אחוזת ברין במגד

כתב גילי חסקין, 23-11-2020

תודה לעפר רגב, לגדעון ביגר, לזאב ברין (הנכד) ולאיתי בחור על הערותיהם.

נבקר במקום במסגרת סיורנו ב"פרדס חנה".

ראו באתר זה: סיור בפרדס חנה וסביבתה.

בכניסה לפרדס חנה, מכיוון צומת חנה, נוסעים בכביש 650 (דרך פיק"א). לאורך הדרך נטועות שדרות ברושים, שבעבר תחמו פרדסים, שרובם נעקרו. במרחק 750 מ' ממסעף שמורת אלון, מסתעפת ימינה דרך קצרה לשטח גן האירועים "אגדת דשא". האחוזה הוקמה בשנת 1929, על ידי ד"ר זאב (וולף) ברין (Bruenn, Wilhelm) בכספי משקיעים יהודים. הוא היה רופא, חקלאי, ואיש עסקים (נדל"ן), חדור אמונה ציונית.

נולד ב־1884 במלוסלב, פּוֹזְנַן (פולין) לאברהם ברין (בן רבי יוסף נתן) וברטה לבית פלאטו. למד בגימנסיה בפוזן ואחר כך לימודי ‏רפואה, ארבע שנים בברלין ושנה בפרייבורג, שם סיים ב־1908. היה פעיל ב-‏KJV‏ (התאחדות סטודנטים ציונים) בגרמניה. התקבל לשרות כרופא באנייה השטה לאורך חופי אפריקה, שם רכב ניסיון  באזור הטרופי והתמחה בטיפולים בחולי מלריה לכל דרגותיה.

בשנת 1910 ביקר בארץ. הוא היה חלק מקבוצה של חמישה צעירים משכילים, שבאו ארצה כתיירים, בספינה המלכותית שהובילה את הנסיך הגרמני וילהלם (בנם של וילהלם השני ואוגוסטה ויקטוריה), לחנוכת מתחם אוגוסטה ויקטוריה בירושלים. כחלק מהסיור, הם הגיעו לזכרון יעקב. ישראל פיינברג, ששהה באותו זמן בבית המלון בזיכרון, הזמין אותם לבקר בחדרה,  שהיתה ידועה כקן-מלריה מובהק מראשיתה, ובזמן ההוא כבר ציינו קברים רבים בחדרה ובזכרון יעקב את עקבות פעולתה[1]. הד"ר הלל יפה בזכרון יעקב, שרכש לו ניסיון רב בענף זה, עשה רבות במלחמה נגד המחלה באזור זכרון יעקב (בעיקר בחדרה ובעתלית), וביחוד בטיפול בחולים, שהובאו לבית החולים שניהל בזכרון יעקב, מטעם הבארון בנימין רוטשילד. בחדרה כבר היו אז יערות אקליפטוס שנטע הבארון לכמה, שנים קודם לכן, לשם יבוש שתי הביצות הגדולות ביותר, "איבקטס" ו"רושרשי[2]", אך הד"ר ברין גילה עוד כמה ביצות קטנות, שלמרות קוטן שטחן, מהוות אף הן סבנה לתושבי חדרה, שכן הרופא והאפידימיולוג רונלד-רוס (Ronald Ross) גילה כבר בשנים 1900-1899, כי לא מי הביצות כשלעצמם גורמים את המלריה, אלא היתוש אנופלס החי ומתרבה עליהם, ויתוש ממאיר זה מתרבה גם בביצות קטנות ביותר[3].

באותו הזמן היו בחדרה כ-160 נפשות, משפחות איכרים ופועלים ביחד. רוב הבניינים היו בלתי-גמורים, כי בעליהם נטשו אותם ונמלטו למקומות אחרים בארץ מפני הקדחת הצהובה, והמעטים שנשארו במקום לא יכלו לשאת בעול הוצאות הצבור ולהוציא כספים להבראת המקום ולשיפור תנאי חייהם לחיזוק ההתגוננות מפני המחלה, ואפילו הספקת מים היגיינית לא יכלו להתקין לעצמם ואת מי השתיה שאבו בחבית מתוך באר פתוחה – דבר שהגביר את התחלואה[4]. ד"ר ברין החליט לחקור את ‏גורמי המלריה במקום ולחפש דרכים לביעורה וקיץ של אותה שנה נשאר לנהל את שירותי ‏הרפואה במקום[5]. הוא בנה בית לצורך תחנת חקירת בעיות המלריה, במסגרת "קרן שטראוס", שבשנת 1924 , הוסב על ידי קופת חולים, לבית חולים , שהכיל 20 מיטות. כמו כן, לקח ברין על עצמו, את הקמת בית הכנסת הגדול , שהיה מבנה יפה ורחב ידיים.  אהרון פלדמן עבר הדני, מציין בספרו "חדרה: תרנ"א-תשי"א 1891–1951: שישים שנות קורותיה", כי ניתן לחלק את תולדות המושבה לשנים, כשקוו פרשת המים בין שני הפרקים, הוא עבודתו של זאב ברין  בסוף 1910 נשלח לארבעה חודשי השתלמות במכון למחלות טרופיות  בהמבורג, על חשבון תחנת הניסויים של אהרון אהרנסון. בשובו לארץ ישראל הביא אתו מעבדה למחקר המלריה ‏ופתח, בבית פרטי, תחנת עזרה ארעית, ובה ארבע מיטות[6].

באותו זמן שאף ד"ר הלל יפה למצוא חיסון למלריה. הוא שיתף את אהרון אהרנסון ברעיונותיו. השנים החלו לתכנן פרויקט משותף וחיפשו מימון להקמת מעבדה לחקר המלריה בעתית. אהרונסון ביקש מד"ר יפה לכתוב מאמר מדעי המפרט את נתוני המחקר שלו ותוצאותיהם, לצורך גיוס הכסף. בעזרת מחקריו של יפה, קיבל אהרונסון תרומה מהנדבן נתן שטראוס מארה"ב[7], שתרם גם להקמת מרפאות "בתי הדסה" בארץ. אחרי קבלת התרומה, מחק אהרונסון את שמו של ד"ר יפה מהמחקרים שמסר לידיו ואלו התפרסמו כמחקריו שלו, בגיליון 97 של עיתון "הצפירה" ובגיליון ה-28 למאי 1912 של הביטאון Echo-Sioniste-Auroe. חיים וייצמן התלהב מאד מהחקרים הללו וד"ר יפה כתב מכתב נזעם לעורכי העיתונים ולראשי יק"א וזעם על התרמית[8].

בנסיבות אלו לא היה מקום לעבודת משותפת של האישים. נתן שטראוס שביקר בארץ ב-1912, ייסד ביפו את תחנת הבריאות העברית[9]. מטרותיה היתה טיפול בחולים, מחקר וחינוך רפואי[10].  היה זה למעשה הגרעין לבית החולים 'הדסה' בירושלים. הוא מינה כמנהלה את ד"ר זאב ברין, שהיה צעיר ובעל ניסיון מועט יחסית. בתחנה מחלקה למלחמה במלריה, שאותה ניהל ד"ר ברין עצמו ; ומחלקה ‏לבקטריולוגיה, שאותה ניהל ד"ר אריה גולדברג.  כמו כן, עסקה בייצור חיסונים להזרקה נגד טיפוס וכולירה ובהכנת חומרי הדברה נגד מזיקי שדה[11]. (בראשית שנת 1913 נפתחה מחלקה מיוחדת למלחמה שיטתית בגרענת, בהנהלת ד"ר אריה פייגנבאום, מהרופאים המכובדים ביותר בא"י) [12]. בהמשך נפתחה גם מחלקה לטיפול בכלבת)[13]. ד"ר הלל יפה, ‏שבצדק ראה את עצמו חלוץ המלחמה במלריה בא"י, נפגע מאוד ממינויו של ד"ר ברין ודעת הקהל בארץ נחלקה למחנות של תומכים באחד משני הרופאים האלה[14]. ברין יצא שוב להשתלמות באיטליה ובאנגליה בתחילת שנת 1912, ובשובו העביר את תחנת הבריאות לירושלים, על פי בקשתו של שטראוס. הוא המליץ על סתימת בורות המים בירושלים, באופן שלא יאפשר ליתושים שמעבירים את המלריה להתרבות והטווה תכנית מפורטת להבראת ירושלים[15]. בדצמבר 1912 פרצה מגיפת כולירה בארץ[16].  ברין לטבריה כדי לסייע בטיפול במחלה שהיכתה  בעיר אך ככל הנראה הגיע לאחר שוך המגפה. הוא המליץ על חפירת באר מרכזית, כדי להימנע משתיית מי הכנרת, שלטענתו היו מזוהמים.

המלריה שהשתוללה אז בארץ העסיקה רבות את ד"ר ברין והוא אף לקה בה תוך כדי מחקרו. בין לבין,  לקה בשיתוק זמני של עצב הפנים ‏‎(Bell's palsy)‎‏ עם הפרעה ‏בסגירת עינו (בשעתוס ברו שלקות זו באה בגין נטילת מנה מוגזמת של גלולות כינין); הוא טופל בביה"ח לעיניים של ד"ר אברהם טיכו (שם הכיר את האחות ‏רבקה מרקס מקניגסברג, בתו של מנהל ב"דויטשה בנק" מגרמניה.  היא היתה בת למשפחה חרדית, שלמדה עברית אצל הסופר ש"י עגנון, ודרכה הכיר עגנון את אחותה – אסתר. השניים נישאו ב־7.11.1912 במלון 'קמיניץ' ‏בירושלים. עפר רגב, בספרו "להתאהב בארץ ישראל", מתאר את  כאשה לבבית ומלאת חיים, בניגוד גמור לבנה קפוץ הרגשות, שאהב אותה מאד, אך לא ביטא את אהבתו במחוות ובמלים..

ב-1913 היה ברין בין מייסדי האגודה הרפואית הירושלמית "אגודת רופאים מדברי עברית" (ארמ"ע)[17], שהקימו רופאי ירושלים, בהשפעתו של אהרן מאיר מזי"א[18]. האגודה נטלה על עצמה להכשיר את הלשון העברית לשימוש מקצועי ברפואה[19]. באביב 1914 היה בברין בין מארגני הכנס הראשון של הרופאים העבריים בא"י, כנס שעמד ‏בסימן המלחמה בגרענת[20]. ד"ר ברין ביקש בוועידת הגרענת להקים "בית חולים לגרענת" שיפעל בתיאום עם מחלקת העיניים של תחנת הבריאות[21].

ערב מלחמת העולם הראשונה, נסע הזוג לגרמניה, עם בנם הקטן יונה. ד"ר ברין גויס לצבא גרמניה כרופא. הוא נעדר חודשים ארוכים מביתו ורבקה טיפלה בתינוק. בתום המלחמה החליטו זאב ורבקה לשוב לארץ ישראל.

מכיוון  שתחנת הבריאות עברה לרשות 'הדסה' ועל אזור חדרה הופקד רופא אחר, זנח ברין את הרפואה והתמסר לניהול משקו ולפעילות ציבורית. ב־1920 הקים ‏במושבה את 'החקלאי חדרה בע"מ', מהקואופרטיבים החקלאיים הראשונים בא"י. כמו כן, הקים עם צבי בוטקובסקי, את סניף בנק "הלוואה וחסכון", עבור החקלאים בחדרה[22]. ב־1921 וב־1923 השתתף ברין בקונגרסים הציוניים וייצג את ההנהלה הציונית בתור ‏מומחה לחקלאות. פרסם מאמרים רבים הנוגעים לביעור המלריה ולנושאים ציבוריים וציוניים[23].

כאשר החל מה שכונה "משבר העלייה הרביעית" בסוף  1925 [24], התקשה ברין למצוא עבודה וב-1926 שב לגרמניה, הפעם למטרת עסקים. בכספים שאסף שם, נרכשו בתיווכו של ניסן רוטמן, אדמות שהיו בבעלות אלסנדר אהרונסון מרי פלז וחברת פיק"א[25]. הוא הקים חברת, מניות שאפשרה ליהודים לרכוש קרקע חקלאית בארץ ישראל. כל מניה כללה עשרה דונם שיועדה לפרדס ושבעה דונם אדמת בור, מתוכם שני דונם למגורים וחמישה דונם למשק עזר.

כעבור שנה שב ארצה והחל בנטיעת פרדסים ועיבודם בידי פועלים עבריים בלבד. תחילה הגיעו הפועלים מחדרה, וחלקם התיישבו בשכונת תל צבי (על שם צבי פרנק, מנכ"ל פיק"א) הדרומית. בכספי המשקיעים היהודיים הקים ברין בשנת 1928 את האחוזה, אשר שימשה כנקודה אדמיניסטרטיבית, לניהול מטעי ההדר, על שטח של כ- 70 דונם ומגורים לסגל. האחוזה תוכננה על ידי יוחנן רטנר מהטכניון[26], אשר דאג להקיפה בגדר מבטון לצורך הגנה מהתקפות ערביי האזור. בכניסה לאחוזה הוקמה בריכת השקיה לפרדסים.

באחוזה עצמה התגוררו הזוג ברין וילדיהם, אלפרד קאופמן מנכ"ל החברה וגדעון מיכלזון – המנהל בפועל, והפועלים. בשנת 1929 הקים ברין את חברת "מטעי פרי הדר" שנטעה פרדסים באחוזת מגד[27]. כמו כן, יזם את הקמת בית אריזה לפרי הדר – אפא"י ('אגודת פירות ארץ ישראל') – שהוקם מדרום לפרדסים.

בשנות השלושים של המאה העשרים  סימנים ראשונים לטלטלה הפוליטית העתידה לסחוף בתוכה את אירופה כולה הופיעו בארצות שונות, כמעט במקביל: עליית כוחו של הפאשיזם באירופה, הנאציזם בגרמניה והאנטישמיות במזרח אירופה. יהודים רבים החלו לחפש את דרכם אל מחוץ לאירופה. הגבלות ההגירה שנתקבלו בארצות הברית לא אפשרו הגירה המונית אליה. מדינות מערביות אחרות לא היו מוכנות ליטול על עצמן את הטיפול בבעיה היהודית. כשליש מציבור המהגרים היהודים מאירופה וממזרחה בחרו לפנות לארץ ישראל בשנים הללו[28].

בשנת 1933, ערב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, פתחו מוסדות התנועה הציונית ביוזמות להתיישבות פרטית של עולים מגרמניה. 'התאחדות עולי גרמניה' הקימה וועדה כדי לטפל בתוכניות התיישבות אלו וברין היה אחד משלושת חבריה. ב-25 באוגוסט 1933 נחתם עם ממשלת גרמניה הנאצית, "הסכם ההעברה". לשני הצדדים היה עניין רב בהסכם. באמצעותו קיוותה הממשלה הנאצית, למנוע חרם עולמי כבד יותר על מוצרים גרמניים; בשנים אלו ראשי הנאצים היו עדיין בדעה שיש לתמוך בהגירת יהודי גרמניה "מרצונם" כדי לפתור את מה שכינו "בעיית היהודים". לעומת זאת, הצד היהודי קיווה שההסכם יאפשר ליהודי גרמניה שרצו לעלות ארצה להביא אתם חלק משמעותי יותר של רכושם[29]. ברין עצמו היה פעיל בניסיונות של התנועה הציונית להעביר ארצה חלק מרכושם של יהודי גרמניה, כחלק ממה שכונה "הסכמי ההעברה"[30].

בינתיים הגיעו לארץ רבים מן המשקיעים היהודים בעלי המניות מגרמניה, על מנת לממש את זכותם על הקרקע וייסדו את "אגודת מתיישבי מגד", חלקם היו בעלי תארים אקדמיים מתקדמים, שזנחו את מקצועותיהם אחרי עלייתם ארצה ועשו הסבה לחקלאות.

המשקיעים הקימו את היישוב מגד, ששכן למרגלות גבעת האחוזה .סמוך מאד להתיישבות הזעירה בתל אלון. את השם 'מגד' הציע ש"י עגנון.  מגד היה ישוב קטן מאד, בו עבר רחוב אחד בלבד – רחוב מגד.

באותה תקופה חווה ענף ההדרים גאות חסרת תקדים. "בולמוס הנטיעות" הביא עד שנת 1935 לנטיעות פרדסים בקנה מידה גדול מאד[31]. ב-1935 ניסתה 'ההתאחדות עולי גרמניה' לרכוש קרקעות סמוכות למגד, כדי ליישב בהן עולים אך לא נמצאה קרקע בכמות מספקת[32]. התיישבות זו חלק מגל עליה שכונה "העלייה החמישית" וגם "עליית היקים" משום שכרבע מהעולים (שמנו סבך הכול כ-60 אלף איש), הגיעו לארץ מגרמניה. הסכם ההעברה עם גרמניה וסכומי הכסף הגדולים שהביא היוו מנוף ונקודת מוצא לשיקום המשק הארץ-ישראלי לאחר המשבר הכלכלי שפקד את הארץ בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20[33].

התיישבות זו הייתה חלק מהתיישבות בני המעמד הבינוני ממרכז אירופה. בתקופה זו קמו עשרה ישובים כאלה, שטופלו על ידי מדור מיוחד במחלקת ההתיישבות של הסוכנות ליישובי המעמד הבינוני. המדור עסק בהסדרת אשראי למתיישבים שהיו נתונים במצוקה אישית ולאגודות השיתופיות שהתקשו להחזיק מעמד בימי המשבר. עם פרוץ המלחמה, כבר יצאה התיישבות המעמד הבינוני מגדר ניסיון התיישבותי וחברתי ותפשה מקום חשוב  בכלל ההתיישבות הכפרית בארץ. לעשרת הישובים הפעילים של יוצאי מרכז אירופה[34], בני המעמד הבינוני, יחד עם יישובי ההתיישבות הפרטית, שלא היו מאורגנים בתנועת התיישבות, שגם בהם נקלטו רבים מיוצאי גרמניה, היה חלק ניכר בייצור החקלאי של המשק היהודי: 29.5% מענף הרפת, 38.2% מתוצרת הלול ו-31.3% מכלל הירקות. הישגים אלו הושגו בעיקר הודות להתמחות ולגמישות בשיווק[35].

חשיבותה החברתית של התיישבות המעמד הבינוני, אף עלתה על חשיבותה הכלכלית והיא שהפכה אותה לתופעה כה מעניינת בתולדות ההתיישבות ולפרק בפני עצמו, בפרשת קליטתה של העלייה ממרכז אירופה. ישובים אלה, שכולם נשאו אופי קהילתי וברובם פעלה אגודה שיתופית, הוקמו על ידי אנשים, שהיו מבוגרים בדרך כלל מן הפונים להתיישבות תנועתית. הם באו ממקומות שונים והיו בעלי השקפות עולם שונות – ציונים ושאינם ציונים, סוציאליסטים, דתיים ואתיאיסטים. רק שני דברים היו משותפים לכולם: גורלם בגרמניה, לאחר עליית היטלר לשלטון ורצונם להתיישב על הקרקע בארץ ישראל. לודוויג פינר, מי שעמד בראש המדור להתיישבות המעמד הבינוני בסוכנות היהודית תיאר את תמצית המהפך שהתחולל בחיי המתיישבים: "עורך דין מערי מרכז אירופה, בעל פרקטיקה בינונית, נהנה מהכנסה שנתית של 800-600 לא"י. היתה לו דירה בת חמישה חדרים, משרת אחד או שנים, מכונית קטנה והוא היה יכול להרשות לעצמו לצאת מדי שנה לחודש חופשה ולהעניק לילדיו את מיטב החינוך האפשרי. […]יראה עתה את משפחתו, המתגוררת בבית בן שני חדרים, בבית יצחק או בשדה ורבורג. אבי המשפחה מתחיל את יומו בשעה חמש וחצי בבקר, בחליבת פרות ובהאכלת עופות. כאשר הוצאה בלתי צפויה של 15 גרוש מעוררת בעיה, שכן התקציב המשפחתי הוא 6-7 לא"י [לחודש]…[36].

ב-1934 הקים זאב ברין, יחד עם משה סמילנסקי וד"ר ארתור בירם, בית ספר חקלאי, של התאחדות האיכרים, בשיתוף עם בית הספר הריאלי בחיפה[37].

ראו באתר זה: תולדות פרדס חנה.

לאחר שעבר בית הספר החקלאי לפרדס חנה בשנת 1936, חזר ד"ר ברין, לחדרה והקים בה את 'אחוזת עמיר' – משק חקלאי מגוון. בשנים 1949-1947 היה יו"ר מועצת המושבה חדרה. נפטר ב־1949‏.

עפר רגב מציע, שהאחוזה ודמותו הייקית של ד"ר ברין, נתנו השראה לדמותו של ז"קהיים, עורך הדין של אלק, גיבור ספרו של עמוס עוז "קופסא שחורה". עורך הדין זקהיים, שעבד עבור אביו של אלק-גדעון, גיבור הספר "קופסא שחורה", זוכר לאלק את חסד נעוריו  ובולע את כל העלבונות שזה מטיח בו. הוא נאלץ למלא את כול הוראותיו, המשוללות היגיון כלכלי או משפטי. הוא מפוטר, מתפטר ושב לשרת את אלק, שלעתים מצטייר כאדוניו ולעתים כבן חסותו. זקהיים עושה ככל יכולתו כדי להציל את לקוחו ואת רכושו מידי מישל סומו, בעלה של אשתו אילנה. למרבה ההפתעה, הוא מתחיל לגלות חיבה סמויה אל סומו, שעל פניו נראה כתשליל שלו. עפר רגב מציע כי יש לכך רמז בשם המשפחה שלו, "זקהיים", אולי יש בו כדי לרמוז שמשפחתו של זקהיים הגיעה ממגורשי ספרד, שהרי ז"ק הוא בדרך כלל ראשי תיבות של "זיכרון קדושים". לדעת רגב, הסופר מרמז שסומו מתחבר בדרך נסתרת לשורשיו המזרחיים של ז"קהיים.

ראו באתר זה: טיול בעקבות קופסא שחורה.

מגד החלה כשכונה עצמאית וב- 22/1/1939, לאחר דיונים ממושכים, הוסכם על צירופה לפרדס-חנה ומאז היא מהווה את "שכונת מגד" במועצה המקומית פרדס חנה..

ברין חדל לתחזק את אחוזתו ומכר אותה. האחוזה הנטושה הוצאה למכירה ונקנתה על ידי גב' קְלֶר וָיימֶסהָיְימֶר שהפכה אותה למוסד לילדים חוסים שנקרא "משק ילדים". קודם לכן, ניהלה וָיימֶסהָיְימֶר מוסד ילדים בגרמניה. כמו אחותה, אנה אסינגר, היא עברה עם מוסד הילדים לאנגליה עם עלית הנאציזם, אך בשונה מאחותה המשיכה והעלתה את המוסד והילדים לארץ-ישראל. היא  הגיעה ארצה כבר אלמנה, עם שלושה ילדיה: יואב, מיכל ומיכאל. מיכאל, הבן הצעיר, נהרג בתאונת מטוס במלחמת הקוממיות. היא לא ניהלה בפועל את משק הילדים אך פקחה על הנעשה והתגוררה באחוזה עם שלושת ילדיה. לקראת סוף שנות ה-30 גבר הלחץ להעלות ילדים יהודיים מגרמניה לארץ. ורסהיימר פנתה לממשלת המנדט עם רשימת ילדים יהודים שביקשה להביא למשק הילדים וקיבלה 12 סרטיפיקטים להעלאת ילדים יהודיים מגרמניה, כל זה התרחש ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. המוסד המשיך בפעילותו עד שעבר לנהריה בתחילת ספטמבר 1944. האחוזה נמכרה אז לויצ"ו ונפתח בו מעון לילדים בגילאי 3-10. מוסד זה המשיך לפעול עד תחילת שנות החמישים.

זאב ברין נפטר ביוני 1949.  נקבר בבית העלמין של חדרה.

בשנת 1954 הקים אברהם נאה באחוזה בית חולים ל"חולי נפש וחולי עצבים" אשר נקרא, "גבעת נאה". בית החולים נסגר בשנת 1973. תחנת האוטובוסים במקום נקראה "גבעה נאה". בשנת 1990 נרכש השטח על ידי משפחת אייפנברג אשר מקיימת מאז גן אירועים במקום[38].

הערות

[1] תיאור הקשיים של מתיישבי חדרה הראשונים, כפי שהם מתוארים בכתבה בעיתון "צפירה"

תודה לעפר רגב על הערתו אודות  נסיבות הביקור.

[2] בשנת 1896 מפרסם עיתון הצבי ידיעה בשם "מייבשים הביצות בחדרה – העבודה במושבה ליבש הבצות, אשר לקח עליו הנדיב הולכת בזריזות: מאתים אלף אילני אקליפטוס יטעו שמה במרחק חמישה עשר מטר בין אילן לאילן, למען יוכלו לזרוע בין האילנות" (הצבי, "מייבשים הביצות בחדרה", י' סיוון א'תתכ"ז לחורבן (1896), מתוך : שלמה שבא, דן בן אמוץ, "ארץ ציון ירושלים", זמורה ביתן, מודן הוצאה לאור, 1973, שער שני, "שחקי, שחקי על החלומות", פרק משנה : מושבות, עמוד 75

[3] ד"ר נועה דהן, "היום לפני: הרופא שתפס את היתושים", באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, 13 במאי 2016

[4] דוד תדהר (עורך) אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, 1947

[5]  נסיעה לחדרה, הצבי, 9 בנובמבר 1910. על פעילותו המקצועית והציבורית של ד"ר ברין בחדרה, ראו: "זכרונות רופא בחדרה", בתוך: אלי שילר (עורך), חדרה וסביבתה: פארק השרון, הוצאת אריאל, ירושלים, 1993, עמ' 82. ראו גם: אהרון פלדמן עבר הדני, חדרה: תרנ"א-תשי"א 1891–1951: שישים שנות קורותיה, תל אביב: הוצאת מסדה וחברת מייסדי חדרה, תשי"א.

[6]   נסים לוי ויעל לוי, רופאיה של ארץ־ישראל 1799 ‑ 1948 , מהדורה מעודכנת ומורחבת ליובל המאה להסתדרות הרפואית בישראל 1912 ‑ 2012 , הוצאת איתי בחור, זיכרון־יעקב  : 2012 , (להלן, רופאיה של ארץ ישראל) עמ' 152

[7] נתן שטראוס (באנגלית: Nathan Straus‏; 31 בינואר 1848, גרמניה – 11 בינואר 1931 ניו יורק) היה איש עסקים יהודי-אמריקאי ממוצא גרמני, מבעלי רשת חנויות הכלבו "מייסיס" (Macy's). פילנתרופ אשר תרם רבות למטרות ציוניות, ובהן לייסודה של העיר נתניה, הקרויה על שמו.

[8] איתי בחור, פעמון סדוק, זכרן יעקב 2017, עמ' 228-229

[9] על הרקע להקמת 'תחנת הבריאות העברית' בירושלים וגיבוש תחומי פעולתה ראה וצ' שילוני, 'הקרן הקימת לישראל כגורם בעיצוב  הנוף הישובי של ארץ ישראל מאז הקמתה ועד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה (‏1897-‏1914, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור של האוניברסיטה העברית, ירושלים תשמ"ז, עם' ‏112-‏119.

[10]  משרד הבריאות, הצבי, 19 באפריל 1912

[11] יוסי צ'רני ועזרא פימנטל (עורכים) : ירושלים במלחמת העולם הראשונה : הכנס השנתי העשירי, העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל , הוצאת אריאל, ירושלים, 2012, עמ'  71

[12] זאב ברין, "להבראת ארץ ישראל", החרות, ירושלים, 10 בפברואר 1914; אורית נבות, אברהם גרוס, ‏"המלחמה בגרענת: ראשית בריאות הציבור בארץ-ישראל", קתדרה 94, דצמבר 1999, עמודים 89 – 114

[13]  ירושלים במלחמת העולם הראשונה", פרק: "השירות הרפואי ובתי החולים בירושלים בתקופת המלחמה", (צבי שילוני), עמוד 70, הכנס השנתי העשירי – העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ-ישראל, עורכים: ד"ר יוסף צ'רני, עזרא פימנטל, הוצאת אריאל

[14] ניסים לוי ויעל לוי, רופאיה של ארץ ישראל, הוצאת איתי בחור, זיכרון יעקב, עמ' 152.

[15]  להבראת ירושלים, הצבי, 7 באוקטובר 1912

[16] על מוראותיה של המגפה ראו: הלל יפה, דור מעפילים, משרד הבטחון, תל אביב, 1983, עמ' 38-40

[17] ניסים לוי, "פרקים בתולדות הרפואה בארץ-ישראל 1799-1948", הוצאת הקיבוץ המאוחד והפקולטה לרפואה ע"ש ברוך רפפורט, הטכניון, חיפה, 1988,  (להלן: פרקים בתולדות הרפואה), עמודים 151, 155, 380

[18] סיפורי ארץ-ישראל – מצבות מדברות 1950-1850, ד"ר אהרן מאיר מזי"א

[19] ד"ר אריה בעהם סיפר בזיכרונותיו שד"ר משה וולך, מנהלו של בית החולים שערי-צדק, יהודי חרדי שראה עצמו גרמני בן דת משה והתנגד להקמת התארגנות רפואית יהודית. לאספת היסוד של התארגנות זו באו כלם – מתנגדים ותומכים. במרכז הדיונים עמדה השאלה האם רצוי שהרופאים היהודים יתארגנו באגודה מקצועית משלהם ולהיבדל על ידי כך מיתר רופאיה של ירושלים. בסוף הדיון התגבשה פשרה : ההתארגנות המוצעת תאחד לא רק רופאים יהודיים, אלא יתקבלו אליה כל הרופאים הזרים דוברי עברית ושמה יהיה : "אגודה של רופאים מדברי עברית" (פרקים בתולדות הרפואה, עמ' 14).

[20] אורית נבו ואברהם גרוס, "המלחמה בגרענת", Medicine – עיניים: רבעון בנושא רפואת עיניים 1, 2007, עמ' 6-11

[21] דו"ח וועדת הגרענת", מוציא לאור: תחנת הבריאות העברית, ירושלים, תרע"ו

[22] אגודות הלוואה וחסכון היוו את המוסד הבנקאי הציבורי הראשון שהוקם בארץ ישראל והשני שפעל בה (לאחר בנק אפ"ק). האגודות נקראו בהמשך "קופת הלוואה וחסכון" ו"בנק הלוואה וחסכון". הבנק סייע למפעלים חלוציים רבים באשראי, מימון והקצאת ייעוץ מומחים. בין השנים 1901 ו-1903, כעשרים שנה לאחר העלייה על הקרקע, השתחררו רוב האיכרים מהתלות בניהול ויצאו לעצמאות כלכלית. אולם בשנת 1906 נקלעו איכרים רבים למצוקה כלכלית והתקשו בהחזרת הלוואות שנטלו ממקורות שונים. עקב כך התארגנו כמה מראשי היישוב ובהם הרופא ד"ר הלל יפה, אהרן אהרנסון, נפתלי וייץ, ישראל לרנר, ישראל ניידרמן, זאב נימן וזכריה שפירא לאגודה אשראית בזכרון יעקב. הם נטלו הלוואה מחברת יק"א והתחילו להעניק הלוואות לחברי האגודה. כל חבר אגודה נדרש לשלם מס חבר (שרית קדם, 100 שנים ל"הלוואה וחיסכון", מגזין המושבות, 20 ביולי 2007; דוד בר-יוסף, 100 שנות "הלוואה וחסכון", מגזין המושבות גיליון 32 27/11/2006).

[23] רופאיה של ארץ ישראל, שם.

[24] ראו באתר זה: העלייה הרביעית

[25]  פרדס חנה – שכונות ורחובות, אתר המועצה המקומית

[26] יוחנן (אויגן) רטנר (1891 – 28 בינואר 1965) היה אדריכל, מראשי "ההגנה", פרופסור בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון ואיש צבא. (סילבינה סוסנובסקי, (עורכת). יוחנן רטנר: האדם, הארכיטקט ועבודתו. מרכז מחקר למורשת הארכיטקטורה, הטכניון, 1992.) תיכנן את בנייני המוסדות הלאומים הירושלים.

[27] חדרה, בעבודה, דבר, 19 בפברואר 1930

[28] אתר תנועות העבודה הישראלית

[29] משנת 1931, בעקבות משבר הכלכלה העולמי, מי שהיגרו מגרמניה אולצו לשלם מיסים גבוהים מאוד עבור העברת רכושם לחוץ לארץ, דבר שהיה עדיין בתוקף בתחילת תקופת הנאצים. במסגרת ההסכם, ליהודי גרמניה התאפשרה דרך להעברת רכוש לארץ ישראל: לשם עלייתם היו צריכים העולים להציג לרשויות בארץ הון בגובה של 1,000 לירות לפחות. את הסכום הזה יכלו להפקיד בחשבון בנק בגרמניה, ועם הכסף נקנו מוצרים גרמניים לייצוא לארץ ישראל. בארץ מכרו היבואנים את המוצרים הגרמניים, ושילמו את הכסף לחשבון בנק שממנו הוחזר לעולים בארץ חלק ניכר מכספם. מעריכים שעשרות אלפי עולים מגרמניה השתמשו בדרך זו כדי להציל את כספם מרשות המיסים הגרמנית הנאצית. מובן מאליו שההסכם והתוצאה שנבעה ממנו – ייבוא מוצרים גרמניים לארץ בשעה שהוטל עליהם חרם – עוררו ויכוח סוער. מצד אחד, קמה התנגדות גדולה להסכם ההעברה, אך מצד אחר היו גם קולות של תמיכה, למשל מצד ארגון עולי גרמניה, שחשש לפגוע באפשרות להעברת ההון של יהודים גרמניים שטרם עלו. בעזרת "ההעברה" נבנו בתי חרושת גדולים בארץ !! חלקם הפך לייצור חומרים עבור הצבא הבריטי שלחם בגרמנים. !!

[30] יואב גלבר, מולדת חדשה, עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם 1933-1948, עמ' 28

[31] דן גלעדי, תת-הפרק "העלייה החמישית: התבססותו של היישוב היהודי בארץ", בתוך: יהושע פורת, יעקב שביט (עורכים), המנדט והבית הלאומי (1947-1917), סדרת "ההיסטוריה של ארץ ישראל" כרך ט', הוצאת כתר ויד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1983, עמ' 172-169.

[32] מולדת חדשה, עמ' 327

[33] שמואל נח אייזנשטדט, חיים אדלר, רבקה בר-יוסף, ראובן כהנא, ישראל – חברה מתהווה, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשל"ב, עמ' 14.

[34] רמות השבים, מגד, גן השומרון, כפר ידידיה, קרית ביאליק, נהריה, כפר שמרינו, שדה ורבורג, שבי ציון, רמת הדר.

[35] מולדת חדשה, עמ' 382

[36] מולדת חדשה, עמ' 383

[37]  הגמנסיון החקלאי נפתח, דואר היום, 1 באוגוסט 1934

[38] http://rishonim.house/2392-2/%D7%97%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9F/