האמיריתיים מתגעגעים לתור הזהב

הגעגוע האמירתי לימי הזוהר של האסלם.

כתב: גילי חסקין

תושבי האמירויות הערביות המיוחדות, מתבוננים בתקווה בעתיד. הביתן שלהם ב'אקספו', המתקיים השנה בדובאי, כולו עתיר חדשנות. גם ב"מסגרת" (Frame), המבנה המונומנטלי שצורתו ח', מוקדש חלק מרכזי  אל העתיד. הם גאים בכך, שתוך שלושה דורות, שעטו מספינת המדבר לספינת החלל, מדליית פנינים, לסחר ביהלומים.

ראו באתר זה :  טיול בדובאי   ;  מבוא לטיול באיחוד האמירויות ;  רב תרבותיות באיחוד האמירויות

יחד עם זאת, הם מרבים להדגיש את שורשיהם, אל המקום מהם באו ואליו הם שייכים. מבין מרכיבי הזהות שלהם: מקומי, פאן ערבי ואסלמי, הם מתחברים במיוחד לזה המוסלמי.

תערוכה מרשימה במוזיאון הלובר שבאבו דאבי, מציגה את קשרי המסחר בין סין למזרח התיכון ואת ההפריה ההדדית בין העולמות, בעיקר את ההשפעה על האומנות. בקניון אבן בטוטא אשר בדובאי, מציגים לראווה את הישגיהם של מדענים מוסלמים מתחומי המתימטיקה, פיסיקה, פילוסופיה, אופטיקה, קרטוגרפיה, ספות ומה לא. בארמון המולדת "קאצר אל ווטן" אשר באבו דהבי, ממחישים למבקרים את פועלם של אנשי שם מוסלמים, שהגיעו להישגים יוצאי דופן ברפואה, דבר שבא לידי ביטוי בתרופות ובסוגים רבים של ניתוחים. גם במוזיאון האסלם שבשארג'ה (Sharja), מציגים לראווה  את תפארת האסלם. בתקופה זו נעשו התפתחויות חשובות, בתחומים כגון האלכימיה, שממנה התפתחה הכימיה המודרנית. אבו ג'עפר מוחמד אל-ח'ואריזמי , שחי במערב אוזבקיסטן של ימינו, חקר את המתימטיקה, גילה את סוד המשוואה הריבועית ואת ספרו הקדיש לאללה –שאחד מכינויו הוא "אל גאבר" – אף שהתבסס גם על יסודות מוקדמים לא מוסלמיים ומכאן השם "אלגברה". המדענים האיסלמיים, שחקרו את הפיסיקה, המציאו את האופטיקה. כך למשל, אבן אל היית'ם ((Ibn al-Haythm, שחי בחילופי המאות ה-10 וה-11.  הוא היה מדען ואיש אשכולות.  המדענים בני הזמן ההוא  כתבו מחקרים באסטרונומיה ובדינמיקה – וכמו כן נתנו דגש רב ליצירת שיטה מדעית מבוססת על ניסוי ותעייה.

תור הזהב של האסלאם הוא כינוי לתקופה שבין המאה ה-8 לספירה ועד למאה ה-14 לספירה, שבה אימפריות מוסלמיות נהנו משגשוג צבאי, עוצמה כלכלית ופריחה תרבותית בתחומים רבים הכוללים את האמנות, האדריכלות, הפילוסופיה, הרפואה, המתמטיקה, האסטרונומיה והפיזיקה. בתקופה זאת פעלו תחת שלטון אסלאמי מספר רב של אנשי אשכולות שנחשבים לענקי התרבות האנושית. שליטים מוסלמים הורו לבנות מוסדות לימוד כגון "בית החוכמה בבגדד", שנבנה על ידי הח'ליף אל-מאמון (786-833 לספירה), שם למדו ועבדו חוקרים ומדענים.  רבים מהם היו מרקע פרסי או נוצרי-מזרחי. בפאס שבמרוקו, נבנתה בשנת 859, אוניברסיטת אל-קרוויין, שהיא הראשונה בעולם. היא משכה אליה גם חכמי דת נוצרים, שבאו ללמוד בה, טרם שנפתחה האוניברסיטה שבבולוניה.

ראו באתר זה: טיול בפאס שבמרוקו

הצבאות הערביים הרעידו את חומות קונסטנטינופוליס ושאפו משהו מניחוח התרבות היוונית-נוצרית. האלגביים מטוניס  כבשו את סיציליה והברברים המוסלמים מצפון אפריקה שהו כ- 750 שנה בספרד. שם פגשו במאגרי היידע הקלאסיים, למדו ושכללו אותם ובעיקר העבירו אותם הלאה. יהודי ספרד השתלבו בפריחה התרבותית הזאת ותרמו לה לא מעט. הן השפיעו עליה והיא השפיעה עליהם, לימים תקרא התקופה הזאת "תור הזהב".

התשוקה הערבית ליידע ומפגשם עם התרבויות החדשות עבורם, הולידו פריחה מדעית ותרבותית. בשנת 750, בקרב טאלאס (Talas) -בקירגיזסטן של ימינו –ניצחו הערבים את הכוח הצבאי ששיגרה שושלת טאנג  הסינית. כדי להוסיף עלבון לביזיון, בסיום הקרב שבו הערבים בעלי מלאכה סיניים, שלימדו אותם את ייצור הנייר, אבק השריפה והמצפן. לאחר שנרגעו רוחות המלחמה, החלו לעבור שיירות סוחרים, בנתיבים שלימים יכונו "דרך המשי", מרומא ועד המחסנים הקיסריים אשר בלויאנג, שלגדת הנהר הצהוב. יחד עם הסחורות עברו גם רעיונות: הבודהיזם הרחיק מערבה עד אפגניסטן, הטאואטיזם הגיע לא הרחק משם. בכיוון השני, עברו נצרות נסטוריאנית, יהדות ואיסלם מזרחה, עד לים סין. הדתות והמדעים הפרו אילו את אילו. לאחר שחצו את החידקל ובהמשך, בעמק האוקסוס (Ōxus), שהפרסים כינו אמו דאריה (Amu Darya), פגשו הערבים את היידע הפרסי המפגש הזה הוליד פרץ של יצירה. מלומדים מוסלמים שקדו על איסוף ותרגום לערבית של כתבי היד החשובים של התרבויות העתיקות (יוון, פרס, הודו וסין).  הם לא הסתפקו בתרגומם לערבית וגם לא בהנחלתם לציבור, אלא  פירשו והרחיבו אותם וכן פיתחו ענפי ידע חדשים כמו הטריגונומטריה. במאות ה-13-14 תיווכו המונגולים בין אוצרות היידע של המזרח לאילו של המערב. בניגוד לתדמית האכזרית, היתה זו תקופת זוהר שכונתה "פקס מונגוליה", היינו "השלום המונגולי". הידע שהגיע מהמזרח הרחוק הביא את התרבות המוסלמית לעוד שיא, עד שהעולם הגלובלי של אז, נקטע באווחת חרב על ידי המגיפה השחורה, שהנוסע הדגול אבן בטוטא, היטב לתאר את נוראותיה.

ראו באתר זה: מסעות אבן בטוטא

מרכז קניות באבו דהבי, המוקדש לזכרו של הנוסע הערבי המהולל, בנוי בהשראה "סרצנית", כפי שכונו המוסלמים באירופה. במרכז זה ישנם ששה אגפים, שכל אחד מהם מוקדש לארץ אחרת. החל מאולם אנדלוסיה, בו ניצבת "מזרקת האריות", המוכרת מארמון אלהמברה, דרך אגפים המוקדשים למצרים, הודו, סין ועוד. באגף המוקדש לתוניסיה, נראית דמותו המעופפת של עבאס אבן פרנאס (Abu al-Qasim Abbas ibn Firnas ibn Wirdas al-Takurini) , שחי בין השנים 887 – 810 לספירה . הוא נולד בספרד וחי בח'ליפות קורדובה . היה מוסלמי רב – פעלים ועסק בתחומים רבים:  ממציא , מהנדס , פיזיקאי , משורר ומוזיקאי . ידוע בעיקר בשל ניסוייו המוקדמים בתחום התעופה.

בארצות ערביות לא מעטות, נעים התושבים בין כמה מעגלים של זהות. הם שואלים את עצמם וחלוקים ביניהם, לגבי מעגלי הזהות הערבית, המוסלמית והמקומית. כך למשל, חכמי הדת המוסלמים, מתנגדים לפאן ערביות, שנוצרה בעיקר על ידי נוצרים כמו נג'יב עזורי וג'ורג' אנטוניוס, ומזכירים את חלקם הגדול של לא ערבים, (טורקים, פרסים, ברברים), בהפצת האיסלם. בהקשר זה ניתן להזכיר את הפילוסוף הצרפתי רנן (Ernest Renan) , שטען כי עם הוא "קבוצת אנשים המנהלת משאל עם תמידי על זהותה". כך למשל, טען הנשיא המצרי ג'מאל עבד אל נאצר, כי הוא מנהיג העולם הערבי ואילו יורשו, אנואר סאדאת, שיצא למסע השלום עם ישראל, הזכיר לבני עמו ולמקטרגיו, כי הוא צאצא של הפרעונים. שליט עיראק סאדאם חוסיין, טען שהוא ממשיכו של צלאח א-דין, אך לחטיבה המובחרת של צבאו קרא על שם המלך הבבלי 'חמורבי' ואת הכור הגרעיני שהקים, כינה על שם האל המסופוטמי תמוז. הטוניסאים רואים בחניבעל הפיניקי את גיבורם הלאומי ואחד מסמלי המדינה הוא האל הכנעני בעל. הסורים רואים את עצמם כממשיכי האשורים והארמים והלבנונים טוענים שהם צאצאי הפניקים.

לאמירתים אין עבר קדום מפואר להתרפק עליו, איין להם את האח'מנים, העילמים המדיים של אירן, לא את העבר הפרתי של טורקמניסטן ולא את השומרים והאכדים של עיראק. לטורקים הייתה בעיה דומה, אך הם בחרו לאמץ כמורשתם את התרבויות העתיקות של אנטוליה. האמירתים לעומת זאת, בחרו בכיוון הפוך – הם מציגים בייתר שאת, את הקשר שלהם דווקא למורשת הקולקטיבית של האומה המוסלמית, המשתרעת ממרוקו ועד אינדונזיה.

להבדיל ממקומות רבים, בהם מדגישים את ההישגים הצבאיים, מודל החיקוי שלהם אינו צלאח א-דין, שהיכה בצלבנים ולא טימור לנג, שהציף את אסיה התיכונה בנהרות של דם ופסלו הזקוף ניצב במרכז טשקנט, בירת אוזבקיסטן. התערוכות שלהם אינן מתגאות בדמויות כמו טארק אבן זיאד, כובש ספרד. הגיבורים שלהם הינם הפיזיקאי אל-ביירוני (Al-Biruni), האופטיקאי אבן אל היית'ם (Ibn al-Haythm), המתמטיקאי אל חוורזמי, הבוטנאי אבן סינא, הפילוסוף אבן רושד, הגיאוגרף אל יאקות, ההיסטוריון אבן ח'לדון, המוזיקאי עומר אל כיאם (Omar Khayyam) ועוד רבים אחרים. מושא הגאווה שלהם הוא אבן  אִבּן רוּשִד , בן המאה ה-12 , היה זה רופא ופילוסוף מוסלמי, אשר השפיע רבות על הפילוסופיה האירופאית בימי הביניים. ידוע בשפות אירופיות בשם 'אברואס' (Averroes)   ומכונה במערב בשם "אבי הרציונל והפרשן".  רושד, יליד קורדובה, היה מעין סוקרטס מוסלמי והשפיע על החשיבה האירופאית ועל הוגים כדוגמת הרמב"ם. האמירתים מנחילים לדור הצעיר מנעד רחב של התרבות המוסלמית ומזכירים למבקרים בארצם, לא רק מדענים והוגי דעות, אלא גם את מסעותיו של סינבנד (Sinbad) הספן וסיפורי אלף לילה ולילה של הח'ליף העבאסי הארון אל רשיד.

סוד הקסם של הפריחה המוסלמית של אותה תקופת זוהר שנקראת בראייה אירופוצנטרית "ימי הביניים" היה בחיבור לאוצרות הידע הפרסיים, הסיניים ובעיקר האירופאים. כאשר המזרח התנתק מאירופה ונשלט על ידי איובים, ממלוכים ועות'מנים, המזרח שקע ובאירופה החל רנסאנס. האמירתים נחושים שלא להפנות את גבם לשום מקום שיכול להועיל להם, הן במשאבים והן ביידע.

ניתן לומר בהכללה גסה, כי האומה הערבית כולה, חשה תיסכול קולקטיבי בין מה שמגיעה לה, לפי ההיסטוריה, לבין ההווה עגום. הפער הזה, הוליד בכמה מקומות ציפיה למשיח וכשהגיע משיח, לא דקדקו בציציותיו. כזה היה ג'מאל עבד אל-נאצר בשנות ה-50 וה-60 של המאה העשרים. כזה היה כוחו של הנפט בשנות ה-70. האמירתים אינם מחפשים עוד אליל שיכזיב. כדי לשוב אל גדולתה עבר, הם מוכנים לעבוד קשה.