גילי חסקיןאלכסנדריה – מצרים האחרת
כתב: גילי חסקין
תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה לאיתן בורשטיין על הבהרותיו.
ראו קודם: אלכסנדריה של התקופה הקלאסית. ראו גם הגיאוגרפיה של מצרים, הנילוס, נווה המדבר אל פאיום, מצרים – יומן מסע. תולדות מצרים הפרעונית. מצרים – נווה המדבר הגדול בעולם. הקהילה היהודית של אלכסנדריה
השחקן ומגיש הטלוויזיה הבריטי מייקל פאלין (Michael Palin) אמר, כשהמתין לרכבת באלכסנדריה: "בניגוד לשדות תעופה כאן יש אווירה של בהייה בעוברי אורח ובסבלים. אם לאירופאים ביומיום יש רשימת מטלות לפתור, למצרים רשימת מגבלות לעקוף"[1].
maryaam el sadek
אלכסנדריה (בערבית מצרית: אלאִסְכַּנְדַרִיָּה) משמשת כבירת המחוז הקרוי על שמה ושוכנת בצפון המדינה, על שפת הים התיכון, סמוך וממערב לשפך הזרוע המערבית של הדלתא של הנילוס, כ-180 ק"מ צפון-מערבית לבירה קהיר. אוכלוסיית העיר מוערכת בכ-5.2 מיליון בני אדם נכון ל-1 ביולי 2020. זו העיר השלישית בגודלה במצרים (אחרי קהיר וגיזה, שמבחינה אורבנית הן יחידה אחת), הרביעית בגודלה בעולם הערבי והשביעית בגודלה באפריקה. זוהי עיר הנמל הגדולה ביותר במזרח התיכון.
אלכסנדריה שוכנת על הגבול שבין הדלתה, לבין המדבר המערבי של מצרים. מקצתה בנויה לאורך החוף, על רצועת אדמה, שמפרידה בין הים ואגם מריוט (Boḥēret Maryūṭ) ומקצתה על חצי אי בעל שני ראשים. הראש המערבי נקרא ראס אל-תין, היינו, 'ראש התאנים' ובקצהו עומד המגדלור שבנה מוחמד עלי. הראש המזרחי, הוא מה שהיה בתקופה העתיקה, האי פארוס (Pharos), קודם שנתחבר אל היבשה על ידי מזח ועל ידי מילוא שהצטבר במשך הזמן משני צדיו. המזח היה באורך של שבעה ריס (1,200 מ') ומכאן השם "הפטאסטדיון" (Heptastadion). לעיר שני נמלים. בניגוד למה שהיה בעת העתיקה, הנמל המערבי הוא כעת הנמל העיקרי. אלכסנדריה מחוברת לרשת התעלות של הדלתה, על ידי תעלת מחמודיה, שאורכה 70 ק"מ.
מכיוון שרוב היצוא והיבוא של מצרים, עובר דרך הנמל של אלכסנדריה (אחראית על כ-80% מהיצוא והיבוא של מצרים), קמו בה מספר תעשיות הקשורות בכך: תעשיית שמנים ופלדה ותעשיות מזון. לעיר יש עורף חקלאי עשיר, המתבסס על גידול כותנה, המיוצאת אף היא, דרך הנמל. בעקבות זאת, התפתחו באלכסנדריה מנפטות, מטוויות, בתי אריגה, מתפרות ותעשיות המעבדות שמן כותנה[2]. צינורות הנפט והגז המגיעים אליה מסואץ ומהמדבר המערבי, תורמים להתפתחות התעשייה. מכיוון שזו עיר גדולה, יש בה תעשיות רבות המשרתות את האוכלוסייה המקומית. מבנה חשוב נוסף בעיר הוא אוניברסיטת אלכסנדריה, האוניברסיטה השנייה בגודלה במצרים. והספרייה האלכסנדרונית החדשה.
העיר משתרעת לאורך 40 ק"מ לחוף הים. מכונה בפי תושביה "כלת הים התיכון"[3]. בהיותה עיר נמל בינלאומית, התיישבו בה בעבר זרים רבים. לכן יש בה עדיין שכונות בעלות צביון אירופאי, מועדוני שיט ומרכזי בידור. בעבר תאמו האחרונים את הסגנון האירופאי, אבל בשל תהליך ההתאסלמות, הם משנים את אופיים.
בחלק המערבי שכן בעבר ארמונו של המלך ומועדון השיט, שהיו המרכזים של החברה הגבוהה. בחלק הדרומי נמצא עמוד פומפיוס (55 מ'), עשוי שיש אדום ולידו הקטקומבות.
בחלק זה של העיר נמצא גם מבצר נפוליון. בעבר, המרכז האירופאי של העיר היה בכיכר מוחמד עלי ומסביבה נבנו בתים נאים בסגנון איטלקי. מכאן מוליכים רחובות אל החוף המזרחי, שלאורכו הוקמה טיילת יפה. מפת רחובותיה המרכזיים של העיר לא השתנתה משך אלפי השנים שחלפו מאז ימיו של אלכסנדר, למרות שעשרות כובשים הניפו בה את דגלם. העיר נחתמה בין שתי דרכים מרכזיות: האחת, הדרך הקאנופית, שהותוותה ממערב, משער הירח (באב אל- קמאר), ועד למזרח, לשער השמש (באב אל- שאמס); עוברת במדויק על ציר הדקומאנוס היווני-רומי. השניה, שהצטלבה עם הראשונה, היתה רחוב הסומה. חיתוכם של הרחובות בזוויות ישרות היה חידוש נוסף. שני הרחובות ניצבים שם גם היום, אך שמותיהם הוחלפו לשאריע אל- חורייה ושריע נבי דניאל[4].
תולדות אלכסנדריה
אבן הפינה של העיר הונחה על ידי אלכסנדר הגדול בשנת 331 לפנה"ס, במהלך מסעותיו במצרים ונקראה על שמו, של מי שחולל במעשׂיו את האימפריה ההלניסטית ומי ששלט מעתה גם במצרים, ביוצרו תרבות סינקרטיסטית – הלנית ומצרית. כיבושיו של השליט המוקדוני, שהיו ללא תקדים וללא המשך, יצרו את החיבור התרבותי והמדיני, בין אירופה לאסיה וכוננו את העולם ההלניסטי, שהפך את מזרח הים התיכון, אם להשתמש במטבע הלשון הלטיני, ל"ים שלנו"[5].
ראו בהרחבה: תולדות אלכסנדריה בתקופה הקלאסית.
העיר שהיתה אחד המרכזיים החשובים בעולם בתקופה ההלניסטית, ירדה מגדולתה בתקופה הרומית, אבל עדיין שמרה על חשיבותה.
ההידרדרות במעמדה של אלכסנדריה, הגיעה עם הנצרות, ככל שזו התחזקה, נאבקה במורשת הקלאסית , עד שהפכה לדת המדינה. אלכסנדריה שינתה את דמותה התרבותית. מצד אחד נהייתה מרכז לכתות הנוצריות השונות, שנלחמו זו בזו ומצד שני, גרמה המלחמה בין הנצרות הפורחת, לאלילות השוקעת, לחורבן המונומנטים המפוארים, שהזכירו את עברה הזוהר של העיר. ההמון המשתולל הרס מבנים רבים. מקדשים ובניני פאר אחרים הוסבו לכנסיות או נהרסו. אבניהם שימשו לבניין בתים.
ראו בהרחבה באתר זה: תולדות אלכסנדריה בתקופה הביזנטית.
המדיניות הבלתי נבונה של השלטת קונפורמיזם דתי שנקטו הביזנטים, רופפה בקרב כל העמים הכפופים להם, את הנאמנות לקיסרות הביזנטית ולכנסייתה גם יחד. המצרים חשו במיוחד, שאמונתם הקופטית המונופיזיטית היתה למרמס תחת אמצעי הדיכוי האכזריים שהפעיל סירוס, מושלה הביזנטי של אלכסנדריה, בשנים 643-641. אכזריותם של אמצעי הדיכוי, מחתה את שרידי הנאמנות לקונסטנטינופול. המצרים נכספו לחירות בענייני אמונה, אשר בנסיבות הימים ההם, היה פירושה גם חירות מדינית מעולה הכבד של ביזנטיון. כאן המקום לכתוב על הקופטים "שנוצרו" למעשה באלכסנדריה ובמנזרים הסמוכים בואדי נטרון . פער בלתי ניתן לגישור זה, בין השליטים הביזנטים לבין נתיניהם המצרים, הוא אחת הסיבות לכיבוש המוסלמי-ערבי של של מצרים[6].
התקופה הערבית
הכיבוש הערבי של מצרים אירע ב-641. אם כי הכוחות האימפריאליים התנגדו לצבא הערבי בפיקודו של הכובש עמר אבן אל-עאץ, רוב האוכלוסייה האזרחית, שסבלה תחת השלטון הקיים, היו פחות עוינים את הכובשים; במקרים מסוימים הם אף קיבלו אותם בזרועות פתוחות. למרות המהפך הפוליטי, מצרים נותרה ברובה ארץ נוצרית. הקופטים נחשבו כאחד מ"עמי הספר", והותר להם להמשיך במנהגי דתם, תחת ההגבלות של החוק המוסלמי, השריעה. הגנה זו נבעה בחלקה מחדית' שבו נאמר, "כשאתם כובשים את מצרים, היטיבו עם הקופטים, שכן הם חבריכם ואחיכם", וכן מצורך באנשי מנהל מוצלחים.
תהליך זו הוחש בשל רדיפות בזמן ולאחר תקופת שלטונו של הח'ליף הפאטימי אל-חאכים ב-אמר אללה (996 – 1021) ובשל מסעות הצלב, וגם בשל האימוץ של הערבית כשפה ליטורגית בידי פטריארך אלכסנדריה, גבריאל אבן-טורייק (IBN TURAYK).
האפיפיור הקופטי של אלכסנדריה כיום הוא תאודורוס השני. במקביל, קיימת כנסייה קופטית-קתולית קטנה, שמאמיניה התאחדו עם הקתולים[7] וכמו אצל הסורים והארמנים, הם מכונים "אוניאטים", שראשם, כפוף לאפיפיור ברומא. לכנסייה המלכית היוונית אין נוכחות רבה במצרים, אך בראשה עומד הפטריארך של אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים.
בשנת 645 כבש הצי הביזנטי את העיר מחדש, אבל היא נפלה שוב, בידי הערבים, כעבור שנה. אירוע זה סיים 975 שנה של שליטה יוונית- לטינית בעיר. כעבור מאתיים שנה, בין השנים 814 ל-827, אלכסנדריה נשלטה על ידי פירטים מאנדלוסיה ושבה לידי הערבים[8].
ההתנצרות מרצון בימי השלטון הביזנטי, כחלק בלתי נפרד מגאולתם מן הרדיפות של בית תלמי והשלטון הרומי המוקדם, הפכה כעת אצל חלק מהאליטה, להתאסלמות מרצון רב יותר – כמעשה מחאה נגד השלטון הנוצרי המושחת. יחד עם זאת, המצרים לא התאסלמו בהמוניהם, שכן בשנת 725 מנו הנוצרים כמעט 98 אחוזים מכלל אוכלוסייתה של הארץ.
עלייתה לשלטון של שושלת ערבית, לא קטעה באופן פתאומי את חיי הרוח, במצרים או בסוריה, בעיראק או באיראן. מלומדים שכונו "האסכולה של אלכסנדריה", שאפו להטמיע בתרבות הערבית את מוסרתה המדעית והפילוסופית של יוון, או במילים אחרות, להמשיך ולפתח מוסרת זו, באמצעות השפה הערבית. כפי שיושם בהצלחה ב"אלאנדלוס" (ספרד). האסכולה הצופית של אלכסנדריה המשיכה להתקיים זמן מה, למרות שמאמיניה עברו בסופו של דבר, לצפון סוריה.[9]
בשנת 828 , גופתו לכאורה של מרקוס האנווגילסט נגנבה על ידי סוחרים וונציאנים והובאה לבזיליקה על שם מרקוס הקדוש ונחשבה ל"אחד המעללים המפוארים של מלכת הים האדריאטי" (החוזרה למצרים ב-1968)[10]. מאוחר יותר, בשנים 956, 1303 ו-1323, ספגה העיר רעשי אדמה חזקים.
הסובלנות הדתית ממנה נהנו הקופטים בתחילת השלטון המוסלמי לא ארכה והקופטים סבלו מרדיפות. כנסיותיהם נסגרו או נהרסו. הכמורה נאסרה ועל הקהילות הנוצריות הוטל מס כבד. צעדים אלו, שעוררו מספר מרידות בלתי מוצלחות במאה השמינית, הניעו רבים מהקופטים לנטוש את דתם ובמאה העשירית חדלו מלהיות רוב האוכלוסייה במצרים.
הערבים העבירו את בירת מצרים לקהיר בשנת 968, ועל ידי כך פגעו במעמדה של אלכסנדריה. האיסלם, כמו הנצרות לפניו, ראה בספריה מטרד אלילי. מקומה בתרבות נתפס על ידי קורדובה המוסלמית. במקביל לירידת מעמד הקופטים במצרים, איבדה גם אלכסנדריה את מעמדה, לטובת קהיר (אל קהירה), מילולית: 'המנצחת'. איתן בורשטיין מעיר, כי "באירוניה של ההיסטוריה ניתן לסכם ולתרגם את שם הבירה החדשה של מצרים, באטריבוט היווני של מייסדה – המנצח – ניקטור)[11]. למרות זאת, המשיך נמל אלכסנדריה – כמו נמלי דמיאט, רשיד (רוזטה), להיות תחנת מעבר חשובה של הסחורות שהגיע מדרום וממזרח אסיה, תחילה לנמלי המפרץ הפרסי , ממנו לנמלים המצריים שלחוף ים סוף ולאחר מכן לקהיר, דרך אלכסנדריה, אל כול עולם הים התיכון[12].
אלכסנדריה הופיעה שוב כמטרופולין חשוב, בזמן מסעי הצלב וחוותה תקופה של פריחה, הודות למסחר שהוסכם בין הארגונסים, גנואזים והוונציינים, אשר הפיצו את הסחורות שהגיעו מהמזרח, דרך הים האדום. הסוחרים האיטלקים היו פנים מוכרות בנמל של העיר[13]. פעמיים בשנה, בעונת הפסחא ושוב באמצע הקיץ, היו שיירות רבות של אניות מתאספות בנמלי אירופה הדרומית, על מנת להפליג לאלכסנדריה המוסלמית ועל סיפונן לא רק סחורות, אלא גם צליינים. משם המשיכו לעכו ולאנטיוכיה שבממלכת הצלבנים[14]. לאחר כיבוש ירושלים בידי צלאח א-דין, דרשו הנוצרים שבמצרים, שהיו מבקרים לעתים קרובות בארץ ישראל, בישוף קופטי משלהם בירושלים. קיריל הקדוש מאלכסנדריה מינה בישוף ב-1237 והסמיך אותו בעצמו, אף כי דבר זה היה ראוי להיעשות בידי האפטריארך של אנטיוכיה[15].
אלכסנדריה היתה לאמירות בתקופת האימפריה האיובית, כאשר טוראן שאח (Turan Shah), אחיו הבכור של צלאח א-דין, התמנה על ידו כשליט אוטונומי בעיר. הממלוכים הרסו במאה ה-13 את ערי החוף של הלוונט,. הפחד העיקרי של הממלוכים היה מפני מסע צלב נוסף והשתלטות צלבנית מכיוון החוף. לכן העדיף בייברס להרוס ביצורים ונמלים ובכך להפוך את החוף לאדמה חרוכה, אבל גם כדי לנקז את כל המסחר, על טובות ההנאה הקשורות בו (כמו מכס), לנמל אלכסנדריה, שקרבתו היחסית לקהיר חיזקה את השליטה בו[16].
בשנת 1365 , בתקופת שלטונו של הסולטאן הממלוכי אל אשרף זאין אלדין שעבאן, אלכסנדריה נשדדה בברוטליות על ידי הצלבנים. פיטר הראשון מלך קַפרִיסִין, הוביל 165 ספינות. זה היה מסע צלב שנגרם מסיבות כלכליות טהורות. הפושטים הגיעו לנמל העיר ב-9 באוקטובר ובמשך שלושה ימים שדדו את העיר, שרפו מסגדים וכנסיות, הרגו אלפים שובו 5,000 איש לעבדות. פיטר עצמו רצה להישאר ולהפוך את העיר לראש גשר צלבני לשליטה במצרים, אבל מרבית הברונים שהצטרפו אליו, ביקשו לעזוב עם שללם[17].
עם גילוי דרך ים חדשה להודו סביב יבשת אפריקה בשנת 1498 וייסודן של המושבות הפורטוגליות באסיה, פחתה גם חשיבותה של אלכסנדריה, כעיר נמל ומסחר.
כיבוש העיר על ידי העות'מנים בשנת 1517, לא הביא לשינוי לטובה במעמדה של העיר ומספר תושביה המשיך להתמעט. עד שבשנת 1777 היא מנתה רק 6,000 תושבים. המושלים העות'מניים, כמו הממלוכים קודמיהם, הזניחו את מערכת ההשקיה ואת מתקני החקלאות הקשורים בה והניחו למסחר להתדרדר. גם המסחר והתעשייה, האומנויות והמלאכות סבלו מן התנאים המדיניים ששררו בארץ ומן העובדה שסלים ה"קודר" העביר לאיסטנבול רבים מהאומנים ובעלי המלאכה. למרות זאת, מספר הנוסע הצרפתי, קלוד אטיין סווארי (Claude Etienne Savary), בספר מסעיו שנכתב ב-1786, שלמרות ההזנחה בחקלאות ובהשקיה, מצא את המסחר פורח. הוא כותב למשל, שאלכסנדריה, מצטיין במסחר, יתרון שהיא נהנית ממנו, הודות למיקומה[18].
נפוליאון בונפרטה נחת בהצלחה באלכסנדריה, במצרים, ב-1 ביולי 1798. ב – 21 ביולי התנגש הצבא הצרפתי עם כוחות הממלוכים, ליד קהיר, והביס אותם תבוסה מוחצת. דרכו של נפוליאון לכיבוש מצרים וארץ ישראל הייתה פתוחה.
במהלך השנה, עוד קודם לכיבוש הצרפתי, הסתבר לבריטים כי הצרפתים מרכזים כוחות לקראת מסע ימי למזרח. האדמירל הורטיו נלסון (Horatio Nelson) נשלח לאתר את הצי הצרפתי, משימה שנתקלה בקשיים מרובים עקב סערה שהשביתה את ספינת הדגל שלו, Vanguard ופיזרה את הפריגטות, הספינות שנועדו למשימות הסיור של הצי. הפיקוד הבריטי ניחש שמטרת הצי הצרפתי היא להגיע למצרים, ונלסון הפליג לאותו כיוון, אך הקדים את הצרפתים שהתעכבו בכיבוש האי מלטה. נלסון מצא את נמל אלכסנדריה ריק, וחזר לאיטליה; נפוליאון הגיע ללא הפרעה למצרים בתחילת יולי, כבש את אלכסנדריה ואת קהיר והמשיך לארץ ישראל.
נלסון חזר מאיטליה והגיע, חודש אחרי נפוליאון, ב-1 באוגוסט, לאבו קיר בדלתה של הנילוס, -23 קילומטרים צפונית מזרחית לאלכסנדריה. בקרב שהתפתח, המכונה "קרב הנילוס", השמידו כוחותיו של נלסון את הצי הצרפתי כולו. לניצחון הייתה משמעות רבה, הן מבחינת העובדה שצי האויב לא רק הובס ונסוג, אלא הושמד, והן מהבחינה האסטרטגית, בכך שהקרב ניתק את הצבא הצרפתי מבסיסיו והכשיל את מסע המלחמה שלו במזרח התיכון. עם זאת, אלכסנדריה נשארה שלוש שנים (עד 31 באוגוסט 1801), בידי הצרפתים[19].
אף על פי שאת מסעו של נפוליון למצרים יש לראות ככישלון צבאי, היו להרפתקה זו תוצאות כבירות לגבי מצרים. מלבד החידושים שהנהיג נפוליון בממשל המצרי, הוא הקים בקהיר את "המכון המצרי", ששימש כארגונם האקדמי של המדענים, היסטוריונים והסופרים שנלוו את נפוליון מצרפת. אמנם המכון נסגר עם יציאת הצרפתים ממצרים ב-1801, אבל הוא נפתח מחדש באלכסנדריה, בשנת 1859, תחת חסותו של ז'ומאר (Jomard), כיושב ראש כבוד. כמו כן הקימו הצרפתים בית דפוס ערבי וייסדו עיתונות רשמית. שני חידושים שעתידים היו במיוחד להשפיע השפעה עמוקה על התפתחותה האינטלקטואלית והפוליטית של מצרים במאה ה-19 [20] . מטרתו הסופית של נפוליון, היתה להפוך את מצרים למושבה ולתועלתה של צרפת. לפיכך, בתנאים אלה ולאור העובדה שייצג מעצמה זרה ונוצרית, היה זה בלתי נמנע שתצמח התנגדות לשלטונו ויהיו יעדיו נאורים ככל שיהיו. המסים הכבדים שגבו הצרפתים, כדי לממן את החזקת צבאם, הסעירה את דעת הקהל שהתקוממה בגיבוי הודעות שפרסם "השער העליון' העות'מני כנגד הצרפתים "הכופרים" כתוצאה מכך פרץ מרד בקהיר כנגד הצרפתים, שבמהירה פשט בקרב האוכלוסייה הכפרית. מעשי ביזה בקרב חיילים צרפתיים ומעשי גמול כנגד האוכלוסייה, לרבות כמה מקרי התעללות, הוסיפו שמן למדורה. הוצאתו להורג של מושל אלכסנדריה, מוחמד כוריים, לא הותירה ספק בלב המצרים, שהצרפתים מוכנים לנקוט באמצעי דיכוי אכזרים, כשהדבר נחוץ לטובת ענייניהם. מוחמד כריים הפך לגיבור לאומי ולימים הקים משטר 'הקצינים החופשיים', מסגד לזכרו בראס אל תין, אשר באלכסנדריה[21].
אלכסנדריה שבה והייתה לעיר נמל חשובה בימי מוחמד עלי (1769–1849), מקים מצרים החדשה. ב-16 במרץ 1807, במהלך מלחמת אנגליה–טורקיה, פלשו כ-5,000 חיילים בריטיים לאלכסנדריה, העיר נפלה לידיהם, במטרה ליצור בסיס בים התיכון נגד האימפריה העות'מאנית. מוחמד עלי, מושל מצרים מטעם הסולטן, המשיך במאבק על העיר, עד לגירוש הכוח הבריטי ב-25 באוגוסט באותה שנה. בתקופה זו החלה העיר להתחדש. מתיישבים רבים, מרביתם סוחרים, הגיעו מטורקיה ומארצות הבלקן, במיוחד מיוון.
מוחמד עלי חפר את תעלת מחמודיה, שמחברת את אלכסנדריה אל אטף, שעל זרוע רשיד של הנילוס. חפירת התחילה ב-1817 והסתיימה ב-1820. חפירת התעלה היתה העובדה הציבורית העיקרית שמוחמד עלי יזם וגם הצליח לסיים.
יש לציין כי זו נחפרה קודם, כבר בתקופה ההלניסטית כדי להביא מים לאלכסנדריה. סתימת התעלה הייתה אחת הסיבות לירידתה של אלכסנדריה מגדולתה כיוון שלא ניתן היה לקיים אוכלוסייה ופעילות ללא אספקת מים מהנילוס. ניקוי התעלה על ידי מוחמד עלי הביא לתחילת פריחתה מחדש.[22]
סיפורה של התעלה הוא בעצם סיפורן של מרביתה עבודות החשובות שנטל הפאשה על עצמו: רעיון מבריק, אם כי לא מקורי, תכנון לקוי, הוצאה לפועל גרועה, בזבוז כספי עתק, שנות סבל לאזרחי מצרים. מוחמד עלי קרא לה על שם ריבונו ויריבו לעתיד, השולטן העות'מני מחמוד השני (ואולי על שמו שלו ? כך מספרים היום מדריכי התיירים באזור). אורכה של התעלה היה 72 ק"מ והושקע בחפירתה הון אדיר. מלבד סכומי העתק, שילמו רבים מחופריה החקלאים, בחייהם. רבים מהם מתו ממחסור במזון, במים, מחלות ועבודה קשה. ההערכות מדברות על בין 12,000, ל-ל-100,000 מתים בשנת 1819 לבדה.[23]
מוחמד עלי הביא לעיר מהנדסים אירופים לבנות בניינים גדולים בסגנון מערבי. ב-1818 חיו בה 12,000 תושבים. ב-1849, חיו בה 100,000 איש וב-1885, אוכלוסייתה מנתה 220,000 איש[24]. בתקופה זו התרחב נמל אלכסנדריה, שהיה נמל הייצוא העיקרי לכותנה המצרית. יצוא זה גדל פי עשרה בין השנים 1810 ל-1850[25]. כמו כן, בנה מספנה חדשה בנמל.
מוחמד עלי העמיד תחת פיקוחו את כל האדמות החקלאיות של מצרים, החרים את חכירות המיסים והמענקים הדתיים , השתמש בכוח השלטון על מנת להרחיב את שטחי גידול הכותנה, בנה סכרים כדי להטות מים מנהר הנילוס אל תעלות שיובילו אותם למקומות הנדרשים, בעיתוי הנדרש רכש את היבולים במחירים קבועים ומכר אותם ליצואנים באלכסנדריה[26].
כתוצאה מהתיעוש שהתפתח בימי מוחמד עלי, גדלה הגירה האירופאית למצרים, בעיקר לאלכסנדריה. עד מהירה צצו במצרים קהילות גדולות של איטלקים, צרפתים ויוונים. אלו הועסקו במפעלים הצבאיים, בבתי החרושת לתותחים ובמספנות. המהנדס הצרפתי המפורסם, לפביר דה סרזי (Lefebvre de Cérisy) איש טולון, הקים בשנים 1829-1833, את תעשיית הנשק של אלכסנדריה והיה מפקדה של המכללה הצבאית של הצי באותה עיר. אלכסנדריה הפכה למחסן נשק עצמאי של הצי ובמספנותיה נבנו פריגטות, קורבטות ושאר סוגים של ספינות מלחמה, לטובת צרכיו של מוחמד עלי, שהיה עסוק במסעי כיבוש ללא הפוגה[27].
בשנת 1852, בתקופתו של עבאס פאשה, הונחה מסילת ברזל שחיברה את אלכסנדריה לקהיר, על ידי רוברט סטפנסון (Robert Stephenson) הבריטי. האינטרס הבריטי היה בקווי תחבורה להודו. למרות איבתו לאירופאים, הרשה להם החדיו עבאס לשפץ גם את הדרך מקהיר לסואץ[28].
חשיבותה המסחרית של העיר גדלה עוד יותר לאחר פתיחתה של תעלת סואץ בשנת 1869. בזמן ההתקוממות הלאומנית במצרים, בשנת 1882, פרצו מהומות באלכסנדריה, וב-11 ביוני נרצחו ונפצעו בה אירופאים רבים, ביניהם גם קונסולים. מכיוון שהמצרים סירבו להביא את האחראים למהומות אלו לדין ולשלם פיצויים, הרעיש הצי הבריטי את העיר ובאוגוסט של אותה שנה, נכבשה אלכסנדריה על ידי האנגלים[29]. עם הזמן התברר כי ההרעשה הבריטית על אלכסנדריה ובעקבותיה נחתת חיילים באזור התעלה, עוררו רגשות דתיים, שעלו בעוצמתם על הרגשות הלאומיים[30].
אלכסנדריה המודרנית
בימי שלטון הבריטים, משנת 1882 הוסיפה העיר להתפתח. נמלה העמוק היווה תחנה חשובה לאניות סוחר וצי בדרכן בין אירופה להודו. מגמת הגירת האירופאים למצרים המשיכה. אם בימי מוחמד עלי חיו במצרים פחות משלושת אלפים אירופאים, הרי בסוף תקופת שלטונו של הח'דיב איסמעיל (1879), היה מספרם כמעט 70,000, מחציתם יוונים והייתר צרפתים ואיטלקים. עם הכיבוש הבריטי בשנת 1882 כבר ישבו בה למעלה מ-90,000 אירופאים ובסוף המאה היה מספרם כמעט 125,000. רובם התרכזו בערים, בעיקר באלכסנדריה. הם עסקו במסחר, בנקאות ומפעלי תעשיה זעירים. אלכסנדריה היתה עיר בעלת צביון קוסמופוליטי, בתחילת המאה ה-20 , 25 אחוזים מתושביה היו זרים. הקבוצות האירופאיות חיו את חייהן בנפרד ועם זכויות מיוחדות. היו להן בתי ספר משלהן, וכן כנסיות, בתי חולים ומקומות בידור. הם נהנו מזכויות יתר אקס טריטוריאליות, בהתאם להסכמי הקפיטולציות, שמשמען אי כפיפות משפטית ופוליטית לשלטונות מצרים. תביעותיהן התבררו בפני צירים אירופאיים, או בבתי משפט מעורבים. האינטרסים הכלכליים שלהן הי מוגנים על ידי הצירויות[31].הם יכלו אפוא לנהל חיים עצמאיים, בקהילות המגובשות והסגורות שלהם, כמעט ללא קשר עם האוכלוסיה המצרית[32].
במשפחות של המעמד הגבוה, החלו הצרפתית והאנגלית, לתפוס את מקום הערבית, בחיק המשפחה[33]. ב- 1915 כתב עליה הסופר הבריטי אֶדְוַארְד מוֹרְגָן פוֹרְסְטֶר (Edward Morgan Forster; את המדריך הקלאסי "אלכסנדריה: היסטוריה ומדריך" (Alexandria: A History and Guide), ובהמשך את את ספרו "אלכסנדריה במהלך הדורות" Pharos and Pharillon (A Novelist's Sketchbook of Alexandria Through the Ages) , מבלי לדעת שהוא מקים לה מצבת זיכרון לרגעים האחרונים בה גססה כעיר קוסמופוליטית. פורסטר תיאר את אלכסנדריה, כ"עיר חסרת נשמה, מתוכננת רע, בנויה רע, ומנוקזת רע". אבל ליבם של מרבית הכותבים הלך שבי אחרי קסמה המתקלף של העיר.
"אלכסנדריה עיר הזיכרון" (Alexandria: City of Memory) של מיכאל האג (Michael Haag), הוא פורטרט ספרותי, היסטורי וסוציולוגי של העיר, הקוסמופוליטית, רוויית יצירה שלחוף הים התיכון הצפון אפריקאי.
במלחמות העולם הראשונה שימשה אלכסנדריה, כבסיס חשוב של הצי הבריטי. כחות המשימה הים תיכוניים הבריטיים (the British Mediterranean Expeditionary Force), אשר לקחו חלק במערכת גליפולי (Gallipoli), השתמשו בנמל אלכסנדריה כבסיס לכוחות שנחתו בקייפ הלאס (at Cape Helles)[34].
לאחר מלחמת העולם הראשונה, ניכרה נהירת כפריים מעמק הנילוס אל קהיר ואל אלכסנדריה. כמות הקרקע שעמדה לרשות הפלאח קטנה והלכה. דברר שגרם לזרימת אנשים צעירים אל העיר, בחפשם עתיד טוב יותר. המסחר המודרני והפיתוח התעשייתי מזרז את הצמיחה העירונית. אפשר להוסיף לכך את הגידול הטבעי של האוכלוסייה, דבר שגורם לערים אלו לגדול. מכיוון שבערים הגדולות נוצרו ונוצרים לחצי האכלוס העיקריים, נאלצה הממשלה להפנות לערים את עיקר משאביה, דבר המעודד מהגרים נוספים אל העיר[35].
במלחמת העולם השניה, חששו הבריטים מהפצצת נמל אלכסנדריה על ידי הגרמנים ולכן ביצעו מבצע הטעיה מושלם. ג'ספר מסקליין (Jasper Maskelyne) היה זה שכנראה לקח את אומנות הטעיית האויב הכי רחוק שיש. מסקליין (1902–1973) היה קוסם ואומן במה בריטי, בן למשפחה של קוסמים ידועה, שהתפרסם מהופעות בידור בשנות ה-30. ב-1946 פרסם ספר בשם Book of Magic ובו תיאר את הטריקים בהם משמשים קוסמים, כולל אשלייה של "קריאת מחשבות"[36].
הוא התפרסם בזמן מלחמת העולם השנייה, בזכות הסיפורים שלו לגבי העבודה שלו במסגרת המודיעין הבריטי והתרומה שלו למערכה בצפון אפריקה. מסקליין, שהיה באותה תקופה קוסם נודע ומצליח, ביצע כמה ממבצעי ההטעיה והאשליה הכי גדולים בהיסטוריה. כך למשל, הוא יצר צבא דמה של משאיות שמחופשות לטנקים, שנסעו לאורך החזית מול כוחות הגרמנים בפיקוד הגנרל רומל. מסקליין והצוות שלו השתמשו בקרשים וביריעות בד כדי לגרום לג'יפים להראות כמו טנקים, או לחילופין לגרום לטנק להראות כמשאית תובלה תמימה. הם גם פיתחו כל מיני דרכים לזיוף והסוואה של כלי רכב במדבר ששם נערכו הקרבות.
בנוסף, בשנת 1942 הוא השתתף ב"מבצע ברטראם" שהתרחש לפני הקרב באל עלמיין. המשימה שלו הייתה לגרום לכוחות הגרמנים, בפיקודו של ארווין רומל, לחשוב שההתקפה הבריטית תגיע מהדרום. אלא שהגנרל מונטגומרי תכנן בכלל לפתוח במתקפה מהצפון. הטנקים שהמתינו בגזרה הצפונית הוסוו כמשאיות, ובדרום יצרו אנשיו של מסקליין אלפי טנקים מזויפים, מסילות ברזל וקווי מים מדומים. זה היה נראה כאילו שכוח בריטי גדול מתאסף בדרום.
בימים, הגרמנים ספרו את הטנקים, ובלילות המשאיות חזרו בנתיב נסתר. אחרי כמה שבועות נוצרה האשליה כאילו שדיביזיות שלמות שינו את המקום שלהם. ההונאה אפשרה את אחד הניצחונות הגדולים של המלחמה בקרב אל-עלמיין.
אחד המבצעים המוצלחים שלו היה "הזזת" נמל אלכסנדריה. הוא הרכיב סביבו צוות של אנשים מוכשרים ויצירתיים: כימאים, נגרים, ציירים, מהנדסים וחשמלאים שנודעו כ'כנופיית הקסם' ('magic gang'). מסקליין והצוות שלו יצרו דגם אורות מוקטן של הנמל ממש לידו שלושה קילומטר מהמיקום שלו. העיר המדומה כללה אורות, רחובות ובניינים, ואפילו מגדלור. להשלמת האשליה הם פיזרו גם הריסות וחביות עשן בנמל האמיתי. זה אכן עבד. בלילות המפציצים הגרמנים חשבו שהם טעו בחישובים של המיקום והגובה והפציצו את הדגם[37].
לורנס דארל ((Lawrence Durrell)) שהוצב שם בימי מלחמת העולם השניה, שלח לסופר הנרי מילר את התיאור הבא: "העיר חנוקה עד כדי התפוצצות בעצמותיהן ובירושתן של תרבויות עתיקות שנמחקו מן העולם". דארל היה מאוכזב אמנם ממראה העיר, אך כלל לא התאכזב מנשותיה: "נפלאות, כגנים עזובים, עורן העשיר מזכיר משי וזיתים, עיניהן שחורות ומלוכסנות, שפתיהן רכות, וגופן האלוהי מזכיר את רישומיו של מאטיס". הוא כתב את 'הרביעייה האלכסנדרונית' (The Alexandria Quartet) שהיא טטרלוגיה, שלדעת בני ציפר, "האחראית אולי יותר מכל היצירות שבעולם למיתוס שנרקם סביב העיר הזאת כקסם בתוך בועה"[38].
"מיראמר", הוא רומן נוגה של נגיב מחפוז , על בעלת פנסיון דקדנטי באלכסנדריה, המקפל בתוכו את כל ההיסטוריה של מצרים המודרנית מנקודת מבטם של אלה שחיו בשוליה והיו גם קצת קורבנותיה. הרומן נפתח בשורות:
"אלכסנדריה. סוף סוף.
אלכסנדריה אגל הטל, רביב ענן לבן, מצע קרן רוחצת במי שמים, לב זיכרונות טובלים בדבש ודמע"[39].
האיש, שהצליח להחיות את זכרון העבר, להמחיש "ולו לשעה, ולו לרגע" את ימי הזוהר והגדולה של התרבות ההלניסטית, הוא קונטנדינוס קוואפיס (Constantine P. Cavafy), משורר בן הקהילה היוונית של העיר אלכסנדריה, שחי בחילופי המאות ה-19 וה-20. נולד ומת באלכסנדריה כעבור 70 שנה בדיוק (29 באפריל). ובילה בה את רוב חייו[40]. למעט שתי תקופות קצרות יחסית (מספר שנים) בהן חי באנגליה ובטורקיה, בילה את רוב ימיו באלכסנדריה, עיר הולדתו.
נחשב לאחד המשוררים החשובים והמוערכים ביותר בתולדות התרבות המערבית. שירתו של קוואפיס נטועה בהיסטוריה היוונית והנוצרית-מזרחית. את עצמו כינה קוואפיס "משורר הלני". שיריו של קוואפיס, שזכה לכינוי "המשורר היווני הגדול ביותר מאז הומרוס", שנכתבו ביוונית ותורגמו לעשרות לשונות, עוסקים בארוטיקה ובהיסטוריה.
סגנונו ההיסטורי והארוטי כאחד של המשורר, מביא לידי ביטוי הן את ה"הלניות" המטא-היסטורית, שחוצה גבולות של זמן ומרחב, והן החוויה הפרטית הארוטית (בנוסף לנושאים היסטוריים ומיתולוגיים, כתב קוואפיס גם שירה אישית מאוד על חוויותיו כהומוסקסואל. קאוואפיס ניהל קשרים הומוסקסואלים מזדמנים). שירה שלעיתים קרובות הייתה חדורת פסימיות. כמה משירים אלה התכתבו עם המסורת היוונית הקלאסית של אפיגרמים (מיכתמים) ושירי אהבה חד-מיניים[41]. פולחן הזיכרון היווני משמש את קוואפיס כדי לסגוד לאהבותיו. בעזרת סם השירה, שרקח "על פי מרשם של אמגושים הלנו-סוריים קדמונים", יכול המשורר לחיות שוב את רגעי הנעורים שלו עצמו ושל תרבותו האבודה. לביתו שבאלכסנדריה, שהפך לאחר מותו למוקד עלייה לרגל, מגיעים מעריצים מכל רחבי העולם. בחדרים הגדולים והריקים נותרו מכתבה גדולה ומיטה רחבת ידיים, בה אירח את הנערים הצעירים שאהב, ובה קדח מתשוקה בלילות הבדידות, "כשהשפתיים והעור עוד נזכרים והידיים שוב חשות את אותו מגע"[42]. שירו המפורסם ביותר "איתקה" נהפך לאחד מנכסי צאן הברזל של השירה המערבית, בכל הזמנים. השיר, על האי של אודיסאוס, המסביר שהדבר הטוב ביותר במטרה, אינו השגתה, אלא הדרך אליה.
ראו באתר זה: הספרות היוונית המודרנית
בין 1940 ל-1944 הופצצה העיר פעמים אחדות על ידי הגרמנים. ב-4 מארס -1946 פרצו בעיר הפגנות אלימות, נגד הנוכחות הבריטית והממשלה ששיתפה עמם פעולה. התקריות הסתיימו באבדות כבדות לסטודנטים המפגינים. עשרים ושמונה נהרגו בהתנגשויות עם המשטרה ובחילופי יריות עם אנשי צבא בריטיים, באחד המלונות שלשפת הים[43]. ביולי 1946 פינה הצי הבריטי את אלכסנדריה.
בשנות ה-50 היתה העיר זירה לעימותים בין יחידות משטרה מקומיות לבין הצבא הבריטי. אלכסנדריה שימשה כמושב הקיץ של הממשלה. במהפכת 'הקצינים החופשיים' ב-1952, חברי הממשלה היו בעיר. ראש הממשלה הילאלי התפטר. המלך פארוק, שהיה אף הוא באלכסנדריה, ביקש את התערבותו של שגריר ארצות הברית. אך עד שהשגריר התייעץ עם וושינגטון, השתלט הצבא גם על אלכסנדריה. פארוק היה אחוז בהלה. הוא העתיק את מושבו מארמון מונטאזה (Montaza), אל ארמון ראס אל תין שלשפת הים. ביום המחרת, ה-26 ביולי, נצטווה פארוק להתפטר ולצאת מהארץ לצמיתות [44].
בני ציפר מעיר, שהחורבן של אלכסנדריה הקוסמופוליטית בימי שלטון נאצר, היה אולי הקורבן הגדול ביותר שהועלה על חופי הים התיכון כדי להגשים פרוגרמה מודרניסטית ומהפכנית. מי שיקיף בעיניו את מפת הים התיכון לא ימצא עוד עיר שירדה מגדולתה (גם אם גדלה מבחינת מספר תושביה), באופן אלים כזה, ולא כתוצאה ממלחמה או מהרס אלא מתוך נקמה מתוכננת בקולוניאליזם המערבי[45]. אלכסנדריה כראש גשר של המערב במזרח התיכון ובעיקר של התרבות הצרפתית, הלכה ונמוגה, ככל שהערביות והלאומיות המצרית דחו את היצירה הקוסמופוליטית הייחודית שקנתה לה את שבתה לחוף הים התיכון.
ביולי 1954 העיר היתה יעד לכמה ניסיונות לפיגועי טרור, שנעשו על ידי יהודים בהשראת ישראל, שנודעו אחר כך כ"פרשת לבון". בדצמבר אותה שנה הובאו למשפט חמישה עשר יהודים, שנאשמו בריגול וחבלה לטובת ישראל. שנים מהם, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר (שעמד בראש החוליה באלכסנדריה), נדונו למוות, והוצאו להורג ב-31 בינואר 1955[46].
כמה חודשים אחר כך, כיכר מנשייה היתה זירה להתנקשות בחיי נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. כשנאם נאצר באסיפת עם בעיר, ניסה אחד מחברי האחים המוסלמים להתנקש בחייו, כחלק מקשר רחב, להפלת המשטר[47].
לקראת סוף המאה ה-20, הגיע נמל אלכסנדריה למיצוי יכולת הקיבול שלו. נמל חדש נבנה באל דח'ילה (El-Dekheila), במהלך שנות ה-80, שנועד בעיקר לאניות קונטיינרים ולתשתיות עבור בתיה חרושת הסמוכים לייצור פלדה. בנוסף לנמל דחיילה ולנמל המערבי שלאלכסנדריה, הנמלים האחרים, כמו הנמל המזרחי הישן, נמל אבו קיר (Abu Qir) ונמל סידי קריר (Sidi Krer), לא ישמשו עוד לעגינת אניות. המספנה של אלכסנדריה, התפתחה בשנות ה-60, בעזרת ממשלת ברה"מ, עברה בשנת 2004 לבעלותו של משרד ההגנה.
לפי הנתונים, בין החודשים ינואר ואפרילבשנת 2021 יובאו דרך נמל הים של אלכסנדריה סחורות בשווי של 8.9 מיליארד דולר. הייבוא האווירי הסתכם בכ-3.1 מיליארד דולר ואילו היבוא דרך נמל פורט סעיד הסתכם ב-144 מיליון דולר
נמל אלכסנדריה הוא המוביל בכל האמור לייבוא סחורות למצרים, כך עולה מנתונים רשמיים שפורסמו אתמול (יום א׳). לפי הנתונים בין החודשים ינואר ואפריל השנה יובאו דרך נמל הים של אלכסנדריה סחורות בשווי של 8.9 מיליארד דולר. דרך נמל א-דח׳ילה, שהוא הנמל השני בגודלו באלכסנדריה, יובאו במהלך התקופה הנתונה סחורות ב-5.5 מיליארד דולר. הייבוא דרך נמלי התעופה של מצרים הסתכם בארבעת החודשים הראשונים של השנה בכ-3.1 מיליארד דולר. הייבוא דרך נמל פורט סעיד הסתכם בתקופה הנדונה ב-114 מיליון דולר ונמל נואיבה בכ-90 מיליון דולר. לא נמסרו נתונים לגבי היבוא בנמל דמיאט, שגם הוא אחד הנמלים הגדולים במצרים[48].
בשנת 2002 הוקמה בה הביבליותיקה אלכסנדרינה (Bibliotheca Alexandrina), ספרייה ציבורית גדולה שמטרתה להיות מעין חידוש של הספרייה הגדולה של אלכסנדריה מהעת העתיקה.
הרעיון לחדש את ימיה של ספריית אלכסנדריה עלה לראשונה בשנת 1974 וזכה עד מהרה לתמיכה רחבה. נשיא מצרים חוסני מובארכ התגייס למיזם וארגון אונסק"ו הצטרף גם הוא לפרויקט ויזם בשנת 1988 את התחרות הבינלאומית לעיצוב המבנה. מבין 500 הצעות שונות[49], זכתה בשנת 1989 חברת האדריכלות הנורווגית "סנהטה" (Snøhetta) והחל תהליך שנמשך שש שנים ושנועד להכשיר את תחילת הבנייה. ב-12 בפברואר 1990 התקבלה הצהרת אסואן, ששימשה כהצהרת כוונות לפרויקט, ואשר פתחה בשתי הפסקאות הבאות:
בתחילת המאה ה-3 לפנה"ס, התממש מפעל ענק באלכסנדריה העתיקה, מקום מפגש לתרבויות ולעמים; הקמתה של ספרייה ברוח הליקיאון של אריסטו, שהרחיבה את חלומו של אלכסנדר הגדול להקמת אימפריה לכדי חיפוש אחר ידע אוניברסלי.
לקראת האלף השלישי ובחסותו של נשיא מצרים מחמד חוסני מובארכ, ביקשה ממשלת הרפובליקה הערבית של מצרים, בשיתוף עם אונסק"ו ובתמיכה כספית של תכנית הפיתוח של האומות המאוחדות ומקורות פרטיים וציבוריים נוספים, להחיות את הספרייה הגדולה של אלכסנדריה בדרך של חידוש מורשתה העולמית בעידן המודרני[50].
מכוחה של הצהרה זו, גויס סכום ראשוני של 65 מיליון דולר, רובו ממדינות ערב, והיא נחתמה, בין היתר, בידי נור, מלכת ירדן, סופיה, מלכת ספרד, נשיא איחוד האמירויות הערביות, הנסיכה קרוליין ממונקו, נשיא צרפת פרנסואה מיטראן, סוזן מובראכ, אשתו של נשיא מצרים, מלינה מרקורי חברת הפרלמנט היווני ולשעבר שרת התרבות בממשלת יוון ומספר מנהיגים נוספים ואנשי אקדמיה.
המבנה שוכן ברובע שטבי בסמוך מצפון לקמפוס הפקולטה לאומנות של אוניברסיטת אלכסנדריה, וצופה אל הים התיכון שצמוד לו מצפון. הביבליותיקה הוקמה סמוך לאתר בו שכנה הספרייה הגדולה של אלכסנדריה בעת העתיקה, וממצאים מהתקופה היוונית והרומאית שנמצאו באזור מוצגים במוזיאון השוכן בתחומה.
המבנה המרכזי עגול וקוטרו 160 מטר. הוא מחקה את צורת הדיסקית השטוחה של השמש בתרבות מצרים העתיקה, ובהקשרה של הספרייה, נושא דימוי השמש, משמעות של הארת העולם והתרבות האנושית. המבנה מוקף בבריכה מלאכותית שצורתה כשל טרפז וזו מייצגת את השמיים שסביב גלגל השמש, בעוד שמימיה חוברים יחד עם השמש, האדמה וכחול השמיים ומייצגים את יסודותיו של הטבע. גגו של הבניין משופע לכיוון הים, בצידו הצפון-מזרחי של המבנה, דבר המאפשר להשקיף מהחלונות הקבועים בו אל הים ולאור היום לחדור ישירות אל פנים הספרייה. צידו הנמוך של הגג שקוע מתחת למפלס הבריכה ומעבר עילי מקשר את המתחם אל הטיילת שלחוף הים מצד אחד ואל קמפוס אוניברסיטת אלכסנדריה מצידו האחר. החזית האחורית של המבנה מצופה בשכבת גרניט אפורה מאסואן שבה חקוקים 120 אותיות וטקסטים קליגרפיים מתרבויות שונות בעולם.
בשנים ראשונות אלה, רכשה הספרייה את אוסף הכותרים הראשוני שלה, שכלל 100,000 ספרים. בינואר 1995 החלה הנחת היסודות לבניין ועד 1996 נרכשו 60,000 כותרים נוספים. בשנת 1997 החלו עבודות הגימור של המבנה, עבודות נוף, ועיצוב הפנים, ובסופן הועבר האוסף שנאסף עד אז אל המבנה החדש. ב-16 באוקטובר 2002 נחנכה הביבליותיקה אלכסנדרינה באופן רשמי[51].
הערות
[1] נמרוד קמר, " אלכסנדריה הגדולה" , MAKO’ 3-5-2010
[2] ארנון סופר, ארנון סופר, תמורות בגיאוגרפיה של המזרח התיכון, עם עובד, תל אביב , 1992, , עמ' 109
[3] "Egypt's 'bride of the Mediterranean' is a year-round destination for tourists | Marwa al-A'sar". AW. Retrieved 18 November 2021.
[4] חנה סץ, "אלכסנדריה וסיווה: לצידו של אלכסנדר הגדול", מסע אחר און ליין
[5] איתן בורשטיין, לקסיקון העולם הקלסי, הוצאת PERTINAX, 2015 (להלן: לקסיקון העולם הקלאסי), עמ' 98-99.
[6] פ', ג'ף וטיקיוטיס, תולדותיה של מצרים ממוחמד עלי עד סאדאת, הוצאת מגנס, ירושלים, 1983, (להלן: ונטיקיוטיס), עמ' 12-13.
[7] נעשו מספר ניסיונות לאיחוד בין הקופטים והכנסיה הקתולית, בעיקר בסינוד האויקומני שהתכנס בפירנצה בשנת 1433 ובשנת 1582, בועידה בממפיס, ליד קהיר. בסופן, בשנת 1741, הוקמה כנסיה קופטית-קתולית שמרכזה באלכסנדריה והיא מונה כ – 200,000 מאמינים.
[8] Christopher Haas, 347
[9] אלברט חוראני, היסטוריה של העמים הערביים ,דביר, תל אביב, 1996, עמ' 106
[10] פרוור, הצלבנים, עמ' 192; שם, עמ' 201
[11] לקסיקון לעולם הקלאסי, עמ' 162
[12] היסטורי השל העמים הערביים, עמ' 136.
[13] יהושע פרוור, הצלבנים, דיוקנה של חברה קולוניאלית, , מוסד ביאליק, ירושלים, 1985 (להלן: פרוור, הצלבנים).
[14] פרוור, צלבנים, עמ' 204
[15] פרוור, הצלבנים, עמ' 244
[16] דוד איילון, הממלוכים והעוצמה הימית, דברי האקדמיה הישראלית למדעים, כרך ראשון חוברת 8 עמ' 8
[17] Steven Runciman, A History of the Crusades: The Kingdom of Acre and the Later Crusades, Vol. III, (Cambridge University Press, 1951), 446.
[18] Claude Etienne Savary, Letters from Eguipt. London, 1786, I, P. 36
[19] Battle of the Nile, Enciclopedya, Britanica
[20] ונטיקיוטיס, עמ" 41-40
[21] ונטיקיוטיס, עמ' 42, הערה מס'32
[22] תודה לגדעון ביגר על הערתו
[23] חגי ארליך, מבוא לתולדות המזרח התיכון בעת החדשה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך 2, עמ' 219.
[24] אלי אשתור, "אלכסנדריה, האנציקלופדיה העברית, כרך ג' (עורך ראשי, י' קלויזנר, עמ, 676-681
[25] היסטוריה של העמים הערביים, עמ' 174
[26] שם, עמ' 279
[27] ונטיקיוטיס, עמ' 61
[28] ונטיקיוטיס, עמ' 71
[29] אברהם אבא רקובסקי, נמל אלכסנדריה. "הצפירה", 23 במרץ 1877, עמ' 149–150.
[30] היסטוריה של העמים הערביים עמ' 288.
[31] שם, עמ' 301.
[32] ונטיקיוטיס, עמ' 422
[33] שם, עמ' 307
[34] Crawley, Rhys (2014). Climax at Gallipoli: The Failure of the August Offensive. Campaigns and Commanders Series. Volume 42. University of Oklahoma Press. p. 128
[35] על תהליכי העיור ראו בהרחבה: ארנון סופר, תמורות בגיאוגרפיה של המזרח התיכון, עם עובד, תל אביב , 1992, עמ' 101-102
[37] משה ניסבוים, 14 עכשיו, 17/08/21
[38] בני ציפר, "העיר והנוסטלגיה", אתר האינטרנט של הארץ, 22-09-2007
[39] מתוך תרגומו העברי של יצחק שניבוים. הוצאת תמוז
[40] קוואפיס נולד בשנת 1863 באלכסנדריה שבמצרים למשפחה זעיר-בורגנית. בשנת 1870 נפטר אביו. בין השנים 1872–1879 התגוררה המשפחה בלונדון ובמנצ'סטר שבאנגליה, ובין השנים 1882–1885 התגוררה בקונסטנטינופול, שם התוודע קוואפיס אל מקורות יווניים וביזנטיים. הוא החל לכתוב בשפה האנגלית שירי אהבה ותרגומים. בתום השהות בקונסטנטינופול חזר קוואפיס לאלכסנדריה ומיעט לצאת ממנה עד למותו. הוא הועסק כעיתונאי ואחר כך כפקיד במשרד ההשקיה שבמיניסטריון העבודות הציבוריות, שם עבד משנת 1892 ועד תחילת שנות העשרים של המאה ה-20. בשנים אלו פרסם שירים בכתבי עת בשפה היוונית.
[41] , זכור, גוף קונסטנדינוֹס קָוָואפיס, שירי זיכרון ותשוקה, תרגום דורי מנור,עם ישראלה אזולאי-נחום הוצאת נהר ספרים,2017
[42] דבי הרשמן
[43] ונטיקיוטיס, עמ' 353-354
[44] A. J. ת Polyzoides, , Alexandria: City of Gifts and Sorrows: From Hellenistic Civilization to Multiethnic Metropolis. Sussex Academic Press 2014, .pp. 7-8
ראו גם : ונטיקיוטיס, עמ' 367
[45] בני ציפר, "העיר והנוסטלגיה", אתר האינטרנט של הארץ, 22-09-2007
[46] בחשאי הועלו ה-2 לגרדום, שערים, 1 בפברואר 1955
[47] ונטיקיוטיס, עמ' 374-375
[48] [48] מערכת פורט2פורט, 29.07.2019
[51] ויקיפדיה, ספריית אלכסנדריה