גילי חסקין
ערך: גילי חסקין
תודה לגדעון ביגר על הערותיו.
המטייל בסרביה או בבוסניה, נדרש לדמותו הססגונית, הגאונית ולעתים שנויה במחלוקת, של במאי הסרטים המפורסם, אמיר קוסטריצה (Emir Kusturica).
זהו אחד הקולנוענים הנחשבים באירופה. הוא יותר מכך, הוא אחת הדמויות הבוסניות המפורסמות ביותר בעולם, גם אם הוא חי בסרביה כבר הרבה שנים. לכן, גם אם זה נשמע אנכרוניסטי, ניתן להגדיר אותו כ"יוגוסלבי". כנראה אחד המעטים שעדיין חשים כך.
ראו באתר זה: תולדות יוגוסלביה
מאחורי אמיר קוסטריצה, משתרכת שורה ארוכה של פרסים – דקלי זהב, אריות זהב ודובי כסף – שכמותה יכולים להציג רק מעט מיוצרי הקולנוע הפועלים כיום. סרטיו "מסע העסקים של אבא" ו"מתחת לפני השטח" ("Underground") זכו בפרס הגדול בקאן ב-1985 וב-1995, באפריל 2005 הוא חזר לקאן, כדי לשמש נשיא חבר השופטים היוקרתי ביותר בעולם הקולנוע.
הוא גבר גדל גוף. בגובה של 1.92 מ' ובעל כתפיים רחבות. יש לו מוניטין של מי שנקלע לקטטות, למרות זאת, עיתונאים המראיינים אותו, טוענים שהוא עשה רושם אבהי ועדין. לפעמים יש בו משהו שמזכיר להם "אציל פיאודלי נדיב".
קוסטריצה מנהל קריירה הכפולה. קודם כל כבמאי מוכשר וגם כמנהיג להקת הרוק "נון סמוקינג אורקסטרה" שמשלבת רוק עם מוזיקה צוענית. ההופעות שלהם כוללות נגינה על כינורות באורכים משונים. הוא מביים את הקליפים של הלהקה בעצמו, מלחין את השירים ומנגן גיטרה בס. מזכיר מאד את הילד שהקים להקת רוק במתנ"ס ,בסרטו הראשון "דולי בל" .
קוסטוריצה יליד 1954, היה הילד היחידי, במשפחה מוסלמית חילונית בסרייבו, בירת הרפובליקה היוגוסלבית בוסניה-הרצגובינה. כבר בגיל 17 השתתף בסרט אודות הפרטיזנים היוגוסלביים, שהפיקה המדינה היוגוסלבית. את הסרט ביים חג'רודין שיבה קרבאק (Hajrudin "Šiba" Krvavac,), שהיה חבר של אביו של קוסטריצה. בגיל 18 עזב קוסטריצה לפראג, כדי ללמוד בבית הספר הצ'כי לקולנוע, FAMU. אחת הסיבות לכך, היתה חששם של הוריו, מהעניין שגילה אמיר הצעיר, במעשי קונדס פליליים.
הוא החל את הקריירה שלו כבמאי בטלוויזיה היוגוסלבית. ב-1981 יצא לאקרנים סרטו העלילתי הראשון "זוכר את דולי בל?" (Do You Remember Dolly Bell)?, אשר זכה להצלחה כבירה וזכה בפרס היוקרתי "אריה הזהב", בפסטיבל הסרטים של ונציה[1]. הסרט הוא סיפור התבגרותו של נער, סולן בלהקת הבידור של המתנ"ס העירוני, בסרייבו של שנות השישים. בתקופת שלטון הברזל של טיטו. בבית שולט האב הסמכותי, קומוניסט אדוק. את מרידתו עורך הנער דרך המוסיקה המערבית ובסיוע של זונה צעירה לה הוא מתמסר בכל מאודו. בגיל 40 הוא כבר זכה ברוב הפרסים החשובים שיש לקולנוע להציע[2]. הוא זכה להכרה יוצאת דופן באירופה. במדריד, שם הופיעה הלהקה שלו "No Smoking Orchestra", בפני אולם מלא .בתחילת 2005, שמר סרטו "חתול שחור, חתול לבן" על פופולריות רבה, גם שבע שנים לאחר יציאתו למסכים[3].
מעבר לפעילותו כבמאי, קוסטריצה הופיע כשחקן בסרט "האלמנה מסנט פייר" (2000)[4] של הבמאי פטריס לקונט. בשנת 2002 הוא הופיע בסרטו של ניל ג'ורדן, הגנב הטוב The Good Thief, שבו הוא שיחק בתפקיד נגן גיטרה חשמלית, שכל הזמן מנגן "ריפים" של ג'ימי הנדריקס.
בשנת 2010 הפיק את הסרט האיטלקי "סיפורי מוצרלה", בבימויו של אדוארדו דה אנג'ליס. הוא שיחק בתפקיד אורח בסרט הקולנוע הישראלי "חלום קוסטוריצה" (2013), בבימויו של איל סיבי, שקיבל השראה מסרטיו של קוסטריצה, שאישיותו הססגונית והפרועה קסמה לו והוא הצליח לשכנע אותו, לבוא לישראל ולשחק בתפקיד אורח בדרמה עלילתית, שיביים [5].
ב"חלום קוסטוריצה" ביקש סיבי לשחזר את אווירה השמחה משולחת הרסן של צועני סרביה – ברחובות תל אביב. לצורך כך גייס את חברי הצוות לסצנה מוזיקלית חביבה בה הם נדרשו לגלם נגני להקה בלקנית במרדף אחר אוטובוס – מחווה לסרטי קוסטוריצה. הצלם אמנון האס וסיבי עצמו נדרשו לסיכון חיים של ממש, כשניצבו על מצלמה באמצע כביש מהיר – הכל כדי להשיג את הזווית הטובה ביותר. "התעלמנו מהעובדה שאנחנו מצלמים בתוך אוטוסטרדה ופשוט ישבנו על הכביש" הוא מספר.
ב-2019 הופיע בהופעת קמע[6] בסרט הרוסי "הגבול הבלקני", שבו גילם דמות של סרבי[7].
קוסטוריצה, המשלב בסרטיו מציאות עם דמיון, מחאה פוליטית ובחינת גבולותיו של מוסר המין האנושי, הפך לאדם אשר סרטיו מזוהים עם המוזר והחריג ולא לחינם כונה "הפליני הבוסני". הוא עוסק באנשי השוליים, לרוב צוענים, שחיים את חייהם ומחפשים להשיג הרמוניה. רוב גיבוריו שואפים להגשים חלום, שלו שני חלקים: הראשון, להיות עשירים ולחוות את החיים כמו באמריקה, והשני, להתאהב, להתחתן ולסיים את החיים.
מסע העסקים של אבא
בשנות ה80, הקולנוע היוגוסלבי היה ייצרן של כעשרים וחמישה סרטים בשנה ,שהופקו על ידי בני מיעוטים שונים. ב-1985 נוצר הסרט הראשון שפרסם את קוסטוריצה בעולם, כמו את הקולנוע היוגוסלבי: "מסע העסקים של אבא", היה יצירה קולנועית שהושגה בזכות חיבור מוצלח ושיתוף פעולה עם המשורר עבדולה סידראן (Abdulah Sidran). הסרט מבוסס על זיכרונות ילדותו של סידראן בעיר סרייבו בשנות הארבעים והחמישים, תקופה סוערת ביוגוסלביה של טיטו בעת שהתנתקה מהשפעת ברה"מ של סטאלין והיוגוסלבים חוו משטר אימים ומשטרת מחשבות. כל מי שנחשד באהדת משטרו של סטלין וה"קומינפורם"[8], שיוגוסלביה הוצאה ממנו, נרדף ואף הוכנס למחנות של חינוך מחדש".
בהקשר זה, יש להזכיר את ספרו של דוד גרוסמן: "בחיים שלי משחק הרבה", המספר את סיפורה של אווה, שחיה מספר שנים במחנה כזה. ראו בהרחבה, באתר זה: תולדות יוגוסלביה)..
עלילת הסרט מתרחשת ביוגוסלביה, שאחרי מלחמת העולם השנייה ומסופרת דרך עיניו של ילד בן שש, ששמו מאליק. אביו מסה (Mesa), ה"דון ז'ואן", נחשד כקשור ל"קומינפורם" ונשלח לעבודת פרך במכרה נידח, לאחר שהעיר באופן רשלני, על קריקטורה בעיתון פוליטי. הוא הגיע לשם בעקבות הלשנה, של אהובתו, כנקמה על שסירב לעזוב את אשתו ולהינשא לה. פקיד המפלגה, ששלח אותו למחנה העבודה, הוא גם גיסו, שנשא את המלשינה לאשה.
הסרט מתחיל ביוני 1950, עם עובדי אדמה מקומיים, השרים סרנדה מקסיקנית כיוון שבטוח יותר לשיר בשפה זו והילדים מטפסים על עצים ומשחקים. הסרט מתרחש מתוך הפרספקטיבה של הילד מאליק, שאמו מספרת לו, כי אביו נמצא במסע עסקים. מאליק גם סובל מסהרוריות כרונית.
לאחר זמן מה, אשתו וילדיו של מסה, מצטרפים אליו בעיר זבורניק (Zvornik) ומאליק פוגש את מאשה (Maša), בתו של רופא רוסי. הוא מתאהב בה, אולם בפעם האחרונה שהוא רואה אותה, היא נלקחת על ידי אמבולנס. בחתונה של זיג'ה (Zijah), דודו מצד אמו מאליק עד לפרשיית אהבים של אביו עם טייסת, שמאוחר יותר מנסה להתאבד באמצעות הכבל המשמש להדחת המים באסלה. דווקא הפרטים הקטנים הופכים את הסרט לקסום. כמו הרגע בו מאליק מתחיל להלך בלילות כסהרורי ולכן קושרים לו חבל עם פעמון לרגל, כמו לעז. בסרט משולבים בהומור כל מיני אלמנטים מהתקופה כמו ליפסטיק צרפתי, ניאגרה ישנה, סיגריה שמשחדת חייל, כדורגל ועוד קצת כמו בסרטי "אסקימו לימון" הישראלי, שהתרחשו בתקופת הצנע. מבקרים ציינו אז שהסרט מאד נועז למדינה ממנו הגיע ויש לקוות שהבמאי עדיין חי[9].
העולם שמתאר "מסע העסקים של אבא", הוא עולם של מיעוט. מיעוט של עניים בתוך עיר, מיעוט של מוסלמים בתוך ציבור של נוצרים. משפחת הגיבור, כמו משפחתו של קוסטריצה, קיבלו על עצמם את דת האסלאם בזמן השלטון העות'מני. דתם, השונה מזו של שניהם, הפכה אותם ליוצאי דופן. הם סוציאליסטים, אך גם מוסלמים וגם יוגוסלביים בני בוסניה. הם אוהבים לשיר, לשתות ולנואף. גדולתו וכוחו של הסרט הוא בתיאור האמין של מרקם החיים השלם: אהבות ובגידות, סביאות משפחתיות, וניאוף בבית הבראה פרובינציאלי. הגברים כרוכים אחרי שתייה, אוכל ומין, אבל נרגשים באמת, רק מכדורגל.
למרות שהפקתו עלתה רק 200 אלף דולר, זכה הסרט בפסטיבל קאן, בפרס "דקל הזהב" והיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר. אמרו שהוא סרט פוליטי, ויש בו ביקורת פוליטית, אבל קוסטוריצה הסביר שהוא קודם כל רצה ליצור סרט על משפחה וכדורגל.
שעת הצוענים
קוסטוריצה התחיל לחפש רעיונות לסרטו הבא. הוא קרא בעיתון ראיון עם צועני שנחטף לאיטליה כשהיה ילד, ושם אומן להיות פושע. הסיפור סיקרן אותו. הוא צלצל למערכת העיתון, יצר קשר עם האיש, פגש אותו ולמד את סיפור חייו. כדי להבין את הצוענים, התחיל להסתובב בגטאות שלהם, בשוק השחור והתאהב בשמחת החיים הפשוטה שלהם. הוא למד את הטריקים בעזרתם היו לוקחים כסף מאנשים.
כשחשב מי ישחק את הצוענים החליט שבמקום לחפש שחקנים שיגלמו את דמותם, הוא ייקח צוענים שישחקו את עצמם. כך נולד הסרט "שעת הצוענים". דני ורט, במאמרו "צוענים בקולנוע", שהתפרסם ב"מסע אחר און ליין", כותב כי, קוסטוריצה הוא ממשיכה של הגישה שנקט הקולנוע המזרח אירופי כלפי הצוענים. מקורות ההשראה לסרטיו כוללים, בין היתר, סרטים יוגוסלביים כמו "פגשתי בצוענים מאושרים" (1967) של אלכסנדר פטרוביץ' , או "הצוענים" (1986) של גוראן פסקלייביץ'. בסרטים אלה מוצאים תיאור ריאליסטי של חייהם העלובים של הצוענים בשולי הכרך הגדול, ו
יחד עם זאת – ניסיון ליצירת פיוט קולנועי לירי.
העלילה בסרטו המפורסם של קוסטוריצה "שעת הצוענים" (1989), מזכירה את עלילת סרטו של פסקלייביץ', שעוסקת במכירת ילדים צוענים לצורך קיבוץ נדבות באיטליה. גיבורו של הסרט הוא פרחאן, נער שניחן בכוחות טלקינטיים [10] ונכד לסבתא בעלת כוחות ריפוי, המצטרף למאפיונר שמנהל רשת קבצנות של ילדים וזנות במילאנו. בסרט זה מעצב קוסטוריצה את הסממנים שיאפיינו גם את סרטיו הבאים: טקסי נישואים, ריאליזם בוטה, קומיות על גבול הוולגריות וקטעי פנטזיה של כלות מרחפות ותרנגולי הודו מעופפים[11]. דני ורט טוען שסרטיו של קוסטריצה חברים במועדון הסרט המופרע….
אחד הגורמים בהצלחת כמה מסרטיו של קוסטריצה הוא המוזיקה הסוערת של המוזיקאי גוראן ברגוביץ' (Goran Bregović), שהתפרסם כמלחין הפסקולים לסרטיו של אמיר קוסטוריצה "שעת הצוענים", "חלום אריזונה" ו"מתחת לפני השטח" הוא כיום אמן המוזיקה הצוענית המפורסם ביותר של ארצות אירופה המזרחית (שבהן יושבים כ־47 אחוז מצועני אירופה)[12].
לצורך הפקת הסרט צולמו, כאלפיים צוענים, מתוכם הוזמנו 120 לאודישנים ו24 מתוכם השתתפו בצילומים כשחקנים. רגעים של חתונות ולוויות שולבו במוסיקה צוענית, הצוענים קיבלו תשבחות על משחקם ואפילו תרנגול ההודו שהפך לכוכב המשנה של הסרט. בשלב מסוים, גיבור הסרט פרחן מנסה להרקיד אותו, ובזמן קצר אחר כך, מנסה להפנט אותו). הסרט זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן[13].
ראו באתר זה: הצוענים
קוסטריצה וסרטיו הפיחו רוח חדשה בז'אנר המוסיקה הצוענית, ונדמה שמוסיקאים רבים ברחבי העולם חבים לו את הקריירה הבינלאומית שלהם. הבולט מתוכם הוא ככל הנראה המלחין גוראן ברגוביץ', המזוהה יותר מכל עם קוסטוריצה אף על פי שהיה אחראי למוסיקה בשלושה מסרטיו בלבד[14]. ברגוביץ' – יליד 1950; לאם סרבית ואב קרואטי, קצין בצבא יוגוסלביה – משלב מוזיקה אתנית צוענית שמקורה בבלקן, ביחד עם מוזיקת רוק מודרנית. שורשיהם הסלאביים של יצירותיו מעניקות לצליליו קוסמופוליטיות ייחודית, הזוכה להערכה בעולם כולו[15].
לא סולח לסרייבו
כבר בסרטיו הראשונים, שהתרחשו בסרייבו, היתה לקוסטריצה הצלחה בינלאומית חסרת תקדים. הוא הוכתר כנסיך העיר, הכוכב התרבותי הגדול שלה ואדם פופולרי להפליא. אולם למלחמה, שפילגה את המדינה, היתה השפעה הרסנית על אהבתו למולדתו. ב-1992 החלו כוחות סרביים, בתמיכת הצבא היוגוסלבי, במסע הפחדה וטרור נגד המוסלמים והקרואטים שבבוסניה. בשעה שמנהיגי הרפובליקה הבוסנית החלו ללכת בעקבות רפובליקות אחרות ולהכריז על עצמאות מיוגוסלביה. כשהקרבות פרצו, חי קוסטוריצה בפאריס. הוא התקשה להאמין שהסיוט שנראה לנגד עיניו במסכי הטלוויזיה, אכן מתרחש.
בסופו של דבר לא היתה לו ברירה, כמובן. עוד לפני שהמלחמה פרצה הוא היה מעורב בכמה עימותים פוליטיים ופיסיים – עם בוסנים שחשבו שהוא לא בוסני מספיק, עם לאומנים סרבים שחשבו שהוא בוסני מדי. מאבקים שגברו ככל שהמלחמה המשיכה. העימות המפורסם מכולם התחולל כאשר קוסטוריצה הזמין את וויצלב ששל, פוליטיקאי סרבי, לאומן קיצוני ומנהיג כוחות פרה-צבאיים, לדו-קרב מולו, בבלגרד. ששל סירב בטענה שהוא אינו מוכן להיות אחראי למותו של אמן בן מולדתו.
הוא נולד בסרייבו, שהיום נחשבת בירת בוסניה הרצגובינה – אבל אז היתה חלק מיוגוסלביה. בתחילת המצור על סרייבו, פרסם קוסטוריצה, על דפי העיתון "לה מונד" תחינה נסערת להצלת עירו. זמן לא רב לאחר מכן, בזזו חיילים מוסלמים-בוסנים, את הדירה בסרייבו שבבעלות הוריו, שקודם לכן עברו למונטנגרו. הם גנבו אפילו את הפרסים שבהם זכה. כמה חודשים לאחר מכן מת אביו מהתקף לב. קוסטריצה טוען ש"המלחמה הזאת הרגה אותו", על כך, יותר מכול, אינו מוכן לסלוח לסרייבו.
קוסטריצה מדגיש שאביו תמיד אמר שהם סרבים. הוא לא התייחס לכך ברצינות, אבל, בסופו של דבר הוא בדק בארכיונים ומצא מסמכים שלימדו אותו, שבני המשפחה היו נוצרים אורתודוקסים סרבים, עד שלפני כמה מאות שנים, בעת שהאזור היה תחת שלטון עות'מני, התאסלמו מרבית בני המשפחה. זה סיפור שכיח בקרב המוסלמים הסלאבים בבוסניה, שמעטים מהם רואים בעצמם סרבים. במדינות של אקס יוגוסלביה, במידה רבה הדת מגדירה את הלאום. רבים סברו שהוא בכלל יהודי, כי סרט הסטודנטים קצר שיצר עסק בילד יהודי בתקופת השואה. (אלון גור אריה מספר, בכתבתו ב-Ynet, כי קוסטריצה הלך פעם לבדוק את שורשיו בבית התפוצות, אך לא מצא דבר)[16].
קוסטוריצה מצדו, סירב לראות את עצמו כמוסלמי-בוסני או סרבי. במקום זאת, כמו תושבי סרייבו רבים אחרים, הוא הדגיש את נאמנותו לניסוי היוגוסלבי, תבשיל תרבותי מורכב של קתולים, נוצרים אורתודוקסים, מוסלמים, יהודים, צוענים, שנרקח לאחר מלחמת העולם הראשונה. יוגוסלביה יצרה תערובת של דתות, קבוצות אתניות ולאומים היסטוריים, שהיו אמורים ליצור מהפסיפס המורכב הזה, אומה אחת. חזון שהוכרע על ידי הלאומיות, הדת והשנאות הישנות.
כאשר תמו המלחמות, רבים מבני בוסניה, כבר ראו ב"יוגוסלביה" ,לא יותר מאשר שם קוד להגמוניה הסרבית. אבל קוסטוריצה, שאמנם לא הכחיש שהוא גם בוסני, אבל התעקש שהוא קודם כול יוגוסלבי. אשתו, מיה, היא בתם של סרבי -בוסני וקרואטית -סלובנית. שני ילדיהם, שטריבור ודוניה הם לפיכך ערבוביה אתנית של סרבים סלובנים-קרואטים-בוסנים-מוסלמים. משפחתו של קוסטוריצה מייצגת נאמנה את הגרסה של מה שפעם נקרא יוגוסלביה[17].
פרשת "אנדרגראונד"
הסרט "אנדרגראונד" (שהופץ בישראל בשם "מתחת לפני השטח"), קיבל תגובות קוטביות להפליא. מצד אחד הוא הסרט השנוי ביותר במחלוקת, מבין הסרטים שייצר, אך גם זה שזכה לשבחים הרבים ביותר, הסרט, שהושלם בזמן המצור על סרייבו, הוא מפגן כוח סאטירי על רשת השקרים, שאנשים יצרו אחד למען השני, ביוגוסלביה הקומוניסטית. בביקורת המושחזת שלו, קוסטריצה אינו מהסס לשחוט פרות קדושות וללעוג למוסכמות. כמו חלום שובר לב, המצחיק עד דמעות, הוא עוקב אחר שני חברים טובים שמצטרפים לפרטיזנים היוגוסלביים, הנלחמים נגד הנאצים בבלגרד. מרקו ובלקי, הם בריונים מאושרים, המאוהבים באותה אשה. מרקו, האופורטוניסט החלקלק, הצליח לזכות במושא אהבתם, בין היתר משום, שהצליח להטעות את בלקי, לחשוב שהמלחמה עדיין נמשכת. הוא החביא אותו במרתף, למשך עשרות שנים, יחד עם חבורה של נאיבים אחרים. הם הגיחו לבסוף אל החופש, כדי לראות את ארצם מתפוררת.
בפסטיבל קאן ב-95' זכה כאמור "אנדרגראונד" בפרס הגדול – "דקל הזהב". אבל מבקרים ואינטלקטואלים בעלי שם:, הטיחו בקוסטריצה, האשמות רבות. עיקר הטעות היו שהאלגוריה שלו, שלו על ההיסטוריה היוגוסלבית, ציירה את הבלקן בצבעים אקזוטיים ופטרה את המערב, ממחויבותו לפעול להפסקת פשעי המלחמה שקרו במלחמה. פשעים, שלדעת רבים, היו החמורים ביותר שבוצעו באירופה מאז מלחמת העולם השנייה.
המבקרים קראו את דמויותיהם של מרקו ובלקי, כאידיאליזציה של הסרבים, שההיסטוריה והרוע של אחרים אילצו אותם לבצע מעשים נואשים, שעה שהדמויות הפחדניות בסרט היו של קרואטים ובוסנים שבחרו בבגידה ושיתוף פעולה. העובדה שרשות השידור של סרביה, שנוהלה על ידי ממשלת מילושביץ, מילאה תפקיד קטן במימון הסרט, או שעל המסך הופיעו כלי נשק שנשכרו מהצבא היוגוסלבי, לא הועילו לקוסטריצה, בלשון המעטה.
סרט זה של קוסטוריצה, ובחירתו לגור בסרביה ולהזדהות אתה, עדיין נתפשים כבגידה במולדת, בעיני בוסנים רבים. עד לתום הסכסוך, הוא כבר התנער לחלוטין ממנהיגות הקהילה המוסלמית בבוסניה. בעיני הסופר אלכסנדר המון, שנולד בבוסניה ועבר לארצות הברית לפני המלחמה, ממעיט "אנדרגראונד" בערך מעשי הזוועה שביצעו הסרבים, בכך שהוא מציג את המלחמה בבלקן כ"תוצר של טירוף קולקטיבי, מולד וברברי". הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק אומר ש"אנדרגראונד" הוא "גרסה מיתית של הבלקנים, שצולמה עבור המבט המערבי", ומוסיף: "זה סרט שהפנים את הרעיון המערבי של אומה אחוזת טירוף, את הרעיון שהמלחמה היא פשוט הטבע שלנו". באחד מספריו, הכתיר ז'יז'ק פרק שהקדיש לקוסטוריצה, בכותרת קשה: "הפואטיקה של הטיהור האתני".
קוסטוריצה סירב לצאת מגדרו כדי להגן על הסרט, או על עצמו. הוא רק הגיב: "לבחור הזה, שקרא לי לאומן כשהמלחמה התחילה… לבחור הזה, שאמר שאני תומך במילושביץ, אמרתי: 'לא, אני לא תומך בו. אני מתנגד לך'". הטיעון הבסיסי שלו, הוא שהמערב מצא שטן מתאים, וכדי לייצר נרטיב פשוט, הסיק שכל הסרבים הם שטנים בקנה מידה קטן . למרות זאת, הוא טען ב-1999 , שאפשר להבין את "אנדרגראונד", דווקא כ"מתקפה החריפה ביותר שהיתה נגד מילושביץ". קוסטוריצה נשמע מבולבל, זועם, ואולי יותר מכל, פשוט אומלל בשל ההאשמות. אחרי שספג חודשים של התקפות, הוא הודיע שיפסיק לעשות סרטים. הוא לא עשה זאת, כמובן; למזלם של חובבי הקולנוע.
חתול שחור, חתול לבן
הסרט "חתול שחור, חתול לבן", הוא קומדיה המתרחשת במושבות של צוענים, החיים לאורך הדנובה. הוא התחיל כסרט תיעודי קצר על מוסיקה צוענית והתפתח לסיפור אהבה בן 135 דקות. זוהי קומדיית על גנגסטרים צוענים, שבו הופיעו שחקנים לא מקצועיים. דומה שהוא אחד החלוצים בסגנון של Non Actors , כמו בסרט "עג'מי", אצלנו, בו אנשים משחקים את עצמם ובו הסצנות מצולמות בשטח ולא באולפן. סרט ללא מסר פוליטי ברור, שהפך להצלחה קופתית מסחררת..
המבקרים טענו שב"חתול שחור, חתול לבן", נותר אמנם משהו מהפיוט, שאפיין את "שעת הצוענים", אך הדגש היא דווקא על הקומי והמגוחך. הסרט גדוש בדמויות גרוטסקיות וכעורות ושופע הומור גס בטעם רע, שאינו עושה חסד עם הצוענים ועם תרבותם.
עלילת הסרט אשר מתרחשת במזרח סרביה, מתמקדת במאטקו דסטאנוב, בטלן צועני המתפרנס חי יחד עם בנו המתבגר זארה, בבית רעוע באזור כפרי במיושב בצוענים, על גדת נהר הדנובה. מאטקו – ספסר המתפרנס מעסקאות מפוקפקות שונות. מאטקו מתכנן לגנוב רכבת שמובילה דלק מאיסטנבול לבלגרד, דבר שאמור להפכו לעשיר. הוא מחליט ללוות לשם כך כסף, ממאפיונר מקומי קשיש בשם גרגה פיצ'יץ, חבר ותיק של אביו. מאטקו, אדם חזר עכבות, משקר לפיצ'יץ ומספר לו כי אביו מת והוא זקוק לסכום של 70,000 מארק, כדי לכסות את הוצאות הלוויה והקבורה.
כדי לבצע את השוד, יוצר מאטקו קשר עם אדם בשם דאדאן, פושע מכור לקוקאין. בעת ביצוע השוד, דאדאן מרמה את מאטקו בכך שהוא מערבב סם במשקה שלו, מאטקו מאבד את הכרתו ודאדאן מבצע את השוד. כעת מאטקו חייב לדאדאן כסף רב. בעקבות כך, דאדאן ומאטקו עושים עסקה, לפיה אפרודיטה, אחותו הגמדה של דאדאן, תינשא לזארה, בנו של מאטקו. בתמורה לכך, חובו של מאטקו ימחק. אולם, למרבה צערם של מאטקו ודאדאן, זארה מאוהב במלצרית בשם אידה, ואפרודיטה, שדאדאן כל כך היה מעוניין להשיאה, עדיין מצפה לגבר חלומותיה ואיננה מעוניינת להינשא לזארה.
בינתים מת אביו של מאטקו, זאריג'ה. אולם דאדאן מסרב לדחות את החתונה והם עורכים טקס נישואים בביתו של מאטקו, שהחתן והכלה נוכחים בו בחוסר רצון. הכלה בורחת באמצע הטקס ונתקלת בדרכה בנכדו של הגנגסטר פיצ'יץ'- ענק בשם גרגה וליקי, אשר מסכים להגן עליה מפני אחיה. כאשר השניים מתאהבים כמעט באופן מידי. המאפיונר הקשיש גרגה פיצ'יץ מגיע בהמשך ומביע שמחה על כך שנכדו מצא אהבה. בעקבות כך פיצ'יץ מכריח את דאדאן, אשר בעבר עבד עבורו, לאפשר לגרגה ולאפרודיטה להתחתן.
במהלך ההכנות לטקס החתונה של אפרודיטה וגרגה וליקי, מת גרגה פיצ'יץ ומאטקו ודאדאן מנסים להסתיר את גופתו בעליית הגג, אשר שם כבר מוסתרת גופתו של זאריג'ה. עם זאת, במהרה מסתבר כי שני הקשישים כלל לא מתו ולאחר שהם מתעוררים הם שמחים לפגוש זה את זה, שכן הם לא התראו במשך 25 שנה וכל אחד מהם חשב שהשני מת. בהמשך, זארה מצווה באיומי אקדח שהכומר יחתן אותו עם אהובתו אידה. לאחר שהם נישאים, הם מפליגים משם בסירה לעבר בולגריה, עם חופן מזומנים החבוי באקורדיון של סבו של זארה[18]. ""מועדון הסרט המטורף" כבר אמרנו?
לפודקאסט על חתול שחור חתול לבן
מצחצח בעזרת חתול
"אמיר אוהב לעשות בלגן", אומר נלה קראליץ', הסולן של "No Smoking" מאז הקמת הלהקה בתחילת שנות ה-80 .(קוסטוריצה הצטרף ב-1986; כעת נקראת הלהקה רשמית "אמיר קוסטוריצה ותזמורת אסור לעשן"). "אני חושב שהרעיון שלו, כשהוא עושה סרט, הוא שלא משנה מה הוא עושה, אם יש בסרט חתונה, לוויה, מסיבה או מה – הוא תמיד רוצה לעשות הרבה רעש, מבחינת צבע ומבחינת סאונד".
נדב הולנדר, במוסף התרבות של הארץ, כתב:
"אמיר קוסטוריצה אוהב לעשות רעש. השפה הקולנועית שפרסמה בשנות ה-80 וה-90 את הבמאי יליד סרייבו שופעת מעשיות עליזות ואפופות קסם, דמויות גרוטסקיות שובות לב, תרנגולות שרצות חופשי בחצר, מזלגות מתעופפים, אנשים תלויים ותזמורות הליכה". כפי שנכתב על סרטיו ב"ניו יורק טיימס" לפני כמה שנים: "אפשר לצפות בסצנה, שבה שני גברים מדברים זה עם זה בשדה קרב חמש פעמים, לפני ששמים לב שבזמן השיחה אחד הגברים מצחצח את נעליו בעזרת חתול, שמסרב לשתף פעולה"[19].
הרעש העיקרי שעושה קוסטריצה, מלווה בהתמרמרות על השתלטות התאגידים על העולם. הוא זועם על שלטי החוצות המכסים את בלגרד. בירת סרביה מתאוששת לאטה מהשפעות המלחמה, הסנקציות הבינלאומיות והפצצות נאט"ו ב-1999, אבל על פני השטח היא שועטת לעבר מסחריות ותרבות הצריכה. "כאן, כמו במוסקבה, אפילו בפטרבורג, בכל מקום", הוא אומר ומחווה בכעס לעבר המודעות ברחוב, "כל המקומות מתחילים להיראות דומים. הכול חייב להיראות אותו הדבר, כל מה שהיה שונה צריך להיות מכוסה בדמיון הזה".
מעט אנשים אחרים בעולם הצליחו לעצור את קוסטוריצה, במשך 30 שנות הקריירה שלו, מלעשות רעש. והוא נטה תמיד לעסוק בדברים שאסור להתעסק בהם: אלימות אתנית, גילוי עריות, קומוניזם. הדמויות המרכזיות שלו היו לעתים קרובות מהשוליים: צוענים ויהודים ומוסלמים, העניים ומשוללי הזכויות, הנכים ורפי השכל.
זה נשמע מדכא, אבל סרטיו אינם סרטים שיאמתו את החשש שהקולנוע האמנותי האירופי הוא כבד ויומרני. האופי האימפולסיבי של קוסטוריצה שירת אותו באמנות טוב יותר מאשר בפוליטיקה: החותם המוכר שלו הוא האנרגיה המוטרפת והמחוספסת של סרטיו. לא משנה עד כמה הנושא אכזרי, הסרטים גדושים שמחה[20].
מעל הכול מרחפת תמיד מהומה מוסיקלית. אם יש סצנה בסרט של קוסטוריצה שבה לא מעורבת, איכשהו, תזמורת כלי נשיפה, הרי שהיא תופיע בקרוב. בינתיים מסתובבות חיות בכל מקום ונדחפות לעלילה בהתמדה: תרנגולי הודו קסומים, דגים מרחפים, פילים גנבים, דובים משוטטים, להקות של אווזים. דיאלוג מלא רוך בין זוג אוהבים יכלול גם כלב הקורע ללא הפסק כרית מאחוריהם[21].
חלום אריזונה
אחרי שבכל העולם כבר למדו הצופים לזהות סרט של קוסטוריצה, תוך מספר דקות, חש קוסטריצה בשנת 1933, שהגיעה העת ליצור את הסרט הראשון שלו בארה"ב. לתהיות עיתונאים הוא ענה שהוא גדל על סרטים אמריקנים עם תרגום.
נ קוסטוריצה ניסה להעביר את חיי הצוענים לאמריקה, מבלי להזכיר את המילה "צוענים". בסרט "חלום אריזונה" מופיעים סוחרים וגנבים, נישואין של נערה צעירה עם אדם מבוגר, ארוחות משפחתיות רועשות ואנשים שנתלים כמו קפיץ על המנורה (הסרט, בכיכוב ג'וני דפ, ג'רי לואיס ופיי דאנווי, כלל סצנה יוצאת דופן שבה דפ ולואיס, לבושים כאסקימואים, מדברים בחיקוי מומצא של שפת האינואיט, עם כתוביות באנגלית). כל זה קורה בדרום האמריקני שמשמש בסיס לסיפורים צועניים. קוסטוריצה לא עבד בשיטת הכוכבים ההוליוודית. הוא אפילו טען שממעיטים בהוליווד בערכו של הבמאי, ומשום כך מקיפים אותו בכוכבים.
נראה היה שהחיים מאירים פנים לקוסטוריצה ואז, תוך כדי הצילומים, פרצה מלחמה ביוגוסלביה. הסרבים, בתמיכת הצבא היוגוסלבי, החלו להילחם בקרואטים ובבוסנים. קוסטוריצה הבין שאין לו לאן לחזור. המולדת בוערת ואין לו יותר בית. הוא הפך לאחד הצוענים מהסרטים שלו.
במקביל לקרבות של כוחות הצבא, נולדו סביבו גם קרבות אמנותיים. הבוסנים אמרו שהוא לא משקף את השקפת עולמם, הסרבים אמרו שהוא מתנהג כמו בוסני.
. יום אחד חטף קוסטוריצה התמוטטות עצבים על הסט והצילומים הופסקו. עבודתם של כמאה אנשי צוות נקטעה וצילומי הסרט נמתחו על פני שנה שלמה.
"חלום אריזונה", הסרט היחיד שביים באמריקה, לא נחל הצלחה רבה בלשון המעטה. הוא אפילו היה כישלון מסחרי אבל זכה למעמד פולחני מסוים. עם השנים הוא הוכר כאחד מסרטיו הטובים ביותר של קוסטוריצה. כיום אומר קוסטוריצה שאין לו כוונה מיוחדת לפרוץ לשוק האמריקאי. היו לו הזדמנויות. אחרי הצלחת "חתול שחור, חתול לבן" שיחרו לפתחו מפיקים ושחקנים אמריקאים, שהציעו לו שלל פרויקטים: עיבוד לספרו של גבריאל גרסייה מארקס, "סתיו של פטריארך", בכיכוב מרלון ברנדו ובהפקת שון פן; עיבוד של "החטא ועונשו" עם ג'וני דפ כרסקולניקוב מודרני, שמנגן בס בלהקת פאנק-רוק מברוקלין; ועיבוד לספרו של ד"מ תומס, "המלון הלבן", שבו היתה ניקול קידמן להוטה להשיג את התפקיד הראשי. אבל המיזמים מעולם לא עברו את שלב התכנון, למרות שהאנשים החזקים בהוליווד רצו לעבוד אתו.
קוסטוריצה נוטה לצלם סרטים במשך תקופות ארוכות מאד, משכתב את הסרט וחושב עליו מחדש עד לדקה האחרונה. הוא נוטה להבהיר למפיקים שלא יזכו למעורבות כלשהי ביצירה, והוא נוטה לומר לאנשי המפתח מה הוא חושב עליהם. מחשבות לא בהכרח ידידותיות. יש לו ביקורת חריפה גם על תעשיית הסרטים האמריקאית. הוא אמר יותר מפעם אחת, בגרסאות שונות:
"מה שיש לכם עכשיו באמריקה זה הוליווד שהיא רעל טהור. הוליווד היתה מקום מרכזי בהיסטוריה של האמנות במאה ה-20: היא שימרה את האידיאליזם האנושי. ואז, כמו כל מקום גדול, היא התמוטטה, והתמוטטה לתוך המנגנון הנורא ביותר בעולם. למה אני לא רואה היום מישהו כמו פרנק קפרה? מפני שאנשים כבר לא כאלה? אנשים לא השתנו כל כך ב-60 שנה".
החיים הם נס
הסרט מתרחש באזור כפרי הררי בבוסניה. לוקה (סלאבקו סטימק) הוא מהנדס סרבי שהגיע מבלגראד, יחד עם אשתו ג'דרנקה (וסנה טריוואליץ), זמרת אופרה מעורערת בנפשה, ובנו מילוש (ווק קוסטיץ'), שהוא שחקן כדורגל, לרגל סלילתה של מסילת רכבת העוברת בכפר, שתקשר את מזרח בוסניה עם סרביה. לוקה הגיע כדי לפקח על הסלילה ולתפעל את תחנת הרכבת.
לוקה עסוק בעבודתו, וסלילת המסילה מתקרבת לסיומה. מילוש חולם על קבלתו לקבוצת הכדורגל פרטיזן בלגרד. לוקה האופטימי מתעלם מסימני המלחמה שהחלה בקרואטיה ומאיימת להתפשט, ואילו אשתו חרדה מאוד מפני התפתחות זו. עם פרוץ המלחמה, גויס מילוש לצבא הסרבי ובתום מסיבת הפרידה שנערכת לכבודו נעלמת ג'דרנקה, בזרועותיו של מוזיקאי הונגרי. כעבור זמן קצר מגיע הדוור, וליה (אלכסנדר ברסק), ומספר ללוקה שבנו נפל בשבי המוסלמים הבוסנים. ידידיו של לוקה מביאים לו את סאבחה (נטשה סולאק) , מוסלמית בוסנית צעירה ונאה שעבדה כאחות בבית החולים המקומי, והפכה לשבויה. הם מספרים ללוקה שסאבחה היא ממשפחה מיוחסת, ולכן יוכל להחליף אותה בבנו השבוי, מיד כשסאבחה תודיע למשפחתה על העסקה המוצעת.
לוקה מחזיק את סאבחה בביתו, ולבקשתו היא כותבת את המכתב המציע חילופי שבויים, אך כעבור זמן מתברר לו שהיא אינה ממשפחה מיוחסת, אלא במקרה שם משפחתה הוא כשם של אותה משפחה. לוקה נמלא זעם ומנסה לגרש את סאבחה, אך היא מעדיפה להישאר אתו והם מתאהבים.
לוקה וסאבחה מתאהבים, תוך כדי המולת הקרבות סביבם. העניינים מסתבכים כאשר ג'דרנקה חוזרת הביתה. לוקה וסאבחה מנסים להימלט לאזור הסרבי באמצעות חציית הנהר דרינה, אך צלף בוסני יורה בסאבחה ופוצע אותה. במאמץ רב מוביל לוקה את סאבחה לבית החולים, תוך שבדרך היא מאבדת דם רב, היוצר פס אדום בשלג. הרופאים נאבקים על חייה ומצליחים להצילה.
מוכרזת הפסקת אש בפיקוח חיילי האו"ם, ומתחילים חילופי שבויים. סאבחה רוצה להישאר עם לוקה, אך מוחזרת לבוסניה נגד רצונה, ומילוש חוזר אף הוא. משפחתו של לוקה מתאחדת, אך לוקה ממשיך להיות מאוהב בסאבחה. הוא מחליט להתאבד על פסי הרכבת, אך הרכבת המתקרבת נעצרת משום שאתון עומדת על המסילה. לוקה מאושר שחייו נצלו בנס, ולהפתעתו סאבחה נמצאת ברכבת, והשניים מסתלקים לדרכם על גבה של האתון[22].
קוסטוריצה צילם את "החיים הם נס", במערב סרביה, בשנת 2004, וכאשר השלים את יצירתו הקולנועית, החליט ליצור, בערך באותו מקום, כפר מתוך הריק. הוא הסביר שהחליט להקים את הכפר "דרוונגרד" (Drvengrad), הכולל מסעדה קטנה, בית הארחה, בית קפה, גלריה, קולנוע תת-קרקעי וכנסייה אורתודוקסית, וכן 25 בתים נטושים שקנה והעביר לאתר – מפני שאיבד את עירו במלחמה ולכן רצה לבנות עיר משל עצמו. הוא אומר גם שהכפר עצמו הוא הסרט הטוב ביותר שעשה. המקום משמש עד היום ככפר נופש וכמקום המארח את פסטיבל הקולנוע השנתי בניהולו של קוסטוריצה. עוד באותה השנה, ה- Prix de l'Education nationale, כיבדה את קוסטוריצה ואת סרטו "החיים הם נס" – הסרט ישמש כאמצעי לימוד, יחד עם קומפקט דיסק מלווה, כדי לעודד ניתוח ודיון בקרב תלמידי קולנוע[23].
בעודו מתבונן מבעד לחלון במקום שיצר, קבוצה של מבני עץ פשוטים לאורך רחוב ראשי אחד, הוא אומר: "נמאס לי מדמוקרטיה. בדמוקרטיה, אנשים מצביעים בשביל ראשי ערים. רציתי לבנות עיר שבה אבחר את האזרחים". הוא מתבדח, אבל לא לגמרי. כמה ימים מאוחר יותר הוא הוסיף: "אני רוצה לשמר משהו, וגם לבנות משהו חדש – לבנות משהו בשביל אנשים, לא בשביל אומה, בלי גבולות ודעות קדומות. משהו נגד הייצור ההמוני, שהוא הסימן והסמל של כל העולם היום".
העיירה של קוסטוריצה נמצאת במרחק קילומטרים ספורים מהגבול הסרבי-בוסני, ואינה רחוקה מאוד מסרייבו. אבל אף שהוא מאושר כאן, במרחק קטן מעיר הולדתו, הוא לא מתכוון לחזור אליה. הוא לא ביקר בסרייבו מאז 92' ואומר שלעולם לא יחזור.
אף שה"החיים הם נס", הוא יצירה קולנועית, שהיא גם מקברית וגם מלאת תקווה, גם מלודרמה קלאסית וגם קומדיה מטורפת. בסרט זה פזורים הגיבורים והנבלים באופן שווה – יש בו דמויות סרביות של פושעים רצחניים ותאווי בצע, אבל גם סרבים הגונים. קוסטריצה מסרב להיכנע לרצון הבוסני ואולי הבינלאומי, להציג דמויות ברורות, חד ממדיות. יש אצלו דמויות מוסלמיות בוסניות של קורבנות תמימים לצד רוצחים. אולם נראה שהסרט לא שינה את דעתו של איש. הוא לא זכה לתשומת לב רבה באף אחת מהרפובליקות לשעבר של יוגוסלביה, חוץ מאשר בסרביה. בשאר ארצות אירופה הוא התקבל בחום וחלק ראו בו צעד לעבר פיוס; ה"פרמייר" הצרפתי קבע שהוא "קרוב לוודאי, המרוכך והאופטימי מבין סרטיו של קוסטוריצה". אבל הוא לא השפיע על מי שמחזיקים בדעות נחרצות על "אנדרגראונד". מעריציו ואויביו של קוסטוריצה כבר בחרו את הצד שלהם. בעיני מבקריו, העובדה שקוסטוריצה לא הצביע על אשמתם של המנהיגים הסרבים, היא מפגן של עיוורון מוסרי בלתי נסלח. בעיני מעריציו, זו דוגמה להתעקשות האנושית שלו, לראות בני אדם בתור אינדיבידואליים[24].
למרות ששמו יצא בעולם כולו, קוסטוריצה הוא עדיין שנוי במחלוקת עד מאוד. מבקריו חושבים שקוסטוריצה הוא תועמלן של הכוחות הרצחניים שהחריבו את מדינתו. בעשור האחרון, האדם שמעריציו רואים בו את יורשו של פליני, נשאל על עמדותיו הפוליטיות לא פחות מאשר על סרטיו. ולפעמים הוא מאבד את סבלנותו. כך היה גם בפסטיבל קאן ב-2004, לשאלות העיתונות השאלה הבלתי נמנעת, שעיתונאים תמיד שאלו אותו מאז החלה המלחמה בבוסניה: מדוע לא יצא בפומבי נגד סלובודן מילושביץ, המנהיג הסרבי שהמיט חורבן על מולדתו? "אף אחד לא מושלם", הוא ענה.
קוסטוריצה מצדו אומר שהמבקרים לא מרתיעים אותו, ואין לו כל עניין שיורו לו איך ליצור אמנות. "המטרה שלי היא ליצור סרט שיחמם אותך", הוא אומר. "לתת לך קצת חום. העולם הרציונלי הזה הפך למקום שבו רק מה שהוא קר, מה שהוא קול, הוא טוב. האם אתה עורך את הסרט על בסיס הקצב של המודרניות, או על בסיס קצב הלב שלך?"
אם סרטיו הראשונים של קוסטריצה, עוררו סערה, הרי שני סרטיו אחרונים (ההבטחה ומראשונה), עוררו בעיקר אכזבה. הסרט "ההבטחה", שנעל את תחרות הסרטים של פסטיבל קאן 2007 (תחרות שבה זכה קוסטוריצה פעמיים, עם "מסע העסקים של אבא" ו"מתחת לפני השטח"), הוא יצירה חצופה ונטולת רסן, אבל חסרת מעוף. סרט קטן גדול, מטורלל בסגנון קוסטריצה ומצחיק עד כאב. אולם הסרט נראה כשחזור של הנוסחה שהצליחה כל כך ב"חתול שחור חתול לבן" – קומדיה שנעה בין המציאות בגילוייה המדכאים ביותר, לבין רגעים של סוריאליזם ודמיון פרוע. זהו סיפור, על ילד בודד שנשלח על ידי סבו למכור פרה ולמצוא אשה ומסתבך בשלל הרפתקאות עממיות.
סיפור המסגרת המגולל את עלילותיו של בחור צעיר היוצא לעיר הגדולה הוא רק בסיס לעוד רכבת הרים נוסח קוסטריצה. הבימאי שלפני כמה שנים בראיון בישראל קונן על מצבו העגום של הקולנוע העולמי ההופך למסחרי ונטול חיים ממשיך לדגול בקולנוע "גדול מהחיים" אפילו אוטופי. בסרט זה, האסתטיקה חשובה לקוסטריצה, לא פחות מהסיפור ונראה בבירור שמטרתו בראש ובראשונה להנעים את זמנו של הצופה ולא לדכא אותו.
ב"ההבטחה" המשיך קוסטריצה להנפיק את כל ה"שטיקים" הידועים שלו – סיפור אהבה קורע לב, טיפוסים מפוקפקים ששים עלי קרב, גן חיות שלם שמתרוצץ על המסך (פרות, תרנגולים ועוד) וכמובן – הנוף הבלקני המוכר של כפרים נידחים מלאים בנשים עבות בשר וגברים משופים חובשי ברטים. יש בסרט הרבה אווירה ולא מעט צבע. יחד עם זאת, רצונו של קוסטריצה לרגש את הצופה גולש לעיתים למחוזות ה"אסקימו לימון" – פה חזה חשוף, שם מין עם חיות(!). המשחק אותנטי העלילה תזזיתית, פס הקול העוצמתי ומרגש. אך הסרט רצוף מעידות קלות לעבר הוולגריות. זהו סיפור חביב ומתיש לסירוגין. הסרט השתתף בפסטיבל קאן ויצא ממנו בידיים ריקות. נראה כאילו נוצר בהילוך אוטומטי על ידי איש רב פעלים שהקולנוע כבר לא בראש מעייניו.
ב-2008 הפיק קוסטריצה סרט תיעודי על חייו של הכדורגלן המפורסם, המחונן, המוחצן והשנוי במחלוקת, דייגו מראדונה (Diego Armando Maradona), הנחשב בעיני רבים לאחד מהכדורגלנים הטובים ביותר בכל הזמנים. הסרט אינו מביא הרבה עובדות חדשות על חייו של מראדונה. אבל ייתכן שאילו לא כל כך עניינו את קוסטוריצה, וכוונתו לא היתה לחשוף פנים לא מוכרות בדמותו ובאישיותו של הכדורגלן. קשה שלא להתרשם מהכריזמה והמרץ של מראדונה. אך זהו יותר מופע של יוהרה מאשר סרט תיעודי מעמיק. ניתן להניח שלולא שמו של קוסטוריצה היה חתום עליו, הוא לא היה מקבל את החשיפה שזכה לה.
דומה וקוסטריצה אינו מנסה להבין כלל את מרדונה. הסרט מנסה להציב את מראדונה מעבר לאנושי, קרוב לאלוהי. ואת אלוהים לא שואלים מדוע הוא הרס את הקריירה שלו באופן סדרתי כל כך. מסיבות השמורות עמו, יצר קוסטוריצה סרט תיעודי אימפרסיוניסטי לחלוטין, שמתעסק בעיקר בתחושות ההערצה שמרדונה מעורר אצלו. (אולי מכיוון ששיתוף הפעולה עם מראדונה לא היה פשוט – צילומי הסרט ארכו שלוש שנים ובראיונות לקראת צאתו סיפר קוסטוריצה שמרדונה "הבריז" לו כמה וכמה פעמים).
אורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ", הצביע על כך ששני האישים המרכיבים את הסרט "מראדונה" (ששמו המלא, אגב, הוא "מראדונה מאת קוסטוריצה") הם דמויות מוחצנות, כריזמטיות, שהופעתן מלווה תמיד בתחושה שמשהו סוער קורה סביבן. שניהם אינם "אך ורק" במאי קולנוע או שחקן כדורגל. קוסטוריצה הוא גם מוסיקאי (שהופעתו עם להקתו "No Smoking" מתועדת בסרט); מראדונה הוא גם פעיל פוליטי (והסרט מתמקד בצד הזה של פעילותו, אף יותר מאשר בהישגיו ככדורגלן). שני האישים חוו הצלחות גדולות ואף נסיגות גדולות, ואולי זו אחת הסיבות שקוסטוריצה נמשך לדמותו של מראדונה.
מראדונה, כידוע, הסתבך בצרות רבות לאורך הקריירה שלו, כולל התמכרותו לסמים. ברגע החושפני ביותר בסרט מכריז מראדונה איזה שחקן גדול הוא יכול היה להיות, לולא התמכר לסמים. זהו וידוי נוגע ללב, אך בו-בזמן אנחנו מודעים לתיאטרליות שלו; תיאטרליות שמאפיינת גם את אישיותו של הבמאי שמתעד את דמותו.
קוסטריצה מדגיש את מעמדו של מראדונה כסמל חברתי ופוליטי וכמנהיג עממי. גם "הגול של המאה", בו חבט מדרונה בידו בכדור, במה שכונה בעיתונות הארגנטינאית כ"Mano del Dios", היינו, "יד האלוהים", מקבל בסרט לפרשנות פוליטית, כסמל לנקמתה של ארגנטינה באנגליה, בעקבות מלחמת פוקלנד. קוסטריצה חושף את ההערצה שרוחש מרדונה לפידל קסטרו הרודן המהפכן של קובה (הוא מכריז בסרט שהוא מוכן למות למענו ומציג את דיוקנו של קסטרו המקועקע על רגלו), ואנו צופים בו על במה אחת עם הוגו צ'אווס, מנהיגה של וונצואלה, בכנס המחאה שהתקיים ב-2005, לקראת ביקורו של נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש באמריקה הלטינית. מראדונה מכנה אותו בסרט, "זבל אנושי"
גדולתו של מראדונה ככדורגלן נמצאת מעבר לכל דיון בסרט. באחד הרגעים בסרט, קוסטוריצה מכריז, בהגזמה מעוררת השתאות, ש"משחקו של מראדונה מאיר את המצב הקיומי האנושי לא פחות מהכתבים של פרויד או יונג". אורי קליין תוהה אם כך היה קוסטוריצה רוצה גם שיתייחסו אליו כקולנוען[25].
הכללת קטעים מסרטיו של קוסטוריצה ב"מראדונה", מעוררת תחושה דומה. בעזרת הקטעים האלה, מבקש קוסטוריצה להוכיח שיש דמיון בין האופן שבו הוא ומראדונה גדלו ושבסרטיו הוא עוסק בחומרים חברתיים ופוליטיים מהסוג שמעסיק את מראדונה בחייו הציבוריים. זה לא ממש משכנע, ויותר מכל משדר רצון של קוסטוריצה, להסתופף תחת ההילה המיתולוגית המקיפה את מושא סרטו[26].
דומה שהביקורת המושמעת כלפי קוסטריצה והתנהגותו הנון קונפורמיסטית, רק משמחת אותו. את הביקורת על הכיוון הפוליטי, שכמה מבקרים, לאו דווקא מתחום הקולנוע, השמיעו מעת לעת, הוא פחות אוהב. אבל הביקורת הקשה ביותר ליוצר היא הטענה, שמכול "הבלגן" שהוא מייצר ולמרות הפרסום הבינלאומי שהצמיח את המותג "אמיר קוסטוריצה", נראה שפועלו הקולנועי רק הולך ומצטמצם. הוא אמנם מציג רזומה מפואר, שכולל עשרה סרטים, אבל מאז "החיים הם נס" , הוא לא יצר שום סרט שעורר הדים יוצאי דופן. הסרטים האחרונים שביים, משרים תחושה שמדובר ביוצר מחונן, אך כזה שמצבור התכסיסים, בו השתמש אז ואלו מתחילים לחזור על עצמם.
הערות
[2] אלון גור אריה, "אמיר קוסטיצה מסתובב לו בעולם", YNET
[3] קריאת זן", הבמאי שבנה כפר, אתר האינטרנט של "הארץ"
[4] ב- 1849, על איי סנט פייר, שני גברים שיכורים ביצעו רצח נתעב חסר רגש. אחד מהם נהרג מאבנים שהשליכו עליהם ההמון. השני, ניל אוגוסט, נידון למוות, ונאסר על ידי הקפטן של האי עד שהגיליוטינה תגיע ממרטיניק. במשך חודשי ההמתנה הופך ניל לבן חסותה של אשת הקפטן, היא מובילה אותו לגאולה, דרך מעשים טובים, פיכחות ולימודים. גברי האליטה מעבירים ביקורת על הקפטן המניח לאשתו לעשות ככל העולה בראשה, הוא מאידך מקומם אותם עוד יותר עם אהבתו חסרת התנאי, עד שהוא מתחיל אף לגונן על ניל. עכשיו הקפטן עומד בפני דילמה: מה הוא יעשה כשתגיע הגיליוטינה?
[5] הסרט מספר את סיפורו של איל, יוצר קולנוע, שמאז תחילת גיל ההתבגרות הפך לטיפוס מופנם, ביישן, הפסיק לרקוד, להשתולל וסתם להשתטות. לאחר שאביו קנה מצלמת וידאו איל נשבה בקסם המצלמה והתחיל לצלם ולביים את חבריו לכיתה . כאשר התאהב בנערה בלונדינית מהכיתה המקבילה, הוא העז רק להסתכל עליה מרחוק בהפסקות. רק לקראת סוף כיתה יב' איל מעז לפנות אליה וגם זה רק כדי להציע לה להשתתף בקליפ שצילם. כך עוברות השנים, איל הופך ליוצר קולנוע נועז על הסט אך נשאר בחור ביישן בחייו הפרטיים
כשהוא מתאהב בהילה, שחקנית מתחילה, עוברות 3 שנים במהלכן לא מצליח להביא את עצמו לחשוף את תחושותיו בפניה. לבסוף הוא מחליט לעשות מעשה קיצוני כדי לשבור את החשש והביישנות הוותיקה ולהעז. איל נוסע לפסטיבל חצוצרות צועני בלקני בכפר נידח בסרביה על מנת ללמוד שמחת חיים ושחרור מהצוענים שם, בדיוק כפי שראה בסרטיו של הבמאי הנודע אמיר קוסטוריצה. קוסטוריצה וסרטיו מייצגים עבור איל את החופש והשחרור המיוחלים, את היכולת לפעול מבלי לחשוב יותר מדי. איל מבקש שידבק בו ולו מעט מהחופש והתעוזה של קוסטריצה.
לאחר מסע הזוי ומוטרף ברחבי סרביה, איל מצליח לאתר את הכפר הנידח של קוסטוריצה ומציע לו הצעה שמרבית הסיכויים שיסרב לה – לבוא לישראל ולשחק בתפקיד אורח בדרמה עלילתית שאיל מתכנן לביים (בתפקיד אביה של הילה, המלוהקת גם היא לדרמה) ועל הדרך – להשיא לו עצות כיצד להתחיל איתה. קוסטוריצה נענה וחודש לאחר מכן מגיע לביתו של איל בדרום תל אביב, שם משתלבים כל סיפורי הסרט אחד בשני. (ויקיפדיה)
[6] הופעת קָמֵעַ או הופעת קמאו (cameo appearance) היא הופעה קצרה ולא מרכזית של אדם ידוע בסרט קולנוע, טלוויזיה, הצגת תיאטרון, ספר או משחק וידאו. הופעות קמע הן כמעט תמיד קצרות מאוד, לפעמים אינן כוללות תפקיד מילולי או שההופעה היא תפקיד ניצבות. בדרך כלל לאדם בתפקיד קמע יש קשר כלשהו או חשיבות מסוימת לנושא היצירה (למשל אחד מיוצרי הסרט המופיע בו, שחקן מסרט מקורי, המופיע בסרט המשך, או אדם המופיע בסרט שבו אחת הדמויות מבוססת עליו). הופעות קמע נפוצות למדי, ולוקחים בהן חלק לא רק שחקנים וידוענים, אלא גם פוליטיקאים, זמרים, אמנים וספורטאים. אין לבלבל בין הופעת קמע להופעת אורח, תפקיד בו ניתן למופיע הקרדיט על תפקידו. הופעת קמע, לעומת זאת, כמעט אף פעם אינה מזכה בקרדיט והמופיע אינו נמנה עם צוות השחקנים. אמן הקולנוע אלפרד היצ'קוק היה נוהג להופיע בצורה כזו ברוב סרטיו.
[7] הגבול הבלקני הוא סרט מלחמה ודרמה רוסי בבימויו של אנדריי וולגין, המוקדש למבצע הסודי לכיבוש נמל התעופה סלאטינה בקוסובו במהלך המלחמה של נאט"ו ביוגוסלביה. אירועים אלה היו לעימות המסוכן ביותר ולהחמרה הגדולה ביותר ביחסים בין רוסיה לבין מדינות המערב מאז משבר הטילים בקובה.
[8] ה"קומינפורם" היה ארגון קומוניסטי בינלאומי שהוקם ב-5 באוקטובר 1947 על ידי סטלין. כתגובה לתוכנית מרשל, במטרה ליצור שיתוף פעולה בין המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, המפלגות הקומוניסטיות שתפסו את השלטון במדינות מזרח אירופה ובין שתי מפלגות קומוניסטיות חשובות במערב – המפלגה הקומוניסטית הצרפתית והמפלגה הקומוניסטית האיטלקית שהשתתפו זמנית בממשלות בארצותיהן. להבדיל מה"קומינטרן", לא היה ה"קומינפורם" ארגון עולמי של כל המפלגות הקומוניסטיות. הוא נועד לעזור להנהגת ברית המועצות לעצור את השפעת המעצמות המערביות ה"בורגניות" – בעיקר ארצות הברית ובריטניה – במזרח אירופה ולחזק את השליטה של ברית המועצות באזור. תחילה נקבעה בלגרד שביוגוסלביה כמרכז הארגון בוועידת היסוד של הקומינפורם השתתפו המפלגות הקומוניסטיות של צ'כוסלובקיה, איטליה (כולל מפלגה קומוניסטית קטנה של אזור טריאסט), צרפת, הונגריה, בולגריה, פולין, רומניה, יוגוסלביה וברית המועצות. . הבטאון הרשמי של הקומינפורם היה העיתון "למען שלום מתמשך, למען דמוקרטיה עממית!". בשנת 1948, בעקבות קרע בין סטלין לבין טיטו, המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית סולקה משורות הארגון, הוקעה כ"בוגדת" וכ"פשיסטית", ומטה הארגון עבר מבלגרד לבוקרשט. הארגון פורק באפריל ,1956 בעקבות החלטה שהתקבלה בוועידה של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות במסגרת מדיניות של "דה-סטליניזציה" ופיוס עם טיטו.
[9] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8_%D7%A7%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%A6%D7%94
[10] טלקינזיס (מיוונית: "טלה"- רחוק, ו-"קינזיס"- תנועה) הוא תחום בפאראפסיכולוגיה העוסק בהשפעה מנטלית על התנהגותו של החומר, כאשר בדרך כלל הכוונה היא ליכולת להניע גופים ממרחק. מבחינת ההגדרה הקלאסית, הניחן ביכולת טלקינטית מסוגל להזיז עצמים בכוח מחשבתו בלבד.
[11] דני ורט, מסע אחר און ליין מסע אחר און ליין
[12] ברגוביץ' מיטיב לתרגם את הצלחתו הקולנועית על הבמה. דובי לנץ מספר כי הוא מלווה ב־15 כלי מיתר, מקהלה המונה 15 גברים, שלוש זמרות בולגריות (עם הגוון הבולגרי המיוחד של קול צווחני מעט) ובתזמורת כלי נשיפה צוענית לחתונות וללוויות. המנצח על כולם הוא אדם בעל כריזמה ומיניות יוצאות מן הכלל, גברתן בעל חזות טטרית, קרחת וצמה שחורה ארוכה ודקה, בשם אוגי, שמפליא בנגינה בכלי הקשה ובאקורדיון. בהופעות הגדולות של ברגוביץ' אפשר לספור 42 איש על הבמה והוא עוד משתמש בפלייבק של כלי הקשה, כדי להעצים את תחושת החיים כקולנוע. (דובי לנץ, המוזיקה הצוענית של ברגוביץ, מסע אחר און ליין).
[13] אלון גור אריה, " אמיר קוסטריצה: כמו צועני מסתובב לו בעולם", אתר האינטרנט של YNET
[14] נדב הולנדר, הארץ
[15] ברגוביץ' משלב סגנונות רבים ביצירותיו, בהם: מוזיקה אתנית מהבלקן, רגאיי, רוק לסוגיו, טנגו, פוליפוניה בולגרית אותנטית, תזמורות כלי הקשה ונקישה ומקהלות.
[16] YNET , שם
[17] ראו אתר האינטרנט של הארץ
[18] ויקיפדיה
[19] נדב הולנדר, " מארז די-וי-די משולש מסרטיו של אמיר קוסטוריצה", אתר האינטרנט של "הארץ"
[20] קריאת זן, הבמאי שבנה כפר: https://www.haaretz.co.il/misc/1.1015256
[21] נדב הולנדר, שם
[22] אמיר קוסטריצה, ויקיפדיה
[23] דן הלפרן, ניו יורק טיימס, הבמאי שבנה כפר, באתר הארץ, 31 במאי 2005
[24] הארץ, שם
[25] אורי קליין, מראדונה: קוסטריצה הבקיע גול עצמי, אתר האינטרנט של "הארץ"
[26] אורי קליין, שם