איחול "ירוק" לשנה הבאה

בשנה הבאה נשב על המרפסת בכרמל ונצפה אל מפרץ חיפה. נתבונן בשפע הצבעים שמעניק לנו האזור הזה, ההר הירוק כל ימות השנה והכחול הנהדר של הים.  לנגד עינינו ישקף חצי עיגול כחול, זרוע נקודות אדומות של אניות.  הצבעים יבהקו באופן ששכחנו שאפשר בכלל והאוויר יהיה צלול ובהיר.  חד ממש.  עמק זבולון יוריק, השטחים החקלאיים ייראו למרחוק.  כדרכנו להדחיק זיכרונות רעים, לא נזכור שפעם עמדו שם ה"לֶבֶּניוֹת" של בתי הזיקוק.  הן הועתקו למקום אחר, רחוק, פחות נוח, יותר יקר, אבל יותר בטוח.  איך עשו זאת בדיוק?  כמה זה עלה?  אנחנו כרגע בעניין של חלומות… את המתים והחולים זה לבטח לא מעניין.  עוד ניזכר כיצד במשך שנים, התריעו אנשים רבים, כנגד המפגע הזה.  לא רק חובבי טבע, לא רק שוחרי פרחים ודיונות, אלא גם כאילו שמעולם לא התרגשו ממראה של סיס בשמים או צופית המרפרפת בכנפיה.  גם הם לא ידעו את נפשם מרוב חרדה נוכח הרעל הסמיך, השחור הזה.

בקושי נזכור את העשן שהתמר מהארובות המכוערות הללו וזיהם את ריאותיהם של תושבי חיפה וטבעון.  נשתדל להדחיק את שורת השמות ההולכת וגדלה של פגועי זיהום האוויר.  חלקם אינם עוד בינינו, אחרים משתעלים את עצמם למוות.   אך לו היו עושים דור או יותר קודם, את מה שעשו רק עתה.  נתבונן קדימה ונצא לטיול של שבת לאורך יפה נוף.  נשקיף אל הגנים הבהאהים התלויים על צלע ההר ונשפיל מבטנו עד לקוביות האבן הצהבהבות של המושבה הגרמנית.  הגגות האדומים ייבלטו למרחוק, פינה אירופית בלב הלוונט.  העשן השחור והרע, חלקיקי הרעל שנתפסו באובך, כל אלו יהיו הרחק מאחורינו.  תארו לעצמכם, מרחבי הגליל התחתון, גבעות אלונים שפרעם, יתגלו לעינינו לאחר שהגשם הטוב שטף את שרידי הפסולת. לא נאמין שפעם הרעלנו את עצמנו לדעת.

נשוב הביתה וניסע לאורך הכרמל, לכיוון בית אורן, נתבונן מערבה אל הים שחדל להיות אגן ניקוז של שפכינו ועל עמק יזרעאל, שהתגלה בכל יופיו, בזכות האוויר שהפך לנקי כל כך. במגרש החנייה לא יבעירו פחמים ואנו נרד ברגל, בנחל שומריה.  לא נכיר את המקום.  פחי האשפה הענקיים שיוצבו שם, יהיו ההפרעה היחידה בנוף.  נרד בנקיק בו גלשנו בנעורינו, בתנועת הנוער, ולא נכיר את המקום, שבעטיו ניחמנו על תרומתנו לסימון השבילים.  בני הנוער עוד ימשיכו לטייל בו בהמוניהם, אבל יותירו מאחריהם רק את עקבות רגליהם.  לנגד עינינו ייחשפו סלעי הגיר הלבנים, שורשי האלונים, ניחוח אלת המסטיק, יופיו של המורן, והמכתשות שהאבנים קדחו בסלע.  ערימות האשמה, שקיות הניילון, קופסאות השימורים, ניירות הטואלט.  לא יהי להם זכר.  עינינו הספקניות יחפשו פה ושם את קופסאות הפרילי ואת בקבוקי הפלסטיק, אך גם הם לא יהיו שם, כמה מהקפדנים שבינינו ירימו אבן או שתים ויחפשו שם שאריות שהוחבאו, אך לא ימצאו שם אפילו בדל סיגריה.  בשנה הבאה  לא יעשנו בשמורות הטבע, לא ידליקו גפרורים וסכנת הבעירה לא תרחף מעל היער.

נשאיר מאחורינו את פיסת הטבע שחזרה להיות חלקתו הקטנה של אלוהים ונמשיך לטייל, לא הרחק משם, לאורך הקישון.  הנחל המנקז את העמק מערבה אל הים, שם, בגיא הצר לכד ברק בן אבינועם את צבאו של סיסרא.  היה קשה לנו פעם להיזכר בכך כשהיינו ממהרים לאטום את אפינו ולהרחיק מבטנו מהזרם העכור.  משהו ייראה לנו שונה. בלתי מוכר.  צבע המים יהיה כחול, לא יצוף עליהם קצף ובנחירינו לא תכה צחנה.  מוזר, נחל ללא שפכים.  חיש קל נשכח שעורק החיים הזה היה פעם תעלת ביוב ונעסוק בצפרדעים שלאורך המים, בין השיחים נראה אנפות ואפילו סלמנדרה שתבלוט בכתמיה הצהבהבים.  כאשר נגיע לכיוון השפך, לא נאמין, התפוזים הרקובים נעלמו ובמי האפסיים ישתכשכו להם צבי מים.

עוד תראה עוד תראה, כמה טוב יהיה, בשנה בשנה הבאה.