אורצ'ה – נגיעה בקסם

כתב: גילי חסקין

ראו גם כתבה מקוצרת במגזין האלקטרוני של YNET – אורצ'ה: עבר מפואר וטקסים פרמיטיבים.

אוֹרְצָ'ה (Orcha) שבמדינת מָדְיָה פְּרְדְש (Madhya Pradesh), שבהודו, נוסדה כבר ב-1531 על ידי המצביא בונדלה ראג'פוט (Bundela Rajput), כבירת הממלכה הרג'פוטית, שהנהיג רודנה פראטאפ סינג (Rudra Pratap Singh). במרכזה, לגדת הנחל,  ניצב אז ארמון מפואר, מבוצר להפליא, מוקף גנים ומזרקות.  ארבע-עשר מלכים שלטו באורצ'ה בזה אחר זה וכל אחד מהם טרח לשפץ ולהרחיב את פארו והדרו של מתחם הארמונות, שהלך ותפס מקום של כבוד בעיר.  העיר זכתה לימים יפים במיוחד, בראשית המאה השבע-עשרה, בימי תור הזהב של המהראג'ות. "מָהָא" פירושו גדול ו"רָאג'" משמעו נסיך. מהרג'ה הוא נסיך גדול.

בעיירה קטנה זו, הסמוכה לעיר גָ'אנסי (Jhansi) , שבמדינת מדיה פרדש, חיים כיום כאלף תושבים בלבד ומהבירה העתיקה נותר רק כפר גדול. בין בתי התושבים מתנשא הארמון ומקומותיו העליונות נשקף עדיין נוף מרהיב.  איש אינו גר כאן עוד. דומה שהעבר המפואר נכנע בפני המציאות האפרפרה, בעלת המראה המתקלף והמתפורר. למעט אחד מאגפי הארמון, שנקרא בשעתו "שיש-מאהל", ששופץ והפך לבית מלון, הכול עזוב, עצוב ומוזנח.

הלכנו אל מעבר לנהר וצפינו במראה שהוא כמעט קלישאה הודית – נשים מכבסות, שבגדיהן הצבעוניים רק מדגישים את הרקע החום. כתמים אדומים, ורודים, צהובים וירוקים, הרבה סלעי גרניט וברקע, כמו צומח מתוך הסלעים, הארמון המהודר, שמכאן אין רואים אפילו רמז לעליבותו. צילמתי שוב ושוב. שאפתי אוויר מלוא ראותי, נושם את ההוד שמסביב, נפעם מהשתקפות הבתים הזהובים במים.  הלכלוך ההודי והצבע המתקלף מבטיחים שלא לשוות למקום מראה של גלויה, אולי משום כך הוא נוגע יותר.  עצוב יותר.

"רגע," ביקשה נוגה, "בוא נשב". החזרתי את המצלמה לתיק והתבוננתי בארמון ובמים, שגלים זעירים הרעידו את הדמויות שהשתקפו בהם.  הבטתי בנוגה ועיניה חייכו אליי בטוב לב.  השלווה הזאת נספגת.

כאן,  באורצ'ה חוויתי את אחת החוויות העוצמתיות ביותר שחוויתי בהודו.

ראג'ב היה, ואולי עדיין, גבר גבה קומה, חרוש קמטים, קירח לחלוטין, גלגלתו דומה לביצה. נוגה טענה שצורה זו הכרחית כדי להכיל את שכלו הרב.  ואכן, ראג'ב הוא אינטלקטואל אמתי – בקי בנבכי התרבות ההודית, כמו בפילוסופיה המערבית, אותה למד באוכספורד. אפשר לשוחח עמו על השינויים שחלו בהינדואיזם במאה השמינית, כמו על הדת הזורואסטית, כמו על תָאלֶס ממילֶטוֹס, ראשון הפילוסופים של יוון. על מהווירה הג'ייני, על קונפוציוס, על לאו צה, כמו על הרקלאיטוס ועל פרמנידס.

הגענו אליו כמעט במקרה, דרך כריסטינה, סטודנטית איטלקית, שלמדה אצלו בימים הרחוקים ההם ומעת לעת נוסעת להודו, כדי להתאבק בעפר רגליו. כאשר סיפרה לי, שנה או שנתיים קודם לכן, על האיש המופלא הזה, גיחכתי ביני לביני. הנדודים ברחבי הודו הפכו אותי ציני לגבי 'גורוס' מקצועיים. היא הפצירה בי שהפעם אהיה סלחן ופתוח יותר ואף טלפנה אליו למעני.  נסענו.

ראג'ב היה באמת אחר.  הוא אינו מחשיב עצמו לגורו,  אינו מניח לאחרים לכנות אותו כך ומסתייג מהפעילות שבאשרמים.  אחרי שנות לימודים והוראה באנגליה, ראג'ב שב הביתה, התבודד במנזר, שוטט ברחבי הארץ, כדי לחזור לשורשיו.  לשם כך ישב ימים ארוכים בוורנסי ובסרנט. כריסטינה טענה שאפילו שוטט כסאדהו, עניין שאני מטיל בו ספק.  הוא עצמו סיפר לנו שלימד בדלהי, העמיד דור של חוקרים צעירים ופרש לאורצ'ה, בה נולד, כדי לחיות שם לבדו. אינני יודע אם יש לו משפחה.  הוא לא הזכיר ילדים או רעיה ואנו העדפנו שלא לשאול.  אפילו נוגה, מדובבת מקצועית, העדיפה להימנע הפעם. טענה שיש שם משהו כואב.

ראג'ב קיבל את פנינו כאילו היינו מכרים וותיקים.  מזג לנו כוס אחר כוס של  תה וסיפר על לימודיו בבריטניה, על הימים והלילות בהם צלל בספרים, כאילו לא היה קיים עולם אחר. הוא דיבר בערגה על עבודת הדוקטורט שלו, דומני בנושא ג'ון לוק, על המנחה הקשיש והמסור ועל החברה הבריטית. דומני שאת מבטאו ההודי הכבד סיגל לעצמו דווקא באנגליה, אולי כדי להדגיש את זרותו ואת שונותו.

ראג'ב הוא זר נצחי.  חסר מולדת.  באנגליה היה הודי וכאן נחשב לבריטי.  קסמה לי יכולתו לאהוב את הודו, לדבר בערגה על החמלה שיש בה, על המזמורים העתיקים רבי הקסם, על משלים והאגדות ובו זמנית להוקיע את הרוע, האלימות, החמדנות, הנכלוליות. מאפיינים שרומנטיקנים, שחזרו מהודו, לבודים גלימה לבנה ובעיניהם מרצד האור הגנוז, טחו עיניהם מלראות  ערב ארוך ישב עמנו, פיו מוכתם מאגוז הבֶּטֶל ודיבר על שיטת הקאסטות, שנוגה לא חדלה מלשאול עליו. בניגוד להודים רבים, עמם שוחח עזריאל קרליבך המנוח, הוא לא ניסה לייפות את שיטת הקסטות ולהציג אותה ככזו המבטיחה לכול אדם את מקומו. דיברנו על חוקי מאנו, המקבעים את האיסורים על הקסטה הנמוכה ולא פסחנו על הסמריטי, החוקה ההינדית הקדומה, המטילה עונשים, גם גופניים, על החורגים מהכללים. שוחחנו ארוכות אודות התהליך המורכב, של ה'סנסקריטיזציה', המאפשר לקבוצת שארים מסוימת, לנדוד בסולם החברתי ולעלות מהקאסטה שלהם, לקאסטה גבוהה יותר.

למחרת היום, העזנו לשאול אותו על הסָאטי, על שריפת האלמנות. מנהג עתיק, מצמרר, בו בוחרת אלמנה למות, כי אינה מוצאת טעם לחיות ללא בעלה. סאטי היתה אשתו הראשונה של שיווה וכאשר אביה לא נאות שתינשא לבחיר לבה, ביכרה למות בשריפה ונשמתה התגלגלה בדמותה של פרווטי.  היא היתה האידיאל הנשי, שעל האלמנה  לחקות אותו ולזנק בעקבותיה אל מדורת השריפה של גופת הבעל המת. יש טענה שמקורו של המנהג בהרתעת נשים, שלא תעזנה להרעיל את בעליהן ואגב כך לגזור בעצמן את מותן שלהן.  היו רומנטיקנים שהציגו זאת כבחירת האשה בחיים של טעם.  לעתים, אלו שלא בחרו את הדרך הזאת, מצאו עצמן מגורשות למעיין מנזרי אלמנות, שם נאלצו לעתים לעסוק בזנות, כפי שראינו כמה שנים מאוחר יותר, בסרט "מים". כך שמה טעם תמצא האשה בחיים ללא בעלה? כלום יעלה בדעתכם שתחפש לעצמה גבר אחר? לעתים, כך מלעיזים הספרים, היו בני המשפחה מסייעים לה בבחירה הזאת.

"מה קורה אם היא לא רוצה להתאבד?" שאלנו בנמיכות רוח, "ואם היא רק ילדה," המשכתי כמעט בלחש.  ראג'ב עיווה פניו בשאט נפש ושאל בקורטוב של רוגז, אם לא שמענו שהמנהג הנורא הזה עבר מן העולם לפני מאתיים שנה בערך.  גהנדי, בספר זיכרונותיו, קונן על כך שהציוויליזציה העשירה של הודו, היתה צריכה להמתין עד בוא הבריטים, כדי שיכריתו את המנהג המזעזע הזה ויעבירו מן העולם את הסאטי, כמו את פולחני האלה קאלי, שמאמיניה היו מקריבים לכבודה בני אדם.  לשאלתנו אם שמע אי פעם על טקס כזה, השיב כי "הסאטי עבר מן העולם."  מזמן.

כעבור יומיים שבנו לביתו. כדרכו קיבל אותנו בנועם. אחרי שדיבר בהתפעלות על החכמה היהודית, על הרמב"ם ועל שפינוזה, שלפתי גזיר עיתון מכיס מכנסי ובו ידיעה על טקס סאטי, שנערך באחד מכפריה של מדיה פרדש. על אף התיאור היבש משהו של האירוע, דימיתי לשמוע באוזני את זעקות האשה, שהושלכה למדורה בו נשרפה גופת בעלה. ניסיתי לגרש מעיני את דמותה העולה בלהבות. ציפיתי לראותו מובך, מתעטף בשתיקה.  נוגה חשבה שישמיץ את הפרימיטיביים הללו, שאינם מקדשים את החיים, את שטופי האמונות התפלות, המבכרים את המוות.  אמרה שיזעק נגד המוציאים דיבת ארצו רעה.  ראג'ב הפתיע.  הוא לא השמיץ ואפילו לא הצטדק.  הוא שתק דקה ארוכה ואז אמר בקול מהוסס:  "אכן, יש עדיין אנשים, המסוגלים למשהו שאנחנו כבר לא…"