אידיאולוגיות סביב הכנרת – טיול בין אלומות לפוריה

טיול בעקבות ההתיישבות הציונית בבקעת כנרות

כתב: גילי חסקין; 2014; הגהה: 29-03-24

"היו לילות, אני אותם זוכרת,
אני אותם עד סוף ימי אשא,
במשעולים בין דגניה לכינרת,
עמדה עגלת חיי העמוסה".

מלים: יעקב אורלנד.

לחן: מרדכי זעירא.

הרבה כתרים נקשרו לה, לכנרת. ספק אם יש אזור בארץ שנשזרו בו כל כך הרבה רומנטיקה, אידיאולוגיה, שירה, כאב  וכמובן גם ייצר. הכנרת יכולה לספק רקע לאין ספור סיורים: בקע הירדן, מצב המים, עולם החי והצומח, אתרים ארכיאולוגיים, אתרים נוצריים ופעילות צלבנית. אך דומה שאין עוד נושא מסעיר כמו המעקב אחרי האידיאולוגיות, והיצירות שפרחו לחופיה.

לכנרת נתייחד מקום חשוב בשירה, בספרות ובאמנות של ארץ ישראל. שירים רבים נכתבו על הכנרת, רובם הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות העברית בארץ. יעקב פיכמן כתב את "על שפת ים כנרת", צבי בן יוסף כתב את "יש לי כנרת", אלכסנדר פן כתב את "כנרת כנרת", ויעקב אורלנד כתב את "היו לילות", יעקב שרת כתב את "כנרת אחרת", ומרדכי הוניג כתב את "קסם על ים כנרת", שזכה לאין ספור ביצועים קוליים. וכמובן, יותר מכולם, רחל בלושטיין, המוכרת כ"רחל המשוררת", שאהבה את הכנרת וחיה ממש על שפת האגם, וגם קבורה בבית העלמין של קבוצת כנרת.

  לייתר הסיורים בארץ 

סרטון  – טיול בעקבות אידאולוגיות ההתיישבות סביב הכנרת

מסלול הטיול

תחנה מס' 1 – מצפה הוד

נתחיל את הסיור בתצפית ליד צומת אלומות – מצפה הוד-  נתבונן מזרחה (גם אם נגד השמש) וננסה להבין מדוע הכנרת זכתה לכמות כה גדולה של תיאורים רומנטיים. האם היא באמת כה יפה? לו היינו מעתיקים אותה מכאן ומסירים מעליה את האסוציאציות ההיסטוריות. האם גם אז היתה מעוררת כל כך?

אחת התשובות נמצאת בתיאורו השנון ולדעתי גם אובייקטיבי, של מרק טויין, בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש", שם תיאר את הכנרתף  כ"ארץ שממון, חוסר תוחלת ושברון לב". כנראה שלרומנטיזציה של הכנרת היה מניע אידיאולוגי, התיישבותי ואפילו פוליטי. מימי חסקין, התייחסה לנושא הזה, בעבודת הדוקטורט שלה "מוטיב הכוח בספרות העליה השניה". שם היא מוכיחה שתיאוריה של הכנרת כיפה, היא חלק מהבנייה של התנועה הציונית, שבקשה כך לנכס לעצמה את כנרת.

ראו באתר זה: השגבת הכנרת

נסייר באתר ההנצחה של ביתניה עילית, שם נעשה ניסיון ההתיישבות הראשון של תנועת 'השומר הצעיר' בארץ ישראל. הוא קרוי כך משום שהוקם מעל החווה החקלאית ביתניה, בעמק הירדן (שנקראה מאז, "ביתניה תחתית"). בא' באלול תר"פ (15 באוגוסט 1920) התיישבה על הרכס מעל חוות ביתניה שנוסדה על ידי יק"א, ב-1913. היתה זו קבוצה של בוגרי תנועת השומר הצעיר מאנשי העלייה השלישית, ששהתה לפני כן במושבה בית-גן הסמוכה (כיום חלק מיבנאל). בין מקימי הקבוצה בלטו דוד הורוביץ, זאב בלוך, בנימין דרור, הצייר אריה אלואיל ומאיר יערי, בעתיד מראשי 'השומר הצעיר' ומפלגת מפ"ם, שהצטרף לקבוצה עם עלייתה על הקרקע  המחנה, כלל צריף אחד וכמה אוהלים, ולא אחת ישנו חברי הקבוצה תחת כיפת השמים.

ראו באתר זה: העלייה השלישית. מאיר יערי

אנשי ביתניה עילית נודעו בפעילות האינטלקטואלית והחברתית שלהם. בלילות היו מתכנסים לשירה ולריקודים בסגנון חסידי, לקריאת ספרים ולשיחות ממושכות. הדיונים נסבו על נושאים מהספרות וההגות האירופית בת התקופה, בהם כתבי דוסטוייבסקי, ניטשה, פרויד, שלמה וינינגר ומרטין בובר. חברי הקבוצה ביקשו להיות קהילה שתשמש מופת לחברה המגשימה את חזון התנועה, ולשם כך חתרו להיטהרות והתחדשות באמצעות עבודה, אהבה וחרות. בשונה מקבוצות אחרות, דוגמת דגניה, התארגנה ביתניה עילית כחברה חופשית, ללא כללים ומוסדות. בשיחות הארוכות נוצרו מתחים בין השאיפה לחרות הפרט ושמירה על ייחודו, לבין הדרישה לשתף את הכלל בכל הסודות במעין וידוי. נוסף לכך היחס המספרי – ארבע בחורות ומעל עשרים בחורים – שגרם למתח מיני בין החברים‏‏. המתחים עוררו תסיסה ומשברים חברתיים, חלק מהחברים לא עמדו בלחץ ועזבו את הקבוצה ואחד מה- – ארנסט  פולק – אף התאבד.

ראו גם: מאה שנה לביתניה.

לאחר פירוק הקבוצה, הנציחו חבריה את חוויותיהם בקובץ "קהילתנו" שערך נתן ביסטריצקי (אגמון) ב-1922‏‏ (אם כי נכתב מעט מאוחר יותר, במחנה שומריה). מחזהו של יהושע סובול – "ליל העשרים" – מבוסס על האירועים, השיחות והווידויים שתוארו בקובץ זה, ודן באמצעותם בסוגיות הערכיות שעמדו בבסיס ההתיישבות החלוצית בארץ. ההווי המיוחד, השיחות עד אור הבוקר וההתחבטויות האידיאולוגיות, יצרו לביתניה עילית דימוי אגדי, היו שכינו אותה "קן הנשרים" ורבים רואים בה גורם מעצב שהשפיע במידה רבה על אופיים של קיבוצי 'השומר הצעיר'.

נדון בקומונה של מאיר יערי, בבגידה באב המייסד ובאידיאולוגיה של העלייה השלישית, שאתגרו גם את קודמיהם בני העלייה השנייה. בשנת 1964, שנת היובל של התנועה, נחנך במקום אתר הנצחה ובו מבנה דמוי אוהל ותצפית נוף רחבה לעבר עמק הירדן, הכנרת, הגלעד, רמת הגולן והחרמון. בתוך האהל חקוקים שמותיהם של 73 הקיבוצים של הקיבוץ הארצי שהיו קיימים בשנה ההיא.

ראו באתר זה: פרשת ביתניה עילית

זה המקום לצפות מטה ולספר את סיפורה של ביתניה תחתית, שהיתה חוה חקלאית ותחנת ניסיונות (כיום נטושה). ביתניה תחתית הוקמה על ידי יק"א בשנת 1913, במטרה לטפח עצי פרי וירקות מסוגים שונים ולבדוק אם זנים אלה ניתנים לגידול באדמות מושבות הגליל התחתון. החווה נקראה על שם ביתן המלך , הנזכר בתנ"ך ולכבודו של הברון רוטשילד. "וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל-הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד-קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ" (אסתר, א', 5).

הקמת ביתניה קשורה גם בשאיפות יק"א, שהמושבות תהיינה רווחיות, או לפחות תשאנה את עצמן. נערכו ניסיונות בירקות: ארטישוק, אספרגוס ועגבניות. ניסו גם "תאני חווה" – בננות. יחסי העבודה בין המנהל לפועלים היו תקינים, עד שפרץ סכסוך על רקע דיבור בשפה העברית. אחד הפועלים קרע בזעם את טפסי החשבונות, שהיו מודפסים בשפה הצרפתית. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, התמעט מספר הפועלים בביתניה תחתית ועבודות רבות הוזנחו. הפועלים שנשארו, גויסו בחלקם לעבודות כפיה של הצבא העותמני. בתום מלחמת העולם הראשונה, חזרה החווה לתפקד, והיתה לחוות הניסויים היחידה בארץ. ב-1922 היו במקום כ-30 פועלים. בסוף שנות ה-20 בוטלה החווה, ואדמתה נמסרה לישובים הסמוכים.

תחנה מס' 2. מושבת כנרת

משם נרד למושבה כנרת, שנוסדה בשנת 1908. אדמותיה נרכשו על ידי חיים קלווריסקי, מנהל חוות יק"א בגליל ויושבה על ידי שמונה איש, שגרו בצריף צמוד לחוות כנרת. בגלל בעיות כלכליות, פיזרה יק"א את המתיישבים, להוציא אחד, דוד יזרעאלי, והעלתה במקומם מתיישבים חדשים, חלקם מפועלי העליה השניה. כל איכר קיבל 250 דונם, שטח גדול יחסית, שתוכנן לגידולי בעל. השטח פוצל למספר חלקות, בגלל שוני בטיב הקרקע. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, גייסו הגברים לעבודות כפייה, הצבא העות'מני  בזז את המושבה, וארבה כילה את שדותיה. אחר המלחמה החל עידן חדש: החלו לשאוב מים מהכנרת, והמעבר לגידולי שלחין ומטעים ביסס את האיכרים. בראשית, היו במושבה שמונה בתים בלבד, משום שהמושבה נועדה להתפרנס מפלחה והיה צורך להקצות חלקות אדמה גדולות לכול מתיישב. לכל בית חצר-משק מוקפת חומה. בסוף מלחמת העולם השנייה, הוקמה שכונה ראשונה ללא-חקלאים, ובשנות ה- 50 נפרץ המבנה הראשוני החקלאי ונבנו שכונות חדשות במעלה ההר.

נעסוק גם ברכישת הקרקעות על ידי חיים קלווריסקי ונדון במקומו המיוחד של חבל הגליל הפראי יחסית, בתודעת האיכרים, כמו הפועלים.

נ

לך לאורך הרחוב הראשי של המושבה, שהיה בשעתו גם הרחוב היחידי. נעצור מול קברו של החובש אוהב האדם, יעקב חפץ, מול בית כבשנה ויזרעאלי. נבקר בבית טריידל, שנבנה עבור יוסף טריידל, המודד של חברת פיק"א, שעבר ברחבי הארץ ומדד חלקות אדמה. מכיוון שלא היה כסף כדי לשלם לו וקרקע דווקא היה, הוא קיבל אדמה מעבר לחומה שהקיפה את המושבה, שם בנה לו בית, שנחשב לאחד המודרניים בארץ ישראל של אז. בין האורחים שפקדו את הבית היו הברון רוטשילד, ארתור רופין, יוסף קלאוזנר ויעקב פיכמן בשירו "אגדה", דימה את הבית לארמון. נספר את סיפורם של השומרים שלנו באסם, ביניהם יוסף טרומפלדור. מספרים שכאן פגש את שרה צ'יזיק והלהיב אותה לצאת להגת תל חי.

.ראו באתר זה: המושבה כנרת

נפנה בצומת ימינה, ונעצור ב"גן רחל", שם נטע בן ציון ישראלי את ה"אימהות", היינו חוטרי התמרים שהביא מעירק ב-1933.

תחנה מס' 3 – חצר כנרת

נמשיך לחצר כנרת, שהיתה בית היוצר של חלוצי העלייה השנייה. סיפורה של חצר כינרת, הוא במדה רבה סיפורו של זרם הפועלים בעליה השנייה, סיפורו של ברל כצנלסון ובעיקר סיפורו של ארתור רופין, מייסד "המשרד הארץ-ישראלי".

בקונגרס הציוני השמיני, שנערך באוגוסט 1907 בהאג, בירת הולנד (ובעת שרופין שהה ביפו), הוחלט כי יש לייסד בארץ נציגות ציונית ארץ-ישראלית  כדי לקדם את המעשה הציוני בארץ-ישראל. ארתור רופין, שהיה אישיות בלתי-ידועה עד אז בתנועה הציונית, נשלח על-ידי ראשיה, בקיץ 1907, לארץ-ישראל, כדי לסקור את הארץ ולהציע תוכנית יישובית מפורטת, שתהלום את אמצעיה של התנועה. ההתיישבות בהתאם לשיטת הברון ויק"א – לא תאמה את אמצעיה של התנועה הציונית, ומעל לכל, לא הצמיח תוצאות הראויות לחיקוי. רופין כינה את הלך-הרוח ששרר במושבות העלייה הראשונה "הזדקנות בטרם עת". לאור המצב, קבע רופין שהקושי העיקרי ביישוב ארץ-ישראל נעוץ דווקא בגורם האנושי: הפיכת יהודים עירוניים למעמד חקלאי. הפתרון היישובי הראשון שהציע היה ייסוד חוות-הכשרה לפועלים, כדי ללמדם עבודה חקלאית, להרגילם לתנאי הארץ, ולהעמיד לרשותם הון יסודי קטן. שיצטבר מרווחי החווה, למען יוכלו לייסד משק חקלאי חדש בכוחות עצמם. תוכניתו של רופין ענתה, לכאורה, על כל השאלות שעמדו בפני המתיישב החדש בארץ-ישראל, והתחשבה בעובדה שחלק ניכר מהמתיישבים הפוטנציאליים היו חסרי-כל.

החווה המיועדת היתה מענה לצורכיהם של פועלי העלייה השנייה, שההתמודדות על מקום עבודה, מתוך התחרות עם הפועל הערבי במושבות, היתה עבורם קושי חמור. בסיוון תרס"ח (1908) עלתה קבוצה קטנה של פועלים ובראשם המנהל יעקב ברמן, לאדמות דלייקה-אוּם-ג'וּני והקימה את הישוב הראשון של תנועת הפועלים (ושל התנועה הצינית) – כנרת. החיים בחוות כנרת לוּוּ תהפוכות. תחלופה גדולה של פועלים, הפסדים כספיים ניכרים, התנגשויות המלוות בתגרות-דמים עם ערביי הסביבה וסכסוכים קשים בין הפועלים להנהלה – כל אלה לא מנעו בעד רופין מלראות כמה עובדות בעלות חשיבות ראשונה במעלה, לתכנון התיישבות בארץ: לא ניתן לצבור רווחים בשנים הראשונות של יישוב חקלאי, שכן חוות-לימוד אינה יכולה לצבור רווחים בכל מקרה; אך ההישג שבעיצוב פועל חקלאי בעל ניסיון, הינו בעל ערך יישובי בפני עצמו. נוסף על כך, פועלי העלייה השנייה, מתקשים לקבל את מרותו של מנהל ומבקשים להוכיח את עצמאותם ויוזמתם; משק חקלאי באזור יישובי חדש, מהווה גורם ממריץ לייסוד יישובים חקלאיים נוספים בסביבה. ביגוד למבקריו הרבים, בעיקר בקרב מנהיגי התנועה בחוץ-לארץ, עמד רופין על חשיבותה של כנרת ועל העיקרון, שאין ערוך לחשיבותו בתכנון ההתיישבות בארץ-ישראל: יש לנהל את ההתיישבות, לא מתוך אמות-מידה של סוחר מצד אחד ולא מתוך אמות המדה של פילנטרופ מצד שני, אלא מתוך אמת-המידה של טובת הלאום.

בכנרת אירע לראשונה 'נס העלייה השנייה': המפגש בין היהודי הגרמני, שעדיין אינו דובר עברית, דוקטור למשפטים ומומחה לכלכלה. עם הצעירים, היחפנים, התוססים לפי מיטב המסורת הרוסית, הוליד שיתוף-פעולה מיוחד, שבו נשוּא-הפנים, מכיר בעולים כנזר ההתיישבות. רופין עצמו היטיב לנסח את הכרתו זו: "בלעדי הפועלים מתה ההתיישבות, ועמם קמה לתחייה". הוא קבע את הכלל היישובי, כי יש צורך בשוויון מלא בין המיישבים המממנים לבין המתיישבים, וכלל זה סלל את הדרך ליצירה החשובה – דגניה. לאור קשייה המנהליים והכספיים של כנרת, הציעו הפועלים, עוד בקיץ 1909, כי ייטלו חלקת אדמה על אחריותם וינהלוה ניהול עצמאי על חשבון התנועה הציונית. בדצמבר 1909, לאחר שקיבל את אישור הקק"ל, מסר רופין לרשות הפועלים את אדמת הקרן הלאומית (אום-ג'וּני), כלי-עבודה, זרעים ומשכורת חודשית קבועה, והם נתנו בתמורה את כוחם ונכונותם. היה זה ניסיון נועז ראשון להעמיד לרשות הפועלים את כל האמצעים הדרושים, בלא השגחה מתמדת ובלא כל ערבות כספית, ולהטיל עליהם את האחריות לרכוש האומה.

ניתן לומר שהחצר, היתה האבניים עליה נוצרה קבוצת דגניה ובהמשך הרעיון הקיבוצי כולו.

חוות כנרת היתה זירת הפגישה ההיסטורית בין רחל המשוררת, כשעוד נקראה "רחל הפועלת", לזלמן רובשוב, לימים שז"ר. הוא תיאר את דמותה במכתבו לארתור רופין והיא כתבה ב"פגישה חצי פגישה".

"פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…

וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר

מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.

אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –

הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.

וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן

לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!"

נספר גם את סיפורה של חוות הפועלות, שלימים התפרסמה בשם "חוות העלמות". היתה זו חוות הכשרה לצעירות, שיסדה חנה מייזל ב-1911, בימי העליה השניה. מייזל שאפה רצתה להכשיר נשים לעבודה בגן הירק, בלול, ברפת ובמחלבה. "מטרתי, להכין פועלות חקלאיות מאומנות, ומתיישבות חקלאיות לדוגמה, נשים שתעזורנה לבעליהן האיכרים, תקשורנה אותם לקרקע". ארתור רופין נענה לאתגר. בחצר-כנרת הקצו לחנה ולשש התלמידות הראשונות, שני חדרים וחלקת קרקע קטנה. בתקופה הראשונה היו חנה והבנות כפופות להנהלת החצר, אולם כעבור שנה, הוכרה עצמאותן. מספר התלמידות גדל ל-15-14 והן גידלו בעצמן ירקות, הובילו אותם בעגלות לשוק בטבריה, לחיפה וגם לדמשק ברכבת. גם במשק בית ובמטבח קיבלו הבנות הכשרה. בין אילו שהכשירו עצמן בחווה היו גם: רחל המשוררת, לאה מירון, שרה מלכין רחל כצנלסון (שז"ר) ואחרות, שהפכו מנהיגות בתנועת הפועלות בארץ. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקימה חנה מייזל את ביה"ס החקלאי לצעירות בנהלל, על אותם יסודות חינוכים.

במסגרת שיפוץ חצר-כנרת, חודש "בית העלמות" וקיימת בו תערוכת צילומים יפה. משם נמשיך לתל בית ירח, הלוא הוא חרבת כרך, עליו כתבה רחל "מה ירבו פרחים בחורף על הכרך", ולא "על הקרח" כפי שכתוב במקומות שונים….

ראו באתר זה: חוות כנרת

תחנה מס' 4 – קבוצת כנרת

נמשיך לקבוצת כנרת, שראשיתו בחצר כנרת, בתקופת העלייה השנייה.

קבוצה עבדה בחוות כנרת, ו'השלישייה' התגוררה בבית המוטורים , שם עבדו בפרויקט שיתופי נפרד מהחווה. לאחר סכסוך עם מנ האגרונום משה ברמן, עזבה השלישייה את כנרת. תחילה פנו לסג’רה ומסחה ואף ניסו לעלות להתיישבות בכפר אוריה. בעקבות פנייתו של ארתור רופין, חזרו ישראלי וחבריו לכנרת וייסדו את קבוצת כנרת.

את שנות מלחמת העולם הראשונה, עברו החברים בחצר כנרת. בתום המלחמה יצאו רובם למשימות חדשות ובחצר נשארו רק שניים: חיה ישראלי ובנציון ישראלי. קבוצת וילנה, צעירים מאנשי העליה השלישית, הגיעה למקום ושיקמה את הקבוצה. בשנת 1929 עלו להתיישבות בנקודת הקבע, על הגבעה.

נראה את בית הדאר, עליו כתבה נעמי שמר את שירה "הדאר בא היום". נלך לצד שלושת הבתים הראשונים, כולל את בית משפחת שפרירי, שנבנה לכבוד הוריה של רבקה שפרירי, אמה של נעמי שמר. על הבית הזה כתבה נעמי שמר "כשאמא באה הנה, יפה וצעירה". ניתן לבקר במוזיאון כנרת, אותו תחזק במשך שנים, יעקב מלמד ז"ל, חבר כנרת.

זה המקום להשמיע את שירה המצמרר ביותר, בביצועו של דני וסלי, "אנחנו שנינו מאותו הכפר".

נספר את סיפור חייה ויצירתה של נעמי שמר. נדון גם באופן בו רתמה את יצירתה לדעותיה הפוליטיות, שבמהלך השנים , הלכו והקצינו ימינה.

ראו באתר זה:  על נעמי שמר: ראו מאמרי : אנחנו שנינו מאותו הכפר.

תחנה מס' 5 – קברו של יוסף זלצמן

נרד לקברו של יוסף זלצמן, ההרוג הראשון של קבוצת כנרת, שנרצח כאן ממש ב-24 בנומבר 1913, יומיים לאחר שנרצח משה ברסקי, ההרוג הראשון של דגניה. .

ראו באתר זה: קברו של יוסף זלצמן

תחנה מס' 6 – מטע בן ציון

ונמשיך אל מטע בנציון, שנועד להנציח את מפעלו רב השנים של בנציון ישראלי, שחלם "לתמר את הארץ", מבצע שהמשיך לאחר מותו, על ידי חברו, יאני אבידב מנהלל.

ראו באתר זה: הבאת התמרים לארץ ישראל.

תחנה מס' 7 – חורשת האקליפטוס

נרד אל חורשת האקליפטוס, המתוארת בשיר, אל בית המוטור, תחנת שאיבה היסטורית של מים מהירדן, מצויה בסמוך לכניסה לקיבוץ כנרת ועל יד אתר הטבילה של הנוצרים – ירדנית. את בית המוטורים, בנה האגרונום משה ברמן, מנהל חצר כנרת, בתקופת העליה השניה. ברמן החליט שניתן להשקות את השדות במי הירדן. הביא משאבה ומוטור שהופעל באמצעות פחם. נבנה מכון שאיבה שכונה "בית המוטורים". בבית גם גרו קבוצות קטנות של חלוצים, שעיבדו חלקות של ירקות ליד הבניין. הראשונים היו אנשי "שלישיית היחד": בנציון ישראלי, מאיר רוטברג ונוח נפתולסקי וכן ברל כצנלסון ויצחק טבנקין. במקום היה פרדס הדרים שנקרא "פרדס התימנים": בשנות מלחמת העולם הראשונה, ב-1915, הוקמה לידו שכונה לתימני כנרת.

נבנו בה עשר בקתות והתימנים קיבלו אדמה לעבד והשתמשו במים שנשאבו. הרב דוד בן ישראל צאירי, התגורר בקומה העליונה של המבנה ותאר במכתביו את התנאים הקשים. נספר את סיפורם העצוב של התימנים, שהובאו על ידי שמואל יבניאלי, כדי להתחרות עם הפועל הערבי על כיבוש העבודה. אך למרות האינטרס המשותף, נפערה תהום תרבותית, חברתית ואידיאולוגית בין שתי הקבוצות, שיחד עם התחרות על משאבים של מים וקרקע, הובילה לגירושם של התימנים לכפר מרמורק, שליד רחובות והותירה בקרבם פצע פעור. הפרשה נחשפה לציבור בזכות מאבקו העיקש של עמירם אידלמן, בן נאמן של כינרת, שהכריח את החברים להתמודד עם החלקים הפחות הרואים של עברם.

נמשיך אל קבר הפרדה בובה, שנתנה למאיר שלו את השראתו לדמות הפרד זיצר, בספר 'רומן רוסי, של מאיר שלו..

תחנה מס' 8 – בית העלמין של כנרת

נמשיך משם אל בית הקברות של כנרת, שם החלו לקבור ב-1911, בתקופת העליה השניה. הוא משמש כבית קברות של המושבה כנרת, של קבוצת כנרת, ההסתדרות, ואבות תנועת העבודה. קבורים בו גם התימנים, שניסו להיאחז באדמת כנרת, בני משובות יהודה שנמלטו מכאן מאימת העות'מנים במלחמת העולם הראשונה, חיילים שנהרגו בקרב על עמק הירדן ועוד. אנשי רוח ובעלי שם נחים את מנוחתם האחרונה לצד עובדי אדמה. יש כאן תינוקות לצד כאלה שנפטרו בשיבה טובה ואחרים שמתו צעירים- חלקם התאבדו לאחר שתש כוחם מן הקושי, אחרים מתו באסונות שונים ומשונים. העיטורים על המצבות והכיתוב מלמדים על חייו של הנפטר. במקרים רבים, סידור הקברים ומיקומם, מצביע על הקשרים בין האנשים. לעתים, שכנות מקרית מצביעה על קשר מעניין בין הקבורים, או בין הנושאים בהם עסקו. מהכתוב על המצבות, אפשר ללמוד על סיבות המוות באותה עת: מחלות, רעב, התאבדות, טביעה, תאונות מיוחדות כמו בעיטת פרידה והתנפלות שודדים. יתכן כי קבורתו של התעשיין יוסף שידלובסקי , אחיו של החלוץ אהרון שידלובסקי, היא שהעניקה למאיר שלו את ההשראה לבית הקברות הממוסחר שבספרו 'רומן רוסי'.

עליזה שידלובסקי,  אמרה על בית הקברות בכנרת, ביום השלושים לפטירתו של ברל כצנלסון,: "אינני יודעת מדוע בחרו במקום זה דווקא, שהוא סלעי מאד, במדרון וכריית קבר בו כרוכה בעמל רב. קשה מאד הטיפול בתל, קשה לגדל בין סלעיו עץ ופרח. במשך שנים לא יכולנו להשלים עם הבחירה הזאת, שנים חשבנו, שאולי עוד נעביר את בית הקברות למקום אחר. בשנים הראשונות לחיינו בארץ, כאשר אהבתנו לאדמה ולצמח היתה רעננה וחריפה כל כך, היה בצורך הזה, שבית הקברות יהיה קרוב לישוב, ושאדמתו תהיה נכונה לגידול עץ וצמח, משום פיוס עם המוות ושילובו בתוך החי המתחדש מסביב. מאידך היתה הרגשה שבעזיבת בית הקברות הישן יש כעין ניתוק קשר בין חיינו, לבין שוכניו. כאילו אנו עוקרים אותם מתוכנו ללא שיור… כך נמשכו ההיסוסים, עד יום מותה של רחל. כאשר בא בנציון אלי ובפיו הבשורה העגומה, עמדה בפנינו השאלה: היכן ייכרה קברה? צוואתה היתה ברורה: בית קברות זה על הכרך הוא שקשור בחייה ומשולב בשיריה."

הקבר המפורסם ביותר כאן הוא של רחל המשוררת ולצידו מונח ספר שיריה. סמוך אליה שוכן לעד נוח נפתולסקי, לא ממש לצדה. אולי כדי להזכיר שלא תמך בה בשעתה הקשה. לא רחוק מהם טמונים ברל כצנלסון, בנציון ישראלי, חיה ישראלי ואהרן שידלובסקי. פינה מיוחדת בבית הקברות מוקדשת לשמואל יבנאלי ולתימני כנרת שחיו באזור. קברי השומרים הם מצבה בלבד. העצמות הועברו מכאן  לבית הקברות של השומר בכפר גלעדי. כאן נקברו ישראל רוברשטיין, שנהרג מבעיטה של פרדה, ישראל גלעדי מנהיג "הקבוצה התיישבותית" ב'השומר', שמת ממחלה והוא בן 31. כמו כן, נקבר כאן  יצחק טורנר ששמו קשור לרעיון 'כיבוש המרעה', שהיה אחד מפירות החזון, באידיאולוגיה של תנועת הפועלים בתחילת דרכה ובראשם הארגון החשאי 'בר-גיורא'.

המשוררת נעמי שמר, בת קבוצת כנרת, בקשה לפני מותה להיטמן בבית קברות זה, הגם שעשתה בחייה תפנית אידיאולוגית חריפה והפנתה את גבה לאידיאולוגיה שבית הקברות הזה מייצג.

נבקר בקבריהם  של המשוררת אלישבע ביחובסקי, של ברל כצנלסון, שאול מאירוב אביגור ונראה את הדקל שפל הצמרת, עליו כתבה רחל, בשירה "שם הרי גולן".

בסמוך לבית הקברות בכנרת נמצא גן תמרים, שניטע לזכרה של המשוררת רחל. בנציון ישראלי הוא שהחליט להנציח את רחל בנטיעת תמרים, על שם עץ התמר עליו כתבה בשירה: "דקל שפל צמרת...". מטרתו של ישראלי היתה להחזיר לארץ את התמר, אחד משבעת המינים. גן התמרים אמור היה לאקלם את החוטרים ולהפיץ אותם בין המגדלים. ליד הגן, לרגלי עץ תמר, מצויה אבן לזכרה של רחל, עליה חרוט: "שם על חוף הים יש דקל שפל צמרת".

תחנה מס' 9 – הר כנרת 

אם יוותר הזמן, נשוב לכיוון צומת אלומות ואחרי שנעבור את המושבה כנרת, נפנה בדרך עפר ימינה, עד למצפה שנקרא על שמו של חתן פרס ישראל, איש העלייה השלישית, שמואל סטולר.  מולו שלט המנציח את ניסיון ההתיישבות ב"הר כנרת". לאחר נסיעה קצרה נגיע אל המעיין, שנקרא גם 'עין קדש'.

בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת ניסו להקים פה את "הר כנרת". ניסיון התיישבותי נוסף של בני העלייה השלישית. אבל החברים, עולים חדשים מוילנא וקובנא, לא החזיקו מעמד: שטחי החקלאות היו קטנים, מי המעיין היו מלוחים והקדחת השתוללה. בסוף שנות העשרים נעשה כאן ניסיון התיישבות נוסף: קבוצה של טבעונים, שהתגוררו בתוך מערות שחפרו לעצמם, נמנעו מליטול תרופות וחלו בקדחת. אבל גם הטבעונים נכנעו לטבע. צמחי הקנה חזרו לכסות את כל השטח שמסביב למעיין. עד שבתחילת שנות התשעים, הגיעו למקום פועלי קק"ל ויצרו מעיין מסודר ובו סדרה של תעלות מים, גשרונים ושולחנות פיקניק.

ראו באתר זה: הר כנרת

תחנה מס' 10 – אחוזת פורייה

משם נצא אל פוריה, ונמשיך אל אחוזת פוריה, שם נספר את סיפורן של האחוזות וחלקן ברכישת גאולת האדמה. הנסיעה לכיוון “יער שוויץ", השם ניתן על שום המוצא של התורמים, שמימנו את עבודות הייעור, דרכי הגישה והמתקנים. הנטיעות התחילו למעשה בשנת 1927 על-ידי הבריטים. המטרה, למנוע סחף אדמה אל  טבריה ששרועה למרגלות ההר, לא הושגה. בשנת 1934 ניתכו על האזור 29 מ"מ גשם בחצי שעה – שבר ענן אופייני למקום – ומפולת הבוץ גלשה מטה לטבריה, וקברה למעלה מעשרים אנשים. הפרש הגובה בין יער שוויץ לטבריה הוא 300 עד 400 מטרים. הטעות העיקרית של הבריטים הייתה נטיעת אקליפטוסים. העצים האלה, נשברו, התמוטטו ולא מילאו את תפקידם. בשנות ה-60 התחילה קק"ל בנטיעות של טטרקלינס, עצי שיטה ובהמשך גם שיזף, חרוב ואלה אטלנטית, שמאפיינים חורש ים תיכוני טבעי. עד שיעמיקו שורש, מקבלים העצים הצעירים עוגנים, רשתות ואמצעי קיבוע אחרים.

נראה את שרידי האחוזה. ראשיתה של תנועת האחוזות בארצות הברית. ראשיתה ברעיונו של ברנרד רוזנבלט (מזכיר הכבוד של הפדרציה הציונית של ארצות הברית), שהציע, לארגן טיפוס חדש של חברת קרקעות ופיתוח קרקעות בארץ ישראל, חברה שתעסוק בעיירה הקטנה וגם בעיר, וכן בהתפתחות התעשייתית, וזאת כמובן, נוסף לפיתוח ה'אחוזות' החקלאיות. החברה החליטה לכנות את המקום בשם "פוריה", שמשמעותו: מלא פרי. המקום נבחר בגלל מחיר הקרקע הנמוך יחסית, הנוף, האקלים הממוזג יחסית לעמק הירדן וכמות משקעים גדולה יחסית בלעמק הירדן. רעיון ה"אחוזה", נוסה הלכה למעשה כבר במגדל, אבל ה"אחוזה", הראשונה, הלכה למעשה, היתה חוות פוריה. הקרקע נקנתה ב-1910, במאי 1911 החלו בעבודה ועד שנת 1915, נטעו בה 2500 דונם של שקדים, זיתים ומעט ענבים למאכל.

עוד על האחוזות, ראו באתר זה: תולדות כרכור.

ביוני 1911 התחילה העבודה במקום שכללה: ניקוי השטח, בניית הבתים הראשונים, הקמת מכלאות לבהמות ונטיעת עצי שקדים וזיתים. העבודה בוצעה על ידי פועלים יהודים וערבים תחת ניהולו של מנהל העבודה אליהו איזראעליט ובפיקוחו של שמעון גולדמן. החל מקיץ 1911 הוקמה האחוזה שבה מבנים למגורי משפחות גולדמן ואיזראעליט וכן שני מבנים נוספים למגורים של פועלי החווה. מסביב לחצר הגדולה הוקמה חומה ודירות נוספות של שני חדרים עבור הפועלים, נבנו בחלק הפנימי של החומה. כמו כן הוקמו במקום: מטבח וחדר אוכל, רפתות ומחסנים. לעיבוד השטחים נדרשו פועלים רבים, וכבר בשנתיים הראשונות עבדו בה חמישים פועלים. הפועלים היו אנשי העלייה השנייה, עולים מתימן, בני "היישוב הישן" וכן פועלים ערבים.

באמצע שנת 1915 הגיעה אחוזת פוריה לשיא פריחתה, וניטעו בה 2,200 דונם של שקדים וזיתים. הקמת האחוזה יצרה חידוש בנוף הגליל התחתון המזרחי, הן מהבחינה הגאוגרפית והן מההיבט הלאומי. אולם המציאות המרה ניפצה לרסיסים את חלומם הציוני.המטעים הרכים נתקפו במזיקים,מחלות ונחילי ארבה קטלנים שגרמו לנזקים כבדים וללא תקנה. בנוסף לכך,מלחמת העולם הראשונה שפרצה ב-1914 הפכה את החיים של המתיישבים לבלתי נסבלים.המצב גרם לנטישה כללית ורובם חזרו לאמריקה וכך ב-1929 בא אל קיצו חלום "חוות פוריה" ורק שרידי בתי הבזלת השחורים(בתמונה) ושלדי המחסנים נשארו לעדות עד היום.