מתחתי את רגלי במטוס הנוח להפליא של חברת "לאן (Lan) צ'ילה", נהנה משירות מצוין וחייכני של הצוות. סביבי ישבו בעיקר צרפתים, שעבורם איי הפסחא הוא רק תחנה בדרכם לטהיטי. רחוק יותר, ישבו כמה צ'ילנים, מרביתם בעלו חזות מעורבת וכמה פרצופים פולינזיים. חשתי דגדוג מוכר ונעים של סקרנות, התרגשות ממפגש עם מקום חדש. יש לאיים קסם ייחודי משלהם. מבודדים גיאוגרפית ותרבותית. משמרים טבע והיסטוריה משלהם. לבי יוצא אל האיים המרוחקים, אל השונות והזרות שלהם. כל אי מבודד דומה מעיני למבצר מתריס בממלכתו של פוסיידון.

הטייס הודיע להתכונן לנחיתה, התבוננתי מהחלון וצפיתי אל אי קטן שבלט בגונו החום, בתוך הכחול האינסופי של האוקיינוס. אי הפסחא (Easter Island), בדרך לשום מקום; אחד הקדקודים של המשולש הפולינזי. שני הקדקודים אחרים הם ניו זילנד והוואי וביניהם 40 מיליון קמ"ר של ים כחול, זרוע אלפי נקודות חומות: איים, איונים וריפי אלמוגים.

צורתו של האי משולשת. אורכו המרבי 23 ק"מ, רוחבו 11 ק"מ ושטחו 164 קמ"ר ) עשירית מגוש דן(. הנוף הוא בעיקר גבעות בעלות שיפועים מתונים, זרוע חרוטים געשיים ומישורי לבה. האי נמצא ב"נקודה חמה" על הלוח הטקטוני של נסקא (Nazca), שנכנס בקצהו המזרחי מתחת ליבשת אמריקה הדרומית ובתנועתו יוצר את רעידות האדמה והרי הגעש. קוו החוף שלו הוא ברובו מצוקים בנויים מחומר געשי. התפרצות געשית עזה העלתה אותו מהתהום אל פני הים. כולו זרוע לועות געשיים וגופו משורג בזרמי לבה קרושים.

 אי הפסחא מבודד ביותר: הוא נמצא 3,703 ק"מ ממערב לאמריקה הדרומית, כשבינו ובין האי המיושב הקרוב אליו ביותר, פיטקרין (Pitcairn) , מפרידים 1,819 ק"מ (בערך כמו המרחק מתל אביב לרומא). זהו המקום המבודד ביותר בעולם, הראוי למגורי אדם. אמריקה הדרומית, מרוחקת 3,700 קילומטר (בערך המרחק מתל אביב למומביי שבהודו)[1]. בין סנטיאגו בירת צ'ילה לבין איי הפסחא מפרידות חמש וחצי שעות של טיסה; יותר מאשר בין תל אביב ללונדון. הספק מתחיל לנקר? חמש וחצי שעות של טיסה, רק כדי לראות כמה פסלים?

כדי לעודד את עצמי נזכרתי בתיאור המתאים ביותר של המקום, של פייר לוטי (Pierre Loti), שהתפייט אודות המקום כבר ב-1872: "בלב האוקיינוס הענק, באזור שאיש טרם עבר, נמצא אי מבודד ומסתורי; אין אדמה בקרבתו. במרחק של 800 ליגות לכול כיוון, רק ריק ומרחב סביבו. האי זרוע פסלים גבוהים ומפלצתיים, מעשיו של גזע נעלם, שעברו הוא תעלומה בלתי פתורה"[2].

האי משך במאה השנים האחרונות מאות ואולי אלפי חוקרים; ארכיאולוגים, אנתרופולוגים, אקולוגים, מומחים לאיכות הסביבה. והתעלומות רק משגשגות. לא במפתיע הוא משך גם מיסטיקנים, הוזים, חובבי חייזרים, ומפתחי תיאוריות מוזרות.

תרבותה המבודדת של החברה הפולינזית, שחייתה בעבר באי הפסחא, אפופה במסתורין, שאין לו אח ורע. התעלומה טמונה בעיקר בשילוב שבין פסלי האבן הענקיים מחד גיסא, והנוף המדולדל של האי מאידך גיסא, אך תחושת המסתורין מתחזקת שבעתיים לאור הדימוי של הפולינזים בעינינו, כהתגלמות הרומנטיקה האקזוטית. הם הדמויות העולות בדמיונם של ילדים ומבוגרים בחושבם על גן עדן.

אי הפסחא הוא אחת התעלומות האחרונות שנותרו בעולם. חידה שמעורבים בה פסלי ענק, ציורי סלע מסתוריים, חפצי אומנות מרהיבים,  כתב קדום ולא מפוענח, מיתוס המטופח על ידי התושבים המבודדים וקטסטרופה אקולוגית שחיסלה במשך תקופה קצרה את כל העצים.

על איי הפסחא שמעתי כבר מזמן, כשהייתי בן 14. טרם ששמעתי על מקומות מפורסמים כמו מאצ'ו פיצ'ו שבפרו והפירמידה הגדולה של צ'יצ'ן איצה (Chichen Itza), ביוקטן שבמקסיקו. עוד לפני שקראתי על הטאג' מהל של הודו. הספר "מרכבות האלים" היה אז להיט. אריך פון דניקן, שהיה להוט להוכיח את קיומם של אסטרונאוטים בכוכב אחר על פני עולמנו, השתמש, בין הייתר, בפסלים המוזרים הפזורים באיי הפסחא, לביסוס התיזה האזוטרית שלו וטען שלא ייתכן שנבנו בידי בני אנוש. דניקן הוסיף וטען, שהגילופים האמנותיים בסלע (פטרוגליפים) המפוזרים ברחבי האי נעשו באמצעות קרני לייזר. לימים הוקע דניקן הוקע כהוזה ואחר כך כרמאי, אבל לרבות מהשאלות שהציג עדיין לא נמצאה תשובה. אכן, לא לכול שאלה אפשר לגייס פתרון בצורת אלים מהחלל החיצון, אך השאלה עדיין אינה פתורה.

הפסלים הללו עוררו שאלות וגירו את הדמיון, לא רק אצל אריך פון דניקן. אחת הדמויות בסרט "לילה מוטרף במוזיאון" בכיכובם של בן סטילר ורובין וויליאמס הייתה פסל המואי אשר מוצב במוזיאון להיסטוריה של הטבע בעיר ניו יורק[3].

 "אי המסתורין", כך קוראים לו תושביו. גאים ביכולות המופלאות של אבותיהם. אחרי טיול במאן דול (Man Doll) שבפונופיי (Ponhopei), בפסלים המוזרים של פלאו (Palau), וסלעי המטבע של יאפ (Yap), למדתי להעריך את התרבויות המגאליתיות שפרחו באוקיינוס השקט.

ראו באתר זה:

טיול לפלאו – היפה באיי מיקרונזיה; טיול בפונהופיי, טיול לאי יאפ אשר במיקרונזיה

פסלי הענק, שבזכותם התפרסם האי הזעיר ברחבי העולם, הוקמו בערך בשנת -1200 לספירה, כלומר הם בני כ-800 שנים. 887 פסלים כאלה (המכונים מואַי) התגלו ברחבי האי, בעיקר לאורך החופים.  המואי הם הדבר המוכר ביותר באי, ובעבור תיירים מערביים, שיודעים מעט מאוד, גם המסקרן ביותר. לצדם נמצאו יותר מ-300 אהו (במות) שעליהן הוצבו הפסלים. משה גלעד בדק ומצא כי  755 ציורי סלע עתיקים התגלו עד כה ובסך הכול סומנו על מפת האי הזעיר 31 אלף אתרים ארכיאולוגיים. אין ריכוז כזה בעולם כולו[4].

 במשך שנים נהרו לכאן ארכיאולוגים, אנתרופולוגים, היסטוריונים וגיאולוגים, אך הסוד בעינו עומד. שאלת השאלות היא כמובן לאן נעלמו חוצבי הפסלים או לפחות מה קרה ליכולתם הטכנולוגית הנפלאה? מדוע נותרו הפסלים כעדים אילמים לעבר מפואר עשרת מונים מזה של ימינו?.

דומה והתעלומות המרתקות ביותר בהיסטוריה האנושית קשורות לתרבויות אבודות. כאילו מעוררות הרהורים נוגים בכול פעם שאנו מבקרים בשרידים המרהיבים שבנו הקהמר בקמבודיה, האינקה בפרו, המאיה באמריקה התיכונה , החיתים באנטוליה, המינואים בכרתים. אובדן של התרבויות שבנו אותן נוגע ללב, עוד יותר מהיכחדותם של צמחים ובעלי חיים. נוכח הפסלים הנטושים של תרבות סן אגוסטין שבקולומביה, של ציורי הענק במדבר אטקמה, שציירו נושאי תרבות נסקא שבפרו, הטולטקים שבנו את פירמידת החידות באל טאחין (El Tajin) שבמקסיקו, או של האנאסאזי (Anasazi) שבקולורדו, עולות לעתים תהיות, שמא שכיות החמדה של אירופה או ארה"ב יעמדו אי פעם, במרוצת הדורות, זנוחים כמו המקדשים בפלנקה (Palenque) שבמקסיקו, או בעיר האבודה שבקולומביה?

על אף אי אחר במרחב האוקיינוס השקט לא נכתב אפילו קמצוץ ממה שנכתב על אי הפסחא ועל פסליו המיתיים, שהם מנכסי צאן הברזל של התרבות האנושית.  הפסלים הללו נמצאים בראש הרשימה של פלאי עולם. החוקר יוסי מזרחי טוען כי הם "פלאיים לפחות כמו עולמו הקסום של וולט דיסני ונצחיים יותר מפוליטיקאים שהתאבנו על כיסאם"[5]. רומנטיקנים מדמים למצוא בהם הבעות פנים ויש המגדירים את מבעם כ"חידתי", מהורהר", ואפיו "שחצני". הם נחצבו מטוף (Tuff), אפר וולקני שהתגבש  לחומר רך יחסית ונוח לחציבה. מספר הפסלים נע סביב אלף. יתכן שרבים נוספים עדיין קבורים . גובהם נע בין שני מטרים לעשרה. פסל אחד, שחציבתו לא הושלמה, עדיין שוכב ואורכו 20 מ'. , מתקרב לגובהו של האובליסק המצרי הניצב בכיכר הקונקורד שבפריז. גובהם הממוצע של הפסלים הינו 4.5 מ' ומשקלם הממוצע 12.5 טון.

במשך שנים ארוכות היה האי אניגמה. ההיסטוריה של אוכלוסייתו, תכלית הקמתם של הפסלים והאמצעים והדרך שבהם הם נחצבו והוסעו למקומות הצבתם לאורך חופי האי, היו תעלומה היסטורית ותרבותית גדולה.

החל מגילויו של האי על ידי בני אירופה ב-1722 ועד ימינו נכתבו הררי נייר שניסו לשער מאין הגיעו יוצרי הפסלים הענקיים הללו? מה הם רצו להביע? מדוע לא נותרו בשטח כלי העבודה שלהם ומי ממשיכיהם?

התעלומה העיקרית היא אופן יצירתם של ה"מואי" (Moai) – פסלי הענק, שמשקלם עשרה טונות ואף יותר, ולא פחות מסקרן הוא אופן הובלתם למרחקים של עד עשרה קילומטרים מהמחצבה הענקית והצבתם על במות מוגבהות, כשעל ראשם מונח גוש אבן גדול, בצבע אדום, שאף הוא שוקל מספר טונות. הדבר מפתיע במיוחד, לאור העובדה שלתושבים לא היו כלי עבודה ממתכת והייתה בידיהם טכנולוגיה פרימיטיבית ביותר. בנוסף, טרם פוענח הכתב הייחודי שבו השתמשו התושבים. חידה נוספת קשורה לאסון האקולוגי שפקד את האי, והסיבות לאסון החברתי-דמוגרפי שפקד את האוכלוסייה. מבקרים רבים, הבאים לתור את האי, אינם סקרנים גרידא, אלא מחפשים לחקור את הממד הרוחני שלו. אלו נחלקים בין מיסטיקנים לחוקרים. לעתים קרובות מגיעים לכאן אנתרופולוגים מטעם אוניברסיטה זו או אחרת, או אנתרופולוגים מטעם עצמם, כדי לחפש את הידע הסמוי מן העין. רבים מהם מאמינים כי רבדים עלומים של ידע, עדיין נמצאים בזיכרונם של זקני המקום, או בין השרידים הארכיאולוגיים.

מיסטיקנים לא מעטים מאמינים בקיומן של תרבויות אבודות. כאילו שלא הותירו אחריהם עדויות ארכיאולוגיות או היסטוריות מוצקות, אבל רמזים לקיומן מהבהבים מעת לעת. לא לחינם התיאוריה על קיומה של אטלנטיס מציתה את הדמיון האנושי, מאז כתב עליה אפלטון, במאה הרביעית לפני הספירה. הדיון המתפתח בחידת אטלנטיס, מבטא שאיפה טמירה לגעת ברעיון הבלתי מושג של גן העדן האבוד[6]. זוהי לא רק סקרנות אינטלקטואלית, אלא שאיפה לגעת באותו תור זהב דמיוני בתולדות האנושות, בה שררו מוסר ושלמות.

ראו באתר זה: יבשת אטלנטיס האבודה.

רבים מהם מאמינים שלפני עידנים רבים התקיימה תרבות יבשתית מפותחת, על פני חלקים מהמרחב הפסיפי ובתרבות אבודה זו נעוצים שורשיה של תרבות האי פסחא. דיויד האטצ'ר צ'ילדרס (David Hatcher Childress) שוטט בעולם כמה עשרות שנים, חוקר מטעם עצמו, הקדיש את חייו כדי להוכיח תיאוריות הזויות על ראשיתה של התרבות האנושית. הוא מבטל את התפישות המקובלות במדע, על ראשוניותן של תרבויות מצרים ומסופוטמיה ותר אחרי ראשית קדומה הרבה יותר, אלפי שנים קודם לכן. חוקר תרבויות שקיומן אינו מוכח מדעית, אלא נוצק בתבניות איזוטריות. בספרו "ערים אבודות של למוריה (Lemuria), העתיקה והפסיפיק", הוא סוקר את המרחב שבין מדגסקר להוואי וטוען, שבעידנים קדומים היתה קיימת יבשת ענקית ששקעה במצולות ואיי האוקיינוס השקט, אינם אלא שרידיה[7]. גם חברי חורחה לואיס, מדריך טיולים ומיסטיקן, המתגורר בפונו שלחוף אגם טיטיקקה, יודע להצביע על "שער" ענק, החקוק בסלע, שלדבריו מוביל אל אוצרות הידע העלומים של ייבשת מו (MU) האבודה.

 מזג האוויר הקריר הפתיע אותי. זרם הומבולדט (זרם פרו) הקר ממתן את אקלים האי הסובטרופי. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא ˚20.3 מעלות. הגעתי בתקופה החמה והיבשה ולמרות זאת היה קריר באופן מפתיע. כמות הגשמים השנתית נעה בין 1,250 מ"מ ל-1,500 מ"מ, בעיקר בין מארס ליוני, אם כי גשם יכול לרדת כול השנה, בעיקר בלילה. החודשים הגשומים ביותר הם מארס עד יוני, כשאוגוסט עד דצמבר נחשבים כחודשים היבשים בשנה.

 אנטואן המתין לי מחוץ לשדה וכרך על צווארי זר פרחים. "ברוך הבא לפסחא" הכריזה אשתו לוליטה טוקי (Lolia Tuqui) בשפת רָפָּה נוּי (Rapa Nui). לאי הפסחא (בספרדית:Isla de Pascua) הם קוראים, כמו לעצמם ולשפתם, "רָפָּה נוּי". זהו שם חדש יחסית שניתן למקום ב-1863, על ידי מקומיים שנחטפו לעבדות בפרו, או על ידי חוטפיהם. משמעות השם הוא "ראפא הגדול", משום שהוא הזכיר להם את האי "ראפא" שבפולינזיה, שמאז קיבל את השם "ראפא איטי" ("ראפא הקטן"). עד אז כינו הילידים את האי בשם "טה פיטו או טה הנואה (Te Pito O Te Henua), שפירושו "טבור העולם". עוד תרבות המשוכנעת שהיא מרכז העולם…

אנטואן הגיע לכאן לפני כעשרים שנה מקורסיקה, "מהאי היפה לאי המסתורין", כך כינה את המעבר החד שעשה. יחד עם אשתו, פתח כאן בית הארחה, המשלב את החמימות הפולינזית עם האסתטיקה הצרפתית. לבית ההארחה שלהם קראו בשם "Atavi", שהוא הלחם בסיסים של שמות שני ילדיהם. בנם נקרא Atariqui, מילה ספרדית שהוראתה "בכור" ובתם Vaimuana שהוראתה ברפנוי "אוקיינוס כחול". משפחתם מציגה בגאווה את האידיאל המקומי: כור היתוך של הגזעים: קווקזואידי, מונגולואידי ואוקייני.

האי מונה כ-4500 תושבים. מחציתם ממוצא פולינזי. רבים מהם מעורבים ורואים את עצמם חלק מצ'ילה, שסיפחה את המקום ב-1883, כחלק מהמוטיבציות המסחריות שלה עם מזרח אסיה. אנשים לא מעטים, כמו אנטואן, דיברו איתי בהתלהבות על כור ההיתוך המקומי. עם הזמן גיליתי שהמציאות מורכבת יותר. נתקלתי בכמה שכששאלתי לזהותם הם ענו בגאווה מהולה בזעף: "רפאנוי" (Rapa Nui). מתברר שלא כולם מאושרים מן האיחוד, שנכפה עליהם.

כשהגיע למקום באמצע שנות ה-50, קרא הביולוג והסופר הנורווגי, תור היירדאל: "איזו שלווה מושלמת". כיום לא בטוח שהיה מתבטא כך. רבים מתושבי האי מודאגים ממספר התיירים ההולך וגדל ומהמשמעות ששל נתון זה לגבי המרקם האקולוגי של האי. התיירות גם הביאה מהגרים מצ'ילה ומספר התושבים עלה מ-3,300 ב-2002 ל-5,000 היום. רק מחציתם מצאצאי רפה נוי, תושביו המקוריים.

באי אין כמעט אבטלה. הודות להכנסות מתיירות ולתקציבים ממשלתיים, רמת החיים דומה לזאת שבצ'ילה. ממשלת צ'ילה העלתה באופן משמעותי (מ-10 דולר ל-60 דולר),  את דמי הכניסה שמשלמים מבקרים זרים בפארק הלאומי, שם נמצאים רוב האתרי בעלי העניין, כולל פסלי האבן הענקיים שהוקמו בידי אבותיהם של הילידים. כל זאת כדי להעלות את רמת חייהם של התושבים.

בשעת בקר יצאתי לשוק המקומי, שם מוכרים החוואים מפרי עמלם. בולטים במיוחד הם הבטטות ומינים שונים של תפוחי אדמה, אננס ריחני ואבטיחים ענקיים, שאין כמותם למתיקות. מרבית התושבים בריאי בשר, כמו מרבית הפולינזים, שהולעטו בשימור הבשר שפיזרו האמריקאים בתום מלחמת העולם השנייה והתנפחו בצורה מוגזמת. אולם פה ושם ראיתי נערות יפות, שהזכירו מעט את הציורים של פול גוגן (Paul Gauguin). נזכרתי בתיאור על מלחיו של קפיטן קוק, שעגנו בטהיטי לאחר כמה חודשים בים ונתקלו בנערות המקומיות,

אי הפסחא נתברך באקלים נוח, בין היתר בזכות המיקום הסובטרופי שלו (˚27 מעלות מדרום לקו המשווה) והקרקע הוולקנית שלו פורייה. להלכה, צירוף היאה לגן עדן, הרחק מן הבעיות הפוקדות את העולם. אולם, למרבה הפתעה והצער, כאשר הגיע לכאן האירופאי הראשון יקוב רוחביין (Jakob Roggeveen), הוא לא פגש גן עדן סובטרופי, אלא רק ערבות עשב. הגבוהים בעצים ובשיחים לא הגיעו לגובה שלושה מטרים[8]. עם צמחייה כזו, לתושבי המקום שפגש רוחביין לא היו אפילו עצי הסקה להתחמם בהם מפני הקור, הלחות והרוח החורפית, השוררים באי בשעות הלילה, קל וחומר, בעו החורף. במקום לא חיו בעלי חיים גדולים מחרקים, אף לא מין אחד של עטלף, עוף יבשה, חילזון או לטאה וחיות הבית היחידות היו תרנגולות. רשמיו הראשונים אינם מתארים גן עדן, אלא ארץ שוממה: "ממרחק, חשבנו שאדמת אי הפסחא האמור היא חולית. העשב היבש, הקש והצמחייה החרוכה נראו לנו כמו חול. המראה השומם שנגלה לעינינו לא יכול היה ליצור אלא רושם של אדמה עקרה ודלה מאין כמותה".

יושבי האי שפגש רוחביין היו מבודדים לחלוטין, לא מודעים לקיומם של אנשים אחרים. מאז ביקורו ההיסטורי ועד היום, לא מצאו החוקרים ולו רמז לקיומם של קשרים בין יושבי אי הפסחא לבין העולם החיצון: מחוץ לאי טרם נמצאו מוצר או אף אבן שמקורם בו, ובאי טרם נחשף פריט שיכול היה להגיע מבחוץ.

לאורך השנים מאז גילוי אי הפסחא ניסו חוקרים שונים להעלות תיאוריות והשערות שונות שיסבירו את התעלומה. היו שפנטזו על אימפריה דרום-אמריקנית שהתפשטה לאי הפסחא ממזרח; אחרים הציעו אפשרות של קשר כלשהו עם האימפריה המצרית; ומעל כולם כיכבה כמובן תיאוריית האסטרונאוטים הפרועה של אריך פון-דניקן שהוזכרה לעייל. רק בשנים האחרונות, אחרי מחקרים מאומצים ומקיפים של מדענים תחומים שונים ומגוונים, התגלה כנראה סיפורו האמתי של אי הפסחא.

אי הפסחא נוצר על ידי שלוש התפרצויות געשיות מקרקע האוקיינוס, שאירעו בין 3 מיליון ל-750,000 שנים לפני זמננו. בנוסף לשלושת הרי הגעש, שבשלושת קודקודי האי, יש כאן עוד כ-70 לועות געשיים. כולם כבויים. ההתפרצות האחרונה אירעה לפני למעלה מ-10,000 שנה. זמן רב לפני שהגיעו לכאן התושבים הראשונים.

תוך כדי שיחה עם אנטואן, ערכתי לעצמי רשימה מאד לא מסודרת, של התעלומות המוכרות ביותר, המעסיקות את החוקרים ומן הסתם גם את המבקרים: 

איך פיסלו את ה"מואי" המפורסמים? עם אילו כלים? היכן נמצאים אותם כלי עבודה? איך הובילו את פסלי הענק מן המחצבה שבה נוצרו לחופים המרוחקים שעליהם הוצבו?

איך נעלמו העצים מן האי? האם התושבים ביראו אותם או ששינוי אקלימי, או קטסטרופה אקולוגית אחרת, הכחידה אותם? וגם: האם החולדות שהביאו המתיישבים הראשונים הם שגרמו לירידה החדה באוכלוסייה, מכיוון שהשמידו את יבולי תפוחי האדמה המקומיים? (שכנראה הגיעו לשם  מדרום אמריקה ) כמה תרמו לכך העכברושים הגיעו עם הספינות האירופאיות? איך אפשר לפענח את הכתב המקומי רונגו־רונגו שמופיע על לוחות עץ עתיקים? ומי היה איש הציפור שמופיע בכמה ציורי סלע באי?

יצאתי לשוטט בג'יפ מקרטע אל  הר הגעש רנו קאו (Rano Kau), שבדרום מערב האי, צופה אל כמה איונים קטנים המבצבצים במי האוקיינוס. היה זה הדבר הראשון שראיתי באי. נסעתי בדרך עפר, עצרתי בצד הדרך, מבלי שיהיה אפילו רמז למה שעומד להתגלות כעבור 150 מ'. לפתע פערה האדמה את פיה ולמרגלותיי התגלה לוע געשי מושלם, מוצף מים בחלקו ועטור צמחיה מרשימה. הנוף, יפה ככל שיהיה הוא רק רקע לעניין האמתי. על שפתו החיצונית של הלוע, בנויים בתים עגולים ונמוכים, הפונים לכיוון הים. האתר, הקרוי גם "כפרם של אנשי הציפור", הוא אחד החשובים והמסתוריים באי, הגם שאין בו פסלים גדולים. הריינג'ר העובד באתר טוען שמכאן יצאו השליחים, מדי שנה, בדרכם להפוך ל"טנגטה מאנו" (Tangata manu), היינו, "איש הציפור"… שבמשך שנה שלט על המשאבים של האי לטובת שבטו. נשמע מוזר, מבלבל, כמו האסון האקולוגי, שלא השתכנעתי לגמרי מהגורמים שחוללו אותו.

התמוטטות הסדר הישן והמצוקה הובילו להיחלשותו של המלך שנקרא "אריקי" ולהתחזקותם של מנהיגי השבטים. מדי שנה בחרו מנהיגים אלו נציג מכול שבט, שהיה צריך לשחות לאיון "מוטו נוי" (Motu Nui) שנמצא כשני ק"מ מהחוף, כדי להביא משם ביצה של שחפית כהה  (Sterna fuscata), עוף ים בעל זנב ממוזלג, המקנן בצוקים ונקרא בפי אנשי האי "מאנוטארה"  Manutara)). הראשון ששב ובידו ביצה הוכתר כ"איש הציפור". רוב המוטיבים של הפטרוגליפים ברחבי האתר הם של בעלי חיים, ובולטת ביניהם דמותו של "איש הציפור". המסורת המוזרה הזאת, התקיימה עד בוא האירופאים הראשונים[9].

ללועו הענק צורה רגולרית להפליא. שקוטרו ק"מ וחצי והוא סימן הנוף הבולט ביותר באי. שביל צר מתוח על פני שפת הלוע, מתחתיו נפער נופו הקסום של הלוע, המוצף בחלקו מים ומוקף צמחיה ירוקה רעננה, כשבשמיו מרחפים בזים. מעברו השני, גולש ההר במדרון תלול אל הים, אל סלעי ענק המבצבצים ממנו[10]. באתר הארכיאולוגי שבקצה האי ממש בנויים בתים עגולים, שתושביהם צפו אל המרחב הימי כולו. במקום ששימש כנראה כמקדש נותרו פטרוגליפים (ציורי סלע) מוזרים. כאן התחיל המסע שלי בעקבות תושביו הקדומים של האי, יוצרי הפסלים.

בשנים 1955 – 1956 ערך החוקר הנורבגי תור היירדאל, מחקר ארכיאולוגי מעמיק באי, בסיוע כלים אנתרופולוגיים. על סמך החפירות שערך באי, אגדות הילידים והתיאוריה שפיתח קודם לכן (ושמסע קון טיקי היה חלק ממנה), שלפיה אוכלסה פולינזיה על ידי תושבים מדרום אמריקה, הגיע היירדאל למסקנה הבאה: אי הפסחא יושב בשני גלים של הגירה. ראשונים הגיעו מפרו, על גבי רפסודות מטוטורה (סוג של גומא), ילידים שנהגו להאריך את תנוכי אוזניהם על ידי משקולות וכונו לפיכך "ארוכי האוזניים". אחריהם הגיעו מפולינזיה ילידים שכונו "קצרי האוזניים", ששועבדו על ידי קודמיהם "ארוכי האוזניים" והכריחו אותם לחצוב עבורם את הפסלים. בסוף המאה ה-17 מרדו "קצרי האוזניים" והרגו את כל "ארוכי האוזניים" למעט אחד, שצאצאיו חיים עד היום. כחלק מהמרידה הפילו "קצרי האוזניים" את כל הפסלים שהוכרחו לבנות.

למחקרו של תור היירדאל

תיאור זה של תולדות האי שימש בסיס לסרט "ראפא נוי", שהפיק קווין קוסטנר (Kevin Costner)  בשנת 1994 וצולם באי הפסחא[11]. סמוך לבית ההארחה שבו שכנתי, נמצא פסל מפיברגלס, ששימש כתפאורה לסרט.

תושבי האי משתדלים מאד לטפח את זהותם הלאומית הקשורה למרחבי האוקיינוס השקט והנפרדת מזו של צ'ילה. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בשמות אנשים ומקומות, אלא גם במופעי מחול, שנועדו לא רק לתיירים אלא גם עבור עצמם.

בבקר אחד, בתחילתו של סיור רגלי, ראיתי לפתע חזיון מוזר. לחוף Ahu Nau Nau, עגנו סירות קאנו גדולות, רוחשות חיים. מסיפונם ירדו גברים, נשים וילדים, עדויים בתכשיטים, מקושטים בנוצות ובידיהם אוחזים רומחים. מתברר כי לרגל אירוע שלא הבנתי את פשרו, הם משחזרים את הגעתם המיתית, מהאי היווה (Hiva), אי שם באוקיינוס השקט ובראשם הוטו מטואה (Hota Matua), שהיה במולדתו שליט רב כוח, שמסיבה לא ידועה, יצא בראש בני עמו, במסע אל הים. אולי בגלל אסון טבע, כפי שגורסים כמה סיפורים, אולי בשל מאבק פנים משפחתי על שררה. תהיה אשר תהיה הסיבה למנוסה, הם הגיעו לאי, לאחר שנטשו אחד מחבריהם, שנפגע מטופריו של צב ים ענק והגיעו לחוף המבטחים, באווירת נכאים. שתילי היאם (Yam), שהביאו עמם לא נקלטו תחילה אולם דבקותם במשימה סייעה להם להיקלט ביעד. עד מהירה נולדו שני תינוקות  והם נאחזו בקרקע. כפי שאבותיהם נאחזו בציפורניהם בקרקע, החדה, כך הצאצאים נאחזים במיתוס ובמורשת. מפיחים בה רוח, לבל תיכבה ותיעלם.

ראו באתר זה: תור היירדאל

 בניגוד לתיאוריה המפורסמת של תור היירדאל, סבורים מרבית החוקרים, ארכיאולוגים ובלשנים, שתושבי אי הפסחא לא הגיעו אליו מדרום אמריקה, אלא מאיי מרקיז (Marquesas) שבפולינזיה הצרפתית, מהלך של אלפי ק"מ, בין המאות השישית לתשיעית. נוסף על המרחק העצום שבין קבוצת איי מרקיז לאי הפסחא, קיימת הבעיה שכיוון הרוח הוא ממזרח למערב רוב הזמן, דבר שחייב את הפולינזים לשוט נגד הרוח (דבר התומך דווקא בתיאוריה של תור היירדל). הם הגיעו הנה בסירות קטנות או ברפסודות דמויות קונטיקי, שדגמים שלהם מוצגים במוזיאון המקומי. בקרב התושבים מקובל המיתוס אודות המנהיג "הוטו א-מאטואה" (Hotu A Matu'a) שהוביל את קבוצת המתיישבים הראשונה מקבוצת האיים האגדתית שמכונה בפיהם "היבא" (Hiva), שהיא מילת סיומת של כמה מאיי מרקיז. החוקרים סוברים כי באי חיה אוכלוסייה מסוג אחד בלבד והמנהג להאריך את תנוכי האוזניים היה מקובל אצל כל ראשי המשפחות. תמיכה בסברה זו הם מוצאים בעובדה ששפתם של התושבים היא ניב פולינזי. גם קרסי הדיג וקרדומי האבן של תושבי האי דמו לכלים קדומים מאיי מרקיז שבפולינזיה. היירדאל דבק עד יום מותו בתיאוריה שלו. הוא מצא חיזוק לטענותיו ביכולת המופלאה של הבנאים שבנו את הבימות שעליהן הוצבו הפסלים — יכולת שלא נמצאה דומה לה אלא בתרבות טיהואנאקו (Tihuanako)  שעל גדות אגם טיטיקקה שבבוליביה.

הספנים האמיצים הללו, שהיטיבו לנווט לפי גורמי השמים ולהילחם בגלי הענק של האוקיינוס, הביאו עמם את כל מה שהיו צריכים כדי להקים חברה חדשה: אנשים, כלי עבודה ובעלי חיים. למרבה הצער, גם חולדות, שחוללו שמות בצמחיית המקום.

 האי אליו הגיעו נראה היה שונה מכפי שהוא היום. כיום רוב האי הוא ערבות דשא, אך בעבר, טרם בוא האדם, היה רובו מיוער. כמו  שכניו הקרובים יחסית, האיונים סאלה וגומס, שנמצאים 400 ק"מ ממזרח לו, נחשב אי הפסחא בעבר לאזור אקולוגי ייחודי, הנקרא "יערות סוב טרופיים רחבי-עלים רפה נוי". כמו כן גדלו כאן עצי דקל רבים. עץ שאת קרובו "דקל היין הצ'יליאני" (Jubea chilensis)  אפשר למצוא בצ'ילה עד היום. זהו עץ המתנשא לגובה של 25 מ' והיקף גזעו עשוי להגיע לשני מטרים (הרחב ביותר במשפחת הדקליים). היערות רחבי-העלים הסוב טרופיים אינם קיימים עוד, אבל מחקרים פליאו-בוטניים מעידים כי האי היה מיוער בעבר, עם מגוון של עצים, שיחים, שרכים ועשבים.

הקרקע הוולקנית של אי הפסחא היא פורייה והאי התברך באקלים נוח, אולם האוכלוסייה לא השכילה לנצל את גן העדן שאליו נקלעה. עם הגעתם של המהגרים הפולינזים, החל תהליך בירוא היער – מן הסתם לצורכי הסקה (אקלים האי קר למדי בחורף) ולעבודות הבנייה המסיביות. הקמת פסלי הענק האיצה את התהליך.

לפי מספר הפסלים וגודלם, האוכלוסייה במקום מנתה אלפי אנשים. מה קרה להם?

המפגש עם הפסלים המרהיבים, מעורר שאלות נוספות:  מדוע יצרו את הפסלים? התיאוריה המקובלת היום גורסת שכל פסל מייצג ראש משפחה חשובה באי, אבל זאת השערה בלבד. ומדוע רואים פסלים רבים כל כך המוטלים כשפניהם למטה? האם היה לפסלי הראש המפורסמים גוף?

המואי נהפכו סמל סטאטוס של הקבוצות באי, שהתחרו ביניהן בבניית פסלים בממדים גדלים והולכים. עוד ועוד חקלאים, דייגים ובעלי מלאכה גויסו לסייע חציבה ובהעברת הפסלים למקומם.

קרוב לוודאי שהחציבה הייתה יקרה בשל הזמן הנדרש לחציבה ובשל הצורך לגרור אותם למרחקים גדולים אל המקום בו הועמדו בסופו של דבר. נראה שבני האי נלכדו במערבולת של תחרות שלוחת רסן, כשכל חמולה מנסה לגבור על יריבותיה במפגני עושר ועוצמה. ייתכן שהלהט לחצוב את הפסלים, זירזה את קריסתה של המערכת האקולוגית של האי.

תושבי האי נאלצו לכרות יותר ויותר עצים כדי לבנות את פסלי הענק וכדי לספק את צרכיה של האוכלוסייה הגדלה. בתוך כמה מאות שנים הוכחדו לחלוטין העצים הגדולים ונותרו רק צמחים נמוכים וחסרי תועלת. במקביל, הוכחדו מינים רבים של בעלי כנף, בעוד חולדות שהגיעו יחד עם הפולינזים התרבו במהרה, אכלו את ביצי הציפורים והשמידו את זרעי העצים והצמחים. התוצאה היתה שבתקופה קצרה יחסית הפך האי הירוק ושוקק החיים לשומם. המחסור בעצים גרם לחוסר יכולת ליצור כלי שייט עמידים, וכך נותרו צאצאיהם של יורדי הים הפולינזים ללא יכולת לצוד דגי מאכל מן הים הפתוח, וחמור מכך – ללא אפשרות לצאת מן האי.

הפסלים ניצבים על גבי במות סדורות, עשויות היטב, ממש כמו ביום בנייתן. הכבש היורד בשיפוע אל הרחבה המרוצפת, עשוי חלוקים חלוקים. ניתן לדמות את מקימי הטכס סוגדים אל הפסלים. אלו הוצבו כאן בעבודת שחזור מאומצת שהחלה ב-1960. הפסלים שכבו על גחונם 150 שנה, כתוצאה ממסע של הרס מתוכנן. הפלת הפסלים היא סממן מובהק של תהליך הקריסה שעבר על האי. הדבר קשור למציאות הכלכלית – חברתית ששררה כאן החל מהמאה ה-18. כנראה שהפלת הפסלים הוא תוצאה של תהליך מואץ של התמוטטות יחסי הגומלין במערכת הניצול והחלוקה של המשאבים. ההתמוטטות הולידה יריבות וזו הולידה הרס. אחד הביטויים הקשים שלה היו פגיעה בקודש הקודשים של בית האב או השבט.

דרך עפר אדמדמה שנסללה בטוף מובילה למחצבה על הר הגעש פונה פאו (Puna Pau), החוקרים הבריטיים ד"ר סו המילטון מיוניברסיטי קולג' בלונדון וד"ר קולין ריצ'רדס מאוניברסיטת מנצ'סטר,ערכו במקום חפירה והגיעו למסקנה שמשם הגיעו הכובעים עשויי אבן ורודה-אדומה המעטרים את ראשיהם של חלק מהפסלים.

לאחר שנחצבו בהר הגעש, הכובעים הוסעו לאורך הדרך שנסללה במלט מעפר שמקורו בלבה קרושה אדומה, שבצדה האחד היתה מעין מדרכה מוגבהת. ככל הנראה, תושבי האי גלגלו בידיהם את כובעי האבן, שמשקל כל אחד מהם כמה טונות, קוטרם כשני מטרים וחצי וגובהם כשני מטרים. כך הביאו אותם מההר אל הבמות שעליהן ניצבים פסלי האבן הענקיים – המואי – לאורך חופי האי. עם זאת ייתכן שהתושבים נעזרו בקורות עץ ובאמצעותן הסיעו את הכובעים. אין עדויות ברורות לכאן או לכאן.

הכובעים יוצרו מאותו חומר וולקני אדום ששימש לסלילת הדרך. מאז החלה האבן הגעשית לשמש לייצור הכובעים, לפני כ-800 שנה, הוסר כשליש מלועו של הר הגעש. לאורך הדרך, ועל משטחי אבן בתוך המחצבה, מצאו החוקרים יותר מ-70 כובעים כאלה. הם משערים שתושבי האי חצבו כובעים רבים נוספים, אלא שאלה נשברו בדרך אל החוף. מהשברים נבנו המשטחים שלאורך הדרך. 92 פסלים מוטלים בדרך מהמחצבה וקרוב ל-400 נמצאים עדיין במחצבה בשלבים שונים של גימור[12].

הכובעים הונחו לאורך כל הדרך וצפיפותם הולכת וגדלה ככל שמתקרבים למחצבה. מכך הסיקו החוקרים כי מעבר לצורך המעשי שמילאו, היו לדרך האדומה ולמחצבה גם תפקידים טקסיים. החוקרים מאמינים שהמחצבה לא היתה רק אתר תעשייתי, אלא שפעלה גם בהקשר פולחני. לדברי ריצ'רדס. "תושבי האי, שמקורם בפולינזיה, ראו בנוף יצור חי. הם האמינו שאחרי שחצבו באבן נכנסו רוחות אל הפסלים". את ההשערה הזו חיזק קרדום עשוי סלע געשי שחור ומבריק, שנוצר מאובסידיאן (לבה שהתקרשה במהירות) שנמצא ליד הכובעים שלאורך הדרך. החוקרים משערים שאחד העובדים במחצבה השאיר אותו שם כמנחה לאלים.

על פניו נראה שהמחצבה ננטשה באופן פתאומי, כשפסלים גמורים למחצה נותרו עדיין בתוך הסלע. גם המואי שהושלמו והועמדו על הבימה המיועדת להם הופלו בידי הילידים כשהבנייה הופסקה[13].

הערכת משך הזמן שארך לחצוב את הפסלים משתנה בין החוקרים. תור היירדאל, שביקר באי בשנת 1955, עשה ניסיונות שהראו, כי צוות של שישה איש יכול לחצוב פסל ממוצע במשך כשנה. אחרים סבורים שמשך הזמן היה גדול הרבה יותר. קיימות גם השערות רבות לגבי הדרך שבה הובלו הפסלים ואופן העמדתם על הבימות, אך אין ספק כי נדרשו מזחלות מעץ או גלילי עץ. מקובל לחשוב כי הביקוש לעץ על מנת לתמוך בבנייה הפזרנית הוביל בסופו של דבר לבירוא היער הקדמון שבאי, ודבר זה מסביר מדוע ננטשה המחצבה בפתאומיות.

צילום: גילי חסקין; פברואר 2012

המחצבה, כך טוענים, החוקרים המילטון וריצ'רדס, היתה כנראה מקום סודי. אי אפשר לראותה ממקומות אחרים באי והרעש שהקימו החוצבים נבלע בהר. הדרך שלאורכה הוסעו הכובעים נכנסה לשימוש לפני כ-750 שנה ופסקה לפעול לפני כ-500 שנה. המילטון וריצ'רדס הבינו מניין הגיעו הכובעים לראשי הפסלים, אבל אין להם הסבר כיצד הרימו התושבים את גושי האבן הענקיים, כשלרשותם כלי אבן בלבד, וגם השאלה מדוע החלו לעטר את הפסלים בכובעים עדיין לא ברורה.

התחושה הפוקדת את המבקרים באתר היא תחושת הנטישה. ישנה תחושה של פעולה שקפאה. הפסלים הבלתי גמורים מעצימים את עוצמת הרגע. דומה שבהתרחשות פתאומית הונחו הכלים באחת והלמות החוצבים דממה. מדוע? האם נועדו להצבה על במות? או שמא נותרו נטועים על צלע ההר למטרה אחרת?

יקוב רוחביין, האירופאי הראשון שהגיע לאי הבחין מיד בסתירה הין היכולות הגבוהות שאפיינו את הפסלים הקדימים, לבין אלו של התושבים בני זמנו: "דמויות האבן הכו אותנו בתדהמה", כתב, "לא יכולנו להבין איך ייתכן שאנשים אלה, ללא העץ הכבד הדרוש לייצור מכונות כלשהן, או חבלים חזקים, בכל זאת היו מסוגלים להעמיד פסלים כאלה על כנם". הוא יכול היה להוסיף ולומר, שליושבי האי לא היו גלגלים, בהמות משא, או כל מקור אנרגייה לבד מכוח שריריהם.

כדי לגלות כיצד נחצבו הפסלים והוצבו במקומותיהם, גייסו הארכיאולוגים מתנדבים מבני האי לצורך ניסוי – עשרים איש ובידיהם רק אזמלים עשויים אבן יכלו להשלים גם את הפסל הגדול ביותר תוך שנה אחת. אם היו ברשותם די עץ וסיבי עץ לייצור חבלים, יכלו צוותים בני כמה מאות אנשים לכל היותר להעמיס את הפסלים על מגלשות עץ, לגרור אותם מעל מסילות עץ משומנות או גלילי עץ ולהיעזר בבולי עץ כבמנופים כדי לנתב את הפסלים למקומם. חבל אפשר היה לייצר מעץ מקומי קטן, קרוב של עץ התרזה, ששמו האו-האו. אולם עץ זה נדיר מאוד באי הפסחא כיום, והובלה של פסל אחד בשיטה האמורה מצריכה מאות מטרים של חבל.

לפני הגעת בני האדם, היה האי פנינה ירוקה, מכוסה ביער סובטרופי עבות, ושימש כאתר הקינון העשיר ביותר בכל פולינזיה, ויתכן שאף בכל מרחבי האוקיינוס השקט. על-פי הערכות, חיו בו מינים שונים של עופות ים וכן אריות ים ולטאות גדולות. לצד מינים שונים של עצים גבוהים ועבי גזע, התנשאו באי הדקלים הגבוהים ביותר בעולם.

כך או כך, התושבים שזה מכבר הגיעו, ניצלו באופן מוגבר יתר על המידה את העצים כמשאב, אשר לא הצליח לשקם עצמו ולהתחדש. התמונה הכוללת המצטיירת באי הפסחא היא הדוגמה הקיצונית ביותר להשמדת יערות באוקיינוס השקט, ואחת הקיצוניות ביותר בעולם כולו: היער נעלם כליל, וכל מיני העצים שלו לפחות 16 מינים, נכחדו. עקירת היערות הובילה לסחף אדמות והאי הפך בתהליך מהיר למדי לערבת דשא, כפי שהוא נראה כיום. המהגרים הפולינזים, שהיו במקור ימאים מוכשרים, נהגו לבנות סירות מעץ שבהן הפליגו אל הים כדי לצוד דולפינים. המחסור בעצים מנע את בניית הסירות ובכך נמנע מהתושבים מקור מזון עיקרי

סופם של בעלי החיים היה עגום לא פחות: ללא יוצא מן הכלל, נמחה כל אחד ממיני עופות יבשה שחיו באי. מושבותיהם של כמחצית ממיני עופות הים שקיננו באי הפסחא נשמדו. גם הרכיכות נוצלו יתר על המידה: חלזונות הים הגדולים, כגון פי הכושי, התמעטו, ואנשים נאלצו להסתפק בחלזונות ים קטנים יותר. עצמות הדולפינים נעלמו מאתרי הפסולת באופן פתאומי בסביבות שנת 1,500 – בלי העצים ששימשו לייצור סירות הקנו הגדולות, לא היה עוד אפשר לצאת ללב ים לצוד אותם. מן הסתם הם לא הכירו את הפתגם האינדיאני העתיק: "איננו יורשים את האדמה מאבותינו, אנו לווים אותה מילדינו" .

תושבי אי הפסחא הרסו בשיטתיות את המקום אליו הגיעו. הם והחולדות שהביאו עמם. עד כמה תרמה בניית הפסלים לתהליך הזה? עד כמה תרם לכך המפגש עם האדם הלבן?

מה שברור הוא, שהם ניצלו באופן מוגבר יתר על המידה את העצים כמשאב, אשר לא הצליח לשקם עצמו ולהתחדש. התמונה הכוללת המצטיירת באי הפסחא היא הדוגמה הקיצונית ביותר להשמדת יערות באוקיינוס השקט, ואחת הקיצוניות ביותר בעולם כולו.

אובדן היער גרם לירידה בכמות הגשמים המקומיים ולהפחתה ביצרנות הראשונית שהייתה חיונית כל-כך לאוכלוסייה שהלכה וגדלה. התושבים הגיעו לסף שבו הכלכלה שלהם קיבלה מכה אנושה. מבחינתנו, העדות הברורה ביותר למכה זו היא התרסקותה של תרבות המואי. המורשת שבעל פה מספרת שהמואי האחרון הוקם ב- 1620. היחלשות הבסיס הדתי לכוחם של ראשי השבטים וכוהני הדת הביאה בשנת 1680 לערך להשתלטות המנהיגים הצבאיים. החברה הידרדרה למצב של מלחמת אזרחים, ופלגים שונים החלו להפיל את פסלי המואי. הפסל הזקוף האחרון נראה על ידי מבקרים אירופים בשנת 1838. כל הפסלים שניצבים היום הועמדו מחדש בזמננו[14].

חוסר היכולת לבנות סירות ניתק את האי סופית מכל קשר עם אוכלוסייה אחרת עד המפגש ב-5 באפריל 1722 עם האירופים הראשונים. המפגש עם האירופאים האיץ את תהליך ההרס שפקד את האי, גם אם לא ייצר אותו.

התמוטטות הציוויליזציה המפותחת של אי הפסחא מעוררת הרהורים נוגים על עתידו של העולם. האנושות הגיעה לרמת התפתחות כזו שהיא יכולה היום במו ידיה להכחיד את עצמה בקלות. כדור הארץ הוא נישה אקולוגית קטנה יחסית במרחבי היקום והאדם עלול בזמן קצר יחסית להרוס אותו טוטאלית או להפוך אותו למרחב בלתי אפשרי לחיי אדם.

ניתן לראות בנקל את ההקבלה בין ההיסטוריה העגומה של אי הפסחא לבין האנושות בעידן המודרני. בשני המקרים מדובר באוכלוסייה המכלה את המשאבים שלה בקצב הולך וגובר, ויתרה מכך – זוהי אוכלוסייה שאין באפשרותה לצאת אל מחוץ לגבולותיה הגיאוגרפיים. גם אם ההקבלה אינה מושלמת – המשל אינו מאבד מעוצמתו.

אפשר לטייל באי בג'יפ, ברגל, באופניים וכדאי שלא להחמיץ רכיבה על סוסים. כך גם ראוי לבקר את אהו אקאהנגה (Ahu Akahanga), אתר רחב ידיים על החוף. על פי המסורת, באתר זה קבור המייסד המיתולוגי של האי, הוטו מאטואה.

מעבר לאתרים הארכיאולוגיים שהוזכרו לעייל, טיול רגלי נוסף הוא טיפוס לא קשה אל הפסגה הגבוהה באי, של הר הגעש ראנו ארוי (Rano Aroi). מגובה 510 מ' נשקף האי כולו. הנוף הכללי הוא של לועות געשיים קטנים וצוקים הנופלים אל הים. דרכי עפר מובילות את המטייל בקלות רבה לפסלים בודדים או לכאלו הניצבים בשורה, כמו צופים למקום לא ידוע – לעתים אל האוקיינוס ולעתים אל תוך האי. ל-Tahai מגיעים הרומנטיקנים בעת השקיעה, כדי לראות קובץ פסלים שבגבם נצבעים השמים בגווני כתום, ל-Anu Tongariki נוהרים מטיילים חרוצים כדי לראות את הפסלים על רקע צבעי הזריחה המרהיבים.

באחד הבקרים יצאתי לצלול בריף האלמוגים שממערב לאי. בכול הנוגע לעולם החי התת מימי, התאכזבתי מעט. ניתן היה לצפות ליותר מאי פולינזי, אולם נראו שם עוגנים שכוסו באלמוגים, ואפילו פסל ענק, שמסיבה לא ברורה שקע במעמקים. במוזיאון הקטן ניתן לראות דגמים של הסירות הפולינזיות, שחותריהם מן הסתם הם אלו שבנו את האי, או שמא היו אלו אנשים אחרים לגמרי, שהגיע ממקום ומזמן אחר. המסתורין בעינו עומד והשאלה עדיין נשאלת.

כפי שכותב החוקר היהודי – אמריקאי יוצא רומניה –  ג'ראד דיימונד (Jared Mason Diamond) בספרו "התמוטטות": "קווי הדמיון בין אי הפסחא לבין העולם המודרני בכללותו ברורים במידה שיש בה כדי להקפיא את הדם. הודות לגלובליזציה, לסחר הבינלאומי, למטוסי הסילון ולאינטרנט, כל ארצות העולם חולקות כיום את משאביהן זו עם זו ומשפיעות זו על זו, בדיוק כמו תריסר השבטים של אי הפסחא… משום כך רואים רבים את התמוטטותה של חברת אי הפסחא כתרחיש המקרה הגרוע ביותר, כמשל למה שצופן לנו עתידנו שלנו"[15].

בספרו הקודם, "רובים, חיידקים ופלדה", תיאר דיימונד כיצד פיתחו הציוויליזציות המערביות את הטכנולוגיות ואת העמידות שבזכותן השתלטו על רוב העולם. בספר זה פורש דיימונד את הצד השני של המשוואה: מדוע התמוטטו אחדות מהציוויליזציות הגדולות של העבר ומה אנו יכולים ללמוד מכך?

דיימונד מציג טיעון גלובלי, חובק עולם, באמצעות שורה של סיפורים מרתקים מן ההיסטוריה של התרבות, שאי הפסחא הוא הבולט שבהם ומתווה את תבניתה הבסיסית של התמוטטות ציוויליזציות: זה מה שקורה כשבני האדם מבזבזים את משאביהם, מתעלמים מאיתותי האזהרה ששולחת הסביבה שבה אנו חיים, מתרבים במהירות רבה מדי, ומבזבזים יותר מדי אנרגיה. ברחבי העולם כולו ישנם כיום כריתה מסיבית של יערות, דיג יתר באוקיינוסים ובימים והכחדה של מינים רבים של בעלי חיים וצמחים. אנחנו רואים כיצד הקרקע העליונה, המשמשת לגידולים חקלאיים, נעלמת בשיעור של מיליוני טונות בשנה. אנחנו נלחמים על מקורות מים מתוקים שהולכים ומתמעטים. אנחנו צורכים ביתר את המשאבים כאילו אין מחר, או דורות באים. אנחנו צריכים להיות בהכחשה מוחלטת כדי לא לראות את ההקבלה המצמררת לאי הפסחא. הכוחות שהביאו להתמוטטות התרבות באי הפסחא, רדיפת כוח ותאוות בצע, הם הכוחות המביאים כליה סביבתית, אלא שהיום השפעתם היא לא על אי קטן בים אלא על כדור הארץ כולו[16].

השחתת הסביבה, שינוי האקלים, גידול האוכלוסין המהיר, סחר בינלאומי עם שותפים חסרי יציבות ולחציהם של אויבים מבחוץ, כל אלה תרמו להיעלמותן של חברות רבות בעבר, בעוד חברות אחרות מצאו פתרונות לבעיות הללו, והחזיקו מעמד.

המקדשים הנטושים של אנגקור ואט שבקמבודיה, ערי המאיה המכוסות בצמחיית ג'ונגל וכמובן משמרת המוות הקודרת של פסלי אי הפסחא. מי לא התבונן בחורבות מעין אלה ושאל את עצמו, האם זה עלול לקרות גם לנו?

אין עוררין על כך שאנו מכלים את משאבי הכוכב שלנו בקצב הולך וגובר, וסובלים בשל כך, בין השאר, מנזקי התחממות כדור הארץ, הממיטים על ראשינו אסונות תכופים וקשים יותר ויותר כגון שיטפונות, סופות, שריפות, בצורת, עליית מפלס הימים ואסונות נוספים. זאת ועוד, כיום יותר מאי פעם קיים סיכוי להתרחשות אסונות עולמיים כגון מלחמה אטומית, פיגוע טרור ביולוגי או התפרצות מגיפות עולמיות, העלולות להתפשט במהירות בגין הגלובליזציה.

אי הפסחא הוא שיעור על האופן בו בני האדם מסכנים את עולמם שלהם. מה שנעשה באי הפסחא באופן מהיר, קורה בייתר חלקי תבל, לאט אבל בטוח[17].

להמשך קריאה, ראו: בעקבות התרבויות העתיקות של אי הפסחא.

הערות

[1] משה גלעד, למה תושבי אי הפסחא כועסים על הפסלים המרהיבים שפירסמו אותם ברחבי העולם?, הארץ, 25.02.2016 (להלן: למה תושבי אי הפסחא כועסים)

[2]  Daniel Schavelzon from Ethnographical Subjects to Archaeological Objects: Pierre Loti on Easter Island (Rapa Nui) https://www.archaeologybulletin.org/articles/10.5334/bha.2419/

ראה גם: https://www.academia.edu/10678241/Pierre_Loti_on_Easter_Island

[3] גם סקווידוורד טנטקלס מסדרת הטלוויזיה "בוב- ספוג מכנס-מרובע" גר בתוך פסל מואי.

[4] . למה תושבי אי הפסחא כועסים

[5] יוסי מזרחי, "אלף שנים של בדידות, חידותיו של אי הפסחא, הוצאת אסטרולוג, 2002

[6] ראו גם, סקירה טובה על התפתחות המיתוס של אטלנטיס: R. Stemman, Atlantis and Lost Lands, New York

[7] D. H. Childress, Lost Cities of Ancient Lemuria and the Pacific, Stelle, Illinoi, 1988

[8] בוטנאים בני ימינו זיהו רק 47 מיני צמחים מקומיים (מרביתם עשבים, מיני גומא, ושרכים), ובהם רק שני מינים של עצים נמוכים ושני מינים של שיחים מעוצים.

[9] VAN TILBURG, Jo Anne. 1994. Easter Island: Archaeology, Ecology and Culture. Washington D.C.: Smithsonian Institution Press.

• [10] E. Baker (1968). "Preliminary Account of Recent Geological Investigations on Easter Island." Geological Magazine104 (2): 116-122.

[11] John Flenley, Paul G. Bahn, The Enigmas of Easter Island: Island on the Edge, Oxford University Press, 2003, pp.76; 154.

[12] https://www.haaretz.co.il/misc/1.1283265

[13] Anne Van Tilburg. Easter Island: Archaeology, Ecology and Culture. British Museum Press, London, 1994.

[14] . איי הפסחא כתמרור אזהרה: http://earthweb.tau.ac.il/content/easter-island

[15]: ג'ראד דיימונד: התמוטטות מדוע נפלו הציביליזציות הגדולות של העבר? האם זה יכול לקרות גם לנו? הוצאת מטר, תל אביב, 2006

[16] איי הפסחא כתמרור אזהרה: http://earthweb.tau.ac.il/content/easter-island

[17] ראו בעניין זה: קולוניאליזם – הדור הבא, הידען: https://www.hayadan.org.il/next-generation-colonialism-2212095