אלג'יריה – מלחמתה לעצמאות

 

 

כתב: גילי חסקין

 

התנתקות הגורמת מחלוקת אדירה בעם, מתנחלים, משאל עם, קריאה לסרבנות, מלחמה באויב מוסלמי דובר ערבית, אויב שמניעיו לאומיים ודתיים כאחד, המקבל סיוע מארצות ערביות סמוכות.  אויב אכזרי המפעיל טרור גם, ואולי בעיקר, נגד בני עמו, פועלים שחורים מהשטחים הנשלטים, המסייעים לפעמים לטרור; שמאלנים המואשמים בשיתוף פעולה עם האויב, מחתרת של המתיישבים, קשירת קשר לרצח מנהיג המוסר שטחי המולדת, התנגדות לפינוי (גם מנימוקים ביטחוניים) ותמיכה בו (גם מנימוקים דמוגראפיים), קריאות "תנו לצבא לנצח", גיבור מלחמה המכריז על הינתקות, ועוד כזה שלפחות חלק מבוחריו בחרו בו כנראה מהסיבה ההפוכה.  כל אלו נשמעים מוכרים לציבור הישראלי, אבל נשמעו כבר הרבה קודם לכן, במלחמתה של צרפת באלג'יריה. 

ההקבלה, כמובן, אינה מלאה.  אם ננסה להצביע על ההבדל החשוב ביותר הרי הוא ניתוקה הגיאוגרפי של צרפת מאלג'יריה לעומת היות מושא הפינוי המדובר אצלנו חלק מארץ-ישראל המנדטורית.  צרפתי שנסע לאלג'יר (או להפך) היה עובר דרך טרמינל או דרך נמל, כמו ישראלי הנוסע לחו"ל, ובהגיעו נתקל בסביבה שונה מאד מזו שממנה יצא.  הוא הרגיש, בפשטות ובצדק, שהוא ביבשת אחרת. לא היתה קיימת מקבילה למגע היומיומי של ישראלים ומתנחלים דרך מקומות עבודה, מוסדות חינוך ומרכזי מסחר משותפים. ניתוק זה הקל מאד, בסופו של דבר, על הצרפתים לוותר על מה שנחשב בעיניהם, אולי, למעט יותר מעוד מושבה באפריקה. אמנם מושבה "צרפתית" יותר ממדגסקר או חוף השנהב, אך גם בעייתית יותר. הצרפתים, השוכנים באירופה השלווה, גם לא חשו מצד אלג'יריה משהו הדומה לאיום הביטחוני שמרגישים תושבי ישראל שיצטרכו בכל הסדר להישאר שכנים לערבים. 

אלג'יריה איננה נמצאת בשלב זה על מפת הטיולים, אך המטייל במרוקו ובתוניסיה, שהצרפתים השפיעו רבות על עיצובן, ושהשפעתן מורגשת עד היום, נדרש, מן הסתם למלחמת אלג'יריה

 

צרפת השתלטה על אלג'יריה בפלישה מתוקשרת ב-1830 והכריזה על סיפוחה ב-1848.  אזרחות צרפתית ניתנה רק לאירופים (וליהודים). חיילים אלג'ירים, במספרים גדולים, שרתו בצבא הצרפתי בשתי מלחמות העולם (ואפילו בעת המרד).  הכיבוש הצרפתי הביא בכנפיו מאות אלפי מהגרים, פיתוח כלכלי ושיפור גדול בתחומי הבריאות וההשכלה.   לקראת אמצע המאה העשרים, החלו הילידים המוסלמים לדרוש, ובתוקף גובר והולך, זכויות רבות יותר, כפי שקרה, בערך באותו זמן, בהרבה מושבות אחרות ולהרבה שליטים קולוניאליים.  אלג'יריה נוהלה לכאורה כמו צרפת המטרופוליטנית, אבל בפועל היו מועצות של נציגי בוחרים, נפרדות לצרפתים ולערבים.   המתיישבים הצרפתים שיגרו נציגים לבית הנבחרים וזה נתן בידיהם מנוף לחץ, בלתי מוכר באימפריה הבריטית.  ניסיונות שונים, מטעם צרפת, לרצות במשהו דרישות אלה, נתקלו בחומה בצורה של התנגדות המתיישבים ממוצא אירופי ובשדולה חזקה מאד שלהם, במוסדות השלטון.  ב-1936, למשל, הכשילו נציגי הקולונים, הצעת חוק של 'החזית העממית', להעניק אזרחות מלאה ל-20,000 מוסלמים.  המרשל ליוטה, מושלה הכללי של מרוקו, הגדיר את הקולונים כ"גרועים ממש כמו הבּוֹשים, מקננת בהם אותה אמונה, בגזעים נחותים שנוצרו לניצול"[1].  כאשר הציגה ממשלת החזית העממית של ליאון בלום, רפורמה משלה, להענקת אזרחות ל-25,000 אלג'יריים, צהל מנהיג האלג'יריים המתונים פרחאת עבאס "צרפת זה אני" ( La France, c'est moi).  מוריס ויולט, המושל הכללי הליברלי של אלג'יריה ואחר כך, כציר בבית הנבחרים, אחד משושביני הרפורמה, הזהיר את הבית: "כאשר המוסלמים מוחים אתם רוגזים. כשהם מסכימים אתם חושדים. כשהם יושבים בשקט אתם פוחדים. רבותי, האנשים הללו אינם אומה פוליטית. הם אפילו לא תובעים את זכותם להיות אומה דתית. כל מה שהם מבקשים זה להתקבל לאומתנו.  אם תמנעו זאת, היזהרו, לבל תראו אותם עד מהרה, יוצרים אומה לעצמם"[2].

המבנה החברתי היה עוגת שכבות ארכיאולוגית של דעות קדומות גזעיות: "הצרפתי בז לספרדי, שבז לאיטלקי, שבז למלטזי, שבז ליהודי, וכולם כאחד בזים לערבי". לא היתה אפילו יומרה של שוויון הזדמנויות:  ב-1945 היו 1400 בתי ספר יסודיים ל-200,00 ילדים אירופאים ו-699 ל-1,250,000  ילדים אירופאיים. ספרי הלימוד המקומיים פתחו במילים: "אבותינו הגאלים".

לאחר מלחמת העולם השנייה, החל בעולם תהליך דה-קולוניזציה מסיבי שנמשך, למעשה, ממש עד עצם ימינו.  בדרך כלל התהליך נתקבל די בהשלמה, ככורח מציאות, ע"י הציבור בארצות השולטות, לא מעט בשל עייפות משתי מלחמות עולם שעבר לא-מכבר.  לעיתים היתה המדינה השלטת נזקקת ל"דחיפה" אלימה מצד המקומיים, אך לרוב, משזו הגיעה, לא התעקשה להיאחז במקום מרוחק פיזית ומנטאלית, ועוד כזה שתושביו לא רוצים בה, מודיעים על כך ונלחמים לשם כך.  כך פינתה בריטניה את תת-היבשת ההודית, את ארץ-ישראל ומקומות רבים נוספים.  כך פונו סוריה ולבנון. הולנד פינתה (לאחר התכתשות) את אינדונזיה.  ארצות הברית את הפיליפינים.  צרפת נדרשה לדחיפה רצינית הרבה יותר ולתבוסה צבאית בדיין-ביין-פו, כדי לפנות את הודו-סין (כיום וייטנאם, קמבודיה ולאוס) ב-1954.  כל אילו היו רק הקדמה  לגל של דה-קולוניזציה נוסף החל ב-1956 ועד אמצע שנות השישים, של (בעיקר) כמעט כל מדינות אפריקה (כולל מרוקו ותוניסיה השכנות לאלג'יריה), מדינות נוספות באסיה ומדינות באזור הים הקריבי. 

לא כך היה באלג'יריה.  מה שסיבך בהרבה את המצב שם היה התנחלות אירופית בקנה מידה גדול במרוצת השנים.  גודלה – כמיליון איש, בסטאטוס של אזרחים צרפתים, ושיעורה – יותר מ–10% מהאוכלוסייה, הכתיבו התייחסות שונה מפינוי מושבה זו או אחרת באותן שנים.  אגב, חלק גדול מהאירופים, לא היה כלל ממוצא צרפתי והצרפתים התייחסו אליהם בבוז מה. לא לחינם כינו אותם "פייה נואר", היינו, שחורי רגליים.   יותר משהיתה מושבה צרפתית, היתה התיישבות ים תיכונית[3].   

כמות כה גדולה של אנשים, יחד עם הריחוק מצרפת וההרכב האתני השונה, הוביל למעין "ציביליזציה ייחודית" מבחינת תרבות, הווי ומזג.  גם התרבות הפוליטית של המתיישבים הייתה ייחודית, ולא לטובה, במושגים מערב-אירופיים.  התנועה היתה דו-סטרית ומאות אלפי אלג'יריים, בדומה לפלסטינים אחרי 1967, מצאו פרנסתם כפועלים "שחורים" בצרפת.   עובדה זו עזרה מאד למימון, ולקיום בכלל, של המרד.

יהיו שיימצאו דמיון בין המצב הפוליטי הפנימי של צרפת לאחר מלחמת העולם השנייה ("הרפובליקה הרביעית") לזה של ישראל. אי-יציבות פוליטית התבטאה בהחלפה תדירה של ממשלות.  שביתות פרצו לעיתים קרובות.  לתדמית הלא-מחמיאה של המוסדות האזרחיים צפוי תפקיד בעלילה שלפנינו.  כמו כן, יש לזכור ברקע שמדובר בשנים לא-רבות לאחר מעין פילוג בין תומכי ממשלת וישי הפרו-גרמנית ל"צרפת החופשית" האנטי-גרמנית.  בנוסף, צרפת טרם התאוששה לחלוטין מנזקיה הכלכליים של מלחמת העולם השנייה.

באלג'יריה התחוללה הגדולה שבמלחמות האנטי קולוניאליות ומבחינות רבות הארכי-טיפוס שלהן. במאה התשע עשרה ניצחו האירופאים במלחמות הקולוניאליות, מפני שרצונן של האוכלוסיות המקומיות להתנגד, אבד.   במאה העשרים התחלפו התפקידים.  ואירופה היתה זו שאפס רצונה לדבוק ברכישותיה. אבל מאחורי יחסיות רצונות זו מצויות עובדות דמוגרפיות. מושבה אובדת כשעולה כשעולה שיעור הילודה של האוכלוסייה המקומית על שיעור ההתיישבות.  הקולוניאליזם של המאה התשע עשרה שיקף את הגידול העצום במספר האירופיים.  הדה-קולוניזציה שיקפה את היציבות הדמוגרפית של אירופה, לעומת הגידול העז של אוכלוסיית הילידים.  ב-1830 היו באלג'יריה 1.5 מליון בני אדם.  עד 1906 זינק מספר המוסלמים ל-4.5 מיליון נפש. ב-1954 הגיע ל-9 מיליון ועד אמצע שנות השבעים, שוב הוכפל.  מדיניות ה"התבוללות" הצרפתית היתה, אפוא, רעות רוח, שאילו התממשה, היו המוסלמים האלג'ירים מהווים יותר ממחצית האוכלוסייה של צרפת ואלג'יריה היתה מטמיעה את צרפת ולא להיפך (ואכן, כיום ישנם למעלה מ – 30 מליון מוסלמים באלג'יריה ובצרפת ישנם  פחות מ – 60 מליון תושבים, מתוכם כמה מיליוני מוסלמים).

מלחמת הצרפתים באלג'יריה, נמשכה כמעט שמונה שנים (1954-1962), הפילה שישה ראשי ממשלה צרפתיים ואת הרפובליקה הרביעית עצמה.  היא היתה קרובה להפלת שארל דה גול והרפובליקה החמישית שלו והעמידה את צרפת תחת האיום של מלחמת אחים.  מה שנקרא בצרפת "la guerre d'Algerie" (מלחמת אלג'יריה) ובאלג'יריה "המהפכה", היתה אחת האחרונות, ומבחינה היסטורית אחת החשובות ביותר, מבין "המלחמות הקולוניאליות" רחבות ההיקף, במובן המדויק של המונח.  כאשר הניפה "החזית לשחרור לאומי – הפ.ל.ן. (F.L.N.) את נס המרד ב-11 בנובמבר 1954, סברו מרבית הצרפתים, כי מדובר בלא יותר מאשר הפרות סדר אשר ידוכאו במהירה.  אולם "הפרות סדר" אלו התגלו כקריאת תיגר של העם האלג'ירי על שלטון בן מאה עשרים ושנים שנים של הצרפתים ותביעה בלתי מתפשרת לעצמאות.  היתה זו ללא ספק מלחמה פראית ואכזרית עד אימה, שהביאה למותם של מיליון מוסלמים אלג'יריים בערך, גירשה מבתיהם בערך אותו מספר של מתיישבים אירופאים והכתימה את מדיו של הצבא הצרפתי[4].  

 

 

 

למעשה, אירועי הדמים התחילו הרבה קודם לכן, כבר ב-8 במאי 1945, כאשר העיר סטיף התארגנה למצעד הניצחון על גרמניה הנאצית, הונפו דגלים בצבע ירוק-לבן, שנעשה לימים דגלה של תנועת השחרור האלג'יראית (F.L.N.).  הכוחות הצרפתים החרימו את הכרזות, המפגינים פתחו באש, קצין משטרה צרפתי הותקף במפגינים רועשים, איבד את קור רוחו, ירה בבטנו של צעיר מוסלמי ופצע אותו פצעי מוות.  המפגינים החלו בטבח ללא אבחנה של כל אירופאי שנקרה ברחובות.  אירופאים בעלי משקים קטנים מצאו את עצמם מותקפים בידי משרתיהם הנאמנים (כפי שקרה במרד "מאו מאו" בקניה כנגד הבריטים).  במשך חמישה ימים נוראים נמשך הטירוף, עד שעלה בידי הגייסות שהחיש הצבא להחזיר את הסדר על כנו.  כאשר סוכמו דיווחי הנפגעים, התמונה היתה מבעיתה: מאה ושלושה אירופאים נרצחו ועוד כמאה נפצעו; כמה נשים נאנסו באכזריות, אחת מהן בת 84.  גופות רבות הושחתו להחריד:  נשים ששדיהן נכרתו, גברים שאבר המין שלהם נקצץ ונתחב לתוך פיהם.  צרפת גמלה בפראות.  התחילה מלאכת הדיכוי המכוערת. הצבא, ובו יחידות סנגאליות הידועות לשמצה בשל אכזריותן, עבר בכפרים מוסלמיים חשודים וביצע בשיטתיות "סריקות" – שם וותיק ומכובד לפעולות "הרגעה", היינו, פעולות שכללו כמה הוצאות להורג ללא משפט.  למעלה מארבעים כפרים מוסלמיים הופצצו מן האוויר.  שייטת הפציצה אחרים מהים.  מספר הקורבנות שהפילו כוחות הצבא נקבע רשמית בין 500 ל-600, אבל ייתכן בהחלט כי מספר הכפריים המוסלמיים שנהרגו בהרעשות הימיות והאוויריות חסרות האבחנה היה גבוה מזה.  נראה שהמספר הזה אינו אלא חלק קטן ממספר ההרוגים הפילה השתוללות הנקם הנגדית של התושבים האירופאים הנסערים והנפחדים.   משמרות אזרחיים שהתארגנו באופן ספונטאני הוציאו אסירים מבתי הכלא הכפריים ועשו בהם לינץ'.  מוסלמים שנתפסו כשאינם עונדים את סרטי השרוול הלבנים, כפי שפקד הצבא, פשוט חוסלו לאלתר.  בכפר אחד בלבד נמסר על מאתיים ותשעה עשר אנשים שנורו ללא אבחנה.  האומדנים השונים לגבי מחיר הדמים שנגבה מן המוסלמים בעקבות סטיף, מרוחקים זה מזה באופן קיצוני, אך גם אם נקבל את האומדן הנמוך ביותר, עדיין יש בו משום "הריגת ייתר" בשיעור של עשרה לאחד לעומת מספר האירופאים שנטבחו; במיוחד לאור העובדה שרק 5% מן האוכלוסייה היו מעורבים בהתקוממות בדרך כלשהי.  חיילים ערבים משוחררים רבים חזרו ומצאו את בני משפחותיהם מתים ואת בתיהם בהריסות.  נגדים אלה הם שהקימו את הנהגת השחרור הלאומי', ה-FLN.  כפי שאמר הבולט שבהם, אחמד בן בלה: "זוועות אזור קונסטנטין במאי 1945, שכנעו אותי בדרך האחת: "אלג'יריה לאלג'יראים".  אחרי סטיף נמשך שקט רעוע תשע שנים וחצי; אבל בפועל, היריות שנורו בסטיף היו המטח הראשון של מלחמת אלג'יריה[5].

 

 

 

את תחילת המרד האלג'ירי נוהגים לציין ב-1 בנובמבר (ליל כל הקדושים) 1954, שאז התקיפו אנשי החזית במקביל עשרות יעדים צרפתים ברחבי המדינה וגרמו למותם של תשעה צרפתים. את תחילת המרד האלג'ירי נוהגים לציין ב-1 בנובמבר 1954, שאז התקיפו אנשי החזית במקביל עשרות יעדים צרפתים ברחבי המדינה וגרמו למותם של תשעה צרפתים.

בן בלה, לעת הזאת כבר טרוריסט עירוני מנוסה, לבר עם בלקאסם כרים, להתקוממות לאומית.  חשוב לשים לב שהמטרה, מראשיתה עד סופה לא היתה הבסת הצבא הצרפתי. זה היה בלתי אפשרי. הכוונה היתה לחסל את תפיסת ההתבוללות והחיים הרב גזעיים, על ידי חיסול המתונים בשני המחנות. הצרפתי הראשון שנרצח היה מורה ליברל חובב ערבים, ג'י מונרו.  הקורבן הערבי הראשון היה מושל חבל פרו צרפתי, חאג' סאקוק. מבצעי ה-FLN כוונו רובם כנגד היסוד המוסלמי הלויאלי: עובדי מדינה נרצחו, לשונותיהם נחתכו, עיניהם נוקרו ותוו FLN הוצמד לגוויותיהם שסועות התעללות[6]. 

ממשלת צרפת של 1954 היתה מורכבת בכללה מאנשי תרבות ליברליים בראשות הסוציאליסט הרדיקאל פייר מנדס-פרנס. הם היו שותפים לאשליה שאלג'יריה יכולה להיות חברה רב גזעית אמיתי.  בתגובה להתקפות, ולקריאתם הפומבית של אנשי החזית להקמת אלג'יריה עצמאית, הצהיר ראש ממשלת צרפת פייר מנדס-פרנס ב-12 בנובמבר מול חברי האסיפה הלאומית בצרפת: "אין פשרות כשמדובר בשמירה על שלומה הפנימי של האומה, על אחדותה ושלמותה של הרפובליקה. המחוזות האלג'יריים הם חלק מן הרפובליקה הצרפתית. הם היו צרפתיים מזה זמן רב, והם צרפתיים לבלי-השב."

מנדס פרנס, אשר שש לשחרר את הודו-סין ותוניסיה, טען שאין להעלות עלה דעת שום התנתקות. שר הפנים שלו, פרנסואה מיטראן, אמר כי ההתדיינות היחידה עם אלג'יירה היא מלחמה.  הם שיגרו לאלג'יריה את ז'אק סוסטל, אתנולוג מזהיר, לוחם רזיסטנס בעבר, כדי שייצור אתה מציאותה זאת.  מה שלא השכילו לתפוס היתה מטרת ה-FLN: להמיר את הנדיבות הצרפתית בפראות צרפתית.  ואכן, צרפת שיגרה לאלג'יריה את הצנחנים המהוללים ועד מהירה מצאה את עצמה מעורבת במלחמה עד צוואר.  הצבא כפה על סוסטל, מדיניות של אחריות קולקטיבית.  כך למשל רצח של חייל צרפתי היה מוביל לפינוי ולהריסת כפר שלם.  כאשר נמצאו שני צנחנים צרפתים שחוטים הגיבו חבריהם בשחיטת עשרים ושבעה מוסלמים.  שני מורדים שנמצאו בחוות פייה נואר (כינוי למתיישבים הצרפתיים באלג'יריה) הובילו לטבח  של כל פועלי החווה.  פייר אנרי סימון, הסופר הצרפתי קתולי, שעשה חמש שנים במחנה שבויים נאצי והפך למבקר חריף ביותר של מעללי ארצו באלג'יריה, העיר כי "האחריות הקולקטיבית היתה בדיוק העיקרון שבו הצדיקו אנשיו של היטלר את הטבח באוֹראדוּר".  אמנם, אפשר לציין לשבחה של מלחמת אלג'יריה, כי במשך כל שנות מהלכה לא אירע בה דבר המתקרב למעשה הזוועה שהתרחש באוראדור ביוני 1944, עת טבחו אנשי האס.אס. כפר צרפתי שלם כמעשה תשלום, אבל תורת האחריות הקולקטיבית הצביעה על הכיוון[7].  היו שכינו את שיגרתו של הצבא הצרפתי – מעצרים, עינויים, מעשי זוועה ופשעי מלחמה – "אוראדור של יום יום"[8].

המלחמה באלג'יריה לבשה אופי מלוכלך והנורמות שלה חלחלו גם לצרפת. כך למשל עונה הקומוניסט היהודי אנרי אלג, שכתב על כך ספר רב מכר ב-1958 וגרם לפרץ זעם מוסרי ברחבי צרפת..  חלק מהדיון הציבורי בצרפת של אז בנושא זה מזכיר במשהו את הדיון הישראלי בקורה בשטחים.  גם שם, למשל, עמדו אישי רוח נחשבים, כמו ז'אן-פול סרטר וסימון דה-בובואר, בראש הטוענים שהכיבוש משחית. בין היתר, הם חתמו על מכתב הקורא לחיילים לסרבנות. והיו גם כמה שחצו לחלוטין את הקווים.   במהלך המלחמה התפרסמו מאמרים בכתב העת זמנים מודרניים (Les Temps Modernes) של ז'אן פול סארטר וגרסתו האוטוביוגרפיות למחצה של דניאל צימרמן, שהביאו לידיעתו של הקהל המשכיל בבית את זוועות המלחמה.  על פי עדויות אלו, לשום צד לא היתה בלעדיות על אכזריות או על "טריקים מלוכלכים"[9].

אחת הדוגמאות הקשות לזוועות של מלחמת אלג'יריה היתה הטבח בעיר הנמל פיליפוויל הסמוכה לקונסטנטין.  ב-20 באוגוסט 1955 נהרו מוסלמים משני המינים לרחובות, במעין שכרון חושים קדחתני קנאי.  רימוני יד הוטלו ללא הבחנה לבתי קפה, אירופאים שעברו במכוניותיהם נגררו מתוכן ושוספו בסכינים.  בסך הכול הותקפו במפתיע עשרים וששה ישובים.  לשיא הפלצות הגיעו התקפות בעין עביד, 35 ק"מ מזרחית לקונסטנטין ובאל חליה, מכרה קטן ליד פיליפְּוויל.  התוקפים עברו מבית לבית וטבחו ללא חמלה את כל היושבים בו, מכל גיל ומין.  בסך הכול מתו מאה עשרים ושלוש נפשות, מהם שבעים ואחד אירופאים. המראות היו מעוררי זוועה:  עוללים שראשיהם נופצו בקירות, אמהות שבטניהן רוטשו ועוד. מה שהגדיל את הזוועה היה התכנון המדויק מראש שעמד בבירור מאחורי המעשים, וכן השתתפותם הפרועה של מוסלמים רבים, שנחשבו עד אז לידידותיים. טבח זה השיג את מטרתו:  תגובתן של יחידות הצבא הצרפתי באזור היתה מיידית.  הם פתחו באש ללא אבחנה.  המפקדים פקדו עליהם לירות בכל ערבי שנמצא.  במשך שעתיים נשמעו רק רובים אוטומטיים יורקים אש לתוך ההמון.  השבויים חוסלו ביריות.  הם היו כה רבים עד שהיה צורך לקבור אותם בדחפורים. אליבא דה סוסטל, מספר המתקוממים שנהרגו היה 1,273.  מספר המוסלמים החפים מפשע שנהרגו בתגובה, היה גדול הרבה יותר.  הפ.ל.ן. נוקב במספרים המגיעים עד כדי 12,000. טבח 1945 חזר ונשנה. סוסטל אמר: "אכן נכרתה בהצלחה תהום שנהר דמים זורם בה".

המורדים האלג'יראים, בראשות אחמד בן-בלה, פנו לעזרת מדינות ערב, ובייחוד המדינות השכנות טוניסיה ומרוקו, שעמדו אז לקבל את עצמאותן מצרפת. עזרה רבה קיבלו ממצרים של גמאל עבד אל-נאצר, אם כי זו היתה רק מילולית בתחילה: מצרים נתנה מחסה לראשי האף-אל-אן שנאלצו להימלט מאלג'יריה (וביניהם בן-בלה), והעמידה לרשותם את משדרי קול קהיר. אך הסיוע הצבאי שהושיטה להם היה זעום. מכל מקום, תמיכתו של נאצר במרד באלג'יריה היתה בין הגורמים המרכזיים שהניעו את צרפת לפעול נגדו במסגרתה הרחבה של מלחמת סיני.

 

למפולת בסואץ נודעה חשיבות רב, כי זו שכנעה את הצבא הצרפתי שמימשלים אזרחיים אינם מסוגלים לנצח במלחמה.  יורשו של סוסטל, רובר לקוסט, נכנע למסקנה זו.  בינואר 1957 הוא נטל לגנרל ז'אק מאסי ול-4600 אנשיו, חופש פעולה מלא בסילוק ה-FLN, כולל האישור לענות עצירים.

בתחילת המרד לא העלו הצרפתים בדעתם את רעיון העזיבה. בנוסף לצעדים צבאיים, בצעו מספר רפורמות, שיחד עם השקעות כספיות, שיפרו את טיב השירותים שהעניקו לאוכלוסייה המוסלמית.  כמעט בכל התנגשות בין הצרפתים למורדים, ניצחו הצרפתים. אולם בעת צרה יכולים היו המורדים, שהצטיינו בכושר סבל ובקשיחות, למצוא מחסה באחת המדינות הגדולות בעולם (מבחינת שטחה) ונופה ברובו מדבריות והרים גבוהים.  מחסה אחר נתנו מרוקו ותוניסיה השכנות.  בזו האחרונה שכנה מפקדת המורדים.  כך, סדרה ארוכה של ניצחונות על המורדים לא חיסלה את ההתנגדות.  מי שמחפש הקבלה אפילו בפרטים הקטנים, הרי המחלוקות בין המנהיגים בשטח למנהיגים בתוניסיה מזכירות את המחלוקות בין אש"ף-פנים ואש"ף-תוניס באינתיפאדה הראשונה. אלמנט מקביל אחר הוא שכדי למנוע מעבר נשק ותגבורות, הצרפתים בנו גדר יעילה למדי על חלק מגבול אלג'יריה – תוניסיה.

כך החלו מחשבות על מתן עצמאות לאלג'יריה. 

גורמים בצבא הצרפתי, בעיקר צבא הקבע , ובקרב המתיישבים שללו בחריפות כל מחשבה בכיוון זה. בעוד קל להבין את עמדת המתיישבים, עמדת הצבא, ואפילו קיומה בכלל של עמדה כזו, דורשת הסבר.

היו בצבא הקבע הצרפתי מספר אלמנטים שהפרידו אותו מהחברה הצרפתית בכללה. הצבא עסק רבות בפעילות מעבר לים, מה שהעמיק את זהותן הייחודית של היחידות שעסקו בכך. מפקדים הרחוקים מארץ האם התרגלו, לא-אחת, להתמודד בעצמם עם שאלות המשיקות לתחום הפוליטי-אזרחי. בנוסף, שירות הקבע בצבא היה ארוך וגיל הפנסיה לקצינים גבוה. כל האמור גרם, כנראה, לתחושת זהות בין מפקדים לצבא הצרפתי מצד אחד, ולפטרנליזם כלפי יחידתם, מצד שני. אלמנט מפריד נוסף הוא "לגיון הזרים" בצבא הצרפתי, המורכב מאנשים מרחבי העולם שוויתרו על חייהם הקודמים, שהצבא הוא בעצם כל עולמם ובייחוד, החיבור היחיד שלהם לצרפת. ל"לגיון הזרים" היה תפקיד חשוב במלחמה באלג'יריה בכלל ובהתקוממות של הצבא בפרט.   

הצבא הצרפתי, בעל ההיסטוריה המפוארת, היה באותה תקופה צבא פצוע, השואף להוכיח את עצמו בשדה הקרב. התבוסה לגרמנים ב – 1940 קדמה לקרע של תקופת וישי. ב – 1954, כאמור, הובס הצבא בהודו-סין, לאחר מלחמה לא-פופולארית ולא-תמיד בהירה במטרותיה המדיניות. ב–1956, במבצע סואץ, ("מלחמת קדש"), הצבא הצרפתי, שניצח בקרב, נסוג מסיבות מדיניות, בלא להשלים את משימתו.  פרשת סואץ הבשילה את המשבר הלאומי שנוצר מחמת פרפורי הגסיסה של אלג'יריה הצרפתית.  הודו-סין וסואץ, יחד עם דיבורים על ויתורים באלג'יריה, גרמו לתחושת "סכין בגב" מצד הדרג המדיני, בקרב גורמים בצבא. למתנגדים לפינוי נוסף נימוק מעשי, שעצם העלאת אפשרות כזו מרפה ידי תומכים פוטנציאליים בקרב המוסלמים ומקשה על ניצחון הצבא. לכך נוסף החשש ה"ביטחוני", תולדת "המלחמה הקרה", שאת מקום הצרפתים יתפסו הקומוניסטים, כפי שקרה כבר בהודו-סין, לפעמים לאותם חיילים עצמם.  אותם גורמים בצבא הצרפתי ביקשו רק "תנו לצבא לנצח".  האמור חל רק על חלקים בצבא הקבע ולא על כולו, וכן על כמה יחידות עילית. אכן, חיילי החובה באלג'יריה התנהגו יותר כאזרחים צרפתים מן השורה בשאלת אלג'יריה.

 

ב – 1958 הגיעו פעולות מרי של המתיישבים והצבא לרמה בה הרגישו המוסדות האזרחיים בצרפת מאוימים. בין היתר, המתיישבים השתלטו על בנין הממשל באלג'יר והצבא השתלט על קורסיקה.  דרושה היתה תגובה נחרצת של השלטונות והיתה הרגשה שלרפובליקה הרביעית כלים חלודים מדי לצורך כך. יצאה פניה אל הגנרל דה-גול, שנהנה מיוקרה עצומה מאז שימש מנהיג "צרפת החופשית" לאחר התבוסה לגרמנים ב-1940, לקבל עליו את עול השלטון.  חלק מהתומכים בצעד זה סברו שדה-גול יחזק את אחיזת צרפת באלג'יריה. סיסמתו של דה-גול – שהיה אימת השמאל בצרפת – היתה "הים התיכון זורם בתוך צרפת, כפי שהסיין זורם בתוך פריז".  דה-גול התנה את הסכמתו בתיקונים חוקתיים מסוימים שיקלו עליו את יכולת הביצוע, תוך שמירה על דמוקרטיה מלאה.  המבנה השלטוני החדש, שבראשו דה-גול כנשיא, נקרא "הרפובליקה החמישית", קיים עד ימינו וכולל סמכויות רחבות לנשיא בהשוואה לראש-הממשלה.       

עם כניסתו לעובי הקורה, כנראה בהדרגה, הגיע דה-גול (שנעזר במשאלי עם ככלי ללגיטימציה של שלטונו וצעדיו) להבנה שלא יהיה מנוס מפינוי אלג'יריה. נפתח ערוץ חשאי למשא-ומתן עם ה – FLN. משחלחלה ההבנה לגבי עמדתו של דה-גול, והגיעה לאלג'יריה, פרצה ב – 1960 התקוממות בקרב המתיישבים שהפילה כמה עשרות קורבנות.

בסופו של דבר, הושג הסכם עם ה – FLN ולפיו תוענק עצמאות לאלג'יריה. האופי האכזרי של הלחימה, פעולות הטרור וההרג ללא הבחנה מצד המוסלמים והטרור-הנגדי מצד המתיישבים סגרו למעשה את האופציה של הישארות האירופים משנתקבלה ההחלטה על סיום שלטון צרפת באלג'יריה.

הארגונים המיליטנטיים שהיו קיימים כבר קודם, כאמור, בקרב המתיישבים, התגבשו בינתיים לארגון מחתרתי בשם OAS (ר"ת בצרפתית של: ארגון צבאי חשאי). בין חבריו היו גם גנרלים-לשעבר בצבא צרפת. הארגון פעל בכל כוחו לסיכול ההסכם. פעולותיו כללו ניסיונות התנקשות, גם בצרפת עצמה, בדה-גול ובאחרים ופעולות טרור רבות-קורבנות בקרב המוסלמים, שלבשו לקראת הסוף אופי של "תמות נפשי עם פלשתים". ה – OAS הפיל קורבנות בקרב כוחות הביטחון הצרפתים שניסו לבלמו והטיל פחד, גם באמצעות חיסול מתנגדים לדרכו, על ציבור המתיישבים. 

לאורך כל תקופת המרד באלג'יריה קיימו המתיישבים ארגונים לא-רשמיים למלחמה במוסלמים. פעולות תגמול וטרור-נגדי של המתיישבים הפילו אלפי חללים. השלטונות לא עשו די, אם בכלל, למיגור התופעה וסביר שאח"כ התחרטו על כך. שכן, אם נקדים את המאוחר, בסופו של דבר, כשרעיון אלג'יריה העצמאית החל להתקבל יותר ויותר על דעת השלטונות, פנו ארגונים מחתרתיים של המתיישבים כנגד כוחות הביטחון הצרפתים וגם בהם הפילו קורבנות. אותם ארגונים עשו גם מספר ניסיונות התנקשות לא-מוצלחים בנשיא.  

מספר הקורבנות הצרפתיים במלחמת אלג'יריה עומד על 23,196 חללים.  לאבדות הצרפתיות יש להוסיף את המוסלמים שנפלו בעת לחימתם לצד צרפת:  אלג'יריים ששירתו בצבא צרפת, משטרה מקומית, יחידות משמר אזרחי והחארקי (Harki), כוח עזר של חייל רגלים מתנדבים. כ-5000 חללים נוספים. מספר ההרוגים האלג'יריים נתון בוויכוח המשטר האלג'ירי שקם לאחר העצמאות הפריח לאוויר את המספר "מיליון קדושים".  יתרה מזאת, מוסלמים רבים נהרגו בידי מוסלמים אחרים.  על פי אחת ההערכות, כ-16,000 אזרחים אלג'יריים נהרגו בידי הפ.ל.ן.[10].

 

 

 

המלחמה באלג'יריה היתה כה "מלוכלכת" עד כי קשה לעתים לדעת מי הרג את מי. החארקי נהגו באלפיהן על ידי הפ.ל.ן. במהלך הפינוי הצרפתי, בקיץ 1962.  פיאה-נואר נהרגו בידי חיילים צרפתיים במטח יריות ברחוב באלג'יר.(טבח רחוב דאיזלי), ב-26 במארס 1962; או שהתנגשויות בין המחתרת של המתיישבים הצרפתיים – ה-OAS – לבין כוחות הביטחון הצרפתיים גרמו ל-563 מקרי מוות בחודש פברואר 1962 לבדו.

תנועת השחרור הלאומי אמנם הציגה חזות של מאבק שסחף את ההמונים, אך אבן הפינה באסטרטגיה של הפ.ל.ן. היתה השליטה בכוח באוכלוסיה. קיומו של "צבא השחרור הלאומי" (א.ל.ן. A.L.N.) היה תלוי בשתיקה ובשיתוף פעולה שלשל האוכלוסייה.  על אנשים היה לדעת כי כל מעשה של שיתוף פעולה ייענש מייד בצורה אכזרית.על מנת להשיג את מטרתו, מיקד הא.ל.ן. את מאמציו בשתי קבוצות: מוסלמים שתמכו במשטר הקולוניאלי ובכל כוח שלישי שעלול היה להצטייר כאלטרנטיבה לפ.ל.ן.  כתוצאה מכך, פקידים אלג'יריים, פוליטיקאים, תומכי וה-מ.נ.א. (M.N.A. – התנועה הלאומית האלג'ירית), וכל מי שהפר את החוקים המוסלמים – על כל אלה ריחפה סכנה של שיסוף גרון, רצח וחילול גופה, פרי משמעת הברזל שהטיל הא.ל.ן.  אלג'יריים רבים קיפחו את חייהם כתוצאה מסכסוך דמים בין פלגים שונים, בעיקר בין ה-פ.ל.ן. וה-מ.נ.א. (M.N.A. – התנועה הלאומית האלג'ירית)[11]. האכזריות של המחתרת האלג'ירית היתה כה רבה, עד שדחפה אלג'יריים רבים לזרועות הצרפתים [12].

בין המ.נ.א. לפ.ל.ן. שררה יריבות עזה, שהגיעה לשיאה בטבח הידוע לשמצה שביצע הפ,ל.ן. ב-31 למאי, 1957, בתושבי הכפר מלוזה שבדרום קביליה, בהם חשד בנטייה למ.נ.א. הפ.ל.ן. אסף את כל הגברים מעל גיל 15 מן האזור הסמוך, ריכז אותם בבתים ובמסגד וטבח אותם ברובים, בגרזנים ובסכינים: 301 הרוגים בסך הכול ועוד 14 פצועים קשה שנשארו בחיים[13].  שרשרת הרציחות לא פסקה עם יציאת הצרפתים. הממשל החדש באלג'יריה פנה להתחשבנות עם המוסלמים שעבדו למען הצרפתים.  מאות מתו לאחר שנשלחו לעבוד בפינוי שדות מוקדים ואחרים נורו כלאחר יד.  אחרים עונו עד מוות; חיילים משוחררים אולצו לחפור את קבריהם ולבלוע את עיטוריהם טרם שהומתו; הם נשרפו חיים, או סורסו, או נגררו מאחורי משאיות, או נקרעו לגזרים וניתנו מאכל לכלבים.  רבים נקטלו עם בני משפחותיהם, לרבות ילדים קטנים.  אומדן מספר האלג'יריים שמצאו כך את מותם נע בין 30,000 ל-150,000[14].

כמעט כל המתיישבים ממוצא אירופי (וכמעט כל היהודים) עזבו. רובם לצרפת. חלק מהיהודים עלו לישראל. משך זמן-מה חיסל ה – FLN אלפים רבים מאילו שנחשדו בשיתוף-פעולה עם הצרפתים או שסתם ערערו על שלטונו. הצרפתים יכולים היו להתפנות סוף-סוף למשימות חשובות יותר.

מי שמחפש את הסיבות למדיניות החוץ של צרפת, לפחות בכול הנוגע לישראל, יוכל לקשור אותן בנקל לשאלת אלג'יריה. כול עוד התנהלה מלחמה בין צרפת לאלג'יריה וכול עוד עמדה מצרים בראש החץ כנגד צרפת, קשרה האחרונה ברית עם ישראל, יריבת הערבים, אולם לאחר הפינוי, האינטרסים הצרפתיים גרסו דווקא התקרבות לערבים.

 

ראה: אתר ה-CIA – נתונים מספריים על אלג'יריה.