אל פריחת השושן הצחור בכרמל

כתב: גילי חסקין

21-05-2020

ראו גם: הפינה שלי – הכרמל. ראו גם: הפינה שלי – הגלבוע; אל פריחת האירוס ההדור; לפריחת האדמוניות בהר הילל;   אל פריחת הצבעונים ; טיול לרמות מנשה.

שוב יצאנו לכרמל. פוסט של שירין בן יעקב, מלפני שבוע, הזכיר לי שזו הזדמנות אחרונה לחזות בפריחתו של השושן הצחור. אכן, קיימים בגליל ריכוזים גדולים יותר, אבל הכרמל קרוב.

יש לי חיבה לכרמל, שהוא זרוע צפונית-מערבית של השומרון, המשתרע עד למפרץ חיפה ומתנשא בבת אחת, מפני הים ועד לגובה מרבי של 546 מטר מעל פני הים. הכרמל מאופיין במורדות תלולים ובקרקע סלעית ומחורצת היוצרת ערוצי נחלים עמוקים ומצוקיים. כל מי שנוסע בקטע שבין זיכרון יעקב לחיפה, מכיר את הרושם הרב שמותיר בו גובהו היחסי של ההר. מעמק יזרעאל, המראה מרשים עוד יותר. הר הכרמל הפך לשם נרדף ליופי ונוי, כפי שכתוב בשיר השירים: "רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן " (ז' 6) או בישעיהו  "כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן " (ל"ה, ב').

מכל הרי ישראל, הכרמל הוא הקרוב ביותר לים התיכון. כפי שאמר ירמיהו הנביא: "חַי אָנִי נְאֻם הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא" (פרק מ"ו, פסוק 18). כשם שהתבור בולט בפסגתו המעוגלת מבין הרי הגליל התחתון וראש הכרמל הבולט ונשקף מעל פני הים וניכר מרחוק – כך ברורים דברי הנביא על בוא האויב… בתלמוד הבבלי מתואר דיון "בין השמשות": "יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ועולה" (בבלי, שבת, ל"ה, א).

הכרמל, הנושק לים ממש, זכה כבר בפי המצרים הקדמונים, לכינוי "ההר בעל אף האיילה". לא ברור אם דווקא משום כך כינו הערבים, את מורדותיו הדרומיים של הכרמל, בשם "חושום אל כרמל", היינו "חוטם הכרמל". במהלך ההיסטוריה הוא זכה לכינויים נוספים, כמו "הר אלף המערות" וה"ראש הקדוש" (או "ריש קדש"). מאז ותמיד משכו ההרים הגבוהים אנרגיה רוחנית. מהאולימפוס שביוון ועד הצ'ומולוגמה (אוורסט) שבנפאל  בתקופה מאוחרת יותר, נבנה עליו מקדש ומספר לנו פליניוס הזקן, על המצביא הרומאי אספסיאנוס, שבא להתברך בו, טרם שיצא לדכא את המרד הגדול של היהודים. חז"ל מספרים שבמאה השנייה גדל עץ שקמה גדול על הכרמל, ששימש אשרה – עץ קדוש, שבצלו התקיימה עבודה זרה: "שלוש אשירות בארץ ישראל ואחת מהן שקמה שבכרמל".

מבנה הקרקע והאקלים הגשום הביאו להתפתחות צמחייה עשירה בכרמל, המורכבת ברובה מחורש ים תיכוני של אלון מצוי, חרוב מצוי, אורן ירושלים (מין מיובא כנראה ונטיעות מאוחרות) ועוד – עצים לא נשירים, שהקנו להר את הכינוי "ההר הירוק כל ימות השנה" )הגם שהרי הגליל העליון הם ירוקים כל השנה). בזכות הצמחייה המגוונת, היה הכרמל בית גידול טבעי למינים רבים של חיות בר כגון יחמור פרסי , אייל הכרמל, צבי ארץ ישראלי, דרבן מצוי, גירית מצויה, נשר ואוח שהיו נפוצים באזור. למרבה הצער, השימוש בנשק חם וברעל, הביא להכחדתם. בסוף המאה ה-19 ראה הנרי בייקר טריסטראם את אחרוני היחמורים בכרמל ואילו הפרט האחרון של אייל הכרמל (Capreolus capreolus), ניצוד על ידי הטמפלרים ב-1912. הכחדתם המהירה של היחמור ואייל הכרמל קשורה למחיר הגבוה ששילמו הגרמנים תושבי חיפה, עבור בשר איילים.

יתרונו הגדול של ההר הזה, מעבר ליופיו, הוא קרבתו לכול מקום. פחות מחצי שעה של נסיעה מפרדס חנה ורגלינו מטפסות במעלה נחל כלח. נסענו בשבוע האחרון של מאי, כשהארץ מצהיבה והכרמל נותר גוש רענן, הבולט ביופיו מעל מישור החוף. יש בו צמחים שהגיעו מעבר לים, כמו למשל מורן החורש. כבר הנביא ישעיהו התייחס לנוף המיוחד הזה: "וּכְבוֹד יַעְרוֹ וְכַרְמִלּוֹ" (פרק י', פסוק 18). המשורר יורם טהר לב, שגדל ובגר בקיבוץ יגור שלמרגלות הכרמל חיבר את השיר "ההר הירוק כל ימות השנה ":

"ההר הירוק כל ימות השנה

אני עוד חולם ושואל

,לנשום רוחותיך כבראשונה

.לשכב בצלך, כרמל"

יתכן שיורם טהר לב רומז שנצחיות היער על הכרמל, עומדת בניגוד לימיו החולפים של האדם ואולי הוא רק מבטא עצמה גדולה של געגוע. .

יש המשערים שהשם מורכב מצירוף המילים כרם-אל, על שום כרמי הגפן והזית שכיסו אותו. על הרקע הזה נתפש הכרמל בתרבות העברית כסמל לפריון. כך למשל, הנביא עמוס השתמש בכרמל כמטאפורה לשכבות החזקות מבחינה כלכלית: "וַיֹּאמַר: ה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג, וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ; וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים, וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל" ( פרק א', פסוק 2). הכרמל מוזכר עוד פעמים רבות בתנ"ך כסמל לעושר ויופי – "וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ הַכַּרְמֶל, לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ" (ספר ירמיהו, פרק ב', 7'). בתקופת המקרא היה הכרמל חלק מנחלתם של שבט מנשה ושבט אשר. בהמשך נכבש ההר על ידי הפיניקים שנעזרו בו להגנה על ערי הנמל באזור (עכו, עתלית). העימות בין אליהו הנביא לנביאי הבעל התרחש בקרן הכרמל. (ספר מלכים א', פרק י"ח). אירוע שהשתמר בשמו של המקום "מוחרקה" (מהשרש "חרכ") ). לכן הערבים מכנים את ההר "ג'בל מר אליאס" על שם אליהו שנחשב למורה הנביאים ופטרון הנזירים המתבודדים שנאבקו באלילות.

בתקופה הצלבנית עלתה חשיבותו של האזור עוד יותר והוקמו בו ביצורים ומצודות, משום שהצלבנים היו תלויים בסיוע מאירופה שהגיע ברובו בדרך הים. עם כיבוש הארץ על ידי המוסלמים איבד הכרמל מחשיבותו והיישוב בו הידלדל. במהלך התקופה העות'מאנית החלה ההתיישבות הדרוזית בכרמל, ממנה נותרו כיום שני יישובים בולטים – עוספיא ודלית אל כרמל. עם התפתחות הציונות והעלייה לארץ, החלה ההתיישבות בחוטם הכרמל: ב-1882 הוקמה המושבה זיכרון יעקב בתמיכת הברון רוטשילד ואחריה בת שלמה ומאיר שפיה. במסגרת יישובי "חומה ומגדל" הוקם קיבוץ בית אורן, הפעם על ההר עצמו.

עלינו בנחל אורן, התבוננו בעצב האנדרטה שמזכירה את אסון השריפה הגדול בתולדות ישראל, ב-2 בדצמבר 2010, שהחלה ליד עוספיא והתפשטה לכל אזור הכרמל. באזור מספר רב של עצי אורן ירושלים, אשר להם תכונת הצתה קלה, כמו אצטרובלים הנבקעים באש ומתעופפים הרחק, דבר המוביל להצתת שרשרת של אזורים סמוכים במקרה שפורצת שריפה. באסון הכרמל נספו 44 איש, כ-17,000 איש פונו מבתיהם, קרוב ל-25 קמ"ר וכ-5 מיליון עצים עלו באש. לא ברור עדיין אם השריפה קרתה בשוגג או במזיד, ברור רק פוטנציאל ההרס שיש בידי האדם[1].  פנינו מהכביש הראשי אל חניון הפיתולים שליד קיבוץ בית אורן. שם החלנו את דרכנו ברגל. הדרך המישורית התחילה לטפס אט אט. הלכנו בצלו של חורש סבוך. מרובים כאן צמחים האופייניים לחורש הלח של צפון הארץ, כמו כליל החורש, ער אציל ומורן החורש. מעת לעת נראה עץ קטלב, הבולט בגזעו וענפיו האדומים. בסתיו כמעט ואין כאן שלכת, אבל ראינו סתווניות, בנות היורה.

בחורף מכוסות האבנים שבצל החורש בטחבי עלים וכך גם גזעי העצים. ניתן אז גם לחוש בריחם של העלים הנרקבים בצל היער. בקרחות הקטנות, נראים כתמים אדומים של כלניות. כעת נותרנו עם הירוק. כמעט לבדו.

לשמאלנו, המפנה הדרומי, המקבל יותר שמש מזה הצפוני, והדבר ניכר בשפע הירק ובצפיפות החורש של המפנה הצפוני. הפרחים כמעט ונעלמו. עד לפני כמה שבועות ניתן היה להתבשם מריחם הכבד של פרחי הקידה השעירה. פה ושם ראינו את הרותם המרווני, שעלי הכותרת שלו מיובשים לגמרי. צבעי האדום של הפרחים נעלמו מזמן. תמה גם עתו של הצבע הצהוב. זהו הזמן הכחול.

פרחי הקיפודן הכחול והחרחבינה המכחילה (כן, יש שם כזה), הם האחרונים לעטר את הירוק בצבע נוסף. פסענו בלב החורש, שהלך והתעבה. עצים של אלון מצוי ואלה ארץ ישראלית, בצבע ירוק רענן, מולנו ראינו את המצוקים הגירניים ביניהם בולטים המצוקים הקעורים, אותם שקעים גדולים שהמים המיסו באבן הגיר ונקראים "צניר", מלשון "צינור". כל אלו העניקו לנחל כלח את הכינוי היומרני משהו "שוויצריה הקטנה". לא הכול מסכימים שאכן מדובר בבלייה כימית (תופעה קרסטית) ונתבלה בעיקר בנקודת החולשה שבין שתי שכבות. יש הסוברים כי הדבר נגרם בשל הרס גלי הים (גידוד ימי), או שההמסה נוצרה מזרימת מי הנחל ושבשחיקה המכנית פעלו גם האבנים וחומר הסחף שנישא במים.  בהמשך הדרך נראים שני צנירים, הפונים זה אל זה, כאילו מבקשים לסגור קמרון שלם מעל האפיק[2].  צמח אופייני לצוקים שבחבל הים התיכון הוא כלך מרוקני, המגיע בענפי התפרחת שלו לגובה של שני מטרים[3]. שמו הערבי של הצמח, "כלח", הוא שנתן לנחל את שמו. השם הערבי, שתורגם לעברית, מבלי שנתנו את הדעת על כך ששמו העברי של הנחל הוא "כלך" והוא מוזכר ככזה פעמיים במשנה[4]. [המילה "כלח" (באות ח'), מזכרת בתנ"ך אך כנראה שלא מדובר בצמח: "גם כֹּחַ יְדֵיהֶם לָמָּה לִּי עָלֵימוֹ אָבַד כָּלַח" (איוב, ל' 2)[5]. ואם כן – כנראה שאין זה  אותו צמח המופיע במשנה בתור כלך].

גדר מימין ומשמאל מסמנת את מקום פריחתו של השושן הצחור. שלטים שהציבה רשות שמורות הטבע, מסבירים את חשיבותו של הפרח הנדיר, שזהו גבול תפוצתו הדרומי. ימי השרב האחרונים עשו שמות בפרחים והם נראית עייפים משהו. נוטים לנבול. ניכר עליהם שאלו ימיהם האחרונים. השושן הצחור (שם מדעי: Lilium candidum) הוא אחד ההדורים שבפרחי ארצנו. הצמח גדל בדרום אירופה ותפוצתו מגיעה עד לצפון ישראל.

השושן הצחור הוא גאופיט ממשפחת השושניים. צמח בעל בצל, המורכב מהרבה גלדים, שאינם מקיפים זה את זה, אלא נראים כקשקשים, שאינם צמודים זה לזה, באופן הדוק, בדומה לשיני השום. בסתיו מצמיח השושן שושנת עלים ירוקה. באביב עולה עמוד הפריחה ורק במאי נפתחים פרחיו הלבנים לתקופת חסד של כשבועיים בלבד. אז מתפתחים מספר פרחים צחורים, וגדולים מאד, בקצה הגבעול מכוסה העלים, שאורכו עד מטר[6].

השם "שושן" נגזר כנראה מהמילה "שש", על שם ששת עלי העטיף. הפרח אופקי, פחות או יותר. אורכו וקוטרו מגיעים עד 10 ס"מ. צורתו כמשפך מתפשק. ששת האבקנים צהובים, קצרים בהרבה מעמוד העלי. הפרחים מפיצים ריח מתוק, עז ומשכר, בעיקר בלילה. הפריחה קצרת ימים בצבע הלבן של הפרח מרמז על האבקה לילית ואכן הוא זוכה לביקורים של רפרפים[7] ופרפרי לילה.

החוקר אמוץ דפני טוען  שהפרח בישראל לא מואבק על ידי רפרפים, אלא על ידי זבובי רחף, הפעילים דווקא ביום. דפני משער שהפרח הואבק בעבר על ידי רפרף שנכחד מהאזור וזו הסיבה למבנה הפרח האופייני. לא ידוע מי מאביק את הפרח באזורי תפוצתו שמחוץ לישראל. אבקת פרחי השושן הצחור קטלנית לחתולים[8]. אין עדויות חותכות לגבי רעילות לכלבים. הזרעים מרובים, צהבהבים ומשוטחים. הזרעים מתפזרים בהדרגה, כתוצאה מנענוע של הצמח היבש על ידי רוח או היתקלות בבעלי חיים.

בית גידול של השושן הצחור הוא מחשופי סלעי גיר קשה, באזור חורש ים תיכוני, מדרונות נחלים חשופים חלקית לשמש. המקומות היחידים בהם ניתן לראות פרחי בר ממין זה הם בישראל, בלבנון ובמקדוניה. בארץ ניתן לראות את השושן הצחור בשלושה מוקדים: בכרמל – במצוקי נחל כלח, במרום הגליל – בהר מירון ובפסגת הר פקיעין ובגליל המערבי – במצוקי נחל ברתות, אשר מתנקז אל נחל כזיב[9]. בסוג מונים כשמונים מינים, הנפוצים בכול רוחב חצי הכדור הצפוני. בארץ, המין יחיד בסוגו. קרוב לחמישים מינים, הידועים כצמחי תרבות, מגודלים בגינות לנוי. כנראה שזהו השושנה המוזכרת בתנ"ך כסמל היופי והריח הנעים.

הצמח נחשב לאחד מצמחי הבר הראשוני שטופחו בידי האדם כצמחי נוי. ראשית טיפוחו החלה באסיה הקטנה, עוד לפני כ-3500 שנה[10]. כך למשל, הוא מתואר בתמשיח קיר, "נסיך השושנים" ("Prince of the Lilies") , אשר בארמון המינואי בקנוסוס. הצמח בתרבות סובל ממחלות ויראליות המאפיינות את השושניים. במיוחד מפטריות הנקראות Botrytis. אחת הצורות להימנע מכך, היא להרבות את השושן מזרעים ולא מבצלים.

כמאה צמחים נזכרים במקרא, ביניהם שבעת המינים בהם התברכה ארץ ישראל, וארבעת המינים עליהם מברכים בסוכות[11]. המקרא מונה עצי פרי, עצי נוי, שיחי, מיני תבואות וירקות, צמחי בשמים וקטורת ורק שנים מהן בזכות פרחיהם: " אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים" ( ב', 1). אולם להבדיל מהחבצלת, המוזכרת במקרא עוד פעם אחת בלבד ("ותגל ערבה ותפרח כחבצלת" – ישעיהו, ל"ח, 6), השושן / שושנה מוזכר במקרא עוד אחת עשרה פעמים. בשיר השירים: "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת", הוא משל לייחוד האהובה בין הבנות כמו שושנה בין חוחים. ביטוי זה, תואם את התיאור של צמח יפה ובולט בין שיחי החורש הקוצניים. רמז למקום גידולו של השושן יש בפסוק "שְׁנֵ֥י שָׁדַ֛יִךְ כִּשְׁנֵ֥י עֳפָרִ֖ים תְּאוֹמֵ֣י צְבִיָּ֑ה הָרוֹעִ֖ים בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים" (ד', 5).

ישנם מקומות נוספים בהם מוזכר השושן כסמל ליופי: "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה; וְיַךְ שָׁרָשָׁיו, כַּלְּבָנוֹן" (הושע, י', 6). חז"ל דרשו על כך: "מה שושנה זאת ניכרת בין העשבים, כך הן ישראל ניכרים בין האומות" (ויקרא רבא, כ"ג, ו). אצל הנביא הושע, מסמל השושן באותו פסוק, את שגשוגו של עם ישראל ואת הברית שכרת העם עם אלוהים. יתכן שהשושנה מסמלת גם מקום עשיר במים. כפי שנאמר במדרש: "בין החוחים, מה שושנה זו כל זמן שהשרב עליה היא כמושה, עבר עליה צל היא מרטבת והולכת, כך ישראל כל זמן שצלו של עשו קיים כביכול ישראל כמושין, עבר צילו של עשו הן מרטיבין והולכין, (ויקרא רבה, מרגליות, אחרי מות, פרשה כ"ג). בעל "מצודת דוד"[12] מפרש את הפסוק: "יפרח כשושנה – יעלה פרחים נאים כשושנה ושרשיו יתפשטו כשרשי עצי לבנון". השושנה כצמח נוי הייתה צמח קטיף כפי שאנו מוצאים בפסוק "דודי ירד לגנו לערוגת הבשם, לרעות בגנים וללקט שושנים" (שיר השירים, ו ב'). פסוק זה רומז על השושנים כצמח בושם ואכן כך לומד המדרש (שיר השירים רבה, וילנא, פרשה ב ו'): "… אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה, מה השושנה הזו אינה בטלה לעולם אלא גב ריחה, כך ישראל אינן בטלין אלא גב מצוות ומעשים טובים, מה שושנה זו אינה אלא לריח, כך לא נבראו הצדיקים אלא לגאולתן של ישראל וכו'". לעתים מוזכר במקרא "שושן" ולעתים "שושנה". אולם מכיוון שבמספר מלכים א נאמר: "שְׂפָתוֹ כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשָׁן" (ז', 26) ואילו בספר דברי הימים ב', נאמר באותו הקשר: "וּשְׂפָתוֹ כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת-כּוֹס, פֶּרַח שׁוֹשַׁנָּה" " (ד' 5), מובן מכל ששושן ושושנה הם היינו הך.

צורת הפרח ההדורה, המשפכית-פעמונית, שימשה כדגם לעמודים ולים הנחושת. (בריכה לאגירת מים, עשוית נחושת, שניצבה בחצר מקדש שלמה המלך, כדי לאגור מים לצורכי המקדש)[13]. השושן נזכר גם כקישוט בבניה: "וְעַ֛ל רֹ֥אשׁ הָעַמּוּדִ֖ים מַעֲשֵׂ֣ה שׁוֹשָׁ֑ן " (מלכים א', ז', 22), יש המנסים לזהות את השושן הצחור, עם עיטורי הכותרות בראשי העמודים יכין ובעז, שניצבו בבית המקדש: "כא וַיָּקֶם, אֶת-הָעַמֻּדִים, לְאֻלָם, הַהֵיכָל; וַיָּקֶם אֶת-הָעַמּוּד הַיְמָנִי, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יָכִין, וַיָּקֶם אֶת-הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ בֹּעַז. כב וְעַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים, מַעֲשֵׂה שׁוֹשָׁן; וַתִּתֹּם, מְלֶאכֶת הָעַמּוּדִים" (מלכים א',ז, כא-כב)[14]. השושן מתואר גם ככלי נגינה:" לַמְנַצֵּחַ עַל-שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד "  (תהילים, ס"ט, 1).

הפרשן אברהם אבן עזרא, איש ימי הביניים, פירש: "חבצלת – יש אומרים שהוא ורד, ויש אומרים שהוא צמח אחר נכבד יש לו ריח טוב, ועינו כעין שחרות. שושנת – יש אומרים שהוא צמח לבן, ויש לו ריח טוב, והוא חם מאד עד שריחו יכאיב הראש, ויתכן להיותו כן, יהיה פירושו מן שש, כי לעולם היא ששה עלים לבנים, גם בתוכו כדמות בד סעיפים ארוכים גם הם ששה, ויהיה פירוש שפתותיו שושנים בריח, לא בעין". כי השושנה בשיר השירים, היא  פרח לבן, בעל ניחוח נעים, ולו ששה עלים וששה אבקנים". אך זיהוי זה אינו וודאי. מכיוון שבמקרים רבים מלווה השושן בשמות לוואי הסיק זהר עמר, ששם זה הוא למעשה שם קיבוצי לצמחים שונים. הוא מציין כמה דוגמאות למשל "שושנת קרמל" (ירושלמי, וילנא, סוכה פ"ג), "שושנת המלך" (כלאים, פ"ה מ"ח), "שושן מלכותי", ו"שושנה אדומה" כנראה בניגוד לשושן הלבן שהוא השושן הצחור[15]. המדרש (שיר השירים רבה, וילנא, פרשה ב') מבחין בין "שושנת העמקים" ו"שושנת ההר": "אמר רבי אליעזר משל את הצדיקים במשובח שבמינים ובמשובח שבאותו המין, המשובח שבמינים כשושנה, ובמשובח שבאותו המין שושנת העמקים, ולא כשושנת ההר שנוחה להכמש, אלא כשושנת העמקים שמרטבת והולכת".

אחת הטעויות השגורות באשר לזיהוי השושן / שושנה הוא החלפתם בוורד. כבר חז"ל משתמשים בביטוי "שושנה אחת של וורד": "ר' עזריה בשם ר' יהודה ברבי סימון אומר משל למלך שהיה לו פרדס נטוע שורה של תאנים ושל גפנים ושל רמונים ושל תפוחים ומסר לאריס והלך לו לאחר ימים בא המלך והציץ בפרדס לידע מה עשה ומצאו מלא חוחין ודרדרין הביא קצצים לקוצו והציץ באותן החוחין וראה בו שושנה אחת של ורד נטלה והריח בה ושבת נפשו עליה אמר המלך בשביל שושנה זו ינצל כל הפרדס '"[16].

מקור השיבוש הוא בפסוק "שׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים". טעות זו נובעת מפירוש הבליטות הקוטנות לאורך גבעולו של הוורד, (שנקראות שיכים). פרשנים רבים, ביניהם ר' עובדיה מברטנורא, סברו כי הכוונה ב"חוחים" היא לשיכים. "חוחים". אולם החוח אינו קוץ ואינו שיך, אלא שם של צמח קוצני. גם מרתין לותר, אבי הרפורמציה הפרוטסטנטית, שתרגם את התנ"ך לגרמנית, פירש את ה"שושן", כ- Rosen. אולם במסכת כלאיים במשנה, נאמר בפירוש: "האירוס והקיסוס, ושושנת המלך, וכל מיני זרעים- אינן כלאיים בכרם"[17]. ברור מכאן שאין הכוונה לעץ, גם לא לשיח מעוצה כוורד, אלא לעשב השדה. הבלבול בין שושן / שושנה לוורד, המשיך אל ימי הביניים. כך כותב ספר הזוהר, מזכיר שושנים ומתכוון לוורד: "שושנה יש בה י"ב עלים [עלי כותרת]. הוא ממשיך: "מה שושנה בין החוחים, יש בה אדום ולבן. אף כנסת ישראל, יש בה דין ורחמים".

מבין צמחי המקרא זכתה השושנה למחקרים רבים ולמספר הזיהויים הגדול ביותר על ידי המתרגמים, המפרשים והחוקרים. היו שהציעו את היקינטון, החלמונית, הרקפת ועוד. לדעת הרמב"ם, השושן הוא הכלנית וזאת בשל הכתוב במדרש "כשושנה אדומה ראיתי" (ויקרא רבא, י"ב, א). חוקר הטבע הנרי טריסטראם הסכים עמו. היו שטענו שהשושן הוא האיריס. שלל ההצעות כולל כמעט את כל הפרחים הנאים של צמחי הארץ ואפילו כאלה שלא גדלו בה. אחת הגישות אף טוענת שהשושנה היא שם נרדף לפרח ואינה מתייחסת למין ספציפי. אך מרבית החוקרים כיום מסכימים כי הוא ה- Lilium המכונה כיום "שושן צחור".

מקור השם "שושן" הוא כנראה מצרי. שם הנזכר גם בשפות שמיות. יתכן שהוא שימש ככינוי כללי לפרחים גדולים. שנגזרות השם שושן – שושנה בשפות שונות (שושנתא בארמית וסורית, סוסן בערבית ו – sesanu באכדית) מתייחסות אף הן למינים רבים. בתרגום השבעים, השושן נקרא "קרינון" krinon)  ;κρίνον ) שפירושו ביוונית הוא השושן הצחור כמשתמע מתיאוריהם של  פליניוס ודיוסקורידס (Pedanius Dioscorides)[18]. תאורו של האחרון מלווה באיור המאפשר לזהות את השושן הצחור כמעט בוודאות. הוא גם מציין ששמו הסורי Sasa ושמשחה המופקת מפרחיו קרויה Susinum , הם שמות המזכירים את צליל השם העברי "שושן". במצרים העתיקה נקראה כך בעיקר הנימפאה הכחולה, הלוא הוא הלוטוס הקדוש, העולה מן הביצה. השם נדד ממצרים ארצה, אך יוחס כנראה לפרח אחר. תופעה המוכרת בשמות עממיים.

חוקר הטבע עוזי פז סבור שהשושן המקראי איננו הליליום. קודם כל, הפסוק "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים" ( ב', 1) אינו מתאים לשושן הצחור, בשל העובדה שמקום גידולו הוא בהרים. תאורי השושנה בשיר השירים מתאימים לבית גידולו של אירוס הגלבוע ולא של השושן הצחור. האירוסים מבצבצים בין קוצים כקיפודן ועכובית הגלגל דבר המתואר בפסוק "כשושנה בין החוחים" (שיר השירים, ב ב'). מדרונות הגלבוע מהווים מרעה נוח ומכאן הדימויים "שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים" (שם, ז ד') או "הרעה בשושנים" (שם, ב ט"ז, ו ג'). אכן מפרש רש"י (שם, ו ג'): "הרועה את צאנו במרעה נוח וטוב". לעומת זאת בית הגידול הטרשי והסבוך של השושן הצחור איננו מתאים לרעיה.

הספרו המצויין, בשבילי ארץ התנ"ך, נופים וטבע מאז ועד עתה, מביא פז נימוקים נוספים לתזה שלו:

במשנה נאמר: "שתינוק שנמצא בצד בית הקברות והשושנים בידו, ואין השושנים אלא ממקום הטומאה – טהור" (טהרות, ג' ו'). מנהגי קבורה הם בדרך כלל שמרניים והצמחים השכיחים בבתי הקברות הם איריסים. לעתים קרובות ניתן לאתר בתי קברות על פי פרחי איריס ארם נהריים. יתר על כן. בתי הקברות הם חשופים ואין בהם צל ולחות הדרושים לליליום. מאותן סיבות גם כרם אינו בית גידול מתאים לליליום. והרי נאמר במשנה: "האירוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מיני זרעים, אינם כלאיים בכרם" גם המדרש "מה שושנה זו ניכרת בין העשבים", מתייחס אל השושנה כפורחת בנוף פתוח ,במרחבי עשב ולא בין סלעים או בין עצי החורש, שהם מקום גידולו של השושן. נוף כזה מצוי בהרי הגלבוע, ששם פזורות גם גתות רבות לדריכת ענבים ליין.  עוזי פז מציע לזהות בשושן את איריס הגלבוע, שמתאים לפסוק "לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר " (שיר השירים ה' 13 )[19].

בעבר סימל פרח זה את ישראל והיה מוטבע על מטבעות שהוטבעו בארץ כבר בשנת 350 לפנה"ס. הפרח היפה שימש לעיטורי מטבעות בעולם העתיק ולעיטורים אמנותיים שונים. השושן נזכר בכתבים יוונים ורומיים עתיקים. השושן נמצא על מטבעות קדומים ביותר מן התקופה ההלניסטית בארץ ישראל. הוא נחשב גם כמקור לתרופות. אגדה יוונית מספרת שכאשר נולד הראקלס, בנו של זאוס מאלקמנה בת התמותה, רצה אביו כי בנו יגדל להיות האיש החזק בעולם. הרה, אשתו של זאוס, תיעבה את הרקלס, כפי שתעבה את כל מי שנולד כתוצאה מנאפופיו של בעלה. אולם כדי שהרקלס יוכל להגשים את ייעודו, היה עליו לינוק חלב מאלה. לכן נהג זאוס להביא את בנו מדי לילה אל האולימפוס, להניח את התינוק על חזה של האלה בעת תנומתה ולהניח להרקלס לינוק להנאתו את חלבה. לילה אחד התעוררה הרה באמצע הלילה, וגילתה לתדהמתה שהיונק הוא הרקלס שנוא נפשה ומיד השליכה אותו בתיעוב מעליה. החלב שלה, חלב של אלה אולימפית, המשיך לזרום בעצמה רבה ובמקום להגיע לפיו של התינוק, הגיע עד לשמים וכך נוצר שביל החלב[20]. לפי אחת הגרסאות, טיפות החלב הבודדות שטפטפו על פני האדמה, הפכו לשושנים.

השושן נזכר כסמל ליופי בכתבי בן סירא, במשנה ובמדרשים. חז"ל משווים את ריחו הטוב של השושן לבני ישראל המקיימים את המצוות. מדרש רבה מזכיר פעמים מספר את השושן בהקשרים אלה: "מה שושנה זו ניכרת בין העשבים, כך הן ישראל ניכרים בין האומות"…יש הסוברים כי ששת עליו של השושן הצחור הם מקור ההשראה לרוזטה, המוכרת מהאומנות הקלאסית והנוצרית (אם כי מופיעות רוזטות שבהן יותר עלים). הד לתפקידו של השושן כסמל יהודי, אנו מוצאים בצורתו של מגן דוד. יש הטוענים כי הפרח שושן צחור ,שמורכב מששה עלי כותרת, המסודרים כשני משולשים האחד על גבי השני בצורה של מגן דוד, הוא למעשה השושנה של שיר השירים, הרומזת לעם ישראל.[21].

מאידך גיסא, הדגם היחידי הדומה לפרח ממשי בממצא הארכיאולוגי, מזדקר תמיד כלפי מעלה ונישא על גבעול ארוך ללא עלים. כך הוא מעוצב במטבעות שונים, גם  על מטבע יהֻד מְדִינְתָּא, שהוטבע בארץ ישראל במאה ה-6 לפנה"ס[22]. סמל זה מצא את דרכו למטבע בת זמננו. ביניהם גם הדגם לשקל של ימינו. דגמים אלו מופיעים הן בכנסיות והן בבתי כנסת. דגם דומה של פרח נמצא גם בציור על סטוקו, בעמודים התומכים את תקרתו של ארמון הורדוס במצדה, כמו ממחישים את הפסוק: " וְעַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוֹשָׁן" (מלכים א', ז' 22). באמנות של תקופת הבית השני השושן מקבל מקום של כבוד, הן בעיטורים על נרות חרס, חזיתות של מערות קבורה וגלוסקמות, מן המאה הראשונה לספירה. צורת הפרח נקראת בצרפתית Fleur-de-lis  ומופיעה כבר בסמלי האצולה בתקופת האימפריה הרומית. המלך הגותי קלוביס במאה החמישית, בחר בסמל הזה כסמל טוהר ומכאן הוא התגלגל לסמלן של משפחות מלוכה שהיו מזוהות עם צרפת ועם בית בורבון.  ה- Fleur-de-lis   הוא המקור שממנו התפתחה גם "החבצלת הצופית", הסמל המוכר של תנועת הצופים ברחבי העולם. פרח זה דומה לאירוס ולא לליליום. אפי זיו מביא בספרו את פסל המרצוקו  (Marzocco) שמיוחס לדונטלו (Donatello) ועליו סמלה של פירנצה – פרח ושני גבעולים בין עליו, אך זהו אינו שושן צחור (Lilyum), אלא איריס[23].

השושן הצחור הנחשב לסמל הטוהר והיופי קיבל מקום חשוב באמנות הנוצרית של ימי הביניים וצויר בהקשר של קדושה. צבעו הלבן מסמל את הבתולים, את התום ואת טוהר המידות ואילו נטיית הפרח הצידה, כמוהה כהשפלת הראש ומתפרשת כענווה וכצניעות. על פי המסורת הנוצרית, הגיש המלאך גבריאל את הפרח השושן למריה הבתולה, כאשר הודיע לה כי היא התעברה מרוח הקודש. לכן, הוא נקרא "שושן הבתולה הקדושה", או "שושן הבשורה". מכאן שם הפרח במסורת הנוצרית: Madonna Lily. הפרח מופיע כמעט בכל הציורים המתארים את הבשורה, מימי הביניים ועד היום. בציורים של גדולי האמנים בתקופת הרנסנס באיטליה, ניתן לזהות את השושן הצחור כפי שהוא מופיע בטבע. ב-1618 אף יצא צוו אפיפיורי שקבע קנון מחייב, לסימון אובייקטים דתיים וביניהם החובה לכלול ליליום, בכל התיאורים המתארים את מרים[24]. אפי זיו, בספרו "הצופן הנוצרי באמנות", כותב שהשושן מסמל קדושות בתולות בכלל ויש גם קדושים גברים שהאטריבוט שלהם הוא שושן צחור.

מסיבה זו כנראה הצלבנים ואחריהם צליינים, אספו אותו באדיקות ושלחו אותו לגנים באירופה. מאז הוא נפוץ כצמח נוי בתרבות, שאינו שונה בהרבה ממין המוצא. במשך שנים רבות חיפשו אותו בוטנאים בארץ, אך לשווא. ביניהם אפשר למנות את אהרון אהרונסון, הבוטנאי מזיכרון יעקב  וכך גם ברוך צ'יזיק[25] ואפרים הראובני[26]. רק ברבע השני של המאה ה-20 גילה אותו אוטו ורבורג[27] ליד מטולה ואחריו איש העליה השניה, נוח נפתולסקי מכנרת, זיהה את הפרח במרומי הגליל, על יד פקיעין. מאוחר יותר זיהה אותו בכרמל, טוביה קושניר, לימים מלוחמי הל"ה. לאחר קום מהמדינה, הוא נצפה גם בגליל המערבי. כך גם לאחר מלחמת ששת הימים, הוא אותר גם בחרמון.

העקירה המאסיבית גרמה לכך שהפרח ימצא בסכנת הכחדה[28]. למרבה הפרדוקס (כביכול), דווקא סגירת החורשים בעקבות הפסקת הרעייה, אשר גורמת הפחתה בעוצמת האור שמגיעה לצמחים, פוגעת בשושן הצחור. על כן מבצעים מדי פעם דילול ופתיחה של החורש, באזורים מסוימים בהם גדל השושן. התקרבנו לפרח ככל המותר, צילמנו שוב ושוב והמשכנו לעלות במעלה נחל כלח. בשבוע הבא נחפש אותו ליד פקיעין.

הערות

[1] נורית קינן, "שרפות אינן קורות, הן נגרמות", באתר מט"ח

[2] תאור יפה של המסלול, אצל יעקב שורר, טיולי ישראל צפון, כתר, ירושלים, 1990, עמ' 217-214.

[3] כלך מרוקני הוא צמח רב-שנתי גדול ובולט, דומה לכלך המצוי. הוא נבדל ממנו באונות העלים, שאינן חוטיות אלא שטוחות, יותר רחבות מעוביין; בגבעוליו שהם דקים יותר וגונם מכחיל; בפריו, שהוא קטן יותר; ובבית-גידולו – בצוקים. העלים, הגבעולים וגם הפירות מכוסים שעווה, והיא המקנה להם את הגוון המכחיל. כלך מרוקני פורח במאי. תפרחתו עניפה בדומה לזו של כלך מצוי, אך מספר הסוככונים בסוכך רק 7–15. אורך הפרי 8–12 מ"מ, רוחבו 5–8 מ"מ.

[4] השם "כלך" נזכר פעמיים במשנה (כלאיים ט 2; שבת ב 1), ולא בטוח שמדובר בכלל בסוג של צמח. אך בעברית החדשה התקבלה דעתו של שבתאי דונולו, רופא יהודי בן המאה העשירית מאיטליה, כי המדובר בסוג הנדון

[5] אָבַד עָלָיו הַכֶּלַח, המנוסח גם כאָבַד עָלָיו כֶּלַח, הוא ביטוי עברי שהוראתו "יצא משימוש", "התיישן", "תש כוחו". הביטוי מופיע במקורו בספר איוב, והפרשנים מציינים שבגלל נדירות התיבה "כלח" קשה לפרשו

[6] מיכה לבנה, "שושן צחור", בתוך: עזריה אלון (עורך ראשי), החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 11 (עורכים מיכה לבנה ודוד הלר) צמחים בעלי פרחים ב', משרד הביטחון, תל אביב2983, עמ' 209-210

[7] הרפרפיים (שם מדעי: Sphingidae) הם משפחה של עשים בסדרת הפרפראים. ישנם כאלף מינים ברחבי העולם כולו, 12 נפוצים בארץ ישראל. הרפרפיים הם לרוב בינוניים עד גדולים מאוד בגודלם. נפוצים כמעט בכל העולם, במיוחד באזורים טרופיים. מספרם הולך ופוחת ככל שמצפינים על פני הגלובוס. רוב הרפרפים ליליים ומיעוטם יומיים. מחושיהם חוטיים ומשוננים, וקצותיהם דקים וכפופים במקצת. חדקם לרוב ארוך מאוד, ואורכו יכול להגיע עד 25 ס"מ ברפרף קוציטיוס (Cocytius), המצוי באמריקה הטרופית. בחלק מהמינים החדק מנוון, והבוגרים אינם ניזונים. הרפרפים מוצצים צוף בזמן רפרוף מעל הפרח, ומכאן שמם העברי. הזחלים מרבים לעמוד בצורה המזכירה את הפסל המפורסם ספינקס (Sphinx) כשהם מוטרדים, ומכאן שמם הלטיני. כנפיהם הקדמיות לרוב ארוכות וצרות, וכנפיהם האחוריות קצרות וצרות. בשפה הקדמית של הכנף האחורית מצוי דרבן, הנכנס לשקע בכנף הקדמית, וכך הכנפיים יוצרות משטח אחיד בזמן התעופה. שרירי החזה המפותחים, בנוסף לתכונות שהוזכרו מקודם, מקנים לרפרפים גוף אווירודינמי, המאפשר להם תעופה מהירה.

[8] ארז ארליכמן, זהירות: שושן צחור קטלני לחתולים, באתר ynet, , 15 ביולי 2008

[9] עוזי פז,  "האם השושן צחור", טבע וארץ ל/8; ל/9, 1988.

[10] Peter Haggett (Editor) Encyclopedia of World Geography, Volume 15:The Middle East , p. 2089,

[11] זהר עמר, צמחי המקרא: בחינה מחודשת לזיהוי כל הצמחים הנזכרים בתנ"ך לאור מקורות ישראל והמחקר המדעי, הוצאת ראובן מס, תשע"ב ,עמ' 11.

[12]. הפרוש נכתב על ידי רבי דוד אלטשולר, שהיה מחכמי אשכנז במאה ה-18, ובנו רבי יחיאל הילל השלים אותו.

החיבור חולק לשני פרושים על ידי רבי יחיאל הילל: מצודת דוד – ביאור העניין. מצודת ציון – ביאור המילים. המצודות הוא ביאור על חלק מספרי הנביאים והכתובים. הפירוש מיוסד על הבאורים של גדולי המפרשים הראשונים. הסגנון פשוט וקל, והוא בין הפרושים המקובלים בלימוד התנ"ך כיום. נכתב כדי לקדם ולעודד את לימוד התנ"ך בדורו. פירושיהם יצאו לאור בפעם הראשונה בליבורנו שבאיטליה, בשנת 1753.

[13] בפסוק כ"ו מתואר הים שעשה שלמה הנראה כשפת "כוס פרח שושן": "ועביו טפח ושפתו כמעשה כוס פרח שושן אלפים בת יכיל". כוונת הפסוק, לדעת רב פפא, לתאר את עובי שפת ה"ים" ואכן כך מפרש רש"י (עירובין, יד ע"א): "פרח שושן – דק מאד כפרח שושן זו". כנראה שכוונתו לומר ששפת ה"ים" היתה דקה (בניגוד לדפנות שהיו בעובי טפח) ולכן לא הגדילה את קוטרו. תאור זה שולל חלק גדול מהזיהויים שהוצעו במהלך המחקר כמו למשל פרחי האירוס או הכלנית.

[14] הרלב"ג (ר' לוי בן גרשום) הרחיב בתאור זה: "וכותרות אשר על ראש העמודים – ר"ל שכבר עשה זה בכותרות אשר על ראש העמודים והם האגנות העליונות ציור שושנים ופרחים היו עולים על ראש הכותרות באולם ארבע אמות ואחשוב שזה הציור היה נעשה בשני טורי העמודים היוצאים מן השבכה כי העמודים ההם היו גבוהים על ראש הכותרות והיה בהם צורת פרחים ושושנים".

[15] זהר עמר, צמחי המקרא: בחינה מחודשת לזיהוי כל הצמחים הנזכרים בתנ"ך לאור מקורות ישראל והמחקר המדעי, הוצאת ראובן מס, תשע"ב ,עמ' 231-234.

[16] ויקרא רבא, וילנא, אחרי מות פרשה כ"ג ג'

[17] מסכת כלאיים, פ"ח, מ"ח

[18] פדניוס דיוסקורידס (‏ 40 – 90 לספירה לערך) היה רופא, פרמקולוג ובוטניקאי יווני מאנאזרבוס שבקיליקיה. עסק ברפואה ברומא בתקופת נירון קיסר, והכיר רפואות מכל רחבי העולם היווני-רומי. כתב ספר בן חמישה כרכים ביוונית בשם Περί ὕλης ἰατρικής (על עניינים רפואיים ) ; התרגום הלטיני של ספרו: De Materia Medica), היה אחד מספרי רפואת הצמחים המשפיעים בעולם, ונותר בשימוש מעשי עד המאה ה-17. שלא כמו סופרים קלאסיים רבים, עבודותיו לא "התגלו מחדש" בתקופת הרנסאנס, כיוון שספרו מעולם לא אבד, והוא הועתק שוב ושוב בעותקים רבים לאורך הדורות, פעמים רבות עם הערות ותוספות. (Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, LXV. Dioscorides, pp. 422-425)

[19] עוזי פז, בשבילי ארץ התנ"ך, נופים וטבע מאז ועד עתה, מודן, 2006, עמ' 76-84.

[20] אפי זיו, סודות אלי האולימפוס, כנרת זמורה ביתן עמ' 69.

[21] ענת אביטל‏, "העיטור בפרחי שושן צחור באומנות היהודית של תקופת הבית השני", בתוך: מורשת ישראל – כתב-עת ליהדות לציונות ולארץ ישראל, אוניברסיטת אריאל בשומרון, 2015, 12, עמ' 52-41.

[22] יהֻד או יהוד מְדִינְתָּא הוא שמה הארמי של פחוות יהודה – רשות ממשל עצמי יהודי בחבל יהודה בארץ ישראל בתקופה הפרסית החל מהמאה ה-6 לפנה"ס.

[23] הצופן הנוצרי באומנות, עמ' 18

[24] אפי זיו, הצופן הנוצרי באמנות, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2015, עמ' 18

[25] ברוך צ'יזיק ( (1885 –1955), בן למשפחת צ'יזיק המפורסמת (אח לאפרים, חנה יצחק  ושרה), היה חוקר ומפתח מפעלי חקלאות בארץ ישראל. התמחה בהתאמת הצרכים הנדרשים לחקלאות בארץ ישראל ובחקר צמחי האזור. בעל מפעל "אוצר הצמחים". חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל לשנת תרצ"ח 1938. (שרה צ'יז'יק,‫ ברוך בנתיבותיו: במחיצתו של ברוך צ'יז'יק; ערוך בידי י"מ מרגלית, תל אביב: ספריית השדה, תשכ"ו 1965)

[26] אפרים הראובני ( 1881 – 1953) היה בוטנאי, חוקר צמחיית ארץ ישראל. ייסד גישה מחקרית אשר שילבה בין מדע הטבע לבין בלשנות, מקרא ופולקלור על מנת לתאר תמונה שלמה של הצומח כחלק ממארג גאוגרפי – תרבותי – היסטורי. ב-1906 עלה לארץ ישראל ועד שנת 1909 נדד במושבות העלייה הראשונה ולימד טבע. ב-1909 נסע ללוזאן, שווייץ והמשיך בלימודיו, לאחר מכן עבר לפראג וקיבל דוקטורט באוניברסיטה שם. ב-1914 חזר לארץ ישראל ולימד בוטניקה בבתי ספר תיכוניים ובסמינרים למורים. בשלב זה החל לגבש את שיטתו.

[27] אוֹטוֹ וַרְבּוּרְג (Otto Warburg;‏  1859- 1938, ברלין) היה בוטנאי יהודי-גרמני בעל שם עולמי, שהיה אחד מעמודי התווך של הציונות בגרמניה ויושב ראש ההסתדרות הציונית. על שמו נקרא כפר ורבורג.

[28] עפר כהן ואבי שמידע, צמחים נדירים בישראל – ספר המידע האדום, כרך א' – הצמחים הנדירים של הגליל העליון, רשות שמורות הטבע והחברה להגנת הטבע, 1992, עמ' 55