אלסקה – מפגש שני

 

כתב: גילי חסקין

 

אוגוסט, 1998

ישבתי על סיפון האונייה המפליגה לאורך החוף המערבי של אמריקה הצפונית. היתה זו "ספינת אהבה" מפוארת ששייטה מוונקובר שבקנדה אל דרום אלסקה. הפלגנו לאורך "ידית המחבת", כפי שמכנים האמריקנים את רצועת היבשה ששולחת אלסקה דרומה, במקביל לחופי קנדה. הספינה נכנסה לגליישר-ביי (Glacier bay), היינו, מפרץ הקרחונים. זהו למעשה פיורד רחב ידיים, מצבה לקרחון שהיה ואיננו. אל הקרחון הענק הזה גלשו בעבר קרחונים נוספים, ששרידיהם זהרו בלבן. הקרחון ירד בכוח הכובד, כמו בולדוזר ענק, ודחף כל מה שעמד בדרכו אל הים. מי הים הכחולים חדרו בעקבות המסלול שחצב ויצרו את הפיורד. המקום נחשב לאחד השיאים של בטיול באלסקה.

שייט בגליישר-ביי הוא למעשה ביקור בשישה-עשר נחשולי קרח הגולשים מההרים וממש נושקים לקו המים. פעם, בימים הטובים, לפני שני עשורים לערך, כשטיילתי באלסקה בטרמפים עם תרמיל על שכם, חתרנו כאן בקאנו. הרגליים כאבו מחוסר תנועה, טיפות המים המלוחות צרבו בפנים והידיים התכסו ביבלות. זה היה טיול קשה, מלוח ורטוב, גם גלי הים לא גילו רחמים ויידו בנו טיפות צורבות עד כאב, אך המסלול של אז, היה כולו מסע בתוך הטבע. לא מולו ולא לידו. בלב לבו. בימים ההם לא האמנתי שאוכל ליהנות מטיול מכופתר יחסית, ודאי שלא מסיפונה של "ספינת אהבה", לצד עוד מאות תיירים אמריקנים. אך ראו זה פלא, התרגלתי חיש קל ללובסטרים שהוגשו לארוחת הערב לסטייקים ולקפה האירי שהוגש בבאר. מן הסתם קל להתרגל לפינוק. עם השנים למדתי לאהוב את המלון כמו את הקמפינג, ואת הרכב השכור כמו את הטרמפים.

הטיול התרמילאי של פעם נראה רחוק. הבטתי בנוף הנשקף מהשמשה הממורקת של הבאר, שתיתי את הכוס השלישית של הפינקולדה ומלמלתי לעצמי בסיפוק שיש אנשים שחייהם קשים יותר. המים היו חלקים כראי, אך משום שהשמיים היו אפורים קמעה, לא נראתה השתקפותם כלל. מחשבותיי נדדו שוב אל הטיול ההוא כשהשמש נגלתה והנוף השתקף במים כבתמונת ראי. עצרנו מול קיר הקרח, מביטים בהשתאות בחומה הלבנה, הקפואה. דרכו של קרחון שאיננו גולש אל המים בקול דממה דקה, אלא מזדקר בהתרסה במין זרבובית ענקית ויוצר מצוק ענק, כמעט מאיים. כאשר השמש מציצה מבין העננים היא שולחת קרניים ארוכות של אור, ואלו אינן עוברות בקרח כמו במים, אלא משתברות בו בספקטרום עצום של גוני כחול. לא תכול של שמיים ולא כחול עמוק של אגמים. לא כחול ירקרק של הלגונות בג'ונגל ולא כחול אפור של הים, אלא כחול מיוחד, השמור רק להררי הקרח הלבנים הללו. התבונַנו בחריצים הכחלחלים ובשפת הקרחון שדמתה לגן של פסלי קרח. הגושים הכחולים נפלו מן הקרחון, צפו במים והפליגו ללב המפרץ, לעבר מותם. באחד המפרצים עגנה סירת קאנו קטנה ושני תרמילאים צעירים ישבו על קפל קרקע מעליה, שתו משקה, בוודאי חריף, ושוחחו.

כעבור כמה שעות, כשסיימנו את השייט במפרץ הקרחונים, התבוננתי בהם במשקפת. שני המטיילים כבר נטו את אוהלם והיו טרודים בבישול ארוחת ערב, כשהם מחשבים מן הסתם כמה תה חם יוכלו לשתות מבלי שייאלצו להטיל אותו כשתן בלילה, בעוד מספר שעות. הסתכלתי אחורנית אל סיפון האונייה המפוארת, שם צלו הטבחים דגי סלמון על גריל. בערב, כשהתרמילאים יאכלו אורז שבישלו לעצמם, אנחנו נהיה בחגיגת שוקולד; נטבול בננות, אפרסקים ואננס בפונדו שוקולד, נמזוג מהנוזל החם על הגלידה הקפואה ונפלוט אנחה של נחת. בכל זאת, למרות המרק הדלוח והרוח הצוננת שהם מנת חלקם, קינאתי בתרמילאים. רציתי לוותר על החדר הנוח, על המסיבות ועל כל המאפיינים הדקדנטיים של ספינת האהבה הזאת כדי להצטופף סביב המדורה, להביט בפיורד המשנה את צבעיו, לצפות באיילים, וכמובן להיות שם עם נוגה. היא שוב הופיעה במחשבותי, כבמטה קסם, כמו בכול פעם שאני מתבונן בנוף יפה.

לא רחוק מהתרמילאים השרועים על הדשא נראה דוב גריזלי ענק מרחרח את האדמה ואת האוויר בסקרנות. הוא בלט בפרוותו המבריקה, בשרירי העורף הבולטים שלו ובגודלו העצום. הוא רחרח בקרקע, אולי מתוך סקרנות, אולי בעצבנות. נופפנו להם בידינו בחוזקה, מנסים להזהיר אותם מהדוב, אך הם לא הבינו את כוונתנו והשיבו לנו בנפנוף לשלום. מפחיד. לא תעזור הסטטיסטיקה שתוכיח באותות ובמופתים כי אנשים רבים יותר באלסקה נהרגים מפגיעת מכוניות מאשר מטופרי דובים, זוהי עדיין חיה מהלכת אימה. פעמים רבות הזכרתי למטיילים כי הדוב תוקף רק כאשר הוא נבהל או חושש לגוריו, ובכל זאת, כל ההסברים המלומדים נעלמים כשעומדים מול גריזלי הנזקף על רגליו האחוריות.

שוב נזכרתי בטיול ההוא, לפני עשרים שנה. טסנו במטוס קטן של שירות הדואר האמריקני. טום הטייס חג במיומנות מעל מצוקי השחם, והצביע בהתלהבות על שני צפירי הרים שהעפילו לראש ההר, בולטים בזקנם הלבן וברגליהם הגמישות. עוד סיבוב מעל ההר, ונחתנו בקצהו של מפרץ חולי מבודד, עטור הרים מושלגים. פרקנו את הציוד בהתלהבות מהולה בחשש. כמה שניות של התלבטות, כמיהה סמויה להסתלק מהלא נודע הזה, והמטוס איננו. הרהרתי בטום, כפי שהיינו מהרהרים בטייסי המסוקים שהיו פוטים אותנו אל הבלתי נודע בלילה חורפי ושבים לתנור ולשוקו שהמתינו להם בבסיסם. בעוד שעה, כשנקים את האוהל, יהיה טום בבית. הוא יפרוש את מעילו לייבוש ויחמם מרשמלו מול האח הבוערת. הרוח הקלה החליפה הילוך והחלה לנשב באכזריות. התקפלנו במהירות לתוך האוהל והתערסלנו בשקי השינה, אוצרים בתוכם את כל החום שאפשר להכיל ומאזינים לרחש הגלים, מהרהרים בטיול הרגלי הארוך הצפוי לנו מחר. שקעתי בתרדמה עמוקה, כמו עופר ורני שלצדי.

 

כעבור למעלה משעה התעוררתי מתוך חלום מוזר שבו, הרי זה פלא, שחיתי בתוך בריכה קפואה. לא נקף זמן רב וחלום הביעותים הפך למציאות מבעיתה עוד יותר. לא לקחנו בחשבון את הגאות. השתחלנו החוצה, קפואים ורועדים מקור, מנסים לפעול מהר ככל האפשר. סחטנו את שקי השינה הרטובים בידיים כואבות מקור, הקמנו את האוהל במקום גבוה והחלפנו את הבגדים הרטובים בבגדים יבשים שהוצאנו משקיות הניילון. ניסינו להירדם, מכווצים מקור ומעצבים ותהינו מה טום הטייס עושה כרגע בביתו. מן הסתם הוא מוזג לעצמו כוסית נוספת של תה חם מהול בוודקה. עם שחר, כשזחלנו החוצה מהאוהל אל הנוף המרהיב של המפרץ, המתין לנו דוב גריזלי ענק במרחק של כמאה מטרים מהאוהל. סמלה של אלסקה, סמל לפראות של הטבע, ניצב לא הרחק מאיתנו במלוא הדרו. הוא לא עמד על רגליו האחוריות בתנוחה מקפיאת דם ולא חפר בקרקע בעצבנות, אלא רק התבונן בנו בסקרנות, אולי בשעמום. בכל זאת קפאנו באימה. זחלנו חזרה לאוהל שותקים, איש איש ומחשבותיו. למרות הכול, הרגשתי בטוח. ידעתי שהדוב לא יפגע בי. לאחר שעה ארוכה של חשש יצאנו החוצה. עד היום אני זוכר את המראה וחש את הפחד, ההתאוששות והרגיעה שחלפו בנו אז. אני אוהב את אלסקה, לא למרות הדובים אלא דווקא בגללם. מי שראה שני דובי גריזלי עומדים בתוך אשד הנהר ומכים למוות דגי סלמון, לא ישכח את המראה לעולם.

אלסקה. אני אוהב את ההרים המושלגים, המפלים התלויים, האגמים הכחלחלים, והעמקים הירוקים. אני אוהב את פארק דֶנָאלי (Denali), על חיות הבר שבו. אני אוהב את פסגתו הצחורה של הר מֶקינלי, הגבוה בהרי צפון אמריקה כשהוא מתנשא בגאווה מעל המישורים. אני אוהב את העדרים של אילי הצפון הנודדים למרחקים, את האייל האציל בעל הפרווה האדמדמה ואת המוּס בעל קרני הענק. המוס, או אייל קורא, הוא יצור מרשים, ספק אייל גדול ממדים, ספק סוס, שמבעיטתו גם הדובים יראים. כדי ליהנות באמת מנופי הפרא של אלסקה צריך לעבוד קשה. לעתים קשה מאוד. כך חשתי פעם כשחציתי את מימיו של פלג חסר שם, ובגובה הברכיים הקור הלם בי כבמכת חשמל. צרחתי בכל כוחי כדי להתגבר על שאגת המים. הסלעים שהתגלגלו תחת רגלי ערערו את אחיזתי.

ביום המחרת עגנה ספינת האהבה שלנו בוולדז (Valdez), עיירת דייגים חביבה, שם מסתיים צינור הנפט החוצה את אלסקה מצפון לדרום. גם כאן האווירה היא של סוף העולם. מפרץ הנסיך וויליאמס (Prince William Sound) נמצא בנתיב ההפלגה של המעבורות, שמעת לעת פולטות לכאן נפט העושה שמות ביונקי הים. אל מי המפרץ גולשים עשרות קרחונים, ביניהם קרחון קולומביה המפורסם, שגושים ממנו מתנפצים אל המים בשאון ומתרסקים לגושים קטנים.

 

לפני שנים ביקרתי כאן יחד עם אלפא סיגמא, ריינג'ר שפגשתי בדרום אמריקה. בפגישתנו הקצרה באכסניית נוער בצ'ילה, שנתיים קודם לכן, הבטיח שייקח אותי להפלגה באלסקה, הבטיח ולא אכזב. הבטחות עתידיות שניתנות במהלך טיול אפשר לרשום על הקרח. אך היתה לי תחושה שעל מילה שלו אפשר לסמוך. אלפא סיגמא נולד באלסקה, בתוך השקט המופתי הזה. הוא חלק מהנוף. סבו נמלט לכאן מתוך ההמולה של לוס אנג'לס והוא כבר שייך לכאן, כמו האינדיאנים, וכמו האינוּאיטים אותם חקר במשך שנים. לאחר פגישה מרגשת באנקורג', נסענו לעיירת הנמל סיוארד (Seward) שבדרום חצי האי קינאי (Kenai). העיירה נקראת על שמו של מזכיר המדינה סיוארד,שהוביל למעשה את רכישת אלסקה מידי הרוסים. בימים ההם הושמץ על ששילם במטבע קשה תמורת "גושי קרח ודובי קוטב". הצטיידנו לשבוע והתחלנו לשוט בשמורת הטבע "קינאי פיורדס". אלפא סיגמא, גבוה ומזוקן, סביב עיניו קמטים שנרכשו ביושר, חתר בידיים אמונות, מתבונן בחדווה בנוף, בולש בשקידה אחר כל שינוי קל – קינון חדש, או מחילה של בונה. בשקט ובניתוק של אלסקה יש משהו מטריף, תרתי משמע. לאלפא סיגמא היה תחביב מוזר: בכל בוקר, בשעה שמונה בדיוק, היה נוהג להפעיל את מקלט הרדיו ולהאזין לדיווחי התנועה מסאן פרנסיצקו. "איך הם חיים כך?" היה שואל בתדהמה. מעת לעת היה מדומם את הרדיו ומצביע בהתרגשות מאופקת אל המים. "שם," היה אומר, וזה תמיד היה שם: לווייתן קטלני, דולפין, לוטרה או פרת ים.

 

אחד המקומות היפים באלסקה הוא מחנה הכורים של קניקוט (Kennicott) שלמרגלות הרכס הסלעי הענק, בליבה של שמורת הטבע ריינגל סיינט אליאנס (Wrangell Saint Elias), מהנידחות והמרתקות שבשמורות הטבע באמריקה כולה. המקום נראה סוריאליסטי מעט: רחוב רחב, בתי עץ קטנים ואדמדמים, ומכרות נחושת. קניקוט דומה לעיירת "המערב הפרוע", יש בה מאפייה ומסבאה והיא בנויה בין העצים על צלע ההר, אל מול הקרח, כיצירת "לֶגו". מזכרת לימים שכרו כאן נחושת, אותה הסיעו ברכבת למפרץ קורדובה. יש באלסקה כמה מקומות כאלה עם רחוב ראשי ארוך שמשני צידיו בנויים בתי מרפסות מעץ וגגות רעפים חופים על עליות גג. ספסלי העץ השבורים ועמודי הברזל המצועצעים מוסיפים קורטוב של חיוך לעצב המתוק של המקום.  המקום עצוב מעט, הן משום שהוא מוזנח והן בשל גורלם העגום של מרבית החולמים שהגיעו לכאן. רוב המקומות הללו יושבו בימי הבהלה לזהב. אנו הגענו במטוסים קלים והם הלכו קילומטרים ארוכים ברגל, כל רכושם על גב הפרדות, מטפסים את מעברי ההרים המכוסים בשלג, מבוססים בבוץ, קופאים למוות או מפסידים את רכושם. מעטים מצאו פה זהב, ומעטים עוד יותר הצליחו לשמור ממנו משהו, לאחר שהונם ירד לטמיון בהימורים, על זונות ובהסתבכות בקטטות. מהעיירה האדומה הקסומה הלכנו רגלית אל הקרחון הנושא את שמה, קשרנו לנעלינו קרמפונים (מסמרים להליכה בקרח), נקשרנו זה לזה וצעדנו מעדנות, שיכורים מיופי. היו שם סדקים כחלחלים, מערות מקפיאות, מורדות תלולים, קירות שמראם כוופל לבן ענקי, וגושי גרניט שנתפסו במאסה הלבנה. אלסקה היא הרבה יותר מנופי בראשית קסומים. יותר משדה הקרח עליו מטפסים חמושים בקרמפונים; היא יותר מהפיורד ולהקות הציפורים. אלסקה היא מרחבי פרא אינסופיים שאין בהם דרך ואין בהם נתיב. היא יללות זאבים מעבר לערפל, היא ענני אבק העולים מפרסות אייל הצפון. אלסקה היא קודם כול אווירה. תחושה שהגעת למקום אחר, אשליה שהטבע יישמר ופיסת העולם הפראית הזו תשרוד במאבק נגד הקדמה. זהו אחד המקומות הבודדים בעולם בהם אפשר לחלום שהאדם לעולם לא יצליח להדביר את הטבע.

רק אמש הפלגנו בסירות גומי, בשמורת העיטים הלבנים של היינס (Heines). לא היה זה רפטינג סוער. נהפוך הוא, בקושי אשדות למתחילים. למים לא היה כל תפקיד מסעיר. לא היה בכך צורך. ההרים עטפו אותנו סביב סביב בעטרת לבנה מרשימה. נפתולי הנחל, המשתנים מקיץ לקיץ, יצרו איוֹנים ירוקים עליהם דילג גור דובים חמוד להפליא. בין גושי היער הירוקים גלשו דרדרות סלע, מזכרת לחורף שעבר. הסלעים האפורים קטעו לעתים את הרצף הירוק ובכך הדגישו אותו. הטבע של אלסקה. חיפשתי מלים שיוכלו לתאר את הכוח הנצחי שבו, את המנגינה שבכאוס הפזור מכל עבר, העוצמה שביגונו ובבדידותו. האטרקציה העיקרית של המקום הנם העיטים הלבנים, המכונים כאן "עיטים קירחים" (Bold Eagles). בתחילה ראיתי זוג עיטים, אחר כך עוד אחד, ארבעה נוספים ולבסוף כמה עשרות שחגו מעל לראשינו. יש משהו אצילי בעיט, במוטת כנפיו הענקיות וביכולתו לדאות בתוך תרמיקה של אוויר חם. במעופו המרשים הוא משלב את העוצמה והפראות של אלסקה. הנוף היה יפה עד כאב. הבטתי סביב מאושר, ממאן להאמין שאני בתוך ההוד הזה, וחווה עוד יותר את חסרונה.

היא היתה בשבילי דומייה של עלי שלכת, אוושת הרוח בקנים, פכפוך מימיו של מעיין. היא היתה עבורי הצלילים שבעלווה, מסע העננים, טיפות הגשם הצונחות על העלים, שכשוך מים זורמים – כל האיכויות המעודנות ביותר של הטבע, שנחותי המשוררים אוהבים כל כך לעשות בהם להטוטים. איה היא הלשון שתספר את רוממותו של הרגש שחשתי אליה ומי יוכל לצייר את ההילה המהודרת שעלתה ממנה והציפה אותי בזוהר מיוחד.

אני זוכר את בתי העץ האדמדמים של כורי הנחושת שהזדקרו מעל הלובן של הקרח ואיך פתאום ראיתי אותה מצטחקת ליד עקבות הדובים. היא היתה לצדי במטוס הזעיר שהמריא מעל הפסגות, קרוב קרוב, מול כל היופי הנאדר הזה. נוגה הקרובה-רחוקה עוררה בי תחושות עזות של געגוע. עם שחר, כשהכול היה שחור עדיין ורק פס דקיק בצבע אפור-צהבהב סימן את קו הרקיע.  לו היתה קוראת את יומני היתה יודעת למה אני מכוון כשאני כותב על להקות השקנאים, על העננים היוצרים בשמיים צורות מוזרות, על להקות הציפורים ועל פרות הים. רציתי לדמיין את כף ידה מעל ראשי, נוגעת לא נוגעת. יותר מזה לא העזתי לבקש.

נוגה התחברה אל הדברים היפים ללב עצוב. אני מערבב לעתים עצב עם געגוע. אני רואה אותה מביטה בעננים האפורים, בשמש שמאחרת לשקוע, בקרניים האדמדמות הבוקעות מעבר לאופק ואני יודע שליבה נצבט. משהו בריחו של היורה, בניחוחו של האחו, בצבעם של בתי הכורים הישנים, במרבדי העלים הנמחצים תחת רגליה, גורם לה להרגיש. מן הסתם גם היא מהרהרת באותו געגוע למשהו בלתי מוגדר. לפני יומיים, כאשר טיפסתי לבדי בגיא העמוק העולה לתצפית על המפרץ ועל הרכס המושלג בעל המראה השמימי, הבטתי בעיטים זהובי הראש שחגו ממעל וחשבתי על אותו ניגון ישן שצבט את בטני. כאן נפגשים המתק והעצבות, התקווה והוויתור. געגוע.

 

 

חשבתי על הפסגות שבהקו בלבן וזהרו באור של זריחה, על עדרי האיילים שנראו כצללים על קו הרקיע. חשבתי גם על השלג שירד אמש ושיווה לרכסים הגבוהים מראה של עוגה טרייה שזרו עליה אבקת סוכר. תמהתי כיצד אפשר להכיל את כל היופי הזה. עוד לילה ארוך של הפלגה ובבוקר אנו בקצ'יקן (Kechiken), נמל ציורי בקצה הדרומי של אלסקה. עמודי טוטם אינדיאניים, בתים צבעוניים המתגודדים על גבי כלונסאות מעל המים, שפע של ירק, ובעיקר פיורדים מופלאים. היפים שראיתי בחיי. לשונות ארוכות ואימתניות של מים כחולים המתנחשלות לתוך ההרים הירוקים, שולחות זרועות עמוק עמוק פנימה. זוהי שמורת ה"מיסטי פיורדס", הפיורדים שבערפל. זהו אחד המקומות הגשומים באמריקה הצפונית. רטוב ואפוף ערפל. יודעי דבר מסבירים שקסמה האמיתי של השמורה הוא דווקא בערפל, הגורם למראות הקסומים לבצבץ מתוך הענן.

 

 

עם השנים למדתי להדביק אידיאולוגיה לכל אילוץ. הפעם לא היה בכך צורך. השמיים היו כחולים, פה ושם חגה עננה לבנה, כאילו הגיעה כדי להשלים את התמונה, ואצבעות הים שיסעו את ההרים בפראות. שטנו בסירה בפיורד היפה שהלך וצר כשהמצוקים שמעליו מעמיקים את צבעו הכחול מרגע לרגע. דומה היה כי הוא מכניע אותנו בהדרו. הוד רוממותו הטבע, ללא מגרשי חנייה, ללא שביל מסומן, ללא שלט המשייך את המקום לרשות זו או אחרת. מאוחר יותר טסנו במטוס זעיר מעל הנוף. מצוקים אפורים נפלו בתלילות אל הים, אגמים זעירים צצו לעינינו בין ההרים. ועוד אגם קטן, שריד לקרחון שפעם מילא את העמק ונותרו ממנו כמה שאריות לבנות ומפל מים ענק. הוד נאדר וכמעט בלתי ניתן להכלה. שאגתי בקול ניחר. צרחתי. לא יכולתי לאצור בתוכי את כל היופי הזה הנורא. לא יפה מאוד, אלא הוד נורא. לאחר שנרגעתי מעט, הלכתי בזהירות על המצוף הקדמי של המטוס, שהתנדנד במים, והבטתי סביב בהשתאות. אי אפשר להגיע לכאן בדרך אחרת זולת אותו מטוס שנחת על מגלשיו על פני האגם ממש. חרדת קודש עשויה ממים ושמיים.

 

באותם רגעים כמעט ואיבדתי שליטה, צרחתי כאחוז אקסטזה, המום מיופי ומאושר. לו היתה פה נוגה, הייתי לומד לצרוח פחות. נאנס לא לעשות גלים. ובכל זאת, הייתי נותן הרבה כדי לראות אותה כאן, מתפעלת בדרכה.

חזרה לספינה. מבט אל הגלים מבעד לחלון הענק. נגנן פסנתר ברקע, קפה איי ביד ואני מנסה לערוך סדר בשפע של המראות שמרכיבים את חוויית אלסקה: קרחונים, פיורדים, דובים, פרת ים, עופות למכביר, דגי סלמון, קפוצ'ינו נהדר, אורנים נושקים לגלים, ובכול זאת, נישא באוויר ריח חריף של החמצה.

 

לקריאה נוספת: קרחונים.