושית באנטארקטיקה ספינות רבות שמצאו בו מעגן נוח, ועל חופיו הוקמו במרוצת השנים מספר תחנות קרקעיות שאוישו במשך כל השנה. ההתפרצויות הגעשיות של המאה הקודמת הביאו לסגירת רוב הפעילות, ורק תחנת מחקר ארגנטינאית פעילה כיום בחוף הצפוני של האי וגם היא רק בקיץ.  המדריכה ויקטוריה מצביעה על שרידי משחטת לווייתנים מראשיתה מאה העשרים. הפולקלור מספר שבימים ההם, ניתן היה לחצות את המפרץ בהליכה, על גבם של לווייתנים. מי הים, כך מספרים, היו אדומים מדמם.

 

 ירדנו לחוף השחור והחלנו ללכת בקצב מהיר לתוך הלוע. מבוססים באפר הוולקני המרשרש תחת רגלינו. ההר הזה עשוי כולו מחומרים פירוקלסטיים (מילולית: "חלקיקי אש") ומשום כך הוא קיבל צורה קונית יפה. בתחילה קשה היה להבחין ביופיו של האי. רק לאחר שטיפסנו מעט, בתוך הקלדרה –  קערה ענקית שנוצרה מהתמוטטותו של ההר פנימה –  נתגלה לפנינו האי במלוא הדרו. הגענו ללוע קטן והבחנו סביבו באבנים צהובות, זקנות במיליוני שנים מהטוף שמסביב. מסתבר שבהתפרצות נעקרו אבנים מלמטה, מדפנות התא ויצאו החוצה יחד עם הטוף החדש.  הקרקע שחורה להפליא, השלג בוהק בצחורו, האגמים הקטנים אפורים והשמים המעוננים מעניקים לנוף תחושה של משנה קסם.

 

 

 

 

 

 

אנו ממשיכים לשפת הלוע הגדול, שייתכן ונוצר בהתפרצות האחרונה, ב-1970. אנו מתרחקים מעט לבל נחליק פנימה. הליכה יפה על המצוק הרך, מול נוף קסום, "איסלנדי" באופיו, שחור מטוף ולבן מקחר, אלא שלראות נוף כזה באיסלנד צריך ללכת ימים, וכאן אנו מול החוף.  עוד טיפוס קל, ואנו מגיעים לנקודת נוף נוספת, המשקיפה על עוד לועות געשיים, עוד אגמים זעירים, עוד שלג מכוסה בגרגירים שחורים. ממשיכים ללכת, שיכורים מיופי, פוסעים בנוף "ירחי" לחלוטין, לפנינו פינגווין פס הסנטר. כמו לפי פקודה מגבוה, אנו מסתדרים בטור, לבל נפריע לו לנוע. הוא מתבונן בנו בסקרנות ואנו מצלמים בהתרגשות. לפעמים פינגווין אחד מסעיר יותר מאלפים. מבט על הקלדרה כולה, עם ספינתנו בתווך, כשבצד נראות סירות הזודיאק. אנו מחליקים על המדרון, משתדלים לרדת בנתיב אחד. הטוף הבוגדני מושך אותנו מטה מטה. אנו גולשים לערוץ מלא שלג והופ, אנו בחוף. פינגווין גנטו פוסע מעדנות. לרגע נבהל והופך אלינו את גבו. הרוח שורקת. עוד רגע אנו בזודיאק , עוד רגע חזרה בספינה עם כוס שוקו חם, מתבוננים בנוף, אבל הפעם, מוגנים מקור על ידי זכוכית.

 

אחר הצהרים הגענו לנקודה האחרונה: מפרץ חצי הירח (Half Moon Bay). מזג האוויר לא מזהיר, אבל סביר. רואים את מורדות ההרים המושלגים הסוגרים על המפרץ. מעת לעת מציצה פסגה מושלגת מעל העננים. האי טרשי, בנוי כולו מסלעים מטמורפיים, שבמהלך השנים נחדרו על ידי חומרים מגמתיים, אלה התבלו מהר יותר והשאירו בדרכם חריצים ארוכים. ליד החוף סירת עץ שהיתה שייכת מן הסתם למגלים או לציידים.

 

 

 

 

על האוכף ממול, תחנת מחקר ארגנטינית (Teniente Camara station). התנאים ההופכים את איי שטלנד ליעד מועדף על ידי ספינות תיירים, יפים גם לתחנות מחקר של מדינות שונות המאוישות בדרך כלל רק בקיץ. המדריכים טוענים כי המחקר הוא כנראה מסווה לנוכחות צבאית, חלק מהתביעה הארגנטינית לחלקים באנטארקטיקה.

 

אנו מטפסים אל להקה של פינגוויני פס הסנטר. חלקם דוגרים, חלקם קוראים לבן הזוג להחליף משמרת. ניתן היה לראות את הגוזלים נעים באי נוחות, יוצאים מתחת להורה התורן ובורחים פנימה מפניה קור. הלכנו על מיצר יבשה קטן, שהיה מכוסה בחלוקי גרניט שהגיעו עם הקרחון. ייתכן שזוהי נקודת המפגש של שני קרחוני ענק, שפעם גלשו הנה וכיום הם נמצאים מעבר למפרץ. על סלע גדול מעלינו דגר שחף, על שלושה גוזלים. הוא שמר עליהם לא רק מחמסנים אלא גם מבני מינו. המדריך ברנט בדק חומר שהוקא על ידי שחף וגילה בו סימנים לגוזל, של שחף אחר. לאחר שצפינו בכמה פסגות מושלגות שבצבצו מעל לשמיכת העננים, עברנו לצדו השני של המיצר, שם נאלצנו להתבוסס שעה ארוכה בשלג עד שהגענו לכלבי ים מסוג וודל, שלמרבה האירוניה נקרא על שמו של צייד כלבי ים. לפחות שמונה או תשעה ששכבו בשלג באפס מעשה. בים הם יודעים להיות מהירים וטורפים חזקים, אבל כאן, בייבשה, שכבו בעצלות. מעת לעת התמתח אחד מהם, נפנף בסנפיריו, מתח את צווארו ולאחר שסיים את ההצגה, חזר לתנומה.

 

 

 

 

כלב הים וודל ( – (l (Leptonychotes weddell ניתן לזיהוי די קל הודות לראשו הקטן יחסית לגופו, פרצופו מתאפיין בפה המתעקל כלפי מעלה במעיין חיוך תמידי, אף קטן ושערות שפם קצרות. הגוף מנומר בכתמי כסף על רקע כהה בגב ובהיר בבטן. אורכו בין 2.5 ל-3 מטר, די קטנים. הנקבות גדולות קצת יותר. משקלו בין 400 ל- 600 ק"ג. זהו היונק הדרומי ביותר בעולם! חי כמעט באופן בלעדי באזור הים הקפוא ומגיע בתפוצתו דרומה עד למעלת רוחב 78˚ דרום. בחורף הוא אינו נודד צפונה אלא נשאר באזור האנטרקטי, כשהוא מבלה את רוב זמנו מתחת לקרח במים החמים יחסית, ועולה באופן סדיר לנשום דרך פתח נשימה בים הקפוא אותו הוא שומר נקי מקרח בעזרת שיניו. כתוצאה מפעולה זו שיניו מאבדות מחוזקן, נשברות ונופלות, עובדה הגורמת לקיצור חייו – הוא חי לא יותר משתים עשרה עד עשרים שנה, קצר מאוד יחסית לכלבי הים האחרים שחלקם מגיע לגיל ארבעים.

 

 

 

 

כלבי הים וודל שוחים עד כ- 20 ק"מ מסביב לחורי הנשימה בחורף, וכ- 100 ק"מ מסביבם בקיץ. הם צוללנים מעולים הניזונים בעיקר מדג הקוד האנטרקטי הגדול (1.5 מטר אורך, 75 ק"ג) אותו הם צדים בעומק של כ-500 מטר! הם יכולים להגיע בשחייה חרישית עד למספר סנטימטרים מהדג בלי שזה חש בהם. בנוסף הם אוכלים קריל, דיונון ושאר יצורים ימיים קטנים. הם אינם מסוכנים לבני אדם. ידוע רק על מקרה תקיפה אחד, בו כלב ים וודל גרר למצולות חוקרת שצללה אל מתחת לקרח.

 

הרוח הלכה והתחזקה, הטמפרטורה צנחה ואנו שבנו לספינה. פושטים את בגדי החוף, חולצים אתה מגפיים, זו הפעם האחרונה. אנו מתרכזים בלובי, צופים באיי שטלנד שמוארים בקרני שמש אחרונות. הכול שקט. הים בינתיים רגוע, עד שיצאנו למיצרי דרייק, שכולם שם החלנו לחוש את פגיעתו של הים. לא עזרו קרני השמש שזרחה במלוא עוזה ולא השמים שהיו תכולים להפליא. מחלונו של הלובי נשקפים עשרות יסעורי כף, אך קשה היה ליהנות מהם. הסיפון נסגר בגלל הגלים העזים, כך גם החלונות המערביים. משם באים הגלים העזים יותר. הספינה משייטת על הגלים הגדולים, ואנו מרגישים כמו בלונה פארק, אלא שהגירוי חזק ואינטנסיבי מדי. אנשים מתנדנדים במסדרון, אוחזים במעקה, נזרקים לצדדים. נראים כשיכורים. הכסאות בחדר האיכלה נזרקו מצד לצד, היו כמה שנחבטו על ידי התנודות העזות. רק כעבור יום נוסף, כשנכנסנו לתעלת ביגל שמדרום לארץ האש, יכולנו לסכם לעצמנו, שהיה כדאי