אלכסנדר זייד – "השומר האחרון" – האיש והאגדה

אלכסנדר זייד שלאחר מותו כונה "השומר האחרון" הפך לדמות אגדתית עוד בחייו. זייד הוא חלק מהאתוס הציוני, קודם כל בזכות הספר "אנשי בראשית", שכתב אליעזר שמאלי, עליו גדלו דורות של בני נוער בתקופה של טרום המדינה, אלא בשל פרשת חייו רצופת המאבק והאמונה.

סרטון  עם אלכסנדר זייד בגבעות שייך אברייק

העיסוק באלכסנדר זייד רלוונטי להרצאה אודות התגבשותה אתוס הציוני. נעסוק באלכסנדר זייד בטיול בעקבות ההתיישבות בעמק יזרעאל, שם נפתח את הסיור בתצפית עלה עמק המערבי, מגבעות זייד ובסיור בעקבות 'השומר' באצבע הגליל, כאשר נבקר ב"ארמון" שהתקין לו זייד, במערה בסג'רה.

זייד נולד בכפר זבאלאגנסק, בפלך אירקוצק שבסיביר, בשנת 1886. כפר הולדתו היה מיושב בגרים, אנשי צבא ו"חטופים" לשעבר ("קנטוניסטים"), ילדים יהודים שנלקחו לצבא כשהם בני שמונה ועשר, ונשארו במקום כשגמרו את שירותם לאחר עשרות שנים.

אמו, רבקה, היתה בת למשפחת "סובוטניקים" שהתגיירו. אביו, יצחק אליהו זייד, היה יוצק מתכת וחרש ארד במקצועו, תושב וילנה שהואשם בצעירותו בפעילות מהפכנית והוגלה לסיביר, ל-25 שנה. בני משפחתו הראשונה של יצחק אליהו זייד, אשה וששה ילדים, נרצחו בסיביר, כאשר נסע לרגל עסקיו. רבקה, אמו של אלכסנדר, נפטרה בהיותו בן שלוש[1]. האב פתח בית יציקה גם בסיביר, שם עבדו כעשרים פועלים. ידוע שאלכסנדר הנער היה משוטט בין הפועלים וקושר עמם קשרי רעות. הוא נקשר לקוזק בשם ואסילי, שתיאר בפניו את אורחות חייהם של הקוזקים והנער השתוקק להידמות אליהם.

לימים, בימי 'הקולקטיב' בסג'רה, ב- 1908, ואחר-כך בכפר-תבור, יעסקו זייד וחבריו רבות בבעיית ההתיישבות ב"ספר הצפוני", היינו, בחורן, ידבר זייד על התיישבות לוחמים בנוסח הקוזקים על הסץ'[2]. ישוב קבע בו חיות הנשים עם ילדיהם והגברים שבים אליו מעת לעת, כדי להחליף כוח[3].

אביו נישא בשנית עם אשה בשם פרידה, שאימצה את אלכסנדר לבן וטיפלה היטב בו ובשתי אחיותיו ודחפה את האב לחזור לווילנה שם היה קל יותר לחיות כיהודים. בעקבות זאת חזרה המשפחה בשנת 1901 לווילנה, אך כעבור שנתיים מת גם האב, כאשר אלכסנדר היה בן 15 והוריש לילדיו מחברות שירים כתובים עברית ויידיש.

אלכסנדר הצעיר הפך לראש המשפחה ונאלץ לפרנס את ביתו, והחל לנהל את מפעל היציקה של המשפחה. במקביל, הצטרף לקבוצת הנוער של 'פועלי ציון' והחל לחלום על עליה לארץ ישראל.

בשנת 1903, עם פרוץ פרעות קישינב, הצטרף זייד לקבוצת הגנה עצמית שהוקמה על מנת להגן על יהודי וילנה, אם חלילה יפרוץ גם בה פוגרום.

ראו באתר זה: ההתגוננות היהודית בגולה

בקבוצת ההגנה פגש זייד את השומר מיכאל הלפרין, בן למשפחה עשירה ומיוחסת בווילנה, שעלה לארץ בעליה הראשונה, איש חולם והוזה על צבא יהודי ומדינה יהודית, בעל השפעה מהפנטת על צעירים.. הלפרין היה נפגש עם בני נוער יהודים בווילנה ומעודדם לעלות לארץ ישראל. הוא הקים בווילנה קבוצה של שלושים צעירים בעלי גוף, שאלכסנדר היה ביניהם. הם יהיו יוצאים בשבתות ליערות, עורכים תרגילי כושר ומתאמנים בקרב מגע. לביקור של הלפרין היתה השפעה מכרעת על חיי אלכסנדר. השפעה זו הובילה את זייד לעלות לארץ ישראל בגפו בגיל 17. ברדתו מן האנייה ביפו נאסר על ידי השוטרים מאחר שלא היתה בידיו תעודת-מסע. תמורת שעון כסף, ירושת האב, וסכום פעוט, שוחרר. הוא יצא לראשון-לציון ועבד ביקב.

מיוחד היה גם בין חבריו פועלי העליה-השנייה. הם באו ברובם מרוסיה האירופית ומתוך סביבה יהודית ואילו הוא נולד בסיביר, קיבל מעט חינוך יהודי ודמה במראהו לאיכר רוסי וכמותו אף גידל שפם לתפארת.

ראו באתר זה: זרם הפועלים בעליה השנייה

כמנהג הפועלים של העליה השנייה הרבה זייד לנדוד. עבר לבן-שמן ועבד בבניין בית-חרושת לסבון "עתיד". משם  עבר לפתח תקווה, שם פגש ביחזקאל חנקין, מארגן ההגנה העצמית בהומל, שמשו הלך לפני כאיש חייל. זייד מצא עמו שפה משותפת ויחד החלו לתכנן הקמת כוח הגנה עברי. מאוחר יותר המשיך לראשון לציון ועבד ביקב. שם התוודע לישראל שוחט שרוח החלוציות פיעמה בו ותאמה את רוחו של זייד. בין השנים נוצרה נוצרה שפה משותפת ויחד רקמו תכניות על "עבודת האדמה והגנת הארץ"[4]. חלומו של שוחט היה להקים קבוצת שומרים עבריים במושבות. שוחט רצה להקים גוף מגן, שיישנה את תדמית היהודי הגלותי והביא בפניהם לדוגמא את הצ'רקסיים, שלמרות היותם מיעוט, הם אמיצים וזוכים ליראת כבוד מצד הערבים.

עם תום עבודתם בייקב, עלה אלכסנדר זייד לעבוד בירושלים, בעוד שוחט קיבל עבודה בשפיה, כמזכיר ומנהל חשבונות של מוסד ליתומי קישינייב, אותו הקים ישראל בלקינד. בין השנים סוכם שכול אחד ימשיך במאמציו לגייס שתופים לרעיונותיהם, עד שתגובש קבוצה של כ-18 איש, שתהווה גרעין לארגון המתוכנן[5]. מכאן ואילך פעלו השנים, בעיקר שוחט, בדרך של גיוס אישי[6]. בירושלים הכיר את פרופסור בוריס שץ, שיסד את בית-הספר לאמנות "בצלאל" והציע לו ולחנקין, שאף הוא בא לירושלים, ללמוד סתתות ובינתיים לשמש כדוגמנים, פועלים בעלי שרירים, לתלמידי "בצלאל" לציור. זייד הכניס את חנקין לסוד החלומות. השנים מצאו בקלות שפה משותפת כי הם באו מרקע חברתי – פוליטי דומה, היו בעלי מנטליות דומה ושניהם הושפעו ממיכאל הלפרין. זייד כתב: "מיכאל הלפרין הדליק בנשמתי את החלום הזה עוד בווילנא. פה בארץ היה יחזקאל האיש היחידי אשר הבין לי"[7].

בירושלים פגש גם את יצחק בן-צבי, ואחרים, שחיו בקומונה של פועלים, שהשתייכו למפלגת 'פועלי ציון'. הוא הצטרף אליהם וחלם כמותם על חברה סוציאליסטית וחופשית. בירושלים פגש את ציפורה לבית בקר, שעלתה ארצה יחד עם אחותה קיילה.

זייד רתם בירושלים את משה גולדשטיין-גבעוני, אליהו קמנצקי וגד אביגדורוב, לרעיון השמירה. אבל בסיס הגיוס העיקרי היתה שפיה, שם פעל ישראל שוחט[8]. שוחט ראיין את המועמדים ואת אלו שעמדו בקריטריונים שקבע, ששית, בסוד. כך גייס את סעדיה פז ויהודה זלדין שעבדו בשפיה. כך גויס ישראל גלעדי שצירף לחבורה את בן עירו מנחם-מנדל פורטוגלי, שנידון על ידי שלטונות רוסיה לגירוש לסיביר וממנה ברח לארץ ישראל[9]. באופן זה הוכנסו לעניינים גם אנשי הקווקז צבי בקר ויחזקאל ניסנוב. הקריטריונים שקבעו אצל שוחט היו מבנה פיסי מתאים, עקשנות, אומץ לב, נכונות להקרבה למען הכלל והשאיפה לשינוי המצב הקיים. כך נוצרה בשפיה בשלהי 1904 ובראשית 1905, "הקבוצה האינטימית" ששמשה להקמתו של 'בר גיורא'. לאחר שהקבוצה גובשה יצאו זייד וגלעדי לשמור בכרמי שפיה. פעם אחת נרדם במשמרתו, ונשקו נגנב בידי ערבים. בפעם הבאה שניסו לגנוב ממנו את הרובה, הכה את הגנב הערבי מכות חזקות, אך חבריו של הגנב הכו את זייד, ופצעו אותו בראשו, פציעה שממנה המשיך לסבול עד מותו. יחד עם זאת, נלמדו הלקחים הראשונה. הן על שמירה נכונה והן על השלילה בשמירה מעורבת. הוא הפך לכבד דיבור ואיטי במחשבה, אך לא שינה את יחסו לשמירה[10]. הוא טען שהפסקת השמירה היא עלבון חמור, וכניעה לדרישת השומרים הערבים – כמוה כניצחון השמירה הערבית. האו הוסיף ואמר שהוא מוכן לשמור גם אם ישלם על כך בחייו[11]. עם העברתו של מוסד היתומים בשנת 1906, משפיה לבן שמן, עבר גם שוחט לשם והקבוצה התפזרה. התפזרה, אם כי הקשרים לא נותקו.

ב-28 בספטמבר 1907 התקיימה פגישה חשאית, בהשתתפות זייד ושבעה צעירים נוספים, בהם חנקין, שוחט ויצחק בן צבי. יצחק בן צבי בכותבו על הפגישה מתאר את זייד במילים: "…בא זייד מארץ סיביר. גם מראהו יעיד על מקורו, שערות ראשו בהירות, ותנועותיו אטיות, אבל כל מראה החלוץ הצעיר הזה אומר: כאן אני עומד ומפה לא אזוז!"[12] לימים תיאר שוחט את זייד, שהקשיב לו במתיחות ובדריכות, קפץ במקומו ואמר: "ראית מהרהורי לבי ונתת להם את הביטוי הנכון. הוא לחץ את ידי והמשיך: אתך אני לחיים ולמוות. נתחיל מהיום"[13].

זייד היה שותף מרכזי להחלטה שהתקבלה בפגישה, להקים את ארגון "בר גיורא" שמטרתו הייתה להקים כוח יהודי לוחם בארץ ישראל במטרה להביא לריבונות יהודית בארץ. מסדר זה חרת על דגלו את הסיסמא "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". ישראל גלעדי, המעשי שבחבורה, הגיע להכרה שיש למצוא בסיס אופרטיבי לקבוצה והציע לרכז את כולם במרח' (גבעת עדה), שם יקבלו על עצמם את העבודה בשדות, במרעה ובשמירה. לאחר שהצעה זו נפלה, הוחלט לעלות לסג'רה שבגליל התחתון[14]. במסגרת 'בר גיורא', עלה זייד לחוות ההכשרה של יק"א בסג'רה שבגליל התחתון והשתתף בהקמת "הקולקטיב": שמנה שנים עשר בחורים ושש בחורות, שחיו ועיבדו במשותף  חלק מאדמת החווה. בין הפועלות היו האחיות קיילה וציפורה בקר. הפולקלור מספר שכאשר עברה ציפורה לסגרה, סירב בעל הכרכרה, שהיה מוסלמי אדוק, לנסוע עם אשה גלויית פנים. ציפורה נאלצה להתחפש לגבר וכשהיא הגיעה לסג'רה הופתעו נשות המקום  והתלהבו משערה הקצר ומכנסיה. צבי בקר, שהיה חייט ברוסיה, התבקש לתפור לכל הבנות מכנסיים, ומאז זהו הלבוש האופייני של החלוצות. מכול מקום, הקשר בין זייד וציפורה, שהחל בירושלים, התהדק בסג'רה. עד מהירה עברו אלכסנדר ו"פייגלע" לחיות יחד בפינה שהתקין באחת המערות. הוא קבע שם חלון, דלת ומחיצה, ושם חיו עד שיצא לשמור במסחה, הלוא היא כפר תבור[15].

זייד ניהל יומן בו מתועדים גילויי אהבה. כך הוא כותב בעת שהוא הולך לשמור במסחה: "רציתי להתראות עם ציפורה. שבוע שלישי או רביעי שלא ראיתי אותה. לעזאזל… למרות שהעבודה אינה בוערת אצל בעלה בית המסחאי שלי, איני יכול לגשת. אפילו בשבת להיעדר אם אבקש, הוא מתחיל להתרתח. לא יורשה לי ללכת לסג'רה, אל ציפורה שלי[16]". בניגוד לרבים מבני העליה השנייה, זייד לא הדחיק רגשות. בני דורו הצניעו את ביטויי הרגש ובכתיבתם בטאו בעיקר את הרעיונות ולאידיאלים שהובילו אותם[17]. זייד כתב בסערת לבו "האהבה פוצעת לפעמים, אך לעתים היא משיבת נפש ומאריכת חיים. האהבה אינה הולכת בד בבד עם ההיגיון. לא אחות היא למוח ולזמן. היא אינה מתחלפת ונשארת לנצח נצחים. החופש אינו תחליף לאהבה"[18].

ב-1908, היה שותף להקמת ארגון "השומר" במטרה להרחיב את השמירה היהודית לכל המושבות בארץ ישראל.

ראו באתר זה: השומר

אנשי "השומר" גרו בחווה החקלאית הגלילית אילניה (סג'רה), ועסקו בשמירה ובחקלאות. זייד בלט כשומר בארגון. הוא נשלח לכל מקום שבו צצו בעיות. במסגרת פעילותו שמר ביבנאל ובכפר תבור, אבטח את החריש באדמות שנויות במחלוקת, ועזר לתושבי חדרה להתמודד עם הקדחת ועם הטרדות חוזרות מצד השכנים הבדואים והצ'רקסים. זייד תיאר את שהתרחש בעת שאבטח את החריש בחדרה: "הצ'רקסים ושכניהם התנפלו על החורשים והרוכבים הסתערו על האויב. ראיתי את סוסתו של שטורמן סובבת תחתיו – היא הוכתה בראשה באלה – ובו ברגע חשתי כי ראשי נופל על חזי ואי אפשר לי להרימו. הייתה זו התעלפות רגעית תוצאת מהלומה חזקה ובכל זאת נשארתי יושב על האוכף ורדפתי אחר אחד הצ'רקסים וכך נהדף האויב אחור ואנחנו שבנו בניצחון"[19].

ככל שהארגון הלך והתמסד והתהליך התרחש מהר יחסית, נתחמו חברות השומר לתחומי השירותים והסיעוד המסורתיים, שהיו שמורים לאשה בכול חברה מסורתית.  בעיית שוויון הנשים היתה חריפה, גם בב"ג וגם בהשומר,כי מדובר באגודות אליטיסטיות, שחבריהן היו במתח גבוה של שליחות מתמדת, שרק היא יכלה לפצות על המציאות הקשה ועל הקרבנות שדרשה. לגברים היה פיצוי בהילה הרומנטית ובתחושה של מחוללי מהפכה וכן בסטטוס החברתי שהארגון רכש לו. מכל אלו רק מעט נשק לחייקן של חברות 'השומר'. לעומת זאת, וביחס הפוך, הן זכו לחלק הארי מקשיי היום יום[20]. רוב אנשי הארגון אפילו לא הכירו באנומליה בה הם חיים, לפיה הנשים חולקות את חייו הקשים של השומר, ולמרות זאת הן משוללות זכויות של חברות מלאה בארגון אותו שרתו. אלכסנדר זייד היה בין הבודדים שלחם באופן עקבי לביטולה של האנומליה שקיפחה כה קשה את נשות החברים והצעירות האחרות שהיו קשורות לאגודה: "חיי הבחורות שלנו בקולקטיב היו קשים. שאפנו לשנות את חיינו מיסודם, אך לא שינינו את מושגינו על תפקיד האשה בחברה…[21]. באספה השנתית של השומר, שהתקיימה ביבניאל ב-9 לספטמבר 1915, נערך דיון נוקב על מעמדה של האשה באגודה. זייד סנגר בהתלהבות למען זכויות שוות של הנשים. רחל ינאית כתבה: הוא מגן על עמדת החברים הבודדים האומרים שחברה ההולכת אחרי חבר ב'השומר', ביודעה מה צפוי לה בחיי משפחתה, היא ממילא מועמדת טבעית ל"השומר"[22].

אלכסנדר וציפורה נישאו בשנת 1912, ברחובות, שהיתה אחת מתחנות השמירה הבאות של זייד. החתונה, שהיתה משותפת לארבעה זוגות נערכה – כמנהג הימים ההם –בתום עונת האסיף וסימלה בנוסף לקשר שבין גבר לאישה, גם את הקשר לאדמה. אמה של ציפורה, שהגיעה מווילנה, התפלאה איך בתה חיה בסוכה בודדה בלב הכרמים: "הכול אצלך בתי שלא כדרך הטבע והאדם". היה זה חג למושבה כולה. אלא שבמהלך הטקס באו שליחים והזעיקו את החתנים לעזרה למשובה חדרה, שחוות התנפלות של פורעים. קיילה אחותה של ציפורה, נישאה לישראל גלעדי, מראשי ארגון "השומר".

בני הזוג זייד המשיכו לכרכור. שם התהדק הקשר עם חברי 'השומר' אריה אברמסון, גרשון פליישנר ודוד צלביץ, ששאפו להיות רועים. זייד תיווך בינם לבין שבט תורכימני, כדי ללמוד את אורחות הצאן[23].

השומרים שעם הזמן עייפו בנדודים ומיצו את ההילה הרומנטית הקשורה בשמיר, חלמו על הקמת ישוב של קבע. יש לציין כי השאיפה להתיישבות חקלאית היתה מעקרונות היסוד של 'בר-גיורא' ו'השומר'. לאורך כל שנות פעילותם נעשו מאמצים למציאת מקום מתאים ליישובם של חבריהם. בהתאם לכך, הטיל 'בר-גיורא' על חבריו חובה לעבוד שנה בחקלאות, ו'השומר' קבע את זכותו של כל חבר לעבוד בחקלאות לאחר שתי שנות שמירה. כבר באספת היסוד של 'השומר' בכפר-תבור, הוחלט לפעול באמצעות חברת יק"א, כדי למצוא מקום להתיישבות חבריו[24].

ראשיתו של החלום עוד בימי 'הקבוצה האינטימית' בשפיה, ב- 1906, שחבריה חלמו על הקמת יישובים דוגמת אלה של הקוזאקים מגדות הוולגה והדון[25]. יש כאן אפוא מגמה קבועה וברורה, אלא שבמתח בין האתגרים הביטחוניים לבין מגמת ההתיישבות גברו הראשונים. יחד עם זה, השאיפה לעבור מחיי שמירה לחיים המושתתים על עבודה חקלאית, קיננה בעוצמה רבה אצל חלק ניכר מהמייסדים; וככל שעיסוקם בשמירה הלך והתארך לשנים, כך התגברה שאיפתם זו. ראשי המגמה הזו היו מנדל פורטוגלי, ישראל גלעדי, אלכסנדר זייד וצבי נדב, בעוד שאת המגמה ה"ביטחונית" הנהיג ישראל שוחט.

הביטויים העזים ביותר המגלים את הייאוש מהשמירה כדרך-חיים ואת הגעגועים להתיישבות, מצויים במכתביו של מנדל פורטוגלי לאשתו: "לי דרושה עבודה גופנית. גופי דורש זאת, וגם רוחי זקוקה לזאת. אני אהיה מאושר ביום שאצא לעבודה"[….] אידיאל של השומר הוא שלטון, ושל העובד – אחווה. השמירה אומרת: קח גם מה שאינו שלך, והעבודה אומרת : רק מיגע כפים תחיה! לולא מצב עמנו בארץ, כי אז הייתי המתנגד הראשון ל'אגודת השומרים'. אבל המצב הפוליטי מכריח אותנו לקחת חלק בשמירה; לכן עלינו לקשור את השמירה עם עבודה, כדי שנהיה בריאים בגופנו וברוחנו וכדי שרכוש זר לא יהיה הפקר בעינינו. הרעיונות האלה הביאו אותי למושב של שומרים"[26].

מנדל פורטוגלי שאף למושב קואופרטיבי-שומרי, שחבריו יחיו מהמשק ולא מהשמירה. הוא רצה במשק אינטנסיבי, שיוכל לספק עבודה לא רק לגברים, אלא גם לנשים. במושב הזה יקבלו החברים משכורות שוות, וכן ייהנו במידה שווה מהרווחים[27].

בין החולמים על הקמתו של היישוב המתואר היו חילוקי-דעות באשר למיקומו. בדרך-כלל סברו, שיש להקימו במקום מרוחק מהעיר, בין הרים ועל-יד שכנים אמיצי-לב, כדי שאפשר יהיה לגדל דור צעיר ונועז. אלכסנדר זייד דרש שהמקום יהיה קרוב לשפת הים, כדי שהנוער ילמד ספנות. שמואל הפטר שם את הדגש באפשרויות לביסוסו הכלכלי של המושב המתוכנן[28]. לעומת אנשי המגמה ההתיישבותית, סבר ישראל שוחט שאת מושב השומרים העתידי יש להשתית על כלכלה של גידול בהמות, וזאת כדי שהנשים יוכלו לטפל במשק, בעוד שהגברים ימשיכו לעסוק בשמירה. לכן שלל את משק הפלחה והעדיף עליו את הרפת וגידול הסוסים[29].

החלוקה בין הביטחוניסטים לבין חסידי מגמת ההתיישבות היתה לפי ריכוז המאמץ, דגשים קביעת מרכז הכובד של חייהם. אף צד לא שלל את המגמה השניה, אך הפיצול למגמות היה חריף. זייד עצמו התאכזב מכך שרבים מחבריו הסתלקו מרעיון ההתיישבות[30].

בסופו של דבר נבחר תל עדש שבעמק יזרעאל, להיות בית הקבע, לא רק עבור יושביו הלא גם עבור אלה שעסקו בשמירה במושבות השפלה ויהודה והיו זקוקים להתרעננות ולעבודת אדמה. ישראל שוחט עצמו זנח את רעיון ההתיישבות ונסע לתורכיה, ללמוד משפטים, דבר שגרם לתרעומת מרה אצל זייד[31]. בשלהי 1913 החל תהליך התפנותו של 'השומר' מאזורי יהודה ושומרון והתרכזותו המחודשת בגליל. תהליך זה התגבר כתוצאה מהמלחמה שפרצה ב–1914 והלחצים הכלכליים והפוליטיים שבאו בעקבותיה. הנסיגה והקיפאון בעשייה הביאו, כדרך הטבע, להתגמדותו של החזון. חלק ניכר של השומרים נאלץ להתרכז בתל-עדשים, בהעדר מקומות עבודה או שמירה. בסיר הלחץ החברתי-כלכלי של היישוב הקטן רבו החיכוכים, הטינות, האיבות וחוסר הסובלנות של האנשים זה כלפי זה; ואלה, בסופו של דבר, הביאו לפיצול בדעות ובמגמות. התגבשה קבוצה, שרצתה לשים את הדגש בפיתוח ההתיישבות ובעיקר בביצורו של תל-עדשים כיישוב המיוחל של 'השומר'. אחרים ראו את העיקר בהמשך המאבק על השמירה. קבוצת ישראל גלעדי ומנחם פורטוגלי רצתה לראות ביישוב את בסיסם של כל אנשי האגודה, ולכן, כך טענה, מוטלת עליו חובה לקלוט כל שומר עד שירווח לו ויסתדר. לעומתם, הקבוצה ה'משקית', בראשותם של שמואל הפטר וחיים שטורמן, טענה שאין המקום מסוגל לשאת על גבו המשקי את כלל חברי 'השומר', וכי יש לדאוג קודם לביסוסו. עם הזמן, המחלוקות בתל עדש הפכו למריבות אישיות ויכוח זה הובא להכרעה באספה ביבנאל והוכרע נגד דעתה של קבוצת גלעדי. בעיה נוספת היתה קשורה במציאותן של משפחות מטופלות בתינוקות, תופעה שלא ידעו איך להתמודד עמה והיתה למשפחות תחושה שהן מופלות לרעה[32]. ציפורה זייד הרתה בתל עדש ובנם גיורא נולד במחסן. כתוצאה מכך נאלצה זו לעזוב את תל-עדש ולקבל את השמירה בכפר-תבור[33].

קבוצת גלעדי, סבלה מתנאי-חיים קשים ביותר במקום. לאור מציאות חייהם העגומה ובלי שום תקווה לשינוי המצב, עלתה התוכנית להתיישבותה של הקבוצה כפתרון יחיד למצבה. באותה עת היה מעמדו של 'השומר' בירידה. האפשרות להשגת שמירה היתה מעורפלת; תנאי השמירה בתקופה המלחמה היו בלתי-נסבלים; החזרה לתל-עדשים היתה חסומה; והיחסים בין קבוצת גלעדי לבין תושבי כפר-תבור הידרדרו לשפל[34].  הפנייה להתיישבות, עם כל המורכבות שבדבר, היתה אפוא המוצא היחיד והמכובד שהיה לקבוצה.

חיים קלווריסקי, הפקיד הראשי של יק"א בגליל העליון, לקח על עצמו את האחריות והציע לישראל גלעדי ולחבורתו להתיישב באצבע הגליל. ממבחר ההצעות של קלווריסקי בחרו אנשי גלעדי באדמות חמארה (מעין-ברוך של היום), שהיו בבעלות יק"א, ואנשי מטולה לא עיבדו אותן. בשנת 1916 עלתה קבוצת גלעדי לגליל העליון.[35].

קבוצת השומרים גרה תחילה במטולה ולקחה על עצמה גם את שמירת המושבה. הדבר הכביד עליה, כי היה על חבריה ללכת מרחק רב מדי יום כדי להגיע לאדמתם, ובערב לשוב למטולה. הפתרון נמצא בצריף ממחניים העזובה, שקלווריסקי העניק להם במתנה. הצריף פורק לחלקיו והועבר בתלאות רבות צפונה. לאחר מאמצים רבים הוא הוקם מחדש על ראש הגבעה, שעליה ניצב כיום קיבוץ כפר-גלעדי. על שם הצריף קראו הערבים למקום תח'שיבה (צריף העץ). זייד כתב ביומנו בהתלהבות: "תמיד חלמנו על נקודת ישוב שתוקם במקום רם ונישא. ועתה וכל להגשים את חלומנו[36]. במכתבו האחרון לפני מותו הציע ישראל גלעדי לקרוא למקום בשם כפר-ב"ג (בר-גיורא), אך לאחר מותו, ב-2 באוקטובר 1918, החליטו חבריו לקרוא למקום על שמו – כפר-גלעדי.

עקרונות הקבוצה הקטנה היו שוויון ושיתוף לכול, משמעת פנימית , שוויון זכויות מלא לנשים ולמשפחות. החיים היו קשים אבל החברים נקשרו למקום. זמן קצר לאחר המלחמה נפטר ישראל גלעדי ממחלה ושם היושב הוסב לכפר גלעדי. מותו היה עבור זייד מכה קשה. הוא חש שהוא נותר ללא חבר קרוב אחד[37].

במלחמת העולם הראשונה גברה המחלוקת בין "השומר" לבין מפלגת האם שלו "פועלי ציון", בין היתר משום שהמנהיג והאידיאולוג של 'פועלי ציון', יצחק בן צבי, שיה גם חבר 'השומר', גורש מהארץ, יחד עם ישראל שוחט. המחלוקת, שהיתה קיימת גם קודם, גברה על רקע היחס לאימפריה העות'מנית המתפוררת. בוועידה ה-12 של מפלגת פועלי ציון, שהתקיימה במרחביה, ב-1918 (ראש השנה תרע"ט), המשיך הרוב להחזיק באידיאולוגיה הישנה, שדגלה בתורכיה השלמה והפדרטיבית. המיעוט לעומת זאת, עמו נמנו רחל ינאית, ישראל גלעדי ואלכסנדר זייד, תמכו בהזדהות מלאה עם בעלות הברית[38].

לאחר מאורעות תל-חי, במרס 1920, נעזב המקום יחד עם מטולה ותל-חי, אך ב–5 באוקטובר 1920 חזרו אנשי כפר-גלעדי ליישובם ושיקמו אותו כיישוב קיבוצי. למשקמי כפר-גלעדי הצטרפו אנשי 'השומר', שעד אז ישבו בתל-עדש, אשר עקב העזיבה חדלה להיות יישוב של 'השומר'.

בישוב הקטן והמרוחק התגבשו שלש קבוצות שונות: א. משפחות יוצאי השומר, אלמנות השומרים (רבקה ניסנוב, טובה פורטוגלי, קיילה גלעדי, חיה-שרה חנקין ואסתר בקר) וצעירים חברי "גדוד העבודה". באמצע שנות העשרים פרצו ויכוחים רעיוניים בין חברי כפר-גלעדי, בעיקר סביב גידול הילדים. זייד לא קיבל את דעת החברים על אופן גידול הילדים בבתי ילדים המרוחקים מבתי ההורים, והתנגד לתפיסה שילדי הקיבוץ הם "רכוש" הקיבוץ. כמו כן, ביקר זייד את חברי כפר גלעדי על שהם מעדיפים לעסוק בענייני ביטחון, רכישת נשק ועוד, במקום לעבוד את האדמה.

מרבית הכעס יצא כנגד אשתו ציפורה. לימים, בתכנית רדיו שנקראה "100 שנה להולדת אלכסנדר", דיברו ותיקי כפר גלעדי, ביניהם נחום הורביץ, יצחק חנקין והדסה גלעדי, וספרו שהיו נגד ציפורה, רצו שתעזוב את הקיבוץ והציעו לאלכסנדר להישאר בלעדיה…

זייד ביקר את חברי כפר גלעדי, על מה שראה כמתירנות מינית וביומנו דיבר בחריפות נגד ה"בורדל" שמתקיים, כביכול, בקיבוץ.

ביומנו כתב על פרשה רומנטית שהסעירה את הקבוצה: "בזמן האחרון התחילה להופיע אצלנו בגילוי תופעה של חיים חופשיים באהבה. לאחד תענוג במשך חודש, לשני סבֵל במשך רבע חיים. הלילה ילדה ריבה (ריבה מישל, שהיתה אשתו של משה אליוביץ וילדה בן ללוקאצ'ר). עכשיו יש לה שני בנים משני אבות. כמה יסבלו ילדים אלו בגלל הוריהם…"[39].

בעיה נוספת שהתעוררה בכפר גלעדי היתה פעילותו של "הקיבוץ החשאי" – ארגון  סתר שפעל בתוך "גדוד העבודה", ללא תיאום עם ההגנה. זייד היה שותף להתארגנות של "הקיבוץ", ובאספת היסוד שלו טען, כמו מניה שוחט, שהגם שהגוף החדש אינו מפלגתי, צריכה להיות לו זיקה מיוחדת למעמד הפועלים[40]. למרות זאת, מסיבה לא ברורה, מודר מהעיסוקים הביטחוניים של "הקיבוץ", דבר שעורר בו מרירות רבה. כתוצאה מהמחלוקות הללו, התעוררה מריבה קשה בין משפחת זייד לבין חברי כפר גלעדי ומשפחת זייד עברה לתל חי[41].

ראו באתר זה: "הקיבוץ החשאי".

במועצת "הגדוד" שהתקיימה בתל יוסף בימים 1-8 בספטמבר 1925, הוחלט לאחד את משק "הגדוד" בגליל העליון, היינו קיבוץ כפר גלעדי, משק תל חי ופלוגת החוצבים. השיקולים היו משקיים-כלכליים. האיחוד, כך קיוו, יביא ליצירתו של משק חקלאי- תעשייתי בריא[42].

פלוגת החוצבים וכפר גלעדי קיבלו את ההחלטה ללא בעיות. במקרה של כפר גלעדי, זה זמן רב שהם בקשו לספח לקבוצתם את אמצעי הייצור של  תל חי, וביחוד את הקרקע. מעמדם ויוקרתם בגדוד העבודה אפשרו להם להביא את מוסדות הגדוד להחלטה הרצויה מבחינתם – איחוד תל חי וכפר גלעדי[43]. בתל חי היה מיעוט משמעותי נגד האיחוד[44]. פיק"א תמכה באיחוד.

זייד שחשש שמדובר במהלך שמטרתו לחזק את "הקיבוץ החשאי", פנה לדוד בן גוריון, שהיה אז מזכיר ההסתדרות, בפברואר 1926, בבקשה שימנע את האיחוד. זייד נימק את ההתנגדות על בסיס חילוקי דעות עם "גדוד", בתחומי החינוך והנהלת המשק והתנגד גם "לשאיפתה של כפר גלעדי לדיקטטורה בגליל העליון"[45]. המרכז החקלאי קיבל את דעת המתנגדים לאיחוד, גם אם הודה בתבונה הכללית שיש בו. בן גוריון וההסתדרות קבלו את החלטת המיעוט בתל חי לפרוש מגדוד העבודה , להוציא את מצדדי האיחוד מהקבוץ, ולבטל את האיחוד[46].

ב-25 יולי 1926 עלו חברי כפר גלעדי עם בהמותיהם על שדות תל חי, כדי לכפות בכוח את האיחוד. זייד ניסה למנוע את החריש ותוך כדי כך נאבק עם חבריו לשעבר ואפילו נחבל. אלו ניסו לקשור אותו בחבלים. במר לו חשף את פרשיית "הקיבוץ החשאי". כתוצאה מכך החלה לפעול וועדת ברור מטעם ההסתדרות, שפסקה שבכפר גלעדי פעל ארגון מחתרתי, שעסק גם בפעולות בלתי חוקיות[47]. כתוצאה מכך הוצאו חברי הקיבוץ מההסתדרות ומשפחת זייד הוצאה מתל חי[48].

בגיל 40, לאחר 22 שנות שמירה ועובדה, נשאר אלכסנדר זייד חסר כול. ללא בית וללא רכוש. עם משפחה בת שש נפשות ועם חלום שנשבר. דוגמא לימים בהם המאבקים האידיאולוגיים גבו מחירים אישים כבדים. זייד ישב על צרורותיו וביכה את עקירתו מן האדמה בה השקיע את עמלו וזיעתו, על חלום של התיישבות בצפון הארץ, שנגוז ועל כך שאבד  האמון בחבריו[49].

כאן באו לעזרתו חבריו מארגון 'הרועה', שסייע להם בעבר. הם הזמינו אותו ואת בני משפחתו לחיות עמם בשייך אבריק זייד וציפורה אשתו, יחד עם ארבעת ילדיהם – גיורא, כוכבת, יפתח ויוחנן. באותם ימים רכשה חברת "משק" את אדמות שייך אבריק וחרתיה שממערב לעמק יזרעאל. הרועים שאפו לגדל שם עדרי צאן ובקר, אך לאחר כשנה וחצי עזבו אתה מקום וזייד נשאר שם כשומר היערות מטעם הקרן הקיימת. זייד שהתאהב במקום ממבט ראשון, השקיע בו את הלהט, החריצות והעיקשות שאפיינו אותו.

שייח' אבריק

הערבים שחיו באזור לא ערערו על זכות הבעלות היהודית על אדמות שייך אבריק וחרתיה. אולי נוכחותו של זייד וקשרי הידידות שרקם עם הערבים תרמו לכך. אולם בקוסקוס טבעון הסמוכה לא פסקו החיכוכים עם הרועים הערבים, זייד פנה למוסדות פעמים רבות ודרש להקים באזור נקודות ישוב חדשות. המצב החמיר במאורעות 1929. הערבים שהחלו להתנכל גם לזייד ומשפחתו, בחווה שבנה שם במו ידיו ניהל קרבות עם שודדים ופורעים. מפעם לפעם נכרתו ונשרפו עצים, אבל זייד וציפורה, עוזרת נאמנה, החליטו להישאר במקום מוקף היערות. במהלך המאורעות צבאו פורעים על ביתם והם ניצלו בסיוע של בני כפר-יהושע שהגיעו לבית המבודד. אולם הגורן וכל יבול השנה עלו באש. למרבה הצער והתסכול עלו באש גם שקים מלאים בגרעינים של "שיבולת זייד", זן נדיר ללא קליפה, שזייד החל לגדל עוד בכפר גלעדי והיה עבורו מקור לגאווה[50]

בעקבות המאורעות בשנת 1929, קרא אלכסנדר זייד להקמת קבוצת רועים שיעזרו לו בשמירת אדמות קק"ל בעמק. בשנת 1935 התארגנו נערים מתנועת הנוער העובד להקים קבוצת רועים. הם התיישבו, לא הרחק ממנו, ליד קריית חרושת. תנועת ההתיישבות "הקיבוץ המאוחד" ביקשה להגדיל את קבוצת הרועים. בינואר 1936 מצטרפת לקבוצת הרועים חבורה מעליית הנוער שעלתה שנתיים קודם מגרמניה, והתחנכה בעין חרוד .

ב-1931 הסתיימה בניית בית האבן בשייך אבריק. טקס חנוכת הבית היווה אירוע כמעט לאומי וזכה לסקירה בעיתונות התקופה. המשורר אלכסנדר פן כתב עליו בהתרגשות: בית זה אינו אלא סמל הנשקף כדגל מעל הגבעה הזאת, אל עבר הנוער החורג להעפיל… כאן נארג רעיון העבודה והכיבוש בחוטי היופי והחן של הטבע[51]."

על רקע התנכלויות של ערבים לרכוש יהודי, הקימו יוצאי 'השומר' ארגון של שמירה ועבודה בסוף 1932. הם לא הסתפקו בכיבוש השמירה, אלא שאפו גם לכיבוש המרעה, ברוח ארגון "הרועה", שהיה אחיו הצעיר ו"החורג" של "השומר". הם ראו באגודה גם תנועה מגשימה וגם איגוד מקצועי של שומרים וחקלאים. האגודה הקימה משק בשייח אבריק ובו פנסיון לבָ‏קָּ‏ר[52].

על ארגון זה כתב אליעזר שמאלי את ספרו "אנשי בראשית". עם יסוד האגודה בשייח אבריק, נכתבה ונחתמה מגילת הייסוד של האגודה. החברים חיברו הצהרה בו כל אחד מתחייב להקדיש את חייו לעם ולמולדת. ראשון החותמים על ההצהרה היה אלכסנדר זייד.

זייד, שחיבב ארכאולוגיה נהג לחפור ליד היישובים שבהם התגורר. בשנת 1936 גילה באקראי פרצה באחת המערות בסמוך לשייח' אבריק, הוא פנה ליצחק בן צבי ובנימין מזר מהאוניברסיטה העברית ודווח להם על הגילוי. בעקבות כך החל מזר לחפור במקום והתגלו מערות הקבורה שהובילו לגילוי בית שערים. זייד ראה בהתיישבות החדשה מעין המשך לתקופת בית שני.

לזייד, שלא רכש עברית מושלמת עד סוף ימיו, היתה השפעה רבה על מבוגרים וצעירים. מקום מושבו המבודד שימש כמקום לעלייה לרגל למשוררים ובוהמיינים וחולמי חלומות. אחד הקבועים שבהם היה גם המשורר אלכסנדר פן, שכתב על שייך אבריק פזמונים המושרים עד היום. אליעזר שמאלי אף כתב ספר על משפחת זייד – "אנשי בראשית".

קבוצת הרועים המורחבת עוברת ומקימה את מחנה מגוריהם בשייח אבריק, בקרבה לביתו של זייד. הם מתפרנסים מגידול צאן וגם מעבודה בחפירות בית שערים . זייד לחץ על המוסדות הישובים להקים ישובים נוספים באזור, התחבר אל בני הנוער העובד, הופיע לפניהם בכינוס גדול והלהיב אותם להקים "קיבוץ של רועים" והם נשמעו לו והקימו את קיבוץ אלונים סמוך לו, ב-20 ביוני 1938.

בתקופת המרד הערבי הגדול, התדרדר המצב הביטחוני וזייד סבר שהדרך הטובה להתמודדות עם המצב היא הקמת ישובים. ביום א' בשבוע, י"א בתמוז תרצ"ח, עשרה ביולי 1938, השכים זייד קום כמנהגו והאכיל את בעלי החיים במשקו. לאחר שאכל יצא לטחנה בנהלל כדי לנפות את השעורה לזריעה ולגריסה. לאחר שחזר בערב, ישב ליד החלון הנשקף אל גבעת קרית-עמל וסיפר כי בשובו מנהלל, שם ניפה את השעורה המיוחדת שגידל, פגש ברועים ערבים מידידיו ובפועלים ערבים מבני הסביבה שעבדו בכביש, וניהל איתם שיחות רעים. אחר-כך קרא בעיתון שכרגיל באותם ימי מאורעות הודיע על קורבנות רבים. הוא התבונן בשמות הקורבנות הממוסגרים בשחור ואמר לציפורה: "על אלה לא צריך לבכות. יש לבכות על הנופלים בגולה, ללא מטרה וללא תקווה"[53]. תוך כדי הקריאה נשמע קול הפעמון של קבוצת אלונים הסמוכה הקורא לאסיפה. זייד היה עייף מעבודת היום, אבל אמר "צריך לעודד את הצעירים" ויצא ברגל לאלונים.

לקיבוץ לא הגיע. בדרך השיגו כדור מוות מידי שכנים, קאסם חמיד טבאש, כנראה רוצח להשכיר. צעדים אחדים מהמקום שבו נרצח, נכרה קברו.

דבר הרצח היכה בתדהמה את היישוב. לווייתו היתה לכנס המונים. מותו היה לאירוע מכונן של תקופת המרד הערבי. לגבעה בשייך אבריק עלו מאות אבלים. ביניהם חברי 'אגודת השומרים'. הם באו לחלוק כבוד אחרון לאיש שהפך עוד בחייו, סמל לאומץ, יושר, אהבת האדמה וגאווה לאומית. מנהיגי הארץ הספידוהו, דוד בן-גוריון אמר: "הוא לא ידע כי ממנו שופעת גבורה לכולנו". יצחק בן-צבי, חברו ל"השומר", אמר: "אחינו זייד, לא באתי להספיד אותה, כי אין מספידים חייל הנופל בחזית. באתי להיפרד ממך, אחי זייד. קבעת את עצמך כאבן יסוד לחיינו בעתיד". ברל כצנלסון: "יותר משידעת למות, ידעת לחיות, היית בחייך לא רק סמל של גבורה, כי-אם גם סמל של צדק, של מצפון, של אחריות". אף כי באותו חודש ובאותה סביבה אירעו עוד מקרי רצח מזעזעים (משפחה בת חמש נפשות נטבחה על־ידי כנופיה בקריית חרושת הסמוכה), תיעד האתוס הישראלי את הרצח בכותל המזרח של הפנתיאון הלאומי[54]. בעיתון 'דבר' נכתב עליו: "אמיץ הלב, אשר הגבורה לא מולדת חוץ היא לו, אלא קניין טבוע בדם. מהמעטים השלמים היודעים רק את השביל האחד ועל כן צעדם בטוח, איתן… הוא היה דוגמא, מופת לדור חדש בישראל, דור המעשה. דור הגבורה העולה[55].

משפחתו של זייד נשארה במקום עד היום. על ראש גבעה הוצב פסל שיצר דוד פולוס, ומשקיף עד היום על כל סביבתו – שומר הצופה למרחקים. בשנות הארבעים נקמו חברי פלמ"ח את מותו של זייד והרגו את רוצחיו.

ראו באתר זה: נקמת דמו של אלכסנדר זייד

הערות:

[1] רות בקי, "אגדת אלכסנדר זייד", בתוך: מרדכי נאור (עורך), עמק יזרעאל, 1967-1900: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, יד יצחק בן צבי, ירושלים,  1993 (להלן: אגדת אלכסנדר זייד), עמ' 126

[2] . אלכסנדר  זייד, לפנות בוקר – פרקי יומן, עם עובד, תל אביב, 1975, עמ' 54-55 [להלן ; זייד, לפנות בוקר]. על-פי עדותו, מיכאל הלפרין היה הראשון שחלם על 'חוות גבול' שתשמורנה על גבולות הארץ מאל-עריש ועד החורן. ראה גם קובץ 'השומר', אלכסנדר זייד. עמ' 86.

[3] אלכסנדר זייד, שם.

[4] . ישראל שוחט, "שליחות ודרך", ספר השומר, תל אביב, 1975 (להלן: שליחות ודרך), עמ' 8.

[5] שליחות ודרך, עמ' 8 .

[6] יעקב גולדשטיין, בדרך אל היעד, בר גיורא ו"השומר", 1935-1907 , משרד הביטחון, תל אביב, 1994, עמ' 16.

[7] ברכה חבס (עורכת), ספר העליה השנייה, עם עובד, תל אביב, תש"ז, עמ' 165 ואילך

[8] בדרך אל היעד, עמ' 16-17.

[9] ספר השומר, עמ' 9.

[10] סת"ה, חלק שני, עמ'  198-199

[11] ישראל שוחט, "שליחות ודרך", ספר השומר, תל אביב, 1975 (להלן: שליחות ודרך), עמ' 10.

[12] יצחק בן צבי, מחצית היובל ליסוד "השומר", דבר, 21 באוקטובר 1932

[13] שליחות ודרך, 1975, עמ' 8.

[14] סםר השומר, זכרונותיו של משה גבעוני, עמ' 117; לפנות בקר, עמ' 36ץ

[15] את המערה ניתן לראות עד היום בשיפולי הכניסה לחוות השומר באילניה. המערה שמשה לפני כן כבית מרחץ וכמקווה.

[16] זייד, עמ' 51.

[17] ראו בעניין זה: אביבה אופז, "דיוקנו של איש השומר מנדלי פורטוגלי", קתדרה, 48, תשמ"ח, עמ' 83, 85. עטרה שטורמן, חברות בקיבוץ, עין חרוד, תש"ט, עמ' 6.

[18] זייד, עמ' 51.

[19] מיכאל בר זהר (עורך), ספר הגבורה הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 1997, עמ' 25

[20] בדרך אל היעד, עמ' 66.

[21] ספר השומר, עמ' 19.

[22] סת"ה, חלק ראשון, ספר שני, עמ' 206.

[23] ההתחלות בתחום כיבוש המרעה, בשילוב עם 'השומר', נעשו עוד בימי סג'רה, בשנים 1907/8; אך הקמתה של אגודת 'הרועים', בעלת אידיאולוגיה של כיבוש המרעה ויצירת אלמנט של רועים יהודים, יצאה לפועל רק בשלהי שנת 1914, במושבות הגליל התחתון. בשנים הבאות נעשו ניסיונות לגבש קבוצות של רועים יהודים, שלקחו על אחריותן את העדרים של המושבות בית-גן וכינרת, וכן עדר-עיזים שניתן לטיפול במושבה מצפה. כל הניסיונות הסתיימו בכישלון, במידה רבה כתוצאה מהצטברותם של גורמים אובייקטיביים. בשלהי 1915 ובשנת 1916 התפרקה למעשה אגודת 'הרועים', ואיש איש פנה לדרכו. בכך נחתם הפרק האינטנסיבי ביותר בחייו של גוף זה, אך החזון של כיבוש המרעה המשיך להעסיק לא מעטים. ראו בעניין זה: גרשון פליישנר, רועה ולוחם, ירושלים תשל"ה, עמ' 77-79. וכן 140-145.

[24] . המקום בו היה מדובר אז, היה בינת-אל-ג'באל – אדמות בית-קשת של ימינו  צבי נדב. כך התחלנו, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1975, עמ' 201-204

[25]  סעדיה פז, זיכרונות, 1963, עמ' 23.

[26] . שם, עמ' 29-34.

[27] . שם, עמ' 35-36 .

[28] . שם, עמ' 435-436.

[29] . יהודה סלוצקי (עורך), ספר תולדות ההגנה, א, חלק ב', תל-אביב 1956, עמ' 246-248 מסתמך על התזכיר ששלח ישראל שוחט מקושטא לוועד הפועל הציוני.

[30] בדרך אל היעד, עמ' 35.

[31] לפנות בקר, עמ' 102-103.

[32] רות בקי, עמ' 131.

[33] . צ' נדב, 'מזכרונותיו', קובץ 'השומר', עמ' 455; ז' אלון (אסושקין), '"השומר" בהתיישבות', ספר 'השומר', עמ' 341-351 [להלן: ספר 'השומר']; פ' שניאורסון. "בשורה הראשונה", עמ' 26 ואילך [להלן: שניאורסון, בשורה]. שניאורסון כותב מפורשות על 'סכסוכים חריפים אידאיים ואישיים', שפרצו בין שתי הקבוצות בתל-עדש. עם קבוצתו של ישראל גלעדי נמנו ישראל וקיילה גלעדי, זלמן וחוה אלון (אסושקין), אלכסנדר וצפורה זייד, שבתאי ארליך, פנחס שניאורסון וקלמן גרינפלד. אלכסנדר זייד (לפנות בוקר, עמ' 120 ) מזכיר גם את משפחת בקר. צריך להדגיש, כי הזוג בקר הצטרף בפועל לקבוצה בגליל רק בשלב מאוחר יותר וכעבור זמן-מה פרש ממנה תוך כדי מריבה. כנראה, שגם משפחת פורטוגלי היתה קשורה לקבוצה. אם כי לא היתה אתה בכפר-גלעדי.

[34] . ארכיון 'השומר' בכפר-גלעדי, מיכל 1. תיק מס' 10, סימול ב'

[35] . תוכניתו של גלעדי היתה ליישב באזור ארבע קבוצות במקביל: בחמארה, טלחה (תל-חי), מחניים וכן בנג'מת א-צובח (איילת-השחר), שבאותה שנה החלו בה ניצני ההתיישבות ש' דגן. בין תל-עדש לחמארה: זיכרונותיו של משה לויט – חבר 'השומר', תל-אביב 1988 [להלן: זיכרונות לויט]. לויט מעיד (שם. עמ' 58), שגלעדי רצה להתיישב בספר. וראה גם שם. עמ' 95-97 ; וכן: קיילה גלעדי. 'בגליל', חברות בקיבוץ, א, עין-חרוד תש"ד. עמ' 30.

[36] לפנות בקר, עמ' 132.

[37] זייד, עמ' 139.

[38] בדרך אל היעד, עמ' 41.

[39] זייד, עמ' 157-156

[40] בדרך אל היעד, עמ' 108.

[41] אלקנה מרגלית, קומונה, חברה ופוליטיקה,. מחברות חקר המכון לחקרי עבודה וחברה, עם עובד – ספריה אוניברסיטאית, תל אביב, 1980, עמ' 300.

[42] א"מ קולר, פרשת כפר גלעדי – תל חי, כ"ג אלול תשי"א, ארכיון כפר גלעדי; חנוך רוכל, סקירה היסטורית על הפרשה, ארכיון כפר גלעדי.

[43] זאב צחור , "ניצחון עצוב: בן גוריון וגדוד העבודה", קתדרה, מס' 43, יד יצחק בן צבי, ניסן תשמ"ז.

[44] קומונה , חברה ופוליטיקה, שם.

[45] תזכיר של אלכסנדר זייד, בשם המיעוט בתל חי, בפברואר, 1926, ארכיון כפר גלעדי.

[46] ניצחון עצוב, שם.

[47] זאב צחור

[48] רות בקי, עמ' 32.

[49] חבס, זייד, עמ' 42..

[50] אליעזר שמאלי, אלכסנדר זייד, אגדת שומר בישראל, תל אביב, 1970, עמ' 139-140

[51] דבר, 11 במאי 1935

[52] ירמיהו רבינא, אגודת השומרים: זיכרונות ומעשים, הוצאת השומר, תל אביב, תשכ"ו.

[53] חבס, זייד, עמ' 77.

[54] ראה בעניין זה: יוסף ארגמן, "הנקמה שהתאחרה", במחנה, 24/8/1988; ראה גם: יוסף ארגמן, זה היה סודי ביותר, 30 פרשיות מודיעין וביטחון בישראל. הסיפור המלא, תל־אביב, 1990, עמ' 88-102.

[55] דבר, 12 ביולי, 1938