גילי חסקיןכתב: גילי חסקין; 11/07/2024
תודה לגדעון ביגר על הערותיו
ראו באתר זה: בארץ גיזת הזהב , בארצה של המלכה תמר ; טיול בגאורגיה – פרקי מבוא
לאלבום תמונות מ"טרק" של חמישה ימים, באזור סוונטי
אזור סוונטי (Svaneti) , הוא מחוז היסטורי – גיאוגרפי, שבצפון-מערב גאורגיה. זהו אזור הררי, מבותר, מרהיב, מרתק ומלא עניין. הנוף של סוונטי מאופיין ברכסים, המופרדים זה מזה על ידי קניונים עמוקים. מההרים זורמים פלגי מים קטנים, ערוצים עמוקים, בהם זורמים נהרות במלוא השצף.
גאורגים אומרים: "מי שלא היה בסוונטי, לא באמת ראה את גאורגיה". קשה לתאר את אזור סוונטי (Svaneti) שבקווקז הגאורגי, מבלי להידרש לסופרלטיבים שחוקים. זהו לא רק האזור היפה ביותר בגאורגיה, אלא אחד האזורים ההרריים היפים בעולם. אזור שסוחט בדרך כלל שמות תואר כמו "מהמם", שכבר איבדו את טעמם מרוב שימוש. החורפים באזור קרים ומושלגים מאוד, אבל בקיץ מזג האוויר נעים ומעט קריר – מפלט מושלם מהקיץ הישראלי.
סוונטי שוכן במדרונות הדרומיים של הקווקז הגבוה, בעמקים העליונים של נהרות ריוני (Rioni), אנגורי (Enguri) וצחניסטקאלי (Tskhenistskali), קרוב מאד לגבול הרוסי. סוונטי ההיסטורי – הנקרא 'סואניה' (Suania), במקורות העתיקים, כולל גם את קניון קודורי (Kodori), שנמצא כיום בפרובינציה המורדת של אבחזיה ובחלק מעמקי הנהרות הסמוכים: קובאן (Kuban) ובסקן (Baksan ) אשר ברוסיה. אזורים מרהיבים בפני עצמם. האזור מחולק לסוונטי גבוה וסוונטי נמוך[1]. את העניין המרכזי תופס האזור הגבוה, שהוא מרשים יותר ובמהלך השנים היה מבודד יותר, לכן המאפיינים התרבותיים הייחודיים, נשמרו בו יותר.
כבר למעלה משלושה עשורים שהסוונים (Svans) – תושבי האזור – מנועים מלחצות את הרכס ולבקר את חבריהם בצד השני של ההר. כל זה בגלל העימותים בינם לבין האבחזים, הצ'צ'נים, האוסטים ובגלל רוסיה שבוחשת בקדירה הרעילה הזאת ודגה במים עכורים.
הקווקז הוא אזור רב עצמה. אפוף אגדות ורומנטיקה. מצד אחד הוא אזור מעבר בין אירופה לאסיה ומצד שני, גם מחסום. אזור שהיה, משחר ההיסטוריה, צומת דרכים תרבותי וגיאוגרפי. היה זה, מאז ומתמיד, מטרה לפולשים, מפגש בין שפות, דתות ואנשים. מקור לעימותים עקובים מדם. הוא משלב הרים מושלגים, יערות, קרחונים ואגמים אלפיניים, עם אזורים יובשניים, רמות בזלתיות וחופי ים. אזור שיש בו פסיפס של תרבויות, מארג של עמים ודתות וקליידוסקופ של פרצופים. הניגודים העזים הבולטים בחבל פראי ומסוכסך זה, יוצרים תחושה שמדובר במעיין תשבץ או כתב חידה, קשים לפתרון.
סוונטי, האזור המיושב, הגבוה ביותר בקווקז, ידוע בפסגות ההרריות המושלגות שלו. ארבע מהפסגות הגבוהות ביותר של הקווקז נמצאות במחוז זה: הר שחארה (Shkhara), הגבוה ביותר בגאורגיה, שפסגתו מתנשאת לגובה של 5,201 מ', נמצא בלב המחוז. פסגות אחרות ידועות הן טטנודלי (Tetnuldi), שמגיעה לרום של 4,974 מ'; שותא רוסתוולי (4,960 מ'), ואליאמה (Ailama), שגובהו 4,525 מ'. התמונה "המנצחת" של סוונטי, היא פסגת אושבה (Ushba) המתנשאת מעל קניון אינגורי (Inguri), לגובה של 4,710 מ' מעל פני הים. תמונה המופיעה בגלויות ובפרוספקטים רבים. הפסגות הללו היוו ועדיין, יעד למטפסים מרחבי תבל. סוונטי עצמה הוציאה מתוכה מטפס הרים ידוע, בשם מיכאלי חרגיאני (Mikheli Khergiani), שנהרג בתאונת טיפוס בהרי הדולומיטים, בשנת 1969. במסטיה (Mestia), בירת המחוז, הוקם מוזיאון לזכרו.
לפסגות הקווקז ריתק זאוס, אבי האלים, את הטיטן פרומתיאוס, כעונש על שהביא את האש לבני האדם. הטיטן המיוסר היה נצלה בחום השמש ביום וקופא מקור בלילה. מדי ערב היה מגיע נשר, שאוכל לו את הכבד. לבן אדם רגיל, חזק כל שיהיה, לא היה סיכוי לשרוד את המקום אפילו יום אחד, אבל פרומתיאוס היה שייך לגזע הענקים. כך סבל שנים רבות,, עד ששוחרר על ידי הרקלס. לפי המסורת, לא רחוק מכאן, על נהר הטרק (Terek), חיו האמזונות, אותן נשים פרועות, כרותות שד אחד, שנלחמו ביוונים בטרויה וסימלו את הברבריות המאיימת על בני התרבות.
אנחנו במרומי חבל קולכיס, שעבור היוונים הקדמונים סימלה את קצה העולם. מעבר להרים, לחופי הים השחור/ חבל ארץ, שנתן את כינויו לגאורגיה כולה: "ארץ גיזת הזהב". סיפור המעשה באתאמאס מלך בויאוטיה שאשתו השניה, יעצה לו להקריב לאלים, את ילדיו מנישואיו הראשונים פריקסוס והלה, כדי לשבור את הבצורת. הצלה באה בדמות האיל כריסומאלוס, שצמרו מוזהב וידע לדבר בשפת בני האדם. הילדים עלו על גבו והוא עף לעבר קולכיס שבמזרח הים השחור. בדרך נשמטה הלה ונפלה לים. על שמה נקרא מיצר הלספונטוס (דרנדנלים). פריקסוס הגיע לקולכיס והתקבל על ידי אייטס המלך. הוא והאיל חיו בשלווה עד סוף ימיו. כשהזדקן האיל, ביקש המלך מפריקסוס, להקריבו לזאוס. את צמרו הזהוב תלה אייטס על עץ אלון בחורש הקדוש של ארס. על משמר גיזת הזהב הופקד דרקון. פליאס, דודו המרושע של הגיבור יאסון, שלח אותו להביא את גיזת הזהב, בתקווה שלא ישוב ממסעו. לטענתו, נשמתו של פריקסוס תנוח בשלום רק כאשר תשוב גיזת הזהב למולדתו (של פריקסוס). יאסון ארגן חמישים לוחמים גיבורים, ששטו לשם בספינה "ארגוס", שעל שמה הן כונו "ארגונטים', ולאחר מסע ארוך ורב תלאות, השלים את המשימה. היסטוריונים רומאים דיווחו שהתושבים מניחים עורות כבשים בנחלים הרדודים, בהם נתפסים גרגירי הזהב אולי מקורו של המיתוס הוא דווקא בצלמיות מזהב, שיצרו נושאי תרבות Mtkvar-araxsi, שניחנו בידע מטלורגי רב. הפסלונים מזכירים במידה רבה את אלו של התרבות החתית (Hattians) , שקדמה לחיתית, באנטוליה, אך שם הם נוצקו מברונזה. יתכן שיש קשר בין שפע הזהב שנאסף מהנחלים, לבין המיתוס של גיזת הזהב.
האגדות מספרות על מלכים קדמונים שהיו מעלים לפני צאתם למלחמות את אוצרות הזהב שלהם אל ההרים, כדי להפקידם בידי המשפחות ההרריות קשות היום והרוח, ששימשו עבורם כמעין בנק. בצאתם לקרב ידעו המלכים שאוצרם ספון במקום בטוח. לעתים, משלא שבו, נותרו האוצרות במקום מחבואם, ואומרים שזה מקור עושרו האגדי של הקווקז ההררי.
מרבית האזור נמצאת בגובה של עד 1,800 מ' מעל פני הים ומכוסה ביערות מעורבים – נשירים ומחטניים. המינים השולטים הם אשוח, אשוחית, אשור אוריינטלי, אלון, שדר ואלה לבנה. כמו כן נראים הרבה עצי אדר, טיליה, ערמון, תְּאַשּׁוּר (Buxus) ואורן. באזור שמעל גובה של 1,800 עד 3,000 מ', העצים הולכים וקטנים, חלקם שרועים והנוף השולט הוא של כרי דשא אלפיניים. מעל גובה זה מכוסה האזור בשלג עולמים. האקלים לח ומאופיין על ידי הרוחות המגיעות מהים השחור. כמות המשקעים השנתית הממוצעת נעה בין 1,000 ל-3,200 מ"מ. זו הכמות הגדולה ביותר היורדת בהרי הקווקז. בחורף יורדים כאן שלגים כבדים. בחלק מן האזורים השלג יכול להיערם עד לגובה של חמישה מטרים, מה שיכול לגרום למפולות שלגים, שבעשורים האחרונים נוטות להיות קטלניות יותר. יחד עם זאת, הטמפרטורות אינן יורדות לערכים נמוכים מאד, בשל השפעתו הממזגת של הים השחור.
בקרקע, הגעשית לפעמים, במפגש שבין אירופה לאסיה, מבעבעים מעיינות שצבע מימיהם כגון החלודה. המקומיים מאמינים שהם מונעים תחלואי דם ומעיים. טעמתי מהם וחשתי עקצוץ של נתזים על לשוני. כאילו סודה נובעת מן האדמה. אנשי סוואנטי מאריכי ימים, כאנשי הקווקז האחרים, והם משוכנעים שהסוד טמון במים החלודים הללו.
באביב (שמגיע לכאן רק ביוני) מתכסה האזור במרבדים של פריחה נהדרת,. משטחים שלמים של ירק, מנוקדים בשלל צבעים.
עולם החי בקווקז קשור הן לזה של מזרח אירופה והן לזה של אסיה התיכונה. הוא כולל: נמר, שונר (Lynx), דוב חום (שכמעט והוכחדו כליל), זאב, ביזון אירופאי, מאראל (אייל כספי אדום), שועל, יעל (Chamois), אייל פרסי ,קיפוד ארוך אוזניים , ירבוע, מין של חתול בר (Felis chaus)) ועיט זהוב. יש בו כמה מינים אנדמיים כמו חפרפרת ארוכת ציפורניים (Prometheomys schaposchnikowi) שכווי קווקזי שחור (grouse). זוהי רשימה חלקית בלבד. למרבה הצער, מספר בעלי החיים הולך וקטן. הכפריים נעים במרחב עם עדריהם, חמושים ברובי ציד ישנים, מחביאים מלכודות קטנות המשברות רגלי יונקים אילו או אחרים. כאשר הלכנו ברגל, בטרק יפהפה ממסטיה לאושגולי, לנו בבתי תושבים בכפרים. למרבה הפלצות, שמתי לב, שבכול בית כמעט, מתהדר בעליו בפוחלץ של צפיר, או פרס ופעמים אחדות, גם בפרווה של דוב. כאשר ניסיתי לרמוז משהו על שמירת טבע, התבוננו בי במבטים משתוממים.
ה"רומן" שלי עם האזור התחיל מזמן. כשהייתי בגאורגיה לראשונה, כמה שנים בלבד לאחר שהורם מסך הברזל. הארץ הייתה כמרקחה. תוהו ובוהו. הנשיא הנבחר זוויאד גמסחורדיה, הודח. את מקומו תפס אדוארד שווארדנדזה, שנהנה ממוניטין בין לאומי, אך דומה שהארץ הייתה בהליכי קריסה, כמו איבר שנותק מהלב המזרים חמצן, כמו גוף שנותק ממכונת הנשמה. כבר אז, כשהייתי אחוז התפעלות מהנופים המרהיבים של הקווקז הגבוה, של אזור קזבקי (Kazbegi), הנמצא מצפון לבירה טביליסי, המתיק המדריך המקומי סוד וסיפר בהתלהבות על אזור סוונטי. אבל בשל צוק העתים, הציע, כדאי להימנע לפי שעה
חלפו כמה שנים והעזתי לנסוע. כשהגעתי לכאן לראשונה, באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת הציפיות הרקיעו שחקים, אבל המציאות עוד יותר. בימים הפרועים של שלטון שווארדנדזה, התרופף הקשר של השלטון עם המחוזות המרוחקים ואת מקום השלטון המרכזי תפשו מליציות פורעי חוק. בעיר המחוז זוגדידי (Zugdidi), על גבול החבל, המתינו לנו נהגים קשוחים ושתקנים, שמנעו כניסה לאזור, ברכב שאינו שלהם. היינו נדחקים לג'יפים רעועים ומקרטעים, נהוגים בידי גברים שריריים, שתקנים וחמורי סבר, שמצחם חרוש הקמטים והצלקות שעל ידיהם, מלמדים שעברו דבר או שניים בחייהם. נסענו בדרך חתחתים, בפיתולים חדים, כשאנו חשופים לתהום הנפער מעבר לכול עיקול. מעת לעת, כך שמעתי ממטיילים אחרים, צצו שודדים ודרשו את שלהם. אפילו הליווי המשטרתי, שנקנה בכסף, לא תמיד עזר.
היתה זו דרך של אבנים ובורות, מהמורות בוץ ומפולות סלעים ועפר. זוהי דרך המתפתלת על פי תהום, בין מותני ההר לבין התהום הפעורה מטה. בין היערות לכרי הדשא. בין האזורים המעובדים, לאפרים רחבי הידיים. בעבר שרצה הדרך גם חיילים רוסיים שניסו למצוא את מקומם בין המיליציות האבחזית, הקבארדית והצ'צ'נית ששוטטו כאן. שנאו אלו את אלו וכולם שנאו את הרוסים..
הלינה הייתה בבתי הארחה צנועים, בהם כל חדר שונה ממשנהו, השירותים היו מחוץ לחדרים ועל מיזוג אוויר בימי הקיץ לא היה מה לדבר. הפיצוי היה הקשר הבלתי אמצעי עם המשפחות, עם המארחות מסבירות הפנים שעשו את כל שהיה ניתן לאל ידן להתגבר על מחסומי השפה והאוכל, שהיה אמנם צנוע בהרבה ופחות מגוון מאשר בערים, אבל הוכן בהרבה אהבה.
הכנסת אורחים היא אבן יסוד בתרבות הקווקזית בכלל. אורחים מתקבלים בחום, נדיבות וכבוד. הכנסת האורחים של סוונטי, המכונה "חורטיטצה" (khortitsa) , מבטיחה שאף מטייל לא רעב או בלי מחסה בסוונטי. כל אורח מתקבל בצ'צ'ה (Chacha) – משקה חריף עשוי מאלכוהול מזוקק המוכן ממים, סוכר, שאריות של ענבי בוסר שנשארו מהכנת יין, דגנים ואפילו שאריות לחם.
כמו בכול גאורגיה, המרכיב הקבוע בכל ארוחה, הוא חָצַ'פּוּרי (Khachapuri) . מדובר בלחם ממולא בתערובות גבינות (מכמה סוגים, לרוב סולוגוני, דמויית מוצרלה), ביצים, חמאה או שמן ולעיתים עוד תוספות. (המילה חצ'פורי מורכבת משתי מילים בגאורגית: חאצ'וֹ – גבינה כחושה ופּוּרי לחם).
לאזורים שונים בגאורגיה יש גרסאות שונות של חצ'פורי ואופן הכנה ייחודי לו. לזה של סוונטי קוראים "טישדוואר" (Teeshdvar) והוא מעודן יותר מהאחרים. המאכל הלאומי של האזור הוא קובדארי (Kubdari), והוא מעיין חצ'פורי הממולא בבשר.
זכור לי בית הארחה פשוט, אחד, בניהולה של אשה חביבה בשם ציוני, שבעלה דויט הקשוח, בקושי הסתכל לעברנו וכאשר היינו שואלים אותו משהו מתוך נימוס, היה מגיב בשאיפת עשן מתוך הסיגריה שלו ונועץ בנו מבט זגוגי. ציוני לעומת זאת, הייתה חביבה ונהגה להרעיף עלינו מאכלים מעשה ידיה להתפאר. לעתים דויט היה מתרצה ובפתח ארוחת הערב, היה שותה יין מתוך כלי דמוי קרן ומברך אותנו, ואת בני משפחותינו, החיים והמתים.
חלפו שנים. הנשיא מיכאיל סאקשווילי, חיסל את הכנופיות חיסל את השודדים, פרק את המליציות מנשקן והכניס את סוונטי, תחת החוק הגאורגי. כספים הוזרמו לאזור המרוחק, נסלל כביש, נבנו בתי מלון. ועדיין, יש באוויר ריח של הרפתקה.
יצאנו מקוטאיסי, העיר השנייה בגודלה בגאורגיה, דרך מחוז אימרטי (Imareti), אל מחוז סמרגלו (Samegrelo), שתושביו מדברים בשפה משלהם ובעלי זהות תרבותית נפרדת. בימים בהם השלטון המרכזי בגאורגיה היה חלש, התפרים שבין המחוזות נפרמו וכל קבוצה אתנית הסתגרה בזהותה הנבדלת. המשכנו לטפס מישור קולחידה (Kolkhida) אל החומה הבוהקת בלבן של הרי הקווקז. מתחת לשמיכת העננים, בצבצה עטרת הרים מושלגים, שנצצה בצחור מעל ההרים הירוקים. אפרים ירוקים כמעט נשקו להרים הקרחים, שפסגותיהם המושלגות והמחודדות פרצו לשחקים.
האוטובוס התקדם לאיטו מעל הערוצים העמוקים, המים השוצפים והמדרונות המיוערים בשלל ירוק. עצי טיליה, אולמוס, שדר, אדר, ערבה ודולב, בגווני ירוק רכים, וביניהם כתמים של עצי אשוח בגוון ירוק-שחור. לא ידענו את נפשנו מרוב יפי, נוכח שרשרת ההרים המושלגים והמדרונות המיוערים. למטה זרמו מים בנחלים שנראו מרחוק כמו עורקים כסופים. בכל עיקול נשקף מראה נוסף, שונה של הקווקז. כמו כתר לבן מלכותי, מעל שפע הירק. מעת לעת נפרשו אפרים ירוקים, שם רעו פרות חומות טובות בשר. מראה "שוויצרי" להפליא.
לקראת ערב, כאשר השמש נטתה להיפרד מן ההרים המושלגים ולגלוש באיטיות לחיקו של הים השחור, שלחה קרני אור אל הסבך הירוק או אל הפסים המכסיפים של הנחל. אלו ריצדו בין העלים ובין רסיסי המים ויצרו תשבץ מופלא של עלים ומים, טובלים באלפי נגוהות של אור.
הכפרים החבויים בגיאיות, או פרושים על המדרון המתון, נראו כריכוז מופלא של בתי אבן מסורתיים, הנדחקים זה לזה. בכול כפר יש כחצי תריסר מקבצים של בתים. כשלושים בתי אב בסך הכול. ככל שעולים גבוה ומעמיקים אל מעברי ההרים, וככל שמתרחקים מערוץ האינגורי השחור והרועם, מתגבבים כפרי הרכס כמו עדרי צאן. בכל מקום, קורות עץ ענקיות בולטות מן הקירות, לייצובו של הבית. בין הבתים מתפתלות סמטאות לא מרוצפות, כשאבני שדה מנקדות אותן. כפרים כמו בסוונטי זרועים גם במקומות אחרים בבלקן ובאגן הים התיכון. אך כאן, בנוסף לבתים, מזדקרים מגדלי אבן רבועים, כאצבעות מתריסות אל על. אלו הם גורדי "שחקים" מדייוואליים, המכונים "קושקי" ((koshki. מגדלים אלו מתנשאים לגובה של 28 מ', מידות הנובעות מנוסחת בניה המשקללת את סך הכול הצלעות של הבסיס. הם נבנו כנראה על ידי פיגומים ספיראליים, כשהאבנים הכבדות נישאו למעלה על ידי שור. חוזקם הוא עדיין חידה. הם שרדו מאות שנים של סופות ומפולות שלגים. המגדלים הם בדרך כלל בני ארבע או חמש קומות, ולהם קירות אבן עבים שמצטמצמים לכיוון העליון. כל קומה שימשה מטרה מסוימת: מפלס הקרקע למשק החי, המפלס השני, לשחיטת חיות המשק, ואכסון עצמותיהן. בהמות אלן נחשבו לקדושות, משום שנחשבו למתת האל. הקומות השלישית והרביעית שמשו כמגדל שמירה ועמדה הגנה. הקומה העליונה, נראית כהעתק מוקטן של המגדל כולו. בימים שקטים, כמו ימינו, הקומות העליונות משמשות כמקרר טבעי. המעפיל לראש המגדל אנוס להידחק בסולם צר, מקומה לקומה, עד שראשו מבצבץ מהחלון העליון, כמו מרמיטה המציצה מגומחתה. המגדל הראשון הופיע כבר במאה הראשונה לספירה. אך מרביתם נבנו על ידי בעלי הבתים, בין המאה התשיעית למאה השלוש עשרה, כמבני הגנה, למשפחות ולמשק החי שלהן , בתקופה של פשיטות תכופות וסכסוכים פיאודליים. לעתים קרובות, גם מפלט מששוחרי נקמת דם, שהיתה המכה הקשה של החבל, עד סיפוחו לרוסיה. עם הזמן, הפכו המגדלים לסמל סטאטוס ומושא גאווה לבעליהם. בנייתם הפכה לתחרות בסגנון "למי יש יותר גדול". לעתים, ניצב מחוץ לכפר , מגדל שנועד לתצפית ולשמירה על הכפר כולו. מגדלים אלה, שנבנו בעיקר מאבן ועץ, משתנים בגובה ובעיצוב, ומשקפים את הסגנונות האדריכליים הייחודיים של תקופות ואזורים שונים בתוך סוונטי. תחילה התרגשנו ממראה של מגדל בודד. אחרי כחצי שעה, כבר נראה קובץ גדול של מגדלים אחריו עוד אחד, עד שהגענו לעיירה מסטיה (Mestia), בירתו של המחוז הנבדל סוונטי. כולה עטורת מגדלים. המגדלים הללו נמצאים בעוד אזורים ברחבי הקווקז. כך למשל, ריכוזי מגדלים נמצאים באוסטיה, בצ'צ'ניה ובעיקר באינגושטיה, שבקווקז הרוסי. אך בניגוד להם, אלו של סוונטי, הם מקורים ואפילו מכוסים "קשקשי, אבן. בנוסף למשמעותם ההיסטורית והארכיטקטונית, מגדלים אלו, ממלאים תפקיד חיוני בטיפוח זהות תרבותית וגאווה בקרב הסוואנים, תושבי המחוז.
למרות שחלפו מאות שנים של היסטוריה סוערת, כולל פלישות, תהפוכות פוליטיות והזנחה, מגדלי סוואנטי הצליחו לשרוד את מבחן הזמן והוכרזו כאתר מורשת עולמית על ידי "אונסק"ו". פלאים ארכיטקטוניים אלה לא רק מציעים תובנה על החיים הגיאורגיים של ימי הביניים, אלא גם מספקים רקע מדהים למבקרים החוקרים את אזור ההר המרוחק הזה הם משמשים תזכורת לחוסן של הסוואנים, תושבי האזור, מול מצוקות החיים ומחויבותם לשמר את המורשת התרבותית שלהם.
הסוונים, הם צאצאיהם של שבטי הרים עתיקים. יש להם זהות ייחודית שעוצבה על ידי מאות שנים של היסטוריה, מסורת ובידוד. הסוואנים ידועים בשפתם, במנהגים ובפולקלור הייחודיים שלהם, שמייחדים אותם כקבוצה אתנית מובחנת בתוך ג'ורג'יה. הסוואנים הם דו-לשוניים המשתמשים בגאורגית ובסוואנית, השפה המקומית שנקראת על שמם. שתי שפות אלו, יחד עם המינגרלית (Mingrelian) והלאזית הם חלק מהמשפחה הכרתוולייאנית.
לכתיבה הם משתמשים באלפבית הגאורגי כיוון שלא נשתמר אלפבית סוואני.
הסוונים חיים כאן החל מהאלף השני לפני הספירה. יש טענה שמקורם במסופוטמיה, למרות שרבים מהם בלונדינים ובעלי עיניים בהירות. דגל המלחמה שלהם היה אריה והם נודעו במשך שנים במלחמות האכזריות שלהם. במוזיאון המקומי מוצגים כלי עבודה מברונזה, צלמיות מכסף וזהב ואיקונות מרשימות מגולפות במתכת. ההיסטוריון הרומי סטראבו שיבח את כוחם ואומץ לבם.
המאה השישית ידעה יריבות גדולה בין האימפריה הביזנטית לאימפריה הפרסית על השליטה בחבל, כי מעברי ההרים שבתחומו שימשו לפשיטות הדדיות. הסוונים התערבו במלחמות שבין הביזנטים לבין הפרסים, כדי להשיג מדה רבה יותר של חרות. בעקבות מלחמות או בריתות עם אחד מן הצדדים, השליטים הזרים של החבל התחלפו בתקופה זו מספר פעמים. בעקבות ההשתלטות הערבית על החבלים המישוריים של גאורגיה במאה השביעית, סוואנטי זכתה בעצמאות, אך המשיכה להתקיים כחברה שבטית. במאות הבאות, באזורים הדרומיים של החבל החל להתפתח פיאודליזם, או לפחות ריכוז סמכויות בידי משפחות רמי-מעלה, שייסדו דוכסות. בשנת 786 נכבשה סוונטי , כמו כל מערב גאורגיה, על ידי נסיכות אבחזיה, שבעקבות כך שינתה את שמה ל"ממלכת האבחזים". ממלכה זו, ודוכסות סוונטי בתוכה, הצטרפה בשנת 975 לממלכה הגאורגית המאוחד, תחת שלטון בית בגרטיוני.
הקשר לגאורגיה התחזק בתקופת "תור הזהב" הגאורגי, תחת שלטונה של המלכה תמרה (1184-1213), שהייתה נערצת על ידי הסוונים כמעט כאלה. תקופתה נחשבת לתור הזהב של גאורגיה. האגדה מספרת שהדוכס של סוונטי, היה זוכה מדי שנה, לביקורה של המלכה תמרה. אגדה נוספת מספרת, שהיא קבורה באזור. המלכים הגאורגים היו נוהגים להחביא את אוצרותיהם בסוונטי וכשהם הסתלקו מהעולם, הסתלק עמם סודם. עד היום, טוענים יודעי דבר, מתחת לכמה מגדלים, חבויים אוצרות. בעקבות סכסוכים פנימיים, הנסיך ציוק דדשקליאני (Tsioq' Dadeshkeliani) חתם על הסכם פרוטקטורט עם הרוסים, ב-26 בנובמבר 1833. מכיוון שהאזור היה קשה לגישה, העניקו לו הרוסים אוטונומיה, עד שחיסלו אותה ב-1875. הם הקשיחו את שלטונם על ידי תוספת מיסים, הדבר גרר מרידה והרוסים דכאו אותה בתוקף. המעוז האחרון, ח'אלדה (Khalde), נפל לידיהם ב-1876. ב-1921 התחוללה כאן מרידה אנטי רוסית נוספת.
מרד סוונטי היה מרד כושל, שהתרחש בשנת 1921, כנגד השלטון הבולשביקי החדש בגאורגיה.
המרד התפרץ כמעט מיידית לאחר פלישת הצבא האדום לגאורגיה ויסודה של גאורגיה הסובייטית (פברואר-מרץ 1921). התסיסה בקרב איכרי סוונטי הופיעה כבר במאי של אותה שנה, והתפתחה במהירות למרד חמוש פלוגה של חיילי גרילה, שהונהגו על ידי מוסוסטר דאדשכליאני, נסטור גרדפחאדזה ובידזינה פירוולי, פירקה מנשקה, בספטמבר של אותה שנה, את יחידות הצבא האדום שבסיסם היה בסוואנטי והחלו בהכנות לקראת ההתקדמות לכיוון קוטאיסי. ועידת המהפכה הגאורגית, שעמדה מול האפשרות של התרחבות המרידה למרד כלל ארצי ולמלחמת אזרחים כוללת, ייסדה, ב-7 באוקטובר של אותה שנה, פלוגות ענישה מיוחדות כדי להילחם במורדים, שהוקעו על ידם כ"שודדים פוליטיים". ב-15 בנובמבר של אותה שנה, דיווחו השלטונות הסובייטים כי מספר המורדים הסוואנים עומד על 1,600 איש, ופעילותם מתואמת עם התנועה הלאומית הדמוקרטית של גאורגיה, ששמרה על הקשרים עם התנועה המנשביקית שבסיסה בטביליסי גאורגיה. הלחימה בסוואנטי נמשכה שישה חודשים, עד שהחיילים הסובייטים הצליחו לרסן את התפשטות המרידה למחוזות השכנים. לקראת סוף דצמבר 1921, הגיעה תגבורת רעננה של חיילי הצבא האדום, שמחצה סופית את המרידה. מנהיג המורדים הוצא להורג, ומשטר של דיכוי מחמיר הושת על האזור.
אחרי התמוטטות ברית המועצות, הרעת המצב הכלכלי וסדרה של אסונות טבע, הפך האזור לפרוע, בו כל דאלים גבר, עד ראשית האלף השלישי, כשהנשיא אלכסנדר סאקאשווילי החזיר את הסדר והשקט לאזור. החיים כאן קשים. גם הטבע גובה את מחירו והוא גבוה. בחורף 1987, מפולת שלגים גרמה למוות של שבעים בני אדם, מרביתם תלמידי בית ספר, בכפר אושגולי. בשנה שאחר כך, עזבו 4,000 איש מתוך סך תושבי סוונטי הגבוה. כיום חיים בגאורגיה 45,000 סוונים. מתוכן רק 12,000 בסוונטי העליונה.
הסוונים היו מבודדים במשך דורות מיתר גאורגיה
הבידוד הגאוגרפי והשטח המבותר של סוונטי, שמר על הסוונים מפני פלישות של זרים. הם לא נכבשו על ידי המונגולים, לא על ידי הטאטרים ולא על ידי העות'מנים. פולשים אלו לא חצו את קניון האינגורי. משום כך, הבריחו לכאן הגאורגים את האיקונות הקדושות ואת אוצרות הכנסייה. רבים מהם נשארו בסוונטי עד היום, חלקם בבתים פרטיים, אחרים בכנסיות שמעוטרות ביצירות אמנות מרהיבות.
הסוונים חיו בבדידות מזהרת, דבר שסייע להם לשמור על ייחודים התרבותי. הם שימרו את הקודים החברתיים המיוחדים להם, קשוחים ואכזריים הרבה ממסורותיהם הישנות נשמרו, ובכללם נקמת דם. עבור הסוואנים, נקמת דם היתה נורמה מקובלת, שאי ביצועה היה מטיל כתם על כבודה של המשפחה הנפגעת.
בדומה לאזורים ההררים של אלבניה, כאן שלט ה"קאנון" המקומי ובו כללים נוקשים של מערכת נקמת הדם, אשר הורכבה מכמה שלבים: המעשה (רצח), הנקמה והפיוס. כל אחד מהשלבים הללו כלל נורמות משפטיות שונות, נורמות התנהגות והגבלות שונות, אשר נציגי שני הצדדים (העבריין והמשפחה הפצועה) נאלצה לשקול.
האחריות לשמור על נקמת דם נפלה קודם כל על קרוב משפחתו הזכר הקרוב ביותר של הקורבן – האב, האח או הבן, אבל גם בני משפחה אחרים (חמולה) יכלו לקחת את האחריות. היעד לנקמה היה האשם, אבל בהתאם לנסיבות, המטרה יכולה אביו, אחיו, בנו ולאחר מכן , במקרים קיצוניים, גם שאר גבריי הכפר. מכיוון שזו לא הייתה רק בעיה פרטית של המשפחות האשם והקורבן, אבל של כל הקהילה. בסוונטי לא נעשתה הבחנה בין רצח להריגה, הרג בשוגג והרג מכוון הוערכו באותה מידה. יחד עם זאת, נקבעו נורמות של פיוס, בעזרת מתווכים מכובדים, שקבעו את העונשים החלופיים לרוצח ואת הדרך לפייס את משפחת הקורבן.
הסוונים מדברים בניב מקומי, שדומה כנראה לגאורגית של המאה השישית, אותה תושבי כרתלי (Kartheli), החבל העיקרי של גאורגיה (שהעניק למדינה את שמו "סכרתוולו"), אינם מבינים. המכונית הראשונה הגיעה הנה רק ב-1935 והאזור חובר לרשת החשמל, רק ב-1976.
הסוונים, השוכנים באזור המחוספס והציורי של מרומי הקווקז, שמרו על אורח חיים הנטוע עמוק בהיסטוריה, בטבע ובקהילה. אלו אנשים קשוחים. כשהגעתי לכאן לראשונה, מעט אחרי התפרקות ברית המועצות, גברים רבים נראו כשהם נושאים קלצ'ניקובים על כתפם. בעת מלחמת אבחזיה הראשונה (1993-1992), כאשר פליטים מהמחוזות הסוונים של אבחזיה – בעיקר לאורך הנהרות קודורי (Kodori) וסקני (Sakeni), החלו לברוח לכאן, קרוביהם הסוונים המתינו להם במעברי ההרים. חלק כובדו במרק חם ואחרים נשדדו, על ידי בני עמם. מקור השם הנפוץ "קורדיאני" (Kurdiani), הוא שודד. למרות שהמשפחה הוציאה מתוכה אדריכלים ואומנים.
המשפחות הסווניות קטנות והבעל הוא ראש המשפחה. בכול בית כמעט, ניצב בחדר המרכזי, מצ'ובי (machubi) – כסא גדול מעץ, מגולף בדרך כלל, המיועד רק לו. הנשים המבוגרות זוכות לכבוד רב, מכול חברי הקהילה. בראש כל קהילה מקומית עומד אדם המכונה "מאשווי" (Mahshvi), שזוכה לכבוד רב מחבריו ובני חסותו. בעבר הלא רחוק, הוא נהג לאחוז בידו במקל מיוחד, עליו חרוצים סימנים, המעידים על "בעיות משפטיות, שנפתרו בדרך מסורתית". נקמה בגין פגיעה באדם, ברכוש או בכבוד, תפסה ועדיין תופסת מקום חשוב בחברה הסוונית.
מותו של אדם נתפס כאירוע משמעותי המצוין במנהגים וטקסים מורכבים. הקהילה מתכנסת להתאבל על האובדן ויחד עם זאת, לחגוג את חייו של המנוח. חשובה במיוחד היא מסורת הקלחי (kelekhi), שהיא קינה פולחנית, המבוצעת על ידי מקוננות מקצועיות. זמרות אלו ממלאים תפקיד מכריע בביטוי הצער של הקהילה ובכיבוד זכרו של המת. הגברים לא מתגלחים 14 ימים לאחר מותו של קרוב משפחה. הנשים המקומיות לובשות שחורים, כשתמונתו של המת על דש בגדם. במשך כמה שנים לאחר שבן משפחה מת והן לעולם לא מחליפות את בגדי האבל שלהם במקרה של אובדן ילד.
צעירים רבים מתים בגיל צעיר. הסיבות העיקריות הן תאונות דרכים ומאבקים אלימים. שניהם מושפעים מהכמות הגדולה של אלכוהול שהגברים צורכים כאן. נושא תאונות הדרכים מכאיב במיוחד. המדריכה המקומית, סיפרה לי שכשהגיעה פעם לסוונטי, נערכו שלוש הלוויות, לשלושה צעירים, שנהרגו בשלוש תאונות שונות. הכביש המחבר בין זוגדידי למסטיה, שאורכו 117 ק"מ, נחשב פעם, טרם סלילתו, למסוכן ביותר בגאורגיה ולאורכו הוצבו במהלך השנים, מספר כנסיות זעירות, לזכר הנופלים. לצד הכנסיות הללו, מונחים בקבוקי משקה חריף וכוסות. חברים עוצרים בדרך ושותים לזכר הקורבנות. גם המזג הסווני החם גובה את מחירו. בין השנים 1917 ל-1925, 5% מהסוונים (600 איש), נהרגו בקטטות. כך שיש להקפיד על נימוסים.
שיעור האבטלה גבוה אנשים צעירים מלאי אנרגיה ומזג קווקזי, סיכנו בעבר את המבקרים. כיום הם גורמים לצרות, בעיקר לבני משפחותיהם. בבית המשפחה ישנו מקדש לזכר המתים, ומעליו תמונות שלהם. אורחים מקבלים משקה כדי לזרות כמה טיפות על הרצפה ולברך את המת. כעבור ארבעים יום, ושוב, כעבור שלושה חודשים, מתכנסים בני המשפחה וחברים בבית העלמין. הם עורכים על הקבר שולחן, עליו מניחים משקאות ומאכלים. הנשים מקוננות. הגברים עומדים בשורה, ללא כובעים, מתפללים ומברכים את המת בשתיית "צ'צ'ה" אחר כך מזיזים את השולחן מהקבר וסועדים יחד, סעודת הבראה.
הנשים הסוואניות נהנות יותר מחופש ועצמאות מאשר נשות הרים אחרות. אתנוגרפים שהבחינו בכך מזמן, טענו שהדבר נובע מכך שאין חלוקה מסורתית של מלאכות ל"גבריות" ו"נשיות" ומכיוון שהנשים ביצעו את אותה עבודה כמו גברים, קשה ככל שתהיה, הדבר הניב כמעט שוויון זכויות. ועדיין , מדובר בחברה מסורתית, כאשר הגעתי לשם פעם, מלווה בבת זוג גאורגית, התבטאו הנהגים בצורה חריפה מאחורי גבנו והבטיחו זה לזה שינקמו בה, על פגיעתה בכבוד המקומי. כאשר הבינו שאחיה מנהיג מיליציה בטביליסי, הרוחות נרגעו מעט.
הסוונים משמרים עדיין את מסורתם הקדומה. על הגבעות פזורות כנסיות ציוריות, קטנות, מקושטות להפליא, רוב הכנסיות כאן "שייכות" למשפחות, שאבותיהן בנו אותם מזמן. צאצאיהם שומרים את המפתח לאנשיהם בלבד. סוונטי הוא אחד המקומות הבודדים בעולם, בהן הכנסיות מצוירות גם מבחוץ. סביר להניח שגם שריד לעולם הפגני בו המקדש לא היה בית תפילה, אלא מונומנט שהתפללו אליו. אחת מהן נבנתה מול הר שחארה, במקום בו עמד שם כנראה מקדש לאלי ההרים, טרם שהנצרות החלה את מסעה הארוך והמייגע אל ההר. על המזבחות, מונחים קרני שור, שנטבח בפסטיבל זה או אחר. מנהג נוסף מהימים הפגניים.
הסוואנים הם נוצרים אורתודוכסים ושייכים לכנסייה הגיאורגית כמו שאר הגאורגים, אבל הפולחן שלהם, מהווידוי ועד למיסה, הוא שילוב של נצרות עם אמונות פגאניות. כך למשל, הם מאמינים באל השמש הסווני לילה (Lile), שמקורו כנראה באל השומרי אנליל (Enlil). כיום, את מקומו ממלאה ברברה הקדושה. גם הכפר לחמו (Lakhamu), נקרא על שם אל המים השומרי. אמנם במסטיה (Mestia) ישנה כנסייה פעילה ובה מכהן כומר שהתחנך באקדמיה התיאולוגית של טביליסי, ובמסטיה יש בית ספר לציור תמשיחי קיר ותלמידיו הגיעו למיומנות גבוהה. אבל רוב הסוונים, מעדיפים להתפלל בכנסיות המרוחקות אשר בהרים, שרק לעתים רחוקות פתוחות לקהל הרחב וגם אז, לאו דווקא בימי ראשון, שריד למנהגים המסורתיים שרווחו כאן טרם שנודע על בשורתו של ישו.
מוזיקה וריקוד הם חלק בלתי נפרד מתרבות סוונטי, עם מסורות עממיות תוססות החוגגות את החיים, האהבה והטבע. שירה פוליפונית, שאין בה היררכיה מובהקת בין הקולות, המאופיינים בהרמוניה ובמלים לבביות. מקורם קדום, כנראה לפני תחילת הספירה הנוצרית השירים הפולחניים מצליחים להעביר את נשמת ההרים יותר מכול דבר אחר. המרשימים ביותר הם הקינות בלוויות. שם מצטרפים ההמונים לשירה, גברים בקול בס, נערים בקול טנור ונשים בקול סופרן, קולות המתוזמרים לקומפוזיציה נפלאה.
במשך דורות הקפידו הסוונים לנהל את חייהם על פי החוק המקומי. הקאנון הקדום של הכפרים, ששמרו על פרטיותם, וייחודם, לא רק מול העולם החיצון, אלא גם זה מזה. המקומיים מכריזים בגאווה, שאפילו תחת שלטון הסובייטים, מועצות הכפר שלהם נהגו לקיים תהליך נפרד של שיפוט, עם פסק דין משלהם, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה, שהאדם כבר נשפט ונשלח לכלא על ידי הרוסים. פסק הדין של וסונטי היה היחידי והצודק. כולם צייתו לו. במקרה של סכסוכי שכנים, מועצות הכפרים היו מביאות את המשפחות הניצות לכנסייה, מאלצות אותן לכרוע ברך מול האיקונין ולהתפייס. מכיוון שהסוואנים הם אנשים דתיים עמוקים, הם עדיין מאמינים שאם הם משקרים מול האיקונין, הם או בני משפחתם יענשו. על רצח שילמו במוות, לעתים בכופר. על פשעים חמורים אחרים, נענשו אנשים על ידי הרחקה מהקהילה. לִפְעָמִים בידוד חברתי יכול להיות אפילו יותר גרוע ממוות. על מעשים פחות חמורים אנשים נענשו בתשלום של פרות או חזירים.
פסטיבלים ואירועים אחרים, שזורים עמוק במחזוריות העונות ובמקצבי הטבע. הם מהווים חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי של האזור, ומכנסים את הקהילות, לציון חגים דתיים, קצירים ואירועים משמעותיים אחרים. פסטיבלים כמו "צ'יאטובה" (Chiatoba) או "למפרובה" (Lambroba) ,מציינים את חילופי העונות. בדרך כלל בסוף החורף ותחילת האביב, עם טקסים וחגיגות המכבדים את התחדשות החיים והאדמה. נשים לובשות שמלות צבעוניות רקומות בצורה מורכבת, בעוד שגברים עוטים מעילים מסורתיים מעור כבש וכובעים מעוטרים בנוצות. מהלך הפסטיבלים הללו, קהילות מתכנסות כדי לחלוק אוכל, מוזיקה וריקוד, לחזק את הקשרים החברתיים ולשמר מסורות. חקר המנהגים של תושבי סוואנטי מציע הצצה לעולם שבו ההיסטוריה, הטבע והקהילה משתלבים זה בזה כדי ליצור מארג תרבותי שלא דומה לאף אחד אחר.
בשנים האחרונות התמודדו תושבי סוואנטי עם אתגרים חדשים שנגרמו בעקבות מודרניזציה, תיירות ושינויים סביבתיים. למרות הלחצים הללו, הסוונים נשארים איתנים במחויבותם לשימור מורשתם, הגנה על אדמתם וטיפוח תחושת אחדות וסולידריות בין קהילותיהם. נעשים מאמצים לשמר ולקדם את המנהגים והמסורות המגדירים את אזור ההר הייחודי הזה.
בסופו של יום ארוך ומתיש, שכלל לא רק נסיעה, אלא גם הפסקות לארוחות, לצילומים או להליכה מול הנוף, הגענו אל מסטייה (Mestia) , בירת האזור. העיירה המנומנמת הפכה לעיר תיירותית מלאה במסעדות ובתי מלון. התאחסנו במלון בדירוג של חמישה כוכבים, שמחלונותיו נשקף נוף מרהיב של עמק זרוע מגדלים, אלא שהאקלים כאן בדרך כלל קר. לדאבוני הגענו בימים חמים ולמרות שאנו בגובה של 1,500 מ' מעל פני הים, חם מאד ובחדרים יש תנורים. אין מזגנים.
יצאנו לטיול ברכבי שטח, נהוגים על ידי בני דור צעיר, שהחליף דור האבות זעופי הפנים. הם מבינים לליבו של התייר ויודעים לעצור לתצפית היכן שצריך. נסענו ועצרנו, מתפעלים מההרים המושלגים העוטרים את הנוף, כמו מסרק לבן ומשונן. לעתים נראה ריכוז צפוף של מגדלים בעמק ולעתים נראו מגדלים בודדים, נעוצים במעלה ההר, על מדרון תלול, שמעוררים השתאות לא רק בשל יופיים, אלא בשל המאמץ הנדרש להגיע אליהם. מגדלי האבן, בעלי חתך רבוע וגגות של צפחה, דומים כל כך זה לזה, אבל לא התעייפנו מלהתבונן בהם ולצלמם כאחוזי תזזית. מעת לעת נראה איכר החורש את שדהו במחרשה רתומה לשוורים, או מזרה את גדעיני החיטה מול הרוח. לצד הדרך המתפתלת ניצבות גדרות, שמאחוריהן ניצבות הנשים הסוואנטיות, מבטן עז ומעדרים ארוכים בידיהן.
הכפרים שבין מסטיה לאושגולי, שוכנים ברובים בגובה של מעל 2,000 מטר, והם מכוסים בשלג כמחצית מחודשי השנה. הגובה הרב ותנאי מזג האוויר הקשים תרמו לבידודם של הכפרים, דבר שעזר לשמר את המסורת המקומית והמנהגים העתיקים. כאן ניתן להתרשם מאורח החיים הייחודי, שהוא מסע במנהרת הזמן , כמה מאות שנים אחורה. לינה בבתי המקומיים בכפרים האלה מספקת הרבה יותר מקורת גג – זהו מפגש עם אנשים טובים, פשוטים, שאורח החיים הקשה חישל אותם לפלדה. נשים לא מבוגרות במיוחד, שהחיים חרצו קמטים עמוקים בפניהם, גברים שרירים ומשופמים ונערות שהגיעו לביקור מן העיר ואין בדעתן לשוב. סוני הצצה מרתקת לעולם הולך ונעלם, השירותים והמקלחות נמצאים מחוץ לבתים, בחצרות הבתים מסתובבים חזירים, תרנגולות ופרות, והאורחים יכולים לחזות בחליבת הפרות ובהכנת גבינות ויוגורט, או בהכנת החינקאלי – כיסונים ממולאים בבשר.
אחד הטיולים היפים בסוונטי, בגאורגיה ובקווקז בכלל, הוא הליכה רגלית של ארבעה ימים, ממסטיה (Mestia) הבירה, אל הכפר זבשי ((Zabeshi, ממנו לאדישי (Adishi), לאיפרלי (Iprali) ולאושגולי (Ushguli). הטיול עובד ממצבור מגדלים אחד למשנהו. כולם דומים להפליא וכולם שונים. הכפר אושגולי (Ushguli), הוא בעצם מקבץ של ארבע כפרים – ז'יביאני, צ'וויביאני, צ'אזאשי ומורקמלי, שעם הזמן היו לאחד, לפחות מבחינת הרצף היישובי, פחות מבחינת המבנה החברתי. בכל הכפרים יחד מתגוררות כשבעים משפחות, ויש בהם גם בית ספר קטן. הכנסיות המקומיות הן פנינים אמיתיות, ובהן תמשיחי קיר מרהיבים, שצוירו בימי הביניים. פרצופים שטוחים, ללא תנועה ועומק, מהן ניבטות עיניים גדולות. הגברים עוטים כתרי מלוכה ולובשים גלימות ארוכות. ידיהם אוחזות בחנית – כמה מהם פרשים הלוחמים בדרקונים ואחרים כורתים איברי אויביהם בחמת זעם. כמו כן, נראות בהן איקונות עתיקות, שהובאו לאזור מערים אחרות בגאורגיה, כדי להגן עליהם מחמדנותם של הפולשים.
התפעלנו מיופיו ומקרחון שחארה שמזדקר מעליו, בקרנו בכנסיה יפה וקסומה, שהשתמרה החל מהמאה ה-12, והלכנו ברגל בעמק קרחוני מוריק להפליא. המדרונות פרחו בשלל צבעים. מרבדים צהובים, נקודות כחולות והמוני סחלבים. חגיגה של יופי שאינו נגמר.
הערות
[1] בחלוקה האדמיניסטרטיבית של גאורגיה אחרי עצמאותה ב-1991, סוונטי חולק לשני אזורים, שצורפו למחוזות נפרדים; סוונטי עליון אוחד עם חבל סמגרלו ליצירת המחוז סמגרלו סוונטי עילית, ואילו סוונטי תחתון אוחד עם חבל רצ'ה שממזרחו ועם אזור לצ'חומי שבצפון סמגרלו ליצירת המחוז רצ'ה-לצ'חומי ןסוונטי תחתית.