איחוד האמירויות הערביות- אוכלוסיה

כתב: גילי חסקין; -1-12-2021

תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה לרוני טיטו על עצותיו.

ראו גם: מבוא לאיחוד האמירויות הערביות;

תולדות איחוד האמירויות הערביות, מהגעת המערב ועד ימינו.

אוכלוסיית איחוד האמירויות הערביות (להלן: אא”ע) מונה כ-9.9 מיליון איש[1]. צפיפות האוכלוסין הממוצעת היא 117 נפשות לקמ"ר. היחס בין מספרי הגברים למספרי הנשים בפדרציה, אינו טבעי: מספר הגברים גדול פי 2.2 (כשברוב קבוצות הגיל מגיע אף ל-2.75) ממספר הנשים[2], משום שמרביתם המוחלטת של העובדים הזרים, הם גברים. זהו הפער השני הגדול ביותר בעולם, לטובת הגברים לעומת נשים (אחרי מדינת קטר)[3].

תוחלת חיים: 79. מקום 63 בעולם [לשם השוואה: בישראל 81.27 לגברים ו-84.58 לנשים).

שיעור יודעי קרוא וכתוב: 93.8%. (ישראל: 97.6%)

מרבית האוכלוסייה מרוכזת בצפון-מזרח, בחצי האי מונסאדאם (Musandam). 85% מהתושבים חיים בשלוש האמירויות הגדולות: אבו דאבי, דובאי ושארג'ה.

88% מהתושבים חיים בערים[5]. עיר הבירה- אבו דאבי – 1.483 מיליון. ערים גדולות אחרות: שארג'ה – 1.685 מיליון; דובאי 2.878 מיליון.

שיעור הילודה השנתי באא”ע נחשב נמוך ביחס למדינות ערב, הנמוך ביותר באזור המפרץ. שיעור הגידול באוכלוסיה  ועומד על 0.62% בשנה. (מקום 149 בעולם).[4]. בישראל 1.8%.

שיעור תמותת התינוקות:  בסטנדרטים מערביים – 5 מתים על כל אלף לידות.

שיעור הגירושים בחברה האמירתית גבוה מאד. למעלה מ-40%. יתכן שהדבר נובע מכך, שפערי השכר בין המגדרים, הולכים ומצטמצמים והנשים אינן חוששות להישאר לבדן. מספר מקרי הגירושים בשנת 2018, הגיע ל-4,510 מקרים. (עליה לעומת 4,400 מקרים ב-2,017). 44/9%  מהם באבו דהבי.החברה באא”ע נתחלקת לשתי קבוצות עיקריות: האזרחים והעובדים הזרים. על פי נתוני האו”ם והבנק העולמי[6], 11.6% מהאוכלוסייה הם אזרחים אמירתיים-ערבים בני המקום, בעוד כ-88% הם עובדים זרים מלאומים ומוצאים שונים ומגוונים מכל רחבי העולם[7].

שירות צבאי

שירות בצבא הוא חובה לגברים בגילאי 18-30. ניתן להתנדב לשירות, החל מגיל 17. אורך השירות נקבע לפי ההשכלה. אורך תקופת השירות הוא 24 חודשים, אך בוגרי תיכון מחוייבים לשרת בצבא רק 16 חודשים. נשים יכולות להתנדב לשירות של 9 חודשים, ללא קשר להשכלתן.

האזרחים:

רוב אזרחי הפדרציה הם ערבים מוסלמים סונים, אשר מקורם בשבטים נודדים שהיגרו לאזור. מרביתם מנג'ד שבערב הסעודית ומיעוטם מאירן. האוכלוסייה נחלקת לנוודים ולתושבי קבע. הרגלי הנדידה והמרעה של הנוודים, אשר הושפעו מתנאי הקרקע והאקלים, הגדירו את המרחב של השבט ('דירה'). ה'דירה' של שבטי האזור, נועדה באופן מעשי, להשיג שליטה על מקורות מחייה ולמנוע ניצול יתר של משאבים אלה[8] בהקשר הרחב יותר, שימשה ה'דירה', בסיס טריטוריאלי לישויות הפוליטיות, אשר התאחדו והרכיבו בשנת 1971, את מדינת אא"ע. האוכלוסייה המיושבת התמקמה בכפרים ובערים, לרוב באזורי נאות מדבר ועל קו החוף. תחומי העיסוק בפנים היבשה בעבר היו מרעה, חקלאות ומסחר יבשתי[9].

האמריתים שימרו את המסורות השבטיות של אדיבות ואירוח, כעקרונות מנחים, לצד מבנה חברתי מאוד הירארכי. כתוצאה מכך, נדמה לעיתים, שמעסיקים מקרב מעמד האזרחים, נוהגים בהתנשאות או פטרונות כלפי העובדים הזרים. אבל פעמים רבות, הדבר נובע מכך, שאלו הקודים מהעולם השבטי, שבו לשיח' או למשפחות אצולה כוח רב וראש המשפחה הוא גם זה שמקבל את ההחלטות הסופיות[10].

למרות שהאוכלוסייה באא"ע אינה עוד נוודית, הרבה מהאזרחים מקושרים למסגרות השבטיות. יש בפדרציה ששה שבטים עיקריים. החשוב שבהם הוא שבט באני יאס (Bani Yas), שהוא למעשה קונפדרציה של תריסר שבטים. משבט באני יאס יצאו שתי משפחות של חוגי השלטון: אל-בו פלאח (Al Bu Fala) שבאבו דאבי ואל בו פלאדה (Al Bu Falah) שבדובאי. שבטים חשובים אחרים, הם מאנאסיר (Manasir), שיש להם הסתעפויות בקטר ובערב הסעודית; קוואסים (Qawasim), שענפיה שולטים בשארג'ה ובראס אל-ח'ימה. שבט אל עלי (Al Ali) של אל-קוואין, שרקויין (Sharqiyin) בפוג'יירה ואל נעים (Al Nuaim) בעג'מן. כל השבטים הללו הם סונים.

מסים: אזרחי המדינה פטורים מתשלום עבור מים, חשמל וגז. הם אינם משלמים מס פדרלי. שיעור מס ההכנסה נקבע על ידי כל אמירות בנפרד. מס הכנסה נגבה רק החל מהכנסות גבוהות.

החינוך מסובסד, שירותי הבריאות ומחירי הדלק. אפשרות לצאת לפנסיה החל מגיל 49.

אזרח אמירתי בעל יכולת השתכרות מועטת, מקבל מהמדינה 700,000 דירהאם כמענק נישואים ו-1,300,000 לבניית דירה. עמיתי רוני טיטו מעיר, שמסיבה זו, בנסיעות מחוץ לדובאי, לשארג׳ה, פוג׳יירה, עג׳מן וראס אל חיימה נראות שכונות מגורים, רחוק ממרכז העיר, כשהן בעלות אופי ארכיטקטוני זהה . אלו הן שכונות שנבנות בעבור האמירתים, שלא מעוניינים להשקיע בביתם, מעבר לתרומה מהמדינה.

ניתן לחלק את קבוצת האזרחים בצורה הבאה ועל פי סדר החשיבות:

1. אזרחים מבני משפחות השליטים של אא”ע. אלו תופסים את עמדות המפתח בפוליטיקה, בצבא ובמנהל הבכיר של פדרציה- בעיקר מאבו דאבי.
2. אזרחים מקרב משפחות סוחרים, בעיקר פרסים, אך גם ערבים, שנמצאים בפדרציה, עוד קודם הקמתה וקשורים בכלכלה החופשית בעיקר מדובאי ואבו דאבי.
3. אזרחים ממוצא ערבי, ממעמד הביניים. בדרך כלל מרקע שאינו שבטי-נוודי, אך ממשפחות שחיו באזור קודם הקמת הפדרציה- נמצאים בכל האמירויות.
4. אזרחים ממעמד הביניים – ערבים שיעים או אפריקנים, שהיו בפדרציה ערב הקמתה- בעיקר באבו דאבי ובדובאי.
5. אזרחים ממעמד נמוך בדרך כלל, משפחות בדואיות, שלא לקחו חלק בתהליכי השגשוג, כיוון שהיו נוודים למחצה, עד שלב מאוחר יחסית אחרי הקמתה של הפדרציה- בעיקר באמירויות הקטנות.

משרד התרבות האמירתי, מהווה חלק חשוב מאוד ביצירת שיח חברתי משותף וערבות הדדית בין כלל הקבוצות המרכיבות את הפדרציה. זו הסיבה, שהפדרציה משקיעה בעשורים האחרונים, סכומי עתק בהדגשת התרבות המקומית באמצעות פסטיבלים, מיצגים, מוזיאונים, לצד יצירת תנאים לאושר חברתי וערכים של משפחה וקהילה כמו גם הכנסת היבטים של ערכים משותפים, לתוך תכניות הלימודים. מבחינה זו, המגמה של יצירת קהילה עם ערבות הדדית, על בסיס תרבות משותפת, החליפה את התמיכה הכלכלית הנדיבה של הפדרציה באזרחים, על מנת ליצור זיקה ונאמנות לשליטים.

העובדים הזרים

בפדרציה חיה אוכלוסייה מלאומים ומוצאים שונים ומגוונים.

חלוקה אתנית (נתונים מ-2015) – 11.6%  ערבים אזרחי האמירויות, 59.4% הם דרום אסייתיים  (הודו, פקיסטן, בנגל דש) [11].; 10.2% הם מצרים; 6.1% הם פיליפיניים. כ-9% הם אירופאים (כולל מעל ל-100 אלף בריטים)[12]. הייתר מאוסטרליה, צפון אמריקה, ומרכז ודרום אמריקה, ס"ה מהווים האירופאים כחצי מיליון מהאוכלוסייה[13]. שאר האוכלוסייה, הם ערבים ממדינות אחרות (ובפרט מצריים, פלסטיניים ועומאניים)[14]  ואיראנים. רובם הגיעו כעובדים זרים לאמירויות, עם תחילת שגשוג תעשיית הנפט, מאז שנות ה-60. קושי רב קיים על אלה המנסים להתאזרח באא”ע, למי שאין קשר דם, או קרובי משפחה כלשהם בפדרציה, ומשום כך התאזרחות ניתנת תחת נסיבות מיוחדות בלבד.

הצורך בכוח אדם זר רב, נובע מהשאיפה לפיתוח ולגיוון כלכלי משמעותי, שיבטיחו רווחה כלכלית, גם בעידן שלאחר השימוש ב"זהב השחור", כמקור אנרגיה עיקרי. אולם העובדים הזרים הפכו לאתגר זהותי, כלכלי ולאומי עבור הפדרציה ובעקבות כך, יצרה אא"ע, מדיניות קשוחה, לגבי היכולת להפוך לאזרח מלא בפדרציה.

ילד שנולד לעובדים זרים, אינו מקבל אזרחות. ילדיו של גבר אמירתי, שנישא לזרה, יקבלו אזרחות, אך האשה לא. ילדי אזרחית אמירתית וגבר זר, לא יקבלו אזרחות.

ניתן לחלק את אוכלוסיית הזרים לכמה קבוצות:

1. זרים המייצגים חברות בינלאומיות ומשתכרים בסכומים גבוהים במיוחד- בעיקר מערביים.
2. ערבים שעברו לפדרציה בשנות השישים והשבעים, על רקע התעשרות הפדרציה ותופסים עמדות מפתח במגזר העסקי.
3. משפחות ואנשי עסקים ממוצא לא ערבי, שפועלות בפדרציה כבר משנות השבעים- בעיקר מהודו.
4. מעמד ביניים של מורים, עובדים טכניים ואנשי מכירות- בעיקר ממדינות ערביות כמו מצרים, ירדן ופלסטינים.
5. . עובדים זרים לא משכילים, המועסקים במלונות, בניקיון, בשדות הנפט ועוד. אלו מגיעים בעיקר ממדינות מזרח אסיה.

בשלב זה, מרבית העובדים הזרים מתגוררים באזורים של אבו דאבי ודובאי ופועלים במגזר העסקי, בעוד המגזר המנהלי הבכיר נשמר בידי האזרחים. שאר האמירויות נחשבות עדיין לפחות בינלאומיות ומפותחות ולכן יש בהן פחות זרים. אם כי, בשנים האחרונות ישנה מגמה של זרים, לעבור גם אליהן[15].

העובדים הזרים הם יותר מ-95% מכוח העבודה הפרטי בפדרציה. הם עובדים בשכר נמוך ביותר (יחסית לשכר האזרחים, אך עדיין גבוה מאד לשכר בארצות מהן הם מגיעים), בבנייה, או כמשרתים. לא מעט עובדים הם קורבנות של סחר בבני אדם, או עבודות כפייה. על פי דיווחי ארגוני זכויות האדם, עובדים אלה נתונים למגוון הפרות של זכויות אדם. במספר מקרים, שולם להם שכר נמוך ממה שהובטח, או הוחרמו דרכוניהם. פעולות אלה מנוגדות לחוק האמירויות, אך הן נפוצות ואין כמעט אכיפה נגד המעסיקים. עובדים רבים מגיעים מהודו וסובלים מתנאי עבודה קשים. הקונסוליה ההודית בדובאי, חיברה דו"ח המפרט את הבעיות בהן עלולים להיתקל מהגרים מהודו באא”ע, כגון עיכובים בתשלומי שכר, שינויים בחוזה העבודה, שעות עבודה מופרזות ומגורים צפופים.

הדת

ראו באתר זה: תולדות מזרח ערב תחת שלטון האסלם. ראו גם: האסלאם.

האסלאם היא דת הפדרציה הרשמית של אא”ע הערבית. נכון לסוף שנות האלפיים, 76% מתושבי אא”ע הם מוסלמים (מתוכם 97% הם סונים ו-3% הם שיעים)[16]. 12% הם נוצרים, 6% בני דת ההינדואיזם, 2% בודהיסטים, ו-2% הם אחרים (זורואסטרים, סיקים, יהודים). בני המיעוטים מדתות שהתפצלו מהאסלאם, כמו הדרוזים ובני הדת הבהאית, נספרים כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית. על פי החוק בכל האמירויות, לנשים מוסלמיות אסור להינשא לגברים לא-מוסלמים [17].

אחד המאפיינים הבולטים של אא”ע, הוא שאלו אמירויות אסלאמיות דתיות, ובכולן מקפידים על חוקי השריעה. האסכולה המשפטית הנפוצה היא המאליכית[18].

[באסלאם הסוני. קיימת מחלוקת בין "בעלי הדעה" ('אהל אל-ראי'), שהשאירו פתח רחב לשימוש בשיקול הדעת העצמאי ועשו שימוש נרחב ב"קיאס" (ניתוח שכלי של הטקסטים, השוואה והסקת מסקנות עצמאיות), ואילו "בעלי המסורת" (אהל אל-חדית'), העדיפו את הדבקות בטקסטים המקוריים, הקוראן והחדית'[19]].

לייתר דיוק, שתי המשפחות החשובות: נהיאן מאבו ד'אבי ומכתום מדובאי, שייכות לאסלאם הסוני המאלכי[20]. פרופ' עזי רבי מעיר, שיש ביניהם גם לא מעט שאפיעים. בפוג'יירה נפוצה האסכולה השאפעית[21] (השאפעית והמאלכית הן שתי אסכולות, שידועות יחסית ביכולת ההתמתנות וההליכה לדרך האמצע). בשארג'ה וראס אלח'ימה נפוץ המדהב החנבלי, שהוא קיצוני הרבה יותר (נפוץ בסעודיה)[22]. האסכולה החנפית[23] קובעת ביחס לקהילה הענקית של עובדים שיובאו מפקיסטן.

אבו דאבי, דובאי ושראג'ה נחשבות למתירניות יחסית עבור האוכלוסייה הזרה בשטחן, לעומת יתר האמירויות המקפידות לשמור באופן אדוק יותר על הלכות הדת.  אולם, ד"ר מורן זגה מבהירה כי גם בהן שוררת גישת האסלאם המתון[24].

רב תרבותיות

הזרים עוסקים כמעט בכל סוגי המשרות, למעט משרות בכירות בממשל ובגופי הביטחון, ומשפיעים על הצביון החברתי והתרבותי של הפדרציה[25].

הנוכחות המסיבית של זרים, מעוררת לעתים חששות, לגבי שמירת זהותה התרבותית של אא"ע. כך למשל, 30% מהגברים נישאים לנשים זרות, רובן מתת הייבשת ההודית, כייוון שהמוהר שעליהם לשלם עבורן, נמוך יותר מזה של נשים ערביות. לא פעם, משמשות כמחנכות, אימהות ואומנות שאינן ערביות, דבר המעורר חשש, שאף נידון בעיתונות המקומית, לגבי זהותם הערבית של הילדים. יחד עם זאת, ההתייחסות ל"בעיית הזהות" לא מתקרבת בחומרתה, לזו המדוברת ונכתבת באירופה.

יש להזכיר, כי באירופה ובמדינות שונות במזרח התיכון, עולה הסוגיה הדמוגרפית על סדר היום הציבורי, נוכח גלי ההגירה האחרונים. הציבור כבר מורגל לשמוע מושגים כמו "מכסות מהגרים" ולצפות בתקשורת בגרפים ובדיאגרמות, המחלקים את המהגרים לקטגוריות שונות, על פי דת, לאום, יבשת ועוד. המתח שמייצר הנושא ברחבי המדינות הקולטות, ברורים למדי, אף אם לא קיים ״איום דמוגרפי״ ממשי. כך, מחאות רבות מתייחסות אל השינוי הדמוגרפי כ"איום תרבותי" ובשיח הציבורי כבר מוצגים נתוני פשיעה ושינויים באורח החיים במקומות שבהם מתגוררים המהגרים.

לאור זאת, סיפורה של אא"ע, ששיעור אזרחי הלאום שלהן אינו עולה על 16% מכלל תושביהן, מעניין במיוחד. ככלל, זרים השוהים באמירויות, שלא למטרות תיירות, מחויבים באשרת עבודה או לימודים. לכל אחד מהם יש פטרון מקומי (בן/בת הלאום) האחראי על הבאתו, העסקתו וגירושו במידת הצורך. פירושו של דבר הוא, כי אין במדינות הללו תושבים חסרי תעסוקה וכי מהגרים נתונים לשליטתם המלאה של פטרוניהם המקומיים – מצב שמוביל לא אחת לפגיעה בזכויותיהם.

מספרם הגדול של תושבי החוץ, משפיע באופן ניכר על החיים והתרבות באא”ע. התייר הממוצע יוכל להבחין בנקל בין אזורי המחייה של תושבי חוץ, לבין אלו של המקומיים; הבדלים בסגנון הבנייה, תנאי המחיה, סגנון הלבוש ואף בעצם נוכחות האנשים ברחובות. אחת מההשפעות התרבותיות הבולטות של מגוון המוצאים מתבטאת בשלל השפות המדוברות, ובצורך ליצור שפת תקשורת אחת באנגלית.

דובאי ניצבת בראש הדירוג העולמי, עם מגוון הלאומים החיים בה[26]. היחס החריג בין גודל האוכלוסייה המקומית, לגודל האוכלוסייה הזרה, מאתגר לכאורה את זהותם התרבותית של המקומיים, אולם שיחות שקיימה החוקרת מורן זגה, עם מקומיים וזרים, בביקורייה במדינות הללו, העלו תשובות מורכבות. התחוור לה, כי ההפרדה בין המקומיים לתושבי החוץ, אינה ניכרת בהכרח במרחב הפיזי, שהרי כולם נפגשים במסגדים, בקניונים ובעמדות השירות השונות. הבידול בין הקבוצות, מיוצר במקום זאת במישור התודעתי. המעמד הגבוה של בני הלאום, האמירתים, מבחין אותם מזולתם. הם מייחסים תכונות כמו הכנסת אורחים ונדיבות למוצאם המשותף, ולבושם המסורתי ומנהגיהם הייחודיים, המקנים עבורם תחושת סולידריות קהילתית.

אא”ע, באופן בולט יותר משכנותיה, מאמצת מוטיבים רב-תרבותיים. דוגמא מובהקת לכך היא "הכפר הגלובלי"[27], המציג את המגוון העשיר של התרבויות בפדרציה ובעולם. הפדרציה מתאפיינת בפתיחות תיירותית, בחופש דת (ברחבי הפדרציה פזורות עשרות כנסיות) ואף בגישה ליברלית בבתי הספר המעורבים. אולם האמירתים גם נהנים באופן פעיל, מהעושר התרבותי אליו הם נחשפים במגרשם הביתי. הם אימצו טעמים תרבותיים מגוונים ממדינות המוצא של המהגרים החיים בפדרציה: קולנוע הודי, מאכלים אסייתיים ולבנטיניים, תחביבי ספורט כגון הקריקט, שהפך לספורט פופולרי בפדרציה,ומתעניינים באקטואליה המגיעה ממדינות המוצא של תושבי החוץ.

בתשובה לשאלות של מורן זגה, נטו תושבי אא"ע נטו להשיב, כי הסולידריות ביניהם כה עמוקה, עד שאינה מושפעת מגורמים חיצוניים, וודאי שלא ממספר הזרים החיים לצדם. על אף שעמדותיהם בנושא מורכבות, ניכרת מגמה כללית של סובלנות תרבותית, תוך שמירה על סולידריות קהילתית מקומית חזקה. נראה כי המושגים הנוגעים ל״מאזן דמוגרפי״ ולאיום תרבותי שונים לחלוטין בחלק זה של העולם.

הערות

[1] מתוך אתר The World Factbook -CIA

[2] https://www.statista.com/statistics/976236/uae-population-by-gender/

[3] Sex ratio". The World Factbook

[4] The World Bank, World Development Indicators.

[5] "Table 3.10 Urbanization". World Development Indicators

[6] UN Data, United Arab Emirates; World Bank Data, United Arab Emirates.

[7]  "UAE Population Statistics".

[8] Richard Schofield, Territorial Foundations of the Gulf States, UCL Press Ltd, London, 1994, p. 97

[9] Rosemarie Said Zahlan, The Origins of the United Arab Emirates: A Political and Social History of the Trucial States, London: The Macmillan Press Ltd, 1978, p. 4

[10] יוסי מן, משרד התיירות, "איחוד האמירויות , עשה ואל תעשה", משרד התיירות, י"א חשון תשפ"א | 29 אוקטובר 2020 (להלן: עשה ואל תעשה)..

[11]  "Indians, Pakistanis make up 23% of Dubai, Sharjah, Ajman population". gulfnews.com.

[12]  Whittell, Giles (15 במרץ 2010). "British pair face jail for kissing in Dubai restaurant". The Times

[13] Sambidge, Andy (7 באוקטובר 2009). "UAE population hits 6m, Emiratis make up 16.5%". ArabianBusiness.com.

Mcintosh, Lindsay (16 ביוני 2008). "Terror red alert for 100,000 British expats in Dubai". The Scotsman..

[14]  "United Arab Emirates". CIA World Factbook.

[15] יוסי מן,  משרד התיירות, "איחוד האמירויות , עשה ואל תעשה", משרד התיירות, י"א חשון תשפ"א | 29 אוקטובר            2020 (להלן: עשה ואל תעשה).

[16]  "United Arab Emirates International Religious Freedom Report, Bureau of Democracy, Human Rights, and Labor (2009)". U.S. Department of State.

[17]

"United Arab Emirates International Religious Freedom Report, Bureau of Democracy, Human Rights, and Labor (2009)". U.S. Department of State

[18]  האסכולה המאלכית היא האסכולה השלישית בגודלה, והיא מבוססת על עבודתו ההלכתית של האימאם מאלכ בן אנס אשר פעל במאה ה-8 במדינה. הפוסקים המאלכים נבדלים מפוסקי האסכולות האחרות בשימוש הנרחב שהם עושים בנוהגים של ערים וקהילות שונות כמקור לפסיקה

[19] כאהן, קלוד. האסלאם – מלידתו עד תחילת האימפריה העות'מאנית תל אביב: דביר, 1995. עמ' 110-111

[20] תודה לאבי סופר על הערתו

[21]הזרם השאפעי  נוטה ל"בעלי המסורת" ומסתייגת מהשימוש בשכל, אך נודעת בשימוש פשרות הלכתיות רבות

[22] האסכולה החנבלית (הנהוגה בסעודיה) המחמירה והקיצונית ביותר. נוהגת על פי "בעלי המסורת" בלבד ומתנגדת בכל תוקף להפעלת שקול דעת בפסיקת ההלכה. עוסקת רבות בתאולוגיה, ובעלת השפעה רבה בתחום זה על התאולוגיה הסונית עד ימינו

[23] האסכולה שמאמצת במידה הרבה ביותר את החשיבה השכלית העצמאית. נחשבת למתונה ומתקדמת יותר ביחס לאחרות, אך מאמצת מספר תפיסות מחמירות בתחום הנישואין. באסכולה השאפעית מגבילים את השימוש בהיקש ובשיקול הדעת רק לנושאים אשר החדית' לא מתייחסת אליהם. עמדות אלו הופכות את האסכולה לשמרנית יותר משאר האסכולת, אך היא עדיין מצליחה להשתמש בחדית'ים כדי להתאים ואף לבטל פסיקות קוראניות ישנות למציאות משתנה. נכון לכתיבת שורות אלו, זוהי האסכולה הרחבה ביותר באסלאם הסוני (Roy, Jackson. Fifty Key Figures in Islam. Routledge: New York, 2016. Page 26.).

[24] מורן זגה, ישראל ואיחוד האמירויות הערביות, עמ' 59

[25] מורן זגה, "מי (לא) מפחד מהמאזן הדמוגרפי?," הפורום לחשיבה אזורית, 20 בפברואר 2017 .

[26] https://www.uae- embassy.org/sites/default/files/pdf/UAE_MinistryofLabour_National_Report_to_UN.pdf

[27] https://globalvillage.ae/en/