אילן רמון בזיכרון הלאומי

09/02/03

לכב'

מוסף הארץ,

מכתבים למערכת,

ארונו של אילן רמון ז"ל ייטמן בחלקת הקבר מול נהלל.  קץ לחלום.  אילן, שהגשים לפני שנות דור כמעט את החלום האנושי לגעת בשמים, הצליח לגעת בחלל ולא חזר.  הישג נדיר לכל הדעות.  זהו סיפור של הצלחה, לא של הקרבה.  לא בטוח שיש מקום לקשור כתר גבורה למעשה, שאילן עצמו עשה גדולים ממנו.  אינני משוכנע במליצות העיתונאיות ש"מותו לא היה לשווא" ואני מעדיף לראות טייסי קרב בדימוס, מסבים לשולחן האוכל עם משפחותיהם, ולא לוקחים חלק בפרוייקט חלל גרנדיוזי, גם אם הוא מרים את מפלס הגאווה הלאומי.  בעת שהמתים מונחים לפנינו והפצעים שותתי דם, לא זה המקום להתחשבן עם פסטיבל התקשורת, שאני מאמין שהיה זר לרוחו של אילן ז"ל.  גם אם אשוכנע, בניגוד לדעת מרבית האמריקאים, בנחיצות פרוייקט החלל המאויש, צר לי על שאנו מתגלים במלוא ההיסטריה שלנו ברגעים אלו.  אנחנו חברה נטולת פרופורציות, והדבר בא לידי ביטוי בכל רגע בדרכה הרת האסון של מעבורת החלל 'קולומביה'.  זה התחיל מהעיסוק התקשורתי המוגזם במסע, והגיע לשיאו לאחר הקץ הטראגי.  מהחטטנות ועד להנצחה.  מחול השדים החל בדחיפת המיקרופון לאביו ההמום של אילן, שזה עתה איבד את עולמו, דרך העלאה לשידור של אחיה של רונה, שקולו בגד בו, ואיש ברדיו לא חשב שראוי להורידו משידור ולשמור על כבודו.  אחר כך התחיל פסטיבל ההנצחה, כשדומה שהגופים והמוסדות מתחרים מי יעשה יותר.  כלי התקשורת מפרטים בדקדוק כל רעיון, גדול מקודמו.  הקשה והמאוס מכול הוא ההידחפות לחיים הפרטיים, האישיים והאינטימיים כל כך של רונה ואילן.  יש כאן אלמנה כואבת, הורים שכולים, ילדים יתומים, ועם ישראל איננו צריך לעסוק בתכניות האישיות של רונה, ובהמשך גם בחיי האהבה של הזוג.

בעניין הזה אני פונה לתקשורת.  את אילן ורונה לא הכרתי.  הוא עושה רושם של איש המעלה, גם רונה איננה מצטיירת כקוטלת קנים.  אני מאמין שעם האבל היא תתמודד ותוכל לו.  היא אישה חזקה.  היא חיה שנים בבסיסי חייל האוויר, מקום בו רואים אדם פוסע מולך על המדרכה, מוביל את ילדיו לפעוטון, ולאחר ארוחת הצהריים מתפרסמים סדרי הלווייתו.  עם משפחה איתנה כשלה היא תתגבר.  רק שמרו עליה.  אל תתנו למדינתנו חסרת האיזון להפוך אותה לסמל.  היא אישה צעירה בעלת חיים משלה.  החברה הישראלית אלופה בלהפקיע אנשים מהפרטיות ולהפוך אותם לנחלת הכלל.  תמי ארד שלמה על כך מחיר יקר.  זהו כמובן לא אותו מקרה, אך רונה צריכה לחיות.  היא זקוקה לנחישות, לאופטימיות, לכוח ולחברים שיהוו חומה בצורה, ובעיקר לכלי תקשורת שיגלו את מידת האיפוק.