אל פריחת האירוס הנצרתי

כתב: גילי חסקין

ראו באתר זה: אל פריחת האירוס ההדור ;  טיול אל פריחת הצבעונים  ; אל פריחת הנרקיסים 

ראו גם: עונת האביב.

האביב כאן כבר ממש. הגבעות ומדרונות ההרים מכוסים בירוק רענן והפרחים מתפרצים בחיות ססגונית. כבר חווינו את החמסין הראשון. אות לכך שעונת הפריחה קצרה ויש להזדרז. הרקפות והכלניות עדיין פורחות. הנוריות כבר פורחות. הקידה השעירה פורחת בצהוב ריחני. זוהי גם שעתם היפה של האירוסים, הבולטים בצורתם הייחודית ובצבעיהם העזים. איריס היא אלת הקשת בענן במיתולוגיה היוונית ולכן ניתן שמה לפרח ססגוני זה.

האירוס הוא משל ליופי. ידועות מילותיו השיר "איריסים", שכתב חיים חפר: " איריסים – יפות עיניה – איריסים – ולבבי הומה לה – אלה, אלה, אלה!". את המנגינה חיבר המלחין יאניס ולאס. חוקר הפולקלור עודד ארז מסביר כי הלחן נכתב לשיר יווני פופולרי בשם “Yirise"‏ , בשנת 1947 על ידי ניקוס פאסטיאס והפך ללהיט. חפר (אז פיינר), שנשלח בשנת 1949 יחד עם חברי ה'צ'יזבטרון', למחנות העקורים בקפריסין, האגדה מספרת שאת השיר שמע ברדיו הקפריסאי, תוך כדי נסיעה בג'יפ וחיבר במשך הנסיעה מילים עבריות, הדומות לצליל מילות השיר המקורי וכך "איריסיי" הפך ל"איריסים" ו"מתיה מו" (=עיניים שלי) הפך ל"מות אמות". השיר זכה לביצוע מוקלט רק בשנת 1959, בביצועה של אילנה רובינא ולימים בביצוע משותף שלה עם אריק איינשטיין, בצמד שכונה "צמד הגפרורים".

למרות זאת, בחיפושי אחרי האירוסים, אחת היא, נצרתי, הדור או גלבוע, אני שומע, מתנגנות באוזני, מילות השיר "שדות של אירוסים", שכתב והלחין שלמה ארצי ב-1986.  במסגרת כתבה של רז שכניק ב'ידיעות אחרונות', לציון יום הולדתו השבעים של ארצי, נכתב שהשיר הוא "קינה אמיצה, נוקבת, כמעט על סף ייאוש, על המדינה, החברה הישראלית, הבית המשתנה. והכל עטוף בלחן מרהיב, שהפך להמנון אצטדיונים מהדהד". כמו כן, ציין שכניק שזהו "שיר מופתי שעמד בכל היבט במבחן הזמן".

המילה 'אירוס' מוזכרת במקורות מספר פעמים, בהקשרים שונים של טומאה וטהרה: במסכת אהלות משנה ה, ישנו הדיון: "ירקות שמנו, הנך דתנן בריש פירקין, אירוס וקיסום וירקות חמורים ודלעת יונית"… אולם לא ברור אם הוא פרח האירוס הידוע לנו כיום.

מינים רבים של אירוסים הם נדירים, יוצרים אוכלוסיות מעטות, קטנות ומבודדות, וגדלים בתחום מצומצם. לכן הם רגישים מאוד להרס בית-גידולם בעקבות פיתוח, ומינים אחדים שרויים בסכנת-הכחדה. יתרה מזו, מכיוון שמינים רבים אטרקטיביים לקטיף ולעקירה והעתקה לגינות – מחמירה עוד יותר הסכנה להישרדותם. לכן, כל מיני האיריס הגדלים בר בארץ הוכרזו כמינים מוגנים (פרט לאיריס מצוי, שהוא אכן שכיח). את הייצר הטבעי, לקחת את היופי הזה הביתה, תיעלנו ללחיצה על מתג המצלמה. כך נשאר הפרח עמנו, לתמיד.

את אירוס הלבנון ראינו פורח בחרמון, במפנה הדרומי הוא כבר קמל ואילו בצפוני הוא בשיא תפארתו. האירוס המצוי (צהרון מצוי), נפוץ מדי. קטן, יפה, אך לא מעורר רושם רב. הספקתי לראות השנה את אירוס הארגמן בשמורת פולג ובחולות נס ציונה ועתה הגיע תורו של האירוס הנַצְרָתִי.

האירוס הנצרתי אנדמי לצפון ארץ ישראל, לבנון, ירדן וסוריה. ככל קרוביו, גם הוא צומח על קרקעות מנוקזות היטב וחשופות לקרינת השמש. הריכוזים המובהקים של הפרח הנהדר הזה בארץ ישראל הם בהרי נצרת, גבעת המורה ובהרי נפתלי.  תחום תפוצתו מגיע גם לחרמון, למרגלות כתף שיאון ובסביבות מג'דל שמס. האירוס הנצרתי צומח בחבל הגלעד שבעבר הירדן.  הפרח  גדל על מדרונות שטופי שמש, מנוקזים היטב, שאופיים סלעי ואבני, בשולי חורשים ובתות ספר. מכיוון שהמוסלמים נוהגים לשתול אותו בבתי קברות, מניחים שאוכלוסיות מסוימות הובאו למקומן על ידי האדם. אוכלוסיות אחדות שגדלות בבר כנראה התפתחו מצמחים שנשתלו בבתי הקברות המוסלמיים.

מועד הפריחה תלוי במזג האוויר – מהמחצית השנייה של פברואר ועד לתחילת אפריל. תקופת הפריחה העיקרית היא באמצע מארס. במקרה של שנה שחונה, הפריחה תהיה מועטה אם בכלל.

סוג 'אירוס' מונה כמאתיים מינים והוא ידוע בפרחים מרהיבי-עין, ואכן תורבתו ממנו מינים רבים וטופחו כפרחי קטיף וכצמחי נוי בגינות. הסוג הוא אמנם רב מינים, אולם הוא רק אחד משישים סוגים במשפחת האירוסיים. רק שלושה עד חמישה סוגים נפוצים בחצי הכדור הדרומי, בעוד כל ייתר הסוגים חיים בחצי הכדור הדרומי, בעיקר בדרום אמריקה ובדרום אפריקה. הסוג איריס כה מיוחד ושונה מיתר הסוגים במשפחה, והוא כה מגוון בתוכו, עד שחלק מן החוקרים רואים בו משום משפחה בפני עצמה. הפרח מואבק על-ידי דבורים יחידאיות, בעיקר זכרים, המשתמשים במנהרת ההאבקה של הפרח כמקום ללינת-לילה.

האירוס שימש מקור השראה לעיצוב דגמי עיטור. לפי פרשנותו של עוזי פז, ה"שושן" הנזכר בתיאור מקדש שלמה (מלכים א' פרק ז') הוא בעצם איריס.

ראו באתר זה: אל פריחת השושן הצחור.

השימוש בפרח האיריס כדגם עיטורי בישראל מתחיל כבר בתקופת המקרא. לימים הוא מופיע גם בסמלי שושלות מלכי פרס והאסלאם, בסמלי מלכי צרפת ואנגליה בימי הביניים, וגם בסמל תנועת 'הצופים' ובסמלה של 'החברה להגנת הטבע' בישראל.

החוקרים חילקו את הסוג "אירוס" ל-12 קבוצות שנקראות "סקציות". האירוס הנצרתי משתייך לסקציית "אירוסי ההיכל' או בלועזית 'אונקוצילוס' (oncocylus). הפרח בקבוצה, גדול, בולט ונישא על עמוד תפרחת לא גבוה. בזכות ממדיהם וצורתם נחשבים הנמנים על קבוצה זו, כמרשימים ביותר בסוג אירוס ובין היפים בעולם הפרחים. יש בקבוצה כמה עשרות מינים, שתפוצת כולם בדרום-מערב אסיה, בחלק המערבי של האזור האירנו-טורני. אזורים יבשים בקיץ ואילו בחורף יורדת בהם כמות של 200-500 מ"מ. ארץ ישראל היא אזור התפוצה המערבי של קבוצת אירוסי ההיכל. יש קו ברור המייחד את המינים של הארץ וסביבתה: לכולם אוכלוסיות קטנות, שאינן רציפות, על פני שטחים גדולים. בניגוד לאוכלוסיות של איראן ואנטוליה, הן מוגבלות לרוב בשטח מצומצם, שאינו עולה על עשרות בודדות של קילומטרים מרובעים. הצמחים נוטים לגדול בריכוזים, בשטחים שגודלם אינו עולה על 1–2 קמ"ר, לרוב הרבה פחות. במילים אחרות: דגם הפיזור המרחבי של המין אינו אחיד, אלא כתמי, בקבוצות. איך נוצר ריכוז כזה? אם מפני שרק במקומות מוגבלים שוררים התנאים המתאימים (מיקרו-אקלים, או תנאים מיקרו-קרקעיים), או מפני שתפוצת הזרעים מוגבלת למרחק קטן? חובבי האיריסים מכיר כמה ריכוזים כאלה, ובשטח שביניהם לא גדל אף פרט אחד.

בארץ צומחים שמונה מינים (א' נצרתי, א' הגולן, אירוס הדור, א' הגלבוע, א' שחום, א' הנגב, א ירוחם, א' ארגמן. בעבר נחשב האירוס השומרוני כמין בפני עצמו אך כיום רואים בו תת מין של האירוס ההדור). מייק לבנה ז"ל ממעיין ברוך, שכל פרח היה מוכר לו באופן אישי כמעט, הסביר לנו כי האירוס הנצרתי נמנה עם תת-קבוצה של האירוסים הבהירים, כמו איריס החרמון, אירוס הגולן ואיריס הדור.

כול מיני אירוס ההיכל הם אנדמיים לארץ ישראל. לכל אחד ממינים אלו יש תחום תפוצה מובהק – רצוף או לא רצוף. אזורי תפוצה אלה ערוכים לאורך קו המעבר בין החבל הים תיכוני והחבל הערבתי של ארץ ישראל. הם אינם חודרים לאזור הגשום יותר, או לאזור המדברי היבש. בתנאים ים תיכוניים הם מתנוונים במהירות, עקב דיכוי של עשבים רב שנתיים גבוהים ופגיעת מחלות. רק אירוס הארגמן, הצומח בגבעות כורכר, מסוגל להתקיים בלחות האוויר של מישור החוף.

מכיוון שהצמח מתרבה ברביה וגטטיבית נמרצת, שנוצר גוש-צמחים (קְלוֹן) ובו פרטים רבים הזהים גנטית כליל זה לזה, שייקראו במונח 'נצר', 'נצרים'. כל נצר מצמיח רק עמוד-פריחה אחד בכל שנה, ולפעמים בכלל לא. כל עמוד-פריחה מצמיח רק פרח אחד, וזו אחת התכונות המבדילות את קבוצת האונקוציקלוס מקבוצות אחרות, שבהן יש תכופות 2–10 פרחים על כל עמוד-פריחה. המונח "פרט בודד" מביך כאן: האם כל גבעול-פריחה עם עליו (נצר) והקטע המתאים מקנה-השורש – הם פרט (ואכן, אפשר לנתקו מאחיו ולשתלו בנפרד והוא ישגשג), או שכל הקלון יחד הוא "פרט בודד"?

התופעה של רביה וגטטיבית אחראית  ליצירת נוף-פריחה עם גושים גדולים של צמחים. לעתים אפשר להבחין כי גוש כזה הולך ומתפשט מן המרכז החוצה, ובעוד המרכז מזדקן ומת, נותרת סביבו טבעת של צמחים צפופים, שקוטרו יכול להגיע למטרים אחדים וגילו – למאות שנים.

בטבע מבודדים מיני אירוס אלה במרחב, כמעט שאין שני מינים גדלים בקרבת מקום, ואין הרבה סיכוי להאבקה הדדית בין מינים. בהאבקה בידי אדם נוצרים בני-כלאיים פוריים, מה שמרמז על אפשרות שזו קבוצה צעירה, שהפרדתה למינים טרם הושלמה. בטבע מעטים בני הכלאיים. מכאן נובעת סכנה בטיפוח בידי אדם: בני-כלאיים עלולים לפרוץ את מחסומי-הבידוד (הבלתי-מושלמים, כאמור) שבין המינים, ולהשמיד כך במשך הזמן את ייחודם של המינים הקיימים.

עלי האירוס הנצרתי רחבים, כפופים כחרמש. גונם ירוק-נוטה לצהבהב. עמוד התפרחת נמוך יחסית.

הפרחים הם דו גוניים:  עלה העטיף החיצון מנוקד בצפיפות בגוון חום-אדום על רקע קרם צהבהב, עם שׁוֹנוּת רבה באשר לצפיפות כתמי-הצבע, היוצרת הבדלים מרעננים באוכלוסייה בין פרטים בהירים לכהים. מגוון דגמי-העיטור גדול, ויש שוני בין האוכלוסיות וגם בתוך כל אוכלוסייה. עלה-העטיף הפנימי לבן או נוטה לתכלכל או צהבהב בהיר מאוד, משורטט במערכת עורקי-אורך שגונם תכול-סגול, על רקע תכול- לבן חיוור. עלה-העטיף הפנימי זקוף, והוא מתנשא כדגל מעל לפרח, עד כי יש סבורים שהוא מְתַפְקֵד כשלט המזעיק את המאביקים מרחוק במראהו הבולט. בבסיס עלה-העטיף החיצוני יש כתם כהה והוא קטיפתי ונושא שערות. כך נוצר בכניסה למנהרת-ההאבקה פתח כהה, אולי חיקוי לחור בקרקע, הפונה לאינסטינקטים של הדבורה-הזכר המאביק, הנמשך לחורים בקרקע, שהדבורה-הנקבה מסתתרת בהם.

תעלומת ההאבקה של האיריס ההדוּר והנצרתי פוענחה בידי יריב עברי מאיילת השחר. הפרח אינו מייצר צוף. שנים רבות לא הצליחו הצופים לראות כל מאביק מגיע לפרחים. עברי מצא  כי בשעות דמדומי-ערב באים לפרחים זכרים של מינים אחדים של דבורי-בר, הנמשכים לפרח כי הם מוצאים בו משום מקלט-לילה. זכרי-דבורים אלה הם האחראים להאבקת האיריסים. אולם "עבודתם" בהאבקה אינה מושלמת, ופרחים רבים נותרים בלתי-מואבקים.

הפרי דמוי פלך, מחולק לאורכו לשלוש מגורות. הזרע גדול, חום, עטוף בקליפה מחוספסת קשה, וצמוד אליו גופיף שומני לבן, שנמלת הקציר אוכלת אותו (ואינה מסוגלת לפצח את הקליפה הקשה המגינה על יתר הזרע), וכך מפיצה את הזרעים למרחק בינוני. קליפתו הקשה של הזרע גורמת  גם לפיזור הנביטה עם הזמן: רק חלק קטן מן הזרעים נובטים בשנה הראשונה, ורובם ינבטו בהדרגה במשך השנים הבאות.

פוריותו של האירוס הנצרתי נמוכה. מתוך מאות האירוסים הפורחים באן במחצית השנייה של חודש מארס, רק מעטים (15%) חונטים הלקטים ובהם זרעים בודדים בלבד. עיקר ריבויו של אירוס זה הוא באופן ווגטטיבי, מקנה השורש שלו. מכיוון שהסביבה סלעית ושיעור האבניות גדולה, נודעת חשיבות רבה לרבייה הווגטטיבית היעילה.

הפרח התגלה לראשונה בשנת 1890 על ידי סוחר הפקעות הערבי דאמאן ותואר בידי הבוטנאי הגרמני אדוארד רגל (Eduard August von Regel), שבפרץ של גאווה לאומית, העניק לו את השם Irus Bismarka, על שם המדינאי הנערץ ביסמארק. בעברית הוא נקרא על שם האזור בו התגלה – הרי  נצרת.

לפני מספר שנים נסעתי לחזות באירוס הנצרתי  בגבעת המורה.  זהו הר  לא גבוה, המתרומם בלבו של עמק יזרעאל. גובהו 515 מ'. כמעט כמו הר תבור (588 מ'). ראייה לכך שהמושגים הר וגבעה  אינם מובחנים בדיוק  ונתונים לפרשנות מקומית. זהו הר געש כבוי, המתנשא מעל עמק יזרעאל והוא הדרומי ברכסי הגליל התחתון. כינויו "החרמון הקטן" יומרני מעט, אבל הוא בהחלט מרשים.  בחודשי האביב, הופך ההר כולו ובעיקר חלקו המזרחי, הטרשי, לשדה מרהיב של פריחה. מלך פרחי ההר הוא האירוס הנצרתי, שפורח במדרון הדרומי-מזרחי. לא הכי קל להגיע אל הפרח היפהפה הזה בגבעת המורה, אבל המאמץ משתלם.

הפעם נסענו להרי נצרת המתרוממים בתלילות מעל עמק יזרעאל. זהו רכס ההרים הדרומי ביותר בגליל התחתון המרכזי ושיאו בהר יונה, שגובהו 573 מטרים מעל פני הים. על הרכס נמצא  "גוש נצרת" – מצבור של מבנים הכולל את היישובים נצרת, יפיע, ריינה, עילוט, כפר כנא ומשהד. כאן נמצא הריכוז הגדול ביותר של ערביי ישראל.

החלנו לטפס ברכבנו על הרכס, מולנו בולט הר הקפיצה, השוכן בדרומה של העיר נצרת  ומתנשא לגובה של 397 מטר מעל פני הים ומשקיף דרומה אל עמק יזרעאל ומזרחה אל הר תבור. מקור שמו של ההר, במסורת הנוצרית המייחסת לישו, קפיצה מההר אל העמק, עת נמלט מרודפיו. מסופר כי ישו הרגיז את מתפללי בית הכנסת בנצרת, כשרמז על היותו משיח. המתפללים הוציאו את ישו מהעיר וביקשו את נפשו, אך הוא עבר בתוכם וניצל: "וַיָּקוּמוּ וַיַּדִּיחוּ אוֹתוֹ אֶל-מִחוּץ לָעִיר וַיְבִיאֻהוּ עַד-גַּב הָהָר אֲשֶׁר נִבְנְתָה עִירָם עָלָיו לְמַעַן הַשְׁלִיכוֹ מָטָּה׃ אַךְ-הוּא עָבַר בְּתוֹכָם וַיֵּלֶךְ לְדַרְכּוֹ." (הבשורה על-פי לוקאס 4, 29-30). לפי המסורת, הבתולה מיהרה בעקבות ישו וההמון, אך משהגיעה בסמוך להר הקפיצה, נתקפה בפחד. כיום מזהים את המקום עם תל דיר אל-בנאת (גבעת מנזר הנשים), כקילומטר וחצי מצפון-מערב להר הקפיצה (מעבר לכביש 75), המכונה גם "גבעת הרעידה" או "הר הפחד". אבל הר הקפיצה מרשים יותר ומספר סיפור דרמטי יותר.

רכס הרי נצרת גבוה יחסית לעמקים שמצדיו. נסענו מזרחה כשמימיננו, מבין העצים, נשקפות פיסות נוף של עמק יזרעאל. בשולי החורש פורחות כלניות, רקפות ונוריות, אבל את ההצגה "גונב" האירוס הנצרתי, שבאזור זה נותר לפליטה, אחד מריכוזיו המרשימים. בניגוד לגבעת המורה, בהרי נצרת אין צורך במאמץ כלשהו, כדי למצו את הפרח. יש חניון משולט ומגרש חניה מוסדר. לנגד עינינו, בשולי יער-פארק של אלוני תבור,  נפרש שטיח של עקב ירוק, מנוקד בורוד של רקפות, אדום של כלניות ונוריות וכמה סחלבים בגוון ורוד.

הפרח אותו ביקשנו,  צומח כאן על קרקע שהתרוחחה מסלעי גיר מתקופת האיאוקן, בתוך בתה של סירה קוצנית. בסביבה פורח גם אירוס ארם נהריים, זהו פליט תרבות והגיע לכאן כנראה מבית הקברות של הכפר עין מהל הסמוך.

האירוס הנצרתי הוא פרח מלהיב. בעל מראה מלכותי. הראשון זוכה לקריאות רמות של התפעלות, ההולכות ונחלשות ככול שרואים פרחים נוספים. ריכוז של כמה מהם יחד, יוצרים אפקט מרשים במיוחד. אין ספק שהוא ראוי לנסיעה מיוחדת.