אירלנד בתקופת הרעב הגדול בין השנים 1846 ו 1849

 

 

 

ערך: גילי חסקין

 

 

 

 

במשך שנים רבות הייתה אירלנד תחת שלטון אנגליה, אשר הפלתה לרעה את תושביה הקתולים של האי והעבירה נחלות גדולות באי לידי אצילים פרוטסטנטים ומתיישבים פרוטסטנטים שהיגרו לאי, בעיקר לחלקו הצפוני. אירלנד נשארה החצר האחורית של בריטניה ונהנתה אך מעט מהשגשוג הכלכלי של בריטניה לאחר קונגרס וינה ונפילתו של נפוליון.

משטר הקרקעות באירלנד בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה היווה כשלעצמו בעיה חמורה. אזורים נרחבים של אדמה פורייה באירלנד נשארו בבעלות אצילים אנגלים, אשר החכירו את האדמות לחקלאים אירים שעיבדו אותם. האירים שילמו סכומי עתק לבעלי האדמות, שלרוב חיו באנגליה ומעולם לא ביקרו באדמותיהם. החוכרים חיו חיי עוני והסתפקו בקיום בסיסי בלבד. שיטות חלופיות למציאת מזון כציד וכדיג היו אסורות שכן על פי החוק היו בעלי החיים שעל אדמת האחוזות רכושו של בעל האחוזה. אי תשלום דמי החכירה השנתיים הוביל בדרך כלל לנישול החקלאי מאדמתו. שליש מכל בתי האב באירלנד לא יכלו לספק מזון למשפחתם, לאחר תשלום דמי החכירה לאדון האנגלי, אלא באמצעות יציאה לעבודה כפועלים עונתיים נוודים באנגליה ובסקוטלנד.

בנוסף לכך, בגלל הנוהג האירי לחלק את האחוזה של המת בין כל בניו הזכרים ובגלל חוקי קרקעות מפלים אשר הקשו על הקתולים רכישת קרקעות ואיחוד חלקות, היו רוב החוות באירלנד קטנות מאוד.

השגשוג הכלכלי של המאה ה-19 הביא לעלייה בתוחלת החיים וגידול אוכלוסין בכל רחבי הממלכה, אך מחירי התוצרת החקלאית ירדו ואירלנד שהייתה בפריפריה של הממלכה נהנתה בקושי מפירות התיעוש, והתבססה במידה רבה על גידול תפוחי אדמה.

 

נקרא גם "סולנום הפקעות" (.(Solanum tuberosum זהו צמח מאכל. מן החשובים בעולם. מין צמחים הנמנה על הסוג "סולנום" ממשפחת הסולניים. הסוג כולל כ-2,000  מינים, מהם  200 מצמיחי פקעות. מינים נוספים ידועים בסוג זה הם: חציל, סולנום שעיר ולפנים שויכה לכאן גם העגבנייה.

פקעות תפוח האדמה משמשות כמזון לבני אדם כמעט בכל העולם. רק השימוש באורז, בדגן ובתירס נרחב יותר. כיום מגדלים תפוח האדמה, על מאות זניהם, עד לרוחב הגיאוגרפי הצפוני של º70, למעלה מ- 200 מיליון דונם. תפוח האדמה הינו שיח רב שנתי, הגדל בתרבות כחד שנתי, נמוך, עשבוני, הגבעול מסועף, בגובה של  0.5-1 מ'. העלים גדולים; מורכבים עלעלים גדולים וקטנים לסירוגין. הפרחים לבנים עד כחלחלים, לעתים בצבע לילך או צהוב. ההאבקה עצמית בעיקרה[1]. הפרי ענבה ירוקה, קטנה ובשרנית, דמויי עגבנייה, ירוק בצעירותו וצהוב בהבשלתו. בתרבות –  הפרחים עקרים והריבוי ווגטטיבי. החלק הנאכל הוא פקעת תת קרקעית האוגרת מזון. הפקעות הן למעשה ענפים תת קרקעיים זוחלים, המתעבים בקצוות ויוצרים את הפקעות. מן הניצנים החייקיים של חלקי הגבעול שמתחת לפני הקרקע מתפתחות הנטישות, שהן גבעולים תת קרקעיים. בקצותיהן מתפתחות הפקעות. מבחינה בוטאנית פקעת תפוח האדמה היא אפוא קטע גבעול מעובה. העיניים שבפקעות אינם אלא ניצנים. בתוך הפקעת נאגר עמילן. הערך התזונתי של הפקעת אינו גדול: תפוח האדמה חיים מכילים % 78 מים; כ-% 18 עמילן; כ-%1.5 סוכרים, כ-% 2 חלבון; % 0.1 שומן, כ-% 1 מלחים. ב- 100 גרם פקעת יש 30 מ"ג ויטמין  Cבעת איסוף הפקעות, כמות היורדת ככל שמתארך משך האחסון. הפקעת מכילה כמות קטנה של האלקלואיד הרעיל סולאנין. שיעורו כמעט מבוטל, למעט אצל פקעות שהוריקו בשמש, בהן שיעורו גדול הרבה יותר. במשקים משתמשים במים בהם בושלו תפוח האדמה ירוקים להכחדת כינמת. בדרך כלל ממליצים שלא להשתמש במים בהם בושלו תפוח האדמה לבישול מאכלים אחרים.

 

למין הנ"ל שני תתי מין ומהם מגדלים 12,000 זנים, מהם כ- 1,800 מינים נפוצים ביותר. הזנים מסווגים לקבוצות לפי ייעודם: למאכל בני אדם, לתעשייה (הפקת עמילן) או להאבסת בעלי חיים. גידול תפוח האדמה בישראל נעשה כולו בהשקיה, דבר המאפשר גמישות בעונות הזריעה ומבטיח יבול גבוה. באירופה מגדלים ללא השקיה. השימוש בתפוח האדמה מגוון מאד: הפקעות נאכלות כשהן מבושלות, אפויות, או מטוגנות. כמו כן משמרים אותן מיובשות או בצורת אבקה. הירק משמש להזנה. העמילן, המופק מתפוח האדמה, משמש בתעשיית הדבק, בתעשיית נייר, להכנת פודרה כמוצר פרמקולוגי ועוד. בארצות אירופה משתמשים להפקת כוהל. מוצא תפוח האדמה מאמריקה הדרומית, ברכסי האנדים. ידועים שם 7 מינים שונים מהסוג סולנום ששמשו כפקעות מאכל ולפולחן את האוכלוסייה האינדיאנית טרם הכיבוש הספרדי. ביות תפוח האדמה התרחש במקביל לביות הלמה. מכיוון שפקעות הבר מרירות, נעשו בפרו הסלקציות לקבלת פקעות מתוקות יותר. תפוח האדמה הגיעו לראשונה במאה ה- 16 מפרו לספרד ולאנגליה, תחילה כצמח נוי. תפוצתם כגידול חקלאי החלה באיטליה בראשית המאה ה- 17 באירלנד ובגרמניה במאה ה- 17. אך רק בסוף המאה ה- 18 התפשט ברחבי אירופה. גידולו ברוסיה עורר את התנגדות הכמורה ל"תפוחי השטן" וגרם למהומות איכרים[2].

 

תפוח האדמה הגיע לאירלנד ב-1650 והפך ליבול העיקרי (משק מונוקולטרי) שגידלו החוואים והאיכרים האירים  זהו גידול המכיל פחמימות רבות, והוא קל מאוד לתִרבות ולגידול. אפילו חלקות אדמה קטנות יכלו לספק מספר קלוריות מספיק לקיומה של משפחה וכן להאכלת חזירים, ובכך ליצור מקור לבשר ולהכנסה נוספת. הדבר הביא לגידולה של האוכלוסייה החקלאית באירלנד. בתקופה שלפני הרעב הגדול היה מקובל באירלנד לערוך חריש ולאחריו לזרוע את השדה בזרעי תפוח האדמה. את יבולי השנים הבאות הבטיחו על ידי השארת אחוז מסוים מתפוחי האדמה טמונים באדמה. שיטה זו לא דרשה עישוב או השקיה. מסיבות אלו הפך תפוח האדמה לגידול דומיננטי באירלנד ומקור מזון עיקרי באי האירי.

 

 ב-1845 הכה הכימשון ברחבי אירופה, והפך את תפוחי האדמה לעיסה ספוגית ובלתי אכילה. בשנת 1847, הזכורה בהיסטוריה האירית כ"47' השחורה", הושמדו במחלה רוב היבולים באי כולו. חנויות מזון ומחסני חירום הצליחו לשמור על התזונה של חלק מן האוכלוסייה, אך הכימשון שב והכה ב-1849, וזו הפעם לא היו כל מחסנים שניתן היה להסתמך עליהם. התוצאה הייתה רעב שהיכה בחלקים שונים של האי ובחלקים שונים של האוכלוסייה ברמות שונות.

ראש ממשלת הממלכה המאוחדת כשהחל הרעב היה רוברט פיל מהמפלגה הטורית (ממנה יצאה המפלגה השמרנית הבריטית). פיל, אשר שירת בממשל הבריטי בדבלין, והחל את הקריירה הפוליטית שלו כנציג מחוז בחירה אירי, וכך הייתה לו הבנה בענייני אירלנד. הוא  הגיב לרעב בייבוא דגן זול מהודו ומהלך הדרגתי לביטול חוקי הדגן שהטילו מכסים גבוהים על ייבוא דגן. אולם צעדים אלו היו מצד אחד הדרגתיים מדי, שכן נכנסו לתוקף מלא רק בשנת 1849, ומצד שני זכו להתנגדות רבה שהייתה בין הגורמים להתפטרות פיל. החליף אותו בתפקיד ג'ון ראסל, איש המפלגה הויגית (ממנה יצאה מפלגת הלייבור), אשר יזם עבודות יזומות בהיקף נרחב. עבודות אלו לא עזרו הרבה, שכן הם כללו עבודה גופנית קשה שהגבירה את הצורך של העובדים בקלוריות, תמורת שכר נמוך. בנוסף, העבודות היזומות הרחיקו את בעלי כושר העבודה מאדמתם, ובכך מנעו עיבוד של אדמות נוספות. בהמשך, יזמה הממשלה רשת של בתי תמחוי שהאכילו שלושה מיליון בני אדם.

בסתיו 1847 נסגרו בתי התמחוי והאחריות על הסיוע לרעבים הועבר לידי אגודות סעד מקומיות אשר מומנו לפי "חוק העניים" באמצעות ארנונות ששולמו על ידי בעלי המקרקעין על בסיס מספר האנשים החיים על אדמת האחוזה. חוק זה הביא לכך שבעלי האחוזות, אשר יעילות העובדים שלהם לנוכח הרעב הייתה נמוכה, פינו מאדמתם דיירים רעבים, על מנת להוריד את התשלומים שנדרשו לשלם, או כדי לפנות את הקרקע למרעה. . 90,000 משפחות פונו מבתיהן בשנת 1849 לבדה. על האחוזות. 109,000 פונו ב-1850.  המפונים לא יכלו להתקיים אלא מן הסעד שקיבלו מאגודות הצדקה, ובכך הגבירו את הקשיים הכספיים של האגודות. היו מבעלי האחוזות שמימנו את הגירת דייריהם אל מחוץ לאירלנד בספינות, כדי למנוע את הסתמכותם על אגודות הצדקה. ספינות אלו, שיצאו למדינות שמעבר לים, נודעו בכינוי "ארון מתים צף". מהגרים רבים, חלשים מחוֹדשים ומשנים של רעב, חלקם לוקים בכולרה, מתו במהלך הנסיעה הארוכה.

אחוזות רבות סיפקו סיוע לדייריהם, הקטינו את שכר הדירה, וסיפקו בתי תמחוי לרעבים, במקרים אחדים הביאה התנהגות זו לפשיטת רגל. בשנת 1850 פשטו את הרגל 10% מבעלי האחוזות. כישלונה של בריטניה לשלוט בבעלי האחוזות היה לרוב נושא לביקורת. עם זאת, באמצע המאה התשע עשרה מעטות היו המדינות אשר הגבילו את בעלי האחוזות שלהן במכוון.

סכומים גדולים של כסף נתרמו על ידי ארגוני צדקה לאירים. האפיפיור, פיוס השישי, שלח כספים. המלכה ויקטוריה נתנה מהונה האישי סכום שהיה שווה היום ל-70,000 יורו, וכמה אינדיאנים ילידי אמריקה שלחו כסף ודגנים (במעשה של נדיבות אשר זכור באירלנד עד היום). למרות זאת היה היקף הבעיה כזה, שצדקה כשלעצמה לא יכלה לפתור אותו.

מוזר ככל שיישמע, גם בעת הרעב המשיך יצוא היבולים מאירלנד, יבולים שיכולים היו להציל את חייהם של רעבים רבים. יש האומרים כי יצוא זה שמר על כמה מן האחוזות במצב כלכלי טוב, וכך נמנעו פינוים של הדיירים ומותם ברעב והתמוטטות אגודות הצדקה שחשבונותיהן שולמו על ידי אחוזות אלו. ביל טען שאם ימשיך הייצוא, ניתן יהיה להרוויח כסף, עמו ניתן לייבא דגן הודי זול על מנת להאכיל את הרעבים. ראסל, לעומתו, המשיך בייצוא, אך הפסיק את ייבוא הדגן מהודו.

 

 

כימשון תפוחי האדמה שב כמה פעמים לאירלנד, במיוחד בשנים 1872 ו-1879. מספר אנשים מתו, אך לא בהיקף של שנות הארבעים. ייתכן שניתן לייחס זאת לידע חקלאי שהביא להגבלת תפוצת המחלה, אך גם לסיבות נוספות: הרכבת אפשרה שינוע מהיר יותר של מזון. עלייה בעושר באזורים העירוניים גרמה ליצירת אלטרנטיבות תזונתיות. ב-1870 היה משטר הקרקעות החקלאי יעיל יותר ותלוי פחות בתפוחי האדמה, כמו גם מתקדם יותר ובעל גישה למכונות חקלאיות שלא היו קיימות שלושים שנה קודם לכן.

מדיניות "השוק החופשי" שהייתה פופולארית בשנת 1840 איבדה את חינה בשנת 1870. ולפיכך התערבה הממשלה ביעילות ובמהירות כאשר החל רעב או מחלה ביבולים. חוקים חדשים אפשרו לאירים לרכוש את אדמתם. החוות הקטנות נוהלו טוב יותר מאחוזות הענק שהיו בחובות כרוניים. גם הכנסייה הקתולית הייתה מאורגנת טוב יותר להתמודד עם מצבי חירום מאשר בימי הרעב הגדול.

 

דעות ההיסטוריונים לגבי הטיפול של בריטניה ברעב חלוקות. מצד אחד, יש הטוענים שבריטניה נהגה כמקובל במקרים של רעב באותה תקופה באירופה ושהטיפול של הממשלה ברעב זה לא היה שונה בהרבה מהטיפול במקרי רעב קודמים, הגם שבמונחים מודרניים הוא נחשב מעט מדי ומאוחר מדי. מן העבר השני, ישנם הטוענים שהבריטים ניהלו "השמדת עם" מכוונת, כלומר ניצלו את רעב תפוחי האדמה כדי להפטר מהאוכלוסייה האירית הבלתי רצויה. רובם של ההיסטוריונים גורסים שהמדיניות הבריטית בזמן הרעב, במיוחד תחת שלטונו של הלורד ג'ון ראסל, הייתה מוטעית מיסודה והרת אסון וכי בריטניה יכלה לעשות הרבה יותר כדי להציל את האירים מהרעב.

אחרים טוענים כי התגובה הראשונית של הממשלה הבריטית להופעותיו הראשונות של הרעב הייתה, "ראויה ומוצלחת יחסית"[3]. יתרה מכך, בניגוד למיתוס, "לא היה דבר ייחודי, על פי הסטנדרטים של בריטניה הקדם תעשייתית, ברעב האירי. שיעור המיתות היה שווה לזה שבמשברים אירופיים קודמים, וקרוב לוודאי שווה לזה שאירע באירלנד עצמה ברעב של שנת 1740.

חלק מן החוקרים מאשימים את מדיניות "השוק החופשי" אשר מבחינה אידיאולוגית התנגדה להתערבות המדינה בכלכלה. אחרים טוענים כי הממשלה לא הייתה יעילה, וכי לא היו אמצעי תעבורה טובים מספיק להובלת מזון לאזורים מוכי הרעב.

 

אי אפשר לדעת בדיוק כמה אנשים מתו ברעב. מרשם האוכלוסין טרם החל, ושיטות הרישום של הכנסייה הקתולית שזה עתה נפטרה מן המגבלות שהוטלו עליה, לא היו עדיין משוכללות. רשומות "הכנסייה של אירלנד" נהרסו בשנת 1922 כאשר ה-IRA פוצץ את בניין הרשומות הממשלתי במהלך מלחמת האזרחים האירית (מעשה שעד היום מסמל באירלנד אלימות מזיקה וחסרת תועלת).

היסטוריונים מודרניים מעריכים כי כחצי מיליון אנשים מתו. ההיסטוריונים שקדמו להם העריכו כי מספר המתים נע בין 700,000 למיליון. מעמד אירי שלם, של פועלי החווה האירים, נמחק מעל פני האדמה.

כתוצאה מן הרעב היגרו מאירלנד כמיליון וחצי נפש במשך עשר שנים. ההגירה נמשכה שני דורות והאוכלוסייה של אירלנד, שמ-1800 ועד 1845 גדלה מ-5 מיליונים ליותר מ-8 מיליונים, ירדה בסוף המאה ה-19 ל-4 מיליון בלבד (בכל חישוב שייערך יש לקחת בחשבון כי התת-תזונה גרמה גם לבעיות בפוריות והפחיתה את הפעילות המינית.) [4]. לעומת זאת, התהווה בארצות הברית יישוב של יותר מ-6 מיליונים. בקנדה של יותר ממיליון ובאוסטרליה למעלה מ-150,000. בתוך גלויות אלו התפתחה עד מהרה התנועה של שונאי אנגליה.

אף מפלגה פוליטית אירית לא נוצרה כתוצאה מן הרעב. בין שנות העשרים ושנות הארבעים של המאה התשע-עשרה נשלטה אירלנד בידי מפלגתו של דניאל או'קונל. רק בשנת 1880 תחת צ'ארלס סטיוארט פרנל, כמעט ארבעים שנה לאחר הרעב, הוקמה תנועה לאומית אירית, "התנועה לשלטון עצמי" (Home Rule Party).

התגובה לרעב הייתה מאוחרת אף מחוץ לזרם הפוליטי המרכזי. מרידת "האירים הצעירים" בהנהגת תומאס דייויס בשנת 1848, על אף שהחלה במקביל לרעב, לא הושפעה ממנו. היסטוריונים משערים כי הלם הרעב גרם לשאיפות האיריות הלאומיות להירדם לשנים רבות. במילים אחרות – לאנשים היה אכפת פחות מפוליטיקה.

באופן מוזר המשיכה אירלנד להיצמד לסמלים החיצוניים של השלטון הבריטי. הבוחרים האירים המשיכו להצביע לאחת משתי המפלגות הבריטיות הגדולות, השמרנים או הליברלים, על אף שהליברלים הם ששלטו בעת הרעב. בעת ביקוריה של המלכה ויקטוריה (שאירים בדורות מאוחרים יותר קראו לה "מלכת הרעב") קיבל העם האירי את המלכה בברכה חמה, ואספות פוליטיות המשיכו להסתיים בשירת ההמנון "אל נצור את המלכה".

 

אם האירים על אדמת אירלנד נראו סובלניים לפוליטיקאים הבריטים ולבית המלוכה הבריטי, המהגרים היו סובלניים פחות. מהגרים רבים לאמריקה התחברו במהרה לאגודות רפובליקניות ולארגונים כמו ה"פניאנים" והפכו לקיצוניים יותר מאחיהם שבבית.

ב-1857 נוצרה בפאריס האגודה הסודית של ה"פניאנים" (Fenians – שמם של אנשי מלחמה במיתולוגיה האירית העתיקה). מטרתם של המהפכנים הייתה ליצור תנועה עולמית של אירים על פי המודל היעקוביני מן המהפכה הצרפתית. עד מהרה נוצרו מועדוני "פניאנס" באוסטרליה, דרום אמריקה, קנדה, ובמיוחד בארצות הברית, וכן בערים בבריטניה כלונדון, מנצ'סטר וגלאזגו. [ב-1867 תכננו מנהיגי הפניאנס בארצות הברית, בחבל לנקשייר, ובאירלנד, לתאם מרידה מתוכננת במספר מוקדים. המרידה סוכלה כתוצאה מהלשנה. המרידה המתוכננת הפכה לכמה התפרצויות בלתי משמעותיות, שהסתיימו במעצרם של רוב מנהיגי הפניאנס באירלנד, ובמנצ'סטר. אחד מהם, ריצ'רד ברק, נחבש בכלא בלונדון בנובמבר 1867. אך בעודו ממתין למשפטו נערך ניסיון לחלצו באמצעות פיצוץ תא הכלא בו שהה. בפיצוץ נהרגו שנים עשר אנשים ונפצעו כמאה ועשרים. פעולה זו, בליבה של לונדון, נטעה בלבו של ראש הממשלה הבריטי ויליאם יוארט גלאדסטון, את ההחלטה לפתור את המשבר האירי].

הרעב הפך למצע המרכזי של המהגרים הזועמים. העיתונאי האירי המהגר ג'ון מיטשל כתב:

"האל הכול יכול אכן שלח את הכימשון, אך האנגלים יצרו את הרעב. מיליון וחצי אנשים, נשים וטף, נהרגו באופן זהיר, רוגע ושלו בידי הממשלה האנגלית. הם מתו ברעב בעיצומו של השפע שיצרו במו ידיהם."

ברגשותיהם הפטריוטיים של המהגרים נעזר אמון דה ואלירה, לימים נשיא הרפובליקה האירית, אשר נסע לארצות הברית בשנת 1920 על מנת לאסוף כספים עבור מאבק האירים לעצמאות. מאוחר יותר הנפיק משרד האוצר באירלנד איגרות חוב מיוחדות המיועדות לאירים באמריקה.

 

בשנות התשעים של המאה העשרים ציינה הרפובליקה של אירלנד את יובל מאה וחמישים השנים לרעב הגדול. היה בכך ניגוד למה שאירע ביובל המאה, שלא צוין כמעט בשנות הארבעים. ייתכן שקשה היה לציין את יובל המאה לאירוע כה טראומתי, כאשר ילדים של ניצולי הרעב עדיין היו בחיים ולצידם אף כמה אנשים אשר נולדו בעת הרעב, וייתכן שהיו אלו האירועים באירופה בשנות ה-40 שהאפילו על זכר הרעב. ביובל המאה וחמישים התנצל ראש הממשלה הבריטי טוני בלייר, בשם האומה, הבריטית על פעולת הממשלות הקודמות בעניין זה. עד היובל נערכו מחקרי "רעב" חדשים, וידע חדש רב נרכש על תקופה זו.

לרעב הייתה השפעה גדולה על רגישות האירים לאסונות דומים ברחבי העולם. באופן מסורתי הרפובליקה האירית מוצאת את עצמה בשורה הראשונה של המדינות המסייעות לרעבים ברחבי העולם. אין זה מקרה שהזמר האירי בוב גלדוף הוא שסייע בשנת 1985 לרעבים באתיופיה. לאגודתו, "Live Aid" תרמו יותר אירים מאשר בני כל אומה אחרת. נשיאת אירלנד מרי רובינסון ביקרה ברואנדה על מנת להלחם בהשמדת העם וברעב, והפכה לנציבת האו"ם לזכויות האדם.