גילי חסקיןדרום אדום
כתב: גילי חסקין ; פברואר 2020
ראו באתר : טיול אל פריחת הצבעונים ; אל פריחת הנרקיסים ; טיול לפריחת הרקפות בהר העגול ;
שבת ראשונה של פברואר. הווטסאפ רועד מתמונות של חברים שמצלמים משטחים נרחבים כלניות. הכלנית אחד מצמחי הפרחים הבולטים ביותר בארץ וליופייה יצא שם. בעקבות סקר שערכה 'החברה להגנת הטבע', בקרב אלפי ישראלים, נבחרה הכלנית, כפרח הלאומי של ישראל.
בטיולים האחרונים בכרמל ובגליל, ראינו פחות מאשר בעבר. לבטח לא כלניות אדומות. ראינו פה ושם נקודות אדומות זוהרות, אבל לא משטחים. אפילו במחנה עמוס שבעמק יזרעאל, שהיה ידוע בכלניות האדמות, שצמחו מדמו של עמוס פיין מנהלל, שעל שמו קרוי המחנה. אפילו שם, מרביתן כבר סגולות או לבנות. גבעת הכלניות שליד מאור, כבר לא מה שהיתה פעם. ברגע שהפכו אותה, מלאי כוונות טובות, לשמורת טבע, העדרים מנועים מלעלות עליה, הקוצים מכסים אותה ובא הקץ על הכלניות….
המשטחים שליד רמות מנשה, גם הם ידעו ימים יפים יותר. נסענו דרומה, לנגב הצפוני-מערבי. חלפנו על פני נחל שקמה, שהוא מרכז כלניות ידוע בזכות עצמו ונסענו עד מושב שוקדה, הסמוך לנתיבות. המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית הקימה את המושב בשנת 1957 ויישבה במקום עולים ממרוקו. העולים הגיעו בשתי קבוצות, ובתחילה היו אמורים להיות בשטח שני יישובים, שוקדה וצומחה, אך לאחר מכן, הם התאחדו ונקראו בשם שוקדה.
מעבר למושב, ראינו משטחי ענק. דרום אדום. מרחוק הם נראים אדומים לגמרי, מקרוב הם נראים כמו שמיכה ירוקה ענקית, מנוקדת באדום. יער שוקדה הינו חורשת אקליפטוסים נטועה. אזור זה היה אחד מהאתרים בהם פיזר אברהם יפה, זרעי כלניות בשנות ה 50. אכן, לא היינו לבדינו, אבל יש מספיק כלניות לכולם.
השם העברי ניתן לפרח על ידי עמנואל לעף ((Lőw Immánuel, שחי בהונגריה בשנים 1854-1944 והקדיש את חייו לחקר השמות העבריים של הצמחים. הוא כינה אותו כך, בספרו הענק, "צמחי היהודים" (Die Flora der Juden), בזכות הפרח המתהדר ככלה ובזכות השם התלמודי "כלוניתא", המתייחס כנראה לפרג. שם נוסף לכלנית הוא "שושנת היהודים".
אליעזר בן יהודה הציע לקרוא לה "דמומית"; שם שניתן לבסוף לפרח אחר. פסח אוירבך ומרדכי אזרחי, מחברי "ילקוט צמחים" של ועד הלשון העברית, קבעו בתר"ץ, הבחנה בין פרחים אלה לבין הנורית. אולם הבחנה זו הייתה קיימת, כפי שמוסרים מורים ותיקים לטבע, עוד שנים רבות קודם לכן, ואין מהם זוכר חילופי יוצרות בין שני פרחים אלה, שלמרות דמיונם, תמיד ידעו ילדי הארץ להבחין ביניהם.
הכלנית היא סוג במשפחת הנוריתיים. מיני הכלנית הם גאופיטים רב-שנתיים. בעולם הם נפוצים בעיקר באזורים בעלי אקלים מתון או קריר, בחצי הכדור הצפוני, מפורטוגל וספרד מזרחה ועד לתוך חבל כורדיסטן . פריחת הכלנית משגשגת, ומשגשגת בייחוד בארצות הים התיכון: איטליה, יוון, קפריסין, חופי צפון אפריקה, מלטה, טורקיה, סוריה, לבנון וארץ ישראל. באנגלית קיבל השם Anemone משמעות כללית של פרח נאה, וממנו נגזר שמה העממי של שושנת הים, Sea Anemone.
בארץ ישראל מיוצג הסוג על ידי מין יחיד – כַּלָּנִית מְצוּיָה (Anemone coronaria) , שפירוש שמו המדעי הוא "אָנֶמוֹנָה עטוּרה" או "אָנֶמוֹנָה הכתר".
הכלנית נפגעה בארץ, בצורה חמורה ביותר, על ידי קטיפה מאסיבית וכמעט שנכחדה בשנות החמישים, של המאה הקודמת, באזורים הקרובים למקומות ישוב. נזק זה היה אחד המניעים החשובים לזירוז הצעדים המשפטיים והפעולות החינוכיות, לשמירת פרחי הבר.
לפי סקר שערכה 'החברה להגנת הטבע', בשנת 2007, הכלנית היא הפרח המוכר והאהוב ביותר בקרב הישראלים. ב-2013 נבחרה הכלנית לפרח הלאומי של מדינת ישראל.
פרחי הכלנית מופיעים במספר צבעים: אדום (הנפוץ ביותר), לבן או גוני סגול, הנעים מסגול-כחול לסגול-ורוד. צבע הכלנית מושפע מריכוז הפיגמנטים האדומים – ככל שהאדומים מעטים יותר, צבעים אחרים יוכלו לבלוט. זהו צמח אשר נפוץ מצפון הארץ עד הר הנגב. גדל בבָּתוֹת, ערבות-שיחים, חורש ים-תיכוני בקרקעות כבדות לא-מופרעות ולא-מלוחות. זהו אחד מכ-120 מינים בסוג זה והיחידי הצומח בר בארץ ישראל. צורות הבר של הכלנית, שימשו באירופה גם מוצא לטיפוח זני נוי מבויתים. החל משנות ה-80 של המאה ה-20, נעשה שימוש גם בחומר בר ישראלי, להכלאות ולטיפוח של זני נוי חדשים.
הכלנית נפוצה בבתי גידול פתוחים, כמוה בתה והגריגה, בחבל הים תיכוני ובאזור ספר המדבר בישראל וגדלה כמעט בכול טיפוסי הקרקע העיקריים (למעט חולות נודדים וביצות). היא חודרת גם לאזורים שחונים יותר, הן במדבר יהודה והן בנגב. נוסף לבתי גידול אלה, מתנחלת הכלנית ומאכלסת, גם חלקות חקלאיות, שניטשו זה מכבר ובמיוחד בכרמים עזובים. הכלנית מצטיינת בתחום שונות נרחב בצורת העלה, גודל הצמח, מידות הפרח, מספר עלי העטיף וצורתם. בולט במיוחד הגיוון בצבעי הפרחים: הכלניות האדומות עמידות יותר בתנאי חום ויובש ואילו הכלניות המגוונות גדלות רק בתנאים נוחים יותר. בנגב כמו ביהודה, נפוצה בעיקר הכלנית שכותרתה אדומה ואילו בצפון הארץ מצויות גם כלניות שכותרתן לבנה, כחולה, או סגולה. סוג הקרקע שעליה צומחת הכלנית עשוי להשפיע על ריכוז הפיגמנט, ולכן נראים לעיתים שדות כלניות שבהם כל הפרחים באותו הצבע.
חוקר הטבע עזי פז, הפנה את תשומת לבי לכך שפרחי הסתיו וראשית החורף פורחים ברובם בלבן. כאילו הם החצב, הכרכום, הנרקיס וחיננית הבתה. אט אט, מתרבים נקודות האודם במשטחי הפריחה. כך נוהגות גם הכלניות: המקדימות שביניהן לבנות, סגולות, כחולות-ורדרדות ובהמשך מסבך הצבע האדום אל גווני הפריחה. יתכן וסדר הפריחה זה השפיע על מקובלי צפת, כשהיו מוזגים את היין בסדר טו בשבט. כמו בסדר פסח, הם נהגו לשתות ארבע כוסות: לכוס הראשונה מזגו יין לבן; לשנייה יין לבן עם מעט יין אדום; לשלישית – חצי לבן וחצי אדום ולרביעית- אדום בלבד. כנראה שצבעו המשתנה של היין בכוס, נועד לסמל את השינויים המתחוללים בטבע.
הכלנית פורחת מסוף דצמבר ועד סוף מרץ. פרח הכלנית פורח כמה שבועות.
הפרח בעל עטיף פשוט, ללא עלי גביע. עלי הכותרת גדולים ודקים, ומספרם אינו קבוע, אך בדרך כלל, חמישה-שישה. במרכז הפרח ניצבת מעין כיפה מוגבהת, הנושאת עֱלִיים ואבקנים מרובים שצבעם שחו. הצלקות דמויות השערה מבשילות זמן קצר לאחר פתיחת הפרח וצבען בזמן זה שחור והן מסוגלות לקלוט אבקה במשל יומיים – שלושה. האבקנים המרובים ערוכים בכשבע שורות, מבשילים 8-10 ימים לאחר מכן. בשלב זה מגיע הפרח לגובהו ולגודלו המקסימלי. צבע המאבקים הבשל הוא כחול מתכתי וזה גם צבע האבקה. גודל גרגרי האבקה כ-25 מיקרון, ומספרם יכול להגיע ל-2 מיליון גרגרים לפרח. לאחר ההפריה מוקפת הכיפה בטבעת לבנה.
כל פרח פורח ימים אחדים, נסגר בשעות הלילה ונפתח בשעות היום. סגירת הפרח מגינה על האבקה מלחות ומקור, ולכן בימים גשומים יש שהפרחים נשארים סגורים. פתיחת הפרחים וסגירתם נעשית באמצעות מנגנון המבוסס על צמיחת עלי הכותרת מבסיסם: בערב צומחים התאים בצד החיצוני של עלי הכותרת ומכופפים אותם כלפי פנים, ובבוקר צומחים התאים בצד הפנימי של העלים, ופותחים אותם. התארכות עלי הכותרת גורמת להתרחבות הכתם הלבן שבבסיסם, כך שרוחב הכתם מעיד על גילו של הפרח.
עוקצי הפרחים המופרים ממשיכים להתארך, והפירות הבשלים מוגבהים בהרבה מהפרחים שסביבם. הפרי הוא קובץ של פרודות זעירות בנות זרע אחד, עטופות בשערות רכות המאפשרות את הפצתן למרחקים באמצעות הרוח.
השם המדעי של הסוג של הסוג – Anemone ,פירושו המילולי "בת הרוח" (רוח = anemos; ובת one) זהו גם שמו בשפות אירופאיות אחרות – "פרח הרוח", משום שהוא פורח בעיצומו של החורף, כאשר נושבות רוחות עזות. זהו גם פירוש שמה באנגלית (Windflower) ובגרמנית (Windroschen).
הצבע האדום הוא צבע בולט ביותר והוא בולט במיוחד על רקע ירוק. מה גם שהפרחים האדומים הם בדרך כלל גדולים ופעמים רבות הם מתקבצים למרבדים רחבי ידיים. צבע – צבע הדם, להבות האש וצבע השמים בטרם שקיעה, עורר את הדמיון מקדמת דנא ולא לחינם חיפש האדם הסברים למקורם. ברחבי האגן המזרחי של הים התיכון, התפתחו מיתוסים שונים, המספרים על דם, מוות ולידה מחדש.
היוונים הקדמונים התרגשו למראה הפלא של הפריחה והתפעמו כיצד הקרקע לובשת כסות צבעונית מדי אביב והרבו לספר על פרחים אלו ולתהות כיצד נוצרו ומאין נובע יופיים. מיתוס מפורסם מספר שהכלנית (Anemone) נקראת על שמה של הנימפה אנמון, שהתארחה בביתה של אלת הפרחים כלוריס (Chloris). אל הרוח המערבית זפירוס (Zephyrus ), שהיה בעלה של כלוריס, חשק באנמון. כלוריס, בקנאתה, שלחה את משרתיה לרצוח את אנמון וחיסלה את המתחרה. זפירוס פנה לאפרודיטי, אלת האהבה וזו נעתרה לבקשתו והשיבה את אנמון לתחיה, באופן חלקי. הפכה אותה לפרח הכלנית, שבאביב ובקיץ מסתתר מתחת לאדמה ובסוף הסתיו ובחורף קם לתחיה. צבעה האדום של הכלנית בא, להנציח את הדם השפוך של אנמון שנרצחה. מדי שנה היא קמה לחיים כפרח אדום, ומתה בסוף הקיץ. אגדה, המופיעה בתרבויות שונות, עם שמות שונים ודמויות שונות וביסודן מונח הרעיון על המוות בחורף (אצלנו בקיץ) ועל ההתחדשות באביב (אצלנו כבר בחורף).
לפי אובידיוס, שהוזכר לעייל, האלה אפרודיטי ראתה את תינוק יפהפה בשם אדוניס – בנם של מירהא (Myrrha) מסמירנה וצינירוס (Cinyrus) מלך קפריסין- רגע לאחר שנולד. היא התאהבה בו והחליטה שיהיה לאהובה. היא הביאה אותו אל פרספונה, כדי שתטפל בו למענה. אולם גם פרספונה התאהבה באדוניס וסירבה להשיבו. אפילו כשירדה אפרודיטי אל השאול, עמדה פרספונה בסירובה, עד שזאוס נאלץ להתאהב וקבע כי אדוניס יבלה את הסתיו והחורף עם פרספונה, שהיתה אז מלכת השאול ( אשתו של הדס מלך השאול). ואילו את האביב והקיץ, יבלה עם אפרודיטי, אלת האהבה והיופי. כל אימת שבילה אדוניס עם אפרודיטי, ביקשה זו דרכים להנעים עליו את זמנו. כאשר היה יוצא לציד, היתה אפרודיטי פוסעת אחריו חרישית, שומרת את צעדיו. ביום אחד, כשאפרודיטי לא היתה בסביבתו, יצא אדוניס בעקבות חזיר בר ענקי, כשהוא מלווה בכלבי הציד שלו. הוא לא ידע שאין זה חזיר בר רגיל, אלא אל המלחמה הקנאי ארס, שהיה מאהבה של אפרודיטי והתקנא במושא אהבתה החדש. אדוניס רדף אחרי החזיר, ירה בו רומח, אך לא הרגו. החזיר הפצוע התנפל עליו וקרע אותו בשניו הגדולות. אפרודיטי ששייטה באותו זמן במרכבתה המכונפת, שמעה קול גניחה. היא טסה לעבר אדוניס וראתה את עיניו נעצמות ואת דמו הכהה נוזל על עורו הצח. היא נשקה לו, אך הוא לא ידע כי נשקה לו במותו. היא דיברה אליו דברי אהבה ונועם שהפכו לקינה קורעת לב. אדוניס, שהיה שרוי כבר בעולם התחתון, לא יכול היה לשמוע את בכייה של אהובתו ולא לראות את פרחי הכלנית שצמחו מכל טיפה של דמו.
"פרח צמח מן הדם הרותח וצבע של דם לו
צבע גרעין הרימון שקליפה עדינה תסתירנו;
גון ארגמן לו. ימים בכל זאת, לא ירבה זה הפרח,
כי עלעלי עטרתו רפויים, מעמד לא יחזיקו,
חיש ישירום הרוחות, שעל שמן הוא נקרא עד ימינו".
[אזכור נוסף לקשר שבין הפרח לבין הרוחות]
(מטמורפוזות, ספר 10, תרגום שלמה דיקמן)
יתכן שהאגדות על צעירים שמתו באביב חלדם והפכו לפרחי אביב, מרמזות על הימים בהם בעתות בצורת היו החקלאים מקריבים עלמים ועלמות צעירים, כדי להרוות בדמם את השדה ולהעביר את כוח עלומיהם אל הגידולים. היוונים והרומאים הקדמונים נהגו לעטר את מזבחה של אפרודיטה-ונוס, בזרי כלניות ומכאן השם המדעי coronaria, שפירושו "עטרה" או "כתר" .
אדוניס מזוהה עם אל הצמיחה המצרי אוזיריס ועם אל המזון והצמחייה השומרי/ אכדי/ בבלי תמוז, ששמו הכנעני היה 'נַעֲמָן' [על שמו של נַעֲמָן נקרא שר צבא ארם בתקופת בית אחאב, אשר נרפא מצרעת בעזרת הנביא אלישע ( מלכים ב', פרק ה')].
המיתוס הבבלי דומה להפליא למיתוס היווני על אדוניס. אל המזון והצמחייה הבבלי תמוז, זה נפצע אנושות מנגיחת חזיר בר שניסה לצוד, ודמו שטפטף בעת שהובל אל אהובתו, האלה עשתרת, הפך לפרחים אדומים. כנראה שמשום כך נקראת הכלנית המצויה בערבית, "שַׁקַאיִק אַלנֻעְמאן" (شقائق النعمان), היינו, "פצעי נעמן".
סיפור נוסף נקשר בשמו של א-נעמאן בן אל-מונד'ר – המלך האחרון של אל-חירה, ממלכה ערבית-נוצרית, שהתקיימה עד תחילת המאה ה-7 בגבול מסופוטמיה ובחצי האי ערב והודח על ידי האימפריה הסאסאנית. על פי הסיפור, גילה המלך חלקת אדמה שופעת כלניות בין החולות, ואסר את גישת הציבור אליה, ולכן נקרא הצמח "שקאא'ק א-נעמאן", על שם המקום בו צמח ("שקאא'ק", בהקשר זה, הוא צורת הרבים של "שקיקה", חלקה פורייה מוקפת חולות).
המילה "נעמנים" מופיעה בספר ישעיהו: "כִּי שָׁכַחַתְּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵךְ וְצוּר מָעֻזֵּךְ לֹא זָכָרְתְּ; עַל-כֵּן תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים וּזְמֹרַת זָר תִּזְרָעֶנּוּ" (שם י"ז, י'). המונח המקראי "נטעי נעמנים", מתייחס לעבודה זרה ולבגידה באלוהי ישראל. אבן עזרא מפרש את המילה נעמנים, "כמשמעו בלשון קדר, והוא צמח שיצמח מהרה", ולפיכך מסיקים פרשנים כי כוונתו לכלנית, וכי הצמח מופיע כסמל לעזובה ולארץ נטושה. הרמב"ם זיהה את שקאיק אל נעמן", כלומר, הכלנית, עם הביטוי " שׁוֹשַׁנַּת הַמֶּלֶךְ" (משנה, מסכת כלאים, פרק ה', משנה ח') . צמח זה נחשב מין זרעים שבדרך כלל אינו מתורבת, ולכן לא חל עליו איסור כלאי הכרם. אם כי, יש הסוברים כי מודבר בשושן הצחור.
ראו באתר זה: אל פריחת השושן הצחור בכרמל
בנצרות מקובל לחשוב, כי הכלנית היא הפרח ההדור המתאים להיות "שושני שדה", כפי שנאמר: " הִתְבּוֹנְנוּ אֶל שׁוֹשַׁנֵּי הַשָֹדֶה וּרְאוּ אֵיךְ הֵם גְּדֵלִים: אֵינָם עֲמֵלִים וְאֵינָם טוֹוִים. 29 אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם שֶׁגַּם שְׁלֹמֹה בְּכָל הֲדָרוֹ לֹא הָיָה לָבוּשׁ כְּאֶחָד מֵהֶם" (הַבְּשׂוֹרָה עַל־פִּי מַתַּי פֶּרֶק ו, פס' 28-30).
משה ואלין, בעליו של תיאטרון "לי-לה-לו" שכר את נתן אלתרמן בשנת 1945, כדי שיחבר פזמונים קלילים עבור התוכנית השנייה של התיאטרון, "ראיון בלי-לה-לו". הוא ביקש ממנו לחבר שיר רומנטי-סנטימנטלי.והאמין ששיר כזה יוכל להיות "מסמר הערב". אלתרמן התמהמה ולא השיב לו. רק לאחר הפצרות חוזרות ונשנותף העביר לידיו שיר שכתב מספר שנים קודם לכן ולא פרסם, בשם "כלניות". השיר נכתב במקור כשיר טבע המתאר דורות של משפחה – נערה המתבגרת ונהפכת לסבתא, ונכדתה – שהיו יורדות לגיא לקטוף כלניות.
ואלין מיהר עם השיר למשה וילנסקי על מנת שהמלחין ילחין אותו במהירות האפשרית. וילנסקי הלחין את השיר תוך יום וואלין העבירו לדמארי. האחרונה, למרות שהייתה זמרת צעירה בתחילת דרכה, היתה מסוייגת. היא טענה שהשיר מוזר ומילותיו אינן אומרות לה מאומה. גם בחזרות זכתה דמארי לתגובות צוננות. בערב הבכורה, לאחר ההפסקה, ניצבה דמארי, בשמלה שחורה, לבדה על הבמה. היא שרה את השיר כמעט ללא תנועה, פרט לאצבעות ידיה, מלווה בשני פסנתרנים. לאחר סיום השיר פצח הקהל במחיאות כפיים סוערות ודמארי שבה לבמה ארבע פעמים, בסיומן שרה את השיר שנית.
"עֶרֶב בָּא. שְׁקִיעָה בָּהָר יוֹקֶדֶת.
אֲנִי חוֹלֶמֶת וְרוֹאוֹת עֵינַי:
הַגַּיְאָה נַעֲרָה קְטַנָּה יוֹרֶדֶת
וּבְאֵשׁ כַּלָּנִיּוֹת לוֹהֵט הַגַּיְא.
אֶת הַפְּרָחִים לִצְרוֹר הִיא תְּלַקֵּט לָהּ,
וּבַשְּׁבִילִים הַמִּתְכַּסִּים בְּטַל
אֶל אִמָּא הִיא נֶחְפֶּזֶת וְקוֹרֵאת לָהּ:
הַבִּיטִי מַה הֵבֵאתִי לָךְ בַּסַּל!
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת".
השיר הפך ללהיט, העניק דחיפה לתיאטרון לי-לה-לו, קיבע את השותפות אלתרמן-וילנסקי-דמארי והפך את דמארי בן-לילה לכוכבת. מבלי שאלתרמן התכוון לכך, השיר הפך לשיר מחאה נגד המנדט הבריטי, עקב הכינוי "כלניות" שהודבק לחיילי הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית שהוצבו בארץ ישראל , שחבשו כומתות אדומות. היו שהוסיפו ואמרו, כי בשומה לכלנית, שצבע שחור במרכזה, כך שחור ליבם של ה"כלניות" הבריטים.
בשטר בסך לירה אחת, בסדרה הראשונה של שטרות הלירה הישראלית, שהנפיק בנק ישראל בסוף שנת 1955 (סדרת נופי הארץ) ואשר עוצבה על ידי אמנית יצרנית השטרות הבריטית דה לה רו, בצד הפנים הודפס נוף הגליל העליון, ועל פני סימן המים (סמל מדינת ישראל) הודפס צרור כלניות.
ב-1959 הונפק בול בעיצובו של צבי נרקיס ועליו ציור של כלנית.
הכלנית מופיעה גם בשירה הידוע של נעמי שמר 'הטיול הקטן' (1957), המתאר טיול בטבע של חבורת ילדים: "לַטִּיּוּל יָצָאנוּ / כַּלָנִית מָצָאנוּ / עַל גִּבְעַת הַדֶּשֶא בַּמַּעֲרָב".
ציור של כלנית מופיע על תג היחידה של עוצבת הגליל. פגז טנק רב-תכליתי 120 מ"מ שנמצא בשירות צה"ל נקרא "כלנית" ונחשב לפגז המתקדם בסוגו בעולם. סמל העיר כרמיאל כולל אף הוא ציור של כלנית.בשטר של לירה אחת, בסדרה הראשונה של השטרות שהנפיק בנק ישראל, בצד הפנימי, הודפס נוף של הגליל העליון ועל פני סימן המים, הודפס צרור כלניות.
בגבעת הכלניות שמול חוות שקמים בנגב הצפון-מערבי, הידועה בפריחת הכלניות שבה בחורף, קבורים אריאל שרון ורעייתו לילי. ב-13 בינואר 2014 נקבר שרון בהלוויה צבאית בגבעת הכלניות תחת אבטחה גדולה. מבצע ארגון הלוויה וסידורי הביטחון כונה "מבצע כלניות".
הכלנית מבשרת את ראשיתו של "הגל האדום". כחודש לאחר שיא פריחתן של הכלניות, פורחים הצבעונים, לעיתים יש חפיפה במועדי פריחתם. כשהנוריות פורחות אחריו, אות ההוא כי האביב בעיצומו. כשהפרג פורח, סימן כי הקיץ מתדפק בשער. עוד שבוע-שבועיים ויבוא הקץ לפריחה האביבית. הפרג חותם את מצעד הפרחים האדומים, אך הפעם, לא מדובר בגל בלבד, אלא במשטחי ענק של פרחים אדומים. במקביל לפרח, ולעתים מעט אחריו פורחת הדמומית ("דם המכבים") ופרגת ארם צובא. לכול האדומים דגם דומה. לא די בכך שצבעם אדום, אלא שלכולם (למעט הדמומית), גם "לב" שחור. הם מעוצבים בצורת קערה או גביע ולכולם אבקה רבה, המצטברת בבסיס הפרח. הצבע העז נועד למשוך את החיפושיות מסוג Amphicoma להגיע אל הפרחים. חיפושיות אלו מגלות העדפה ברורה לצבע זה. הם נמשכות אפילו לבגדים בצבע אדום, בעוד שמיני חיפושיות אחרים, אינם רואים כלל את האדום. מתברר כי הכתם השחור מדגיש את הצבע ומגביר את כוח המשיכה של הפרח. אלו שיתפתו ויגיעו, יזכו לגמול הוגן- באבקה מזינה, עתירת חלבון ושומן. הפרח יוצא נשכר מהביקור ומהזלילה, עם העברת אבקתו מפרח לפרח. כך נותר האבקה הדדית שמובילה להבשלת פירות וזרעים. הדבר מסביר את פיזור פריחתם של הפרחים האדומים החל מסוף דצמבר ועד אמצע מאי. זוהי מעין "חלוקת עבודה", ב"משמרות" שבא לצמצם את התחרות על תשומת לבן של החיפושיות.
הכלניות, שהן לטעמי האטרקטיביות מבין הפרחים האדומים, מושכות גלים של חיפושיות ויותר מזה, גלים של מטיילים, שעל תשומת לבם, אין צורך להתחרות. היא ניתנת בשפע.
