גילי חסקיןללמד בני יהודה קשת…..
זהו סיור לעמקי הצפון ומורדות הגליל התחתון, בעקבות אורד וינגייט ופלוגות הלילה המיוחדות.
על רקע התקופה, ראה: מאורעות תרצ"ח – שלב ב' של המרד הערבי.
ראה גם: משפחת שטורמן.
: מחנה עמוס, ככר דוד בעפולה, דברת, תמרה, יער לביא, טבריה וסיום במסלול הליכה למרגלות כוכב הירדן
היה זה כוח של יחידות קטנות ("פלגות") שפעל נגד כנופיות ערביות במרד הערבי בשנת 1938, ביזמת הקצין הבריטי אורד צ'רלס וינגייט, ופעל בפיקודו, ואחר-כך – בפיקוד קצינים מעוזריו. מעת הקמתו הרשמית של הכוח, כונו יחידותיו "פלגות הלילה המיוחדות" (Special Night Squads, S.N.S); יחידה שהוקמה לפני כן, נתכנתה בפי אנשיה היהודים "פלוגת האש".
הסיור מחזיר אותנו לשלב השני של המרד הערבי הגדול. לאחר כישלון שליחותה של וועדת פיל, התלקח המרד הערבי במלוא עוזו, כשהפעם הופנה בעיקר כנגד הבריטים.
היישוב היהודי של אותם ימים היה חצוי בין עקרון ה'הבלגה' לבין הערך של ההתרעה וחשיבותו. אמנם, כבר ב-1936 קמה "הנודדת' בפיקודו של יצחק שדה וקדמו לה כמה נודדות אזוריות ששאפו לאף הצליחו להעביר את היזמה לשטחו של האויב. אולם, ראשי ה'הגנה', שיכלול להסתייג מאנשים כמו יצחק שדה או יהושע גלוברמן, התקשו להתנגד לרעיונות שהובעו על ידי בר סמכא כאורד וינגייט.
בשיחות עם מפקדי ההגנה טען וינגייט נגד הלחימה מעמדות מבוצרות ביישובים בלבד, והמליץ על הקמת עמדות אבטחה ועריכת סיורים במרחב, כדי לפגוע בתוקפים מהאגף.
סיורנו יעסוק ביחידות הגיאוגרפיות השונות – עמק חרוד, בקעת כסולות, רמות יישכר – ובאירועים ההיסטוריים של ימי המרד הערבי הגדול, מזווית ציונית, בריטית וערבית. כמו כן נעסוק באישיותו של וינגייט, החל מילדותו באנגליה, דרך מסלול שירותו הצבאי ועד לתפיסתו לציונות. נדון בגישתו של וינגייט למוסר הלחימה וגם ביחסים בינו לבין פקודיו, שלימים השתלבו גם בפלמ"ח ובצה"ל. במהלך הסיור נעסוק הן במצב הפוליטי והצבאי בארץ בתקופת המרד הערבי, והן בפעולות ובהווי של פלגות הלילה המיוחדות, שהיו, כמו פלוגות השדה, האובניים עליהן נוצר הפלמ"ח.
ראה גם פלגות הלילה המיוחדות
עמקי הצפון
סדרה של עמקים מישוריים, הנמשכים מבקעת הירדן בדרום מזרח ועד מישור חוף עכו בצפון-מערב. סדרה זו כוללת את עמק בית שאן, עמק חרוד, ועמק יזרעאל. יחד הם יוצרים פרוזדור טופוגרפי רחב ידיים, המקשר את הים התיכון עם בקעת הירדן, תוך שהוא מנתק את הרי הגליל מרכס שומרון. את עמקי הצפון תוחמים מתלולים טופוגרפיים חריפים.
לפני השבר הסורי אפריקני, הרי השומרון, הרי נצרת והרי הגליל היו מחוברים ברצף לגוש אחד. סדרת עמקי הצפון הוא פרוזדור טקטוני מובהק – רצועה ששרדה בין קווי העתק, כסעיף של הבקע הגדול. עובדה זו מסבירה את עוצמתם של המתלולים הטופוגרפיים המתנשאים מעל מישורי העמקים המתלול המזרחי של הכרמל, מתלולי הגלבוע, מתלול הרי נצרת – כל אלו נוצרו כתוצאה מהעתקה ומהרמה אנכית של גושי ההרים הללו מעל מישורי העמקים
את מישור העמקים הצפוניים חוצה קוו פרשת מים רדוד. קוו זה נמשך מקיבוץ יזרעאל לעפולה ומכאן צפונה, לכפר איכסאל, שלמרגלות הרי נצרת. קוו זה מחלק את העמקים לשתי מערכות ניקוז ראשיות: מערכת נחל קישון (הזורמת לצפון- מערב, אל מפרץ חיפה) ומערכת נחל חרוד (הזורמת לדרום-מזרח, לירדן) ונחל תבור (הזורמת מזרחה, לירדן). מבחינה טופוגרפית ומורפולוגית אין כמעט ביטוי לקוו פרשת המים הזה.
עמק יזרעאל, עמק חרוד ובקעת בית שאן מהווים מסדרון בין הרי יהודה ושומרון בדרום להרי הגליל בצפון. שני גושים החוסמים את המעבר מן הים התיכון אל הירדן. עמקים אלו הם המעבר הנוח ביותר לרוחבה של הארץ ובכול הדורות עברה בהם הדרך הראשית ממסופוטמיה ואנטוליה אל מצרים. בימי שלום נעו כאן שיירות סוחרים ובימי מלחמה – הגייסות. כאן התחוללו קרבות מכריעים, שחרצו את גורל הארץ כולה: מלחמת פרעה תחותימס השלישי במלכי כנען, ליד מגידו, שבעקבותיה התבסס במאה ה-15 לפני הספירה, שלטון המצרים בארץ כנען; מלחמת דבורה וברק בכנענים; הקרב בין גדעון למדיינים, בין שאול לפלשתים ועוד. חשיבותה של הדרך לא פחתה. במרוצת הדורות. כאן נערך במאה ה-13, קרב עין ג'לוד, בו בלמו הממלוכים את מהמונגולים. בסוף המאה ה-18 התקיימה המערכה בין נפוליון לבין העות'מנים ובמלחמת העולם הראשונה הקרב בין "חייל המשלוח הקיסרי הבריטי לבין התורכים. דרך המעבר העיקרית בימי קדם, אל השטחים שמעבר לירדן, היא "דרך החורנים" (דרב אל חוורנה"), שעברה בבקעת יבניאל, מצפון לנחל יישכר. אפיקי המשנה שלה עברו בנחל תבור ונחל יישכר. מהרי הגלעד, דרך מעברות הירדן, נחל תבור ומשם אל עכו או אל דרך הים.
תחנה מס' 1. מנחת מגידו – מחנה "עמוס".
מחנה עמוס נקרא על שמו של עמוס פיין מנהלל, שנהרג בהתקפה על לג'ון במלחמת העצמאות.
במלחמת ששת הימים חדר מפציץ טופולב Tu-16 עיראקי לישראל, והצליח להפציץ את הרחוב הראשי של נתניה. משם פנה המפציץ לעבר מגדל העמק וירה בתותחיו על מרכז בקרה של הג"א ועל בסיס רמת דוד. 9 פצצות נוספות הוטלו במבואות עפולה. הוא הופל בדרכו חזרה על ידי אש נ"מ מעל מחנה "עמוס", ובעת התרסקותו גרם למותם של 14 חיילי צה"ל.
כאן נעסוק בפעולת ה"SNS" בח'רבת ליד אל-עוואדין
דוגמה (אחת מני רבות) לשילוב של מודיעין בזמן אמת, הטעיה, פעולת לילה-יום ודבקות במטרה, כדי לתת תמונה נכונה של השטח,
נסיעה לעפולה.
עפולה
עפולה היתה היישוב העירוני היחידי בארץ שהיה אמור להיות מתוכנן לפרטיו, ואשר בתכנונו הושקעה מחשבה מקורית רבה. נוסדה בשנת 1925 על ידי חברה ציונית מיישבת בשם 'קהילת ציון אמריקאית'. החברה רכשה את אדמות עפולה כיחידה אחת מפאודל בשם אליאס סורסוק ששכן בביירות והיה הבעלים שלהן. האריסים שעיבדו עבורו את הקרקע שכנו בכפר זעיר בשם "איל פולה" עם מכירת אדמות עפולה לחברת קהילת ציון, פונו מהם האריסים הערבים תמורת פיצוי נמוך. המועצה המוסלמית העליונה בירושלים הציעה לממשלת המנדט הצעה חלופית, לפיה תימכרנה האדמות לאריסים באותו מחיר שהוצע על ידי חברת קהילת ציון, שישולם על ידי המועצה המוסלמית. המועצה שכרה עורך דין, אך עד שזה הכין את הצעתו, נסתיימה עסקת רכישת האדמות על ידי חברת קהילת ציון.
חברת 'קהילת ציון אמריקאית' הועידה לעפולה תפקיד של מרכז עירוני שיעניק שירותים מסחריים ותרבותיים לקיבוצי ומושבי עמק יזרעאל. החברה שכרה את שירותיו של האדריכל ומתכנן הערים הידוע מגרמניה ריכרד קאופמן, חילק את אזורי העיר המתוכננת לאזורי מגורים, אזורי מסחר ושירותים ואף לשטחים המיועדים לתרבות ואמנות. מכאן נוצרה האגדה המפורסמת על "האופרה של עפולה". מאז ייסודה, ב-1924, ועד שיא המשבר העלייה הרביעית ב-1927, עמדה עפולה במרכז ההתעניינות של הציבור ציוני בארץ. בשנתיים הראשונות הזכירו אותה בנשימה אחת יחד עם תל אביב, כמרכז הבנייה העירונית וכסמל לתקוות מרקיעות שחקים לגאות היזמה הפרטית.
עפולה נקראה עם ייסודה בשם "עיר יזרעאל עפולה", וברבות הימים צומצם השם ל"עפולה" בלבד. הכוונה המקורית של מקימי העיר להקמת מרכז עירוני משגשג לישובי העמק נכזבה בראשיתה.
תחנה מס' 2: ככר מוסנזון.
הכיכר נקראת על שם וד"ר דוד מוסינזון מעפולה, שהיה הווטרינר האזורי בעמק יזרעאל, כאשר בתקופת המרד הערבי הגדול יצא לעמק בית שאן יחד עם חיים שטורמן (ששימש כאחראי הביטחון של קיבוץ עין חרוד), ואהרן אטקין מגבע, כדי למצוא מקום מתאים לקיבוץ חדש ורכבם עלה על מוקש. על שמם נקראת הסחנה – גן השלושה.
ד"ר דוד מוסינזון היה בנו של המחנך בן ציון מוסינזון, (26 באפריל 1878 – 21 באוקטובר 1942). היה מבין 66 מייסדי אחוזת בית, שהפכה לתל אביב. בשנת 1907 (שנת הלימודים תרס"ח) החל ללמד תנ"ך בגימנסיה העברית. ב- 1912 התמנה כמנהל הגימנסיה. במהלך מלחמת העולם הראשונה, עקב היותו נתין זר, גורש מהארץ על ידי השלטון העות'מאני, ונסע לארצות הברית. אחרי המלחמה חזר לארץ וחזר לתפקידו כמנהל הגימנסיה. קשור למחלוקת עם הדתיים על אופן הוראת התנ"ך. וכיהן בתפקידו עד שנת 1941. מוסינזון נפטר בגיל 64 ב-21 באוקטובר 1942 (י"ב בכסלו תש"ג) אחרי ניתוח כליות. נקבר בבית הקברות נחלת יצחק ליד קבר בנו דוד. על שמו של ד"ר בן ציון מוסינזון נקרא כפר הנוער "מוסינזון" בהוד השרון.
תחנה מס' 3: הבית הלבן בשדות קיבוץ דברת
קיבוץ דברת הוקם ב-30 באוקטובר 1946 על ידי קבוצת העבודה "זרעים" שהורכבה בעיקר מעולים מגרמניה ומאוסטריה, שעלו לפני מלחמת העולם השנייה (1938). קבוצה זו התרכזה במעין חרוד מ-1942 וחיכתה לעליה על הקרקע. המוסדות קראו ליישוב על שם עיר הלוויים שהתקיימה בנחלת שבט יששכר. דברת נמצאת גם ברשימת ערי הלווים בספר יהושע כ"א (כח וּמִמַּטֵּה יִשָּׂשכָר, אֶת-קִשְׁיוֹן וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ; אֶת-דָּבְרַת, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ. כט אֶת-יַרְמוּת, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ, אֶת-עֵין גַּנִּים, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ: עָרִים, אַרְבַּע) ובדברי הימים.
מחנה ישראל (דברת)
ניסיון התיישבות של יהודים חרדים, חברי 'אגודת ישראל' ומכאן שמו. הקרקע נרכשה מידי ערבי הסביבה בשנת תרפ"ה (1925) ועליה נבנה בית בודד, לקראת הקמת היישוב. הייתה זו קומונה של אגודת ישראל . באותו הזמן ביקר במקום רב נודע מירושלים (יוסף חיים רוזנפלד). הוא מספר על ביקורו במקום בקיץ תרפ"ה: "כל יקר ראתה עינינו, כאשר רגלינו עמדו במיושר על אדמת הקודש של המושבה החרדית מחנה ישראל, אשר נתייסדה בעזרת השם יתברך. ירחב הלב ותרחב העין לראות את מחנה אלוקים זה מתנוסס בעמק יזרעאל; בנוי לתלפיות, אשור כוננו ידי הפועלים החרדים, אשר באו לחונן את עפר ארץ הקודש ולרצות את אבניה, כולה אומרת כבוד לאל הכבוד. הבונים הבניינים, העובדים הפועלים – כולם סגל חבורה של יראי ה', בני התורה, אשר עזבו את ביתם ועסקם בגולה, ועלו לארץ הקודש לבנות הנהרסות ולהשיב לארץ ישראל את כבודה הראשון".
בתוכנית היה להקים במקום עיר גנים לציבור החרדי ובה יגורו 300 משפחות אשר תעסוקנה בחקלאות ובתעשייה זעירה. האדמה חולקה ל-300 חלקות. אלו נמכרו ליהודים במזרח אירופה, ברובן ליהודי העיר לודז'. בשנת 1925 עלו ארצה 18 משפחות אשר ניסו להקים במקום מבנים ומשק חקלאי. הניסיון לא צלח, הקבוצה עזבה את המקום עקב בעיות פרנסה וביטחון. אדמות הועברו לחזקת הקרן הקיימת לישראל.
לייב יפה, שביקר במחנה ישראל במאי 1927 מספר: "נכנסנו למחנה ישראל של אגודת ישראל. מצאנו שם רב אמריקאי ואשתו, שבאו לקבל את ביתם ושלוש פרות, שהבטיחו להם, תמורת 3000$ שניתנו באמריקה – לא מצאו שום דבר". כעבור זמן קצר נעזב המקום והבית הבודד נהפך לחורבה נטושה.
אז הוחלט ליישב במקום גרעיני התיישבות חרדיים ולמקום עלו כשלוש קבוצות של חלוצים. האחרונה שבהן עזבה את המקום בשנת 1938. המתיישבים התפזרו, חלק קטן מהם אפילו הצטרף לקיבוצים החילוניים בסביבה, עקב אכזבתם מטיפול מוסדות אגודת ישראל בארץ בהתיישבותם החלוצית.
המבנה נמסר לנוטרים ממשטרת היישובים העבריים אשר שמרו על קו צינור הנפט כירכוכ-חיפה. הצינור הוצת פעמים אחדות על ידי הכנופיות הערביות במאורעות 1939-1936. כן שימש הבניין בסיס ליציאה של פלוגות הלילה של אורד וינגייט שפעלו נגד הכנופיות באותה תקופה. בתום מלחמת העולם השנייה הוחרם הבניין על ידי הממשלה הבריטית ונמסר ללגיון הערבי שהיה אז בתפקידי שיטור בארץ ישראל. עם יציאת הבריטיים את הארץ המבנה נעזב.
בסוף שנות ה-90 הוקם במקום יישוב קהילתי בשם אחוזת ברק.
מבט על דבורייה.
דבוריה הוא כיום, כפר ערבי, השוכן למרגלות הר תבור. בכפר חיים 8,500 תושבים, רובם מוסלמים. הכפר הערבי דבוריה נקרא בעבר דבריתא. היישוב היהודי למרגלות התבור, הקרוי עפ"י המסורת ע"ש דבורה הנביאה, היה תוסס גם במאה ה-4, אך חדל להתקיים במאה ה-7. תושבי הכפר מסבירים שמקור השם הוא במילה הכנענית או הערבית "דבר/דבב" שפרושה מקום לרעיית צאן. דבוריה עשירה במקומות מרעה. פרופ' יוחנן אהרוני קבע שבערבית התוספת יה שכיחה וכך דברת הפכה לדבוריה.
בתקופת המרד הערבי (1936–1939) הייתה דבוריה אחד ממרכזי המרד הערבי נגד השלטון הבריטי.
כאן נעסוק בפעולת דבוריה של וינגייט
מדובר בפעולה שהתרחשה ב- 11 ביולי 1938, ומטרתה היתה "למצוא ולהשמיד כנופיה שהיתה אחראית לכיבוש נצרת כמה לילות לפני כן ולהתקפות על תחנת משטרה בעיר זו" . בפעולה זו נפצע וינגייט.
פעולתו הגדולה והאחרונה של וינגייט נערכה ב-3 לאוקטובר 1938, אף היא בדבוריה והיתה קשורה ב"ליל טבריה" הידוע. וינגייט ששמע על הטבח, יצא מכליו ופקד על אנשיו לצאת מיד לדבורייה שלמרגלות התבור, שם היה ידוע על התבססותה של כנופיה ערבית. 'ספר תולדות ההגנה' מביא תיאור על שאיפת הנקם של וינגייט ואנשיו: "…..נסענו בדרך גרועה ומקולקלת ובלב כל אחד היתה התכנית להרוג ולהשמיד ולהקל קצת על הלב".
תחנה מס' 5: תצפית מתמרה, על צינור הנפט
צינור הנפט
וינגייט עבר מחניתה לגליל התחתון, כדי לטפל בחבלות בצינור שהזרים נפט מעיראק לחיפה.
בשנת 1927 נתגלה באזור כירכוך ומוסול (צפון עיראק הכורדית ) נפט בכמויות מסחריות כבר בשנת 1934, התפוקה השנתית הגיעה מעל מיליון טון לשנה. באותה שנה הונח צינור הנפט בין עיראק לחיפה, על ידי חברת הנפט העיראקית והיה הגדול והראשון במזרח התיכון.
תחנות השאיבה והעברת הנפט (הציר) סומנו באות H המסמלת את חיפה ולידם הקימו הבריטים שדות תעופה. [מאזור H1, H2 ו- H3 שבמערב עיראק היו בסיסי השיגור של טילי הסקאד לעבר ישראל במלחמת המפרץ הראשונה]. כושר ההזרמה של הצינור היה כ 4 מיליוני טון בשנה עד מלחמת השחרור זרם נפט עיראקי לחיפה. תחילה כנפט גולמי אשר הועבר לבתי זיקוק באירופה ולאחר בניית בתי הזיקוק בחיפה ב 1939 הועברו גם התזקיקים לאירופה.
הנפט הוזרם תחילה לחדיתא, מרחק של כ- 249 קילומטרים ומשם הסתעפו הקווים לשני כיוונים האחד הוליך נפט לחיפה, מרחק של כ- 750 קילומטרים והשני הוביל נפט לטריפולי בלבנון ואורכו כ- 608 קילומטרים. (בטריפולי היו בתי הזיקוק שלשם נשלחו כג' יורדי הסירה בשנת 1941 על מנת לחבל בכושר הייצור שלהם).
הצינור העיראקי נכנס לארץ ישראל באזור נהריים, 3.5 ק"מ דרומה מתחנת הרכבת ג'סר (גשר נחלים), ועבר בקעת הירדן, ממשיך במישור עד דרך בית שאן-טבריה. משם הוא עולה במישור תלול ומגיע לפסגתו כשבע מאות מטרים מהכפר כאוכאב אל הווא. מורד הכפר צפונה מוביל לואדי בירה, העובר במקביל לקוו הנפט, ובמרחק ק"מ עד שני ק"מ ממנו, לאורך 10 ק"מ בערך. מכאוכאב אל הווא נמשך הצינור בשטח הררי במקצת, עד מזרחה מעין דור. בשטח זה הכפר עובר על יד הכפרים אל בירה ודנה וסמוך מאד לכפרים תמרה ועין דור. [עד היום רואים באזור נחל תבור מעל הגדה הדרומית (כפר דנה והלאה) את שרידיו של הצינור הישן]. השטח הזה חצוי ואדיות. העמוק שבהם – מזרחה מהכפר תמרה. הוואדי הזה מונע אפשרות של תחבורה במכונית, מפני עומק צלעותיהם וזקיפותם. מעין דור ואילך עבר צינור הנפט כמעט 40 ק"מ, בין יישובים עבריים ועל אדמה עברית".
עיקר הבעיה שמירתו של הצינור באותם 20 ק"מ שבין גשר לעין דור. הצינור היה טמון באדמה בעומק של מטר אחד לערך. צינור זה, שהיה אחד מעורקי החיים של האימפריה הבריטית, היה משמש מטרה נוחה לפגיעותיהן של הכנופיות.
המחבלים היו חופרים בור סביב הצינור ועל ידי כך היו מגלים חלק ממנו ויורים מספר יריות בצינור מהנקב או מהנקבים היה מתחיל לזרום נפט, אז זורקים המחבלים ממרחק מה שק בוער טבול בנפט שאליו קשורה אבן. הפגיעות רבו משבוע לשבוע והסבו נזקים רבים.
על פי הצעתו הוקמה של וינגייט בעין חרוד "מחלקת משמר צינור הנפט", שמנתה 18 בריטים (חיילים וקצין) ו-24 בחורים יהודיים, ממיטב אנשי ההגנה באזור. אבינועם סלוצקי מנהלל הציע לקרוא לה "פלוגת האש".
תחנה מס' 6 : יער לביא
כאן שכן הכפר לוביה. קיבוץ לביא שהוקם על אדמות הכפר קיבל ממנו את שמו. השם הערבי הוא שמה של העיירה היהודית לָוי, מימי המשנה והתלמוד (ירושלמי, שקלים ז', א). אחרי הטבח האכזרי בטבריה, נסוגה הכנופיה המנצחת לעבר לוביה. כאן ארבה לה, סמוך לסרג'וני, הפלוגה שחנתה במצפה ויחידת משמר נע של נוטרים בפיקודו של יגאל אלון, ואלו פתחו עליה באש מקלעים ורובים ממרחק 70-80 מ' ואחר כך הסתערו עליה בכידונים.
לוביה היה כפר גדול מאד, שחלש על הכביש מחיפה לטבריה ולעמק הירדן. בכפר בוצעה פעולת נקם של "פלוגות האש" על הטבח שנעשה בטבריה. כמו בדבוריה, כמו בחיטין. במהלך הפעולות התרחשו מקרים קשים של ביזה . במהלך פעולות הנקם שעקבות "ליל טבריה", נרצח גם שבוי ערבי בידי לוחמי פלוגות הלילה, בידיעתו ובאישורו של וינגייט . יש לזכור כי המרד הערבי היה עימות ברוטאלי במיוחד שבו רק לעתים רחוקות ניתן היה להבחין בין הלוחמים לאזרחים, וזוועות היו שכיחות משני הצדדים. ההתפרעות הללו התרחשו מיד לאחר הטבח של תשעה-עשר יהודים בטבריה, שאחד-עשר מהם היו ילדים שנשרפו למוות במיטותיהם.
הכפר התפרסם בעיקר בעקבות הפעולה של הפו"ם (היחידה לפעולות מיוחדות). מכיוון שקדמו להקמת הפו"ם מעשי נקם בערבים, שבוצעו על־ידי חברי ה'הגנה', נועד הפו"ם, בין השאר, לתעל את יצר הנקמה לאפיק ארגוני, שיהיה ניתן – כך לפחות קיוותה ההנהגה – לשלוט עליו . האלימות המאורגנת של הפו"ם המשיכה בקו של הענישה הקולקטיבית, וכמו בפו"ש, כך בפו"ם, הסיטואציה הפוליטית המָשבֵּרית מנעה פיקוח תקין על הפעולות הללו.
פעולת הנקם בלוביה
הפו"ם ביצע בלוביה פעולת נקמה בעקבות הירצחו של נהג יהודי, בנימין גרשון מאפיקים, סמוך לכפר זה . הפעולה נעשתה לפי הוראותיו של מפקד הגוש נחום קרמר (שדמי), ב-20 ביוני 1939. באותם ימים כבר פורק הפו"ש והוקם חיל השדה החדש (חי"ש). מפקד הפעולה היה שלמה רבינוביץ' (שמיר). שהיה מפקד החי"ש באזור והשתתפו בה מפקדים בכירים כמו יגאל פייקוביץ' (אלון), יוסי המבורגר (הראל) ודוד שאלתיאל. התכנית היתה להיכנס ללוביה ולפגוע שם בבית מרכזי. לא היה כל מידע שדווקא מתוך בית זה באו רוצחי הנהג היהודי, אלא כוונה לפגוע במבנה מכובד במרכז הכפר, למען יראו וייראו. הבית בו היו אמורים לפעול לא סומן מראש וההחלטה לפגוע בו היתה שרירותית. החוליה שהגיעה אל הכפר ירתה בראשו של אדם שחשד במשהו ובהמשך ירתה לתוך הבית דרך חלונותיו והשליכה רימונים על הבית, ללא פינוי התושבים. הם בחרו בבית מואר, שיושביו לא זוהו כאנשי כנופיות וביניהם שתי נשים, דבר המלמד על כך שכוונתם היתה לפגוע בערבים באשר הם. כמה גברים ונשים נהרגו. התחושה של הלוחמים לאחר הפעולה לא היתה טובה: לא היו מספיק הרוגים .
המקרה הוקע קשות בעיתון "דבר", תואר כ"פשע מבעית" והוקיע את המבצעים האנונימיים. מאמר ראשי חריף שכותרתו "הטרור בנבלותו" הוקיע את "היריות אשר רצחו נשים וישישים ושפכו דם תינוק וזקן" וטען כי הם כתם קשה על הארגון. "פשע חדש אירע בכפר לוביה, פשע מבעית, המעיד כי מבצעיו איבדו את שארית האבחנה ונסתלק מהם זיק אחרון של הרגש האנושי… זכר מעשי ליביה… אדון לעולם את מבצעיו המחריבים, יהיו אשר יהיו". דומה כי העורך סבר כי זוהי פעולה של האצ"ל – דבר שמחזק את ההנחה שהפיקוד העליון של ה'הגנה' לא ידע עליה. לעומת זאת, האצ"ל שלח ברכה למבצעי הפעולה . ברל כצנלסון, במאמרו "בגבנו אל הקיר", התייחס כנראה לפעולה בלוביה, כאשר ציטט שיר מעלון מקומי שראה בעמק הירדן: "מכחול ים, מתכלת רום, מאפרורית הכביש, שלוחה לשון בלעג מר: גפיר נשקו הוביש" . נחום שדמי וחבריו בפו"ם נדהמו. הם חשבו לנסוע לתל־אביב כדי להסביר לכצנלסון את מהות הפעולה. אך מפקדיהם הסבירו להם שאין טעם בכך, כי זו חלוקת התפקידים: ברל כותב בעיתון והם פועלים בשטח. חיים לסקוב עצמו העיד כך: "…פעם היתה פעולה בה השתתפו יגאל פייקוביץ'-אלון ודוד שאלתיאל. הם ניגשו לצריף, הכניסו את הרימונים והסתלקו. בפנים היו נשים וילדים. חשבתי, מה יהיה עכשיו" לא קרה דבר. מישהו אמר 'פויה' וכך זה נגמר" . האירוע החמור לא זעזע את אמות הסיפים בפיקוד ה'הגנה'.
ירידה לטבריה
הנושא: ליל טבריה, 02/10/1938, בו נרצחו 19 נפשות, ביניהן 11 ילדים רכים. בעוכריה של טבריה היתה שיטת ההגנה, שהטילה על כל מקום להתגונן באמצעיו ובאנשיו הוא. ארגון ההגנה בעיר היה מחוסר כל ערך, מחוסר אנשים וחוסר הנהלה מתאימה. תושבי העיר לא אצו להתנדב, לא היתה תכנית הגנה והיה חוסר בנשק, באנשים מאומנים ובמפקדים נועזים[1]. הערבים שלא העזו לתקוף את ישובי הסביבה ובטירת צבי נהדפו, בחרו בטבריה, שהיתה כעיר פרוצה. בעיר נמצא קן טרוריסטים שנתמך על ידי פורעים מהכפרים הסמוכים וביצע כמה התנקשויות, כמו רצח שלושה יהודים בחנות לאור היום ב-6 בספטמבר (הרוצחים נתפסו, נשפטו ונתלו), ורצח ראש העירייה, זכי אל-חדיף ב-27 לאוקטבר 1938. אל חדיף, שכיהן בתפקידו מאז 1923, היה היהודי היחידי בארץ שכיהן כראש עירייה בעיר מעורבת והיה מקובל על יהודים וערבים כאחד.
תחנה מס' 7: מצפה עדי
נסיעה מפוריה עד לתצפית על העיר. מבט על יער צבי. כמה לוחמים הציבו מארב ליד מצפה. כאשר חזרו הפורעים לבתיהם, לאחר ההתקפה על טבריה (02/10/1938), נתקלו במארב של פלגות הלילה המיוחדות והמשמר הנע של הגליל התחתון, שהונח ביער צבי, ירתה בהם וחיסלה חמישה מהם[2]. זו היתה קרן האור היחידה באפלה. אך לאחר שהחיילים הגיעו לחללים הערביים, העדיפו חלק מהם לפשוט בהרוגים במקום להמשיך ולהסתער. בשל המהומה שנותרה נאלצו להפסיק את ההסתערות והכנופיה ברובה הצליחה להימלט. יגאל פייקוביץ' (אלון), מבין משתתפי הפעולה, ייחס את כישלון ההסתערות ל"תאוות השלל המפותחת בחוגי הצבא [הבריטי]"[3].
תחנה מס' 8: טבריה – שכונת קרית שמואל
ב-02 לאוקטובר 1938, עם בוא הלילה נחסמו כל הדרכים המובילות לטבריה במחסומי אבן רבים. בעבודה זו השתתפו מאות מבני הכפרים הסמוכים. לקראת 21:00 החלו הערבים לירות על העיר מכול עבריה[4].
הבמאי והעיתונאי, איש טבריה, חיים חצב, חוקר את הנושא כבר מספר שנים ומנסה לגייס כסף כדי לסיים את הפקת סרטו "בסיפור הזה אין גיבורים".
אנו מתמקדים בהתקפה על קרית שמואל, שלא היתה מבוצרת בשום חפירה, או גדר. אפילו לא מגדל תצפית. בשכונה זו, שאליה בעיקר כוונה התקפתם של הפורעים, נמצאו כאלפיים איש, מהם היו רק 36 חברי הגנה פעילים. 120 איש נוספים נרשמו לשמירה האזרחית אבל לא הופיעו לשמירה כמעט. באביב תרצ"ח עובדה על ידי מפקדת ההגנה המקומית תכנית הגנה לשכונה, שכלל ביצורים לאורך גבות השכונה, על ידי מחסומי תייל, עמדות בנויות עם זרקורים וכו'. לתפיסת העמדות נדרשו מאה איש וגם תוספת ציוד ותחמושת. תכנית זו לא הוגשמה, גם בחלקה בלייל האסון, עמדו לרשות המפקדה בשכונה אך 15 איש, שלא הספיקו לתשע העמדות שבשכונה. היה הכרח להשאיר נקודות מסוימות ריקות, ונשארו ריקות דווקא נקודות אלו שנמצאו בקרבת מקום האסון, בהנחה, שמכיוון שכל ההתקפות שהיו עד עתה, באו מצד ההרים וגם מתוך הנחה שהתקפה מצד המורד הפונה לכינרת, איננה אפשרית[5]..
· הליכה אל הפילבוקס, מבט על המדרון שלא ציפו שמשם תפתח הרעה[6]. משם עלו הפורעים על גבי חמורים (על פי תחקיר, הגיעו מלוביא ומחיטין), בשעה 20:30.
· אפשר ללכת ברחוב מעל ולהגיע למלון גנוסר, לא הרחק משם, לידו קלנוע אליזבת. [בעל הקלנוע – יהודי בשם פיינגהולד, המיר את דתו כדי להינשא לאליזבת פאלמר, אולי קשורה למשפחתו של הנציב העליון]. חיילים בריטיים ראו שם מערבון וסברו שהיריות ששמעו ברקע קשורות לסרט.
ברחוב שמעו קריאות "איטבאח אל יאהוד". ישנה עדות שנשמעו קריאות בגרמנית. כוח הפורעים המשיך אל העיר. בכיכר פניה שמאלה. הגעה לבית העירייה. הליכה עד לפילבוקס שהוקם בעקבות הטבח.מגיעים לבית הכנסת, אוהל נחום (כיום בית הכנסת של הרב דב קוק), שם ישן השמש יעקב זלץ. הוא התחנן על הספרים. הם שרפו אותו אות הספרים. בבית הכנסת יש לוח זיכרון לזכר 19 הנרצחים. נכנס לבית השכנים ורצח את שניהם. אחותה של האישה התחבאה מתחת למיטה. ירידה לרחוב וורנר – אין כניסה בשבת, נקרא "רח' ד'. מימין – בית לבן. שם גרו בני משפחת ליימר. האב כונה "האינסטלאטור הפילוסוף" (היה משוחח על ניטשה). בזמן הפוגרום היו שם אם ושלוש אחיות בנות 10, 11 ו-12. אמא נפצעה קשות והבנות נרצחו.
בצד השני של הבניין חיה משפחתו של החלבן יהושע בן אריה. הוא, אשתו רוזה ושני הבנים: יהושע (7) וזוהר (10 חודשים). הם נרצחים ונשרפים. במחזה צפתה נערה בת 16, בת למשפחת סבג, תיארה אותם "שרופים כמו כבשים על האש" , קפצה מהחלון. בהמשך הרחוב, בצד שמאל, בית ספר ר' מאיר בעל הנס. בית עלוב, כמעט נטוש. שם גרו בחצי חינם בני משפחת יוחנן מזרחי (רחל וששה ילדים).
האב הלך לשמור בשכונה אחרת. בבית נמצאו האם וחמישה מילדיהם. הילד השישי הלך לבית הסבתא, להביא אוכל. הפורעים נכנסים (שכן התחבא מתחת למיטה וניצל). הם הוצאו מהבית ונשחטו כתרנגולות, ליד הלול. אחרי חצי שנה, נדרס הילד השישי על ידי משאית. האב הסתגר עשר שנים ובלחץ משפחתו נישא, בגיל 54, לנערה בת 16 והוליד ששה ילדים.
הורי שלוש הבנות שנטבחו עזבו לקריית חיים נולד להם בן שנקרא "גילי". הם הסתירו ממנו את העבר. עד גיל 17 לא ידע שהיו לו אחיות. בטיול שנתי לאילת, פגש נערה והציג את עצמו כ"גילי ליימר" וזו שאלה אותו לקרבתו לאחיות היפות שנרצחו בטבריה. שאל את הוריו, קיבל תשובה ולא נדרש יותר לנושא. לימים, בתו עשתה עבודה בהנחיית פרופ' גלבר. גילי נתן לה מסמכים, כולל מכתב קשה של האב לאלוהים. האב מחה על שהבנות היו בת"א ושבו לטבריה במיוחד עבור פעילות בתנועה והאב שואל מדוע…
במשך ארבעים דקות השתוללו המרצחים באין מפריע ולאחר מכן יצאו מן השכונה, מבלי שנתקלו בהתנגדות ממשית. אנשי הצבא שנמצאו בבתי הקלנוע ובבתי קפה שונים בעיר פתחו באש וירו ללא אבחנה, מבלי שיצאו לעזרת השכונה המותקפת. שני נוטרים שחשו לעזרת השכונה המותקפת נתקלו ממארב, נהרגו ורוביהם נשדדו.
כמו תמיד, התעורר הציבור לאחר מעשה. בקרב ה'הגנה' שררה הרגשה כי מעשה הטבח "הדף אותנו אחורנית"[7]. הרב משה אוסטרובסקי, חבר הוועד הלאומי, כתב בהצופה: "שנה שנה אנו מלמדים את צעירנו… כל האימונים הם בשביל שעה אחראית אחת, ובשעה האחראית הנוראה, שעברה עלינו בטבריה, לא נמצאו מאותם הצעירים עם מפקדם בראש, בגיא ההריגה". יוסף אבידר, שנשלח מטעם ההגנה מצא כי למרות הטענות של התושבים על חוסר הסיוע מבחוץ, האחריות נופלת על המפקדה המקומית, שלא אחזה בשום אמצעים כדי לשנות את פני הדברים. צויין כי בשכונת אחווה הצליח מפקד בעל יזמה לארגן את העבודה ובנה את העמדות. לעומת זאת, ארגון ההגנה בקרית שמואל היה בשפל המדרגה. התברר כי הכלים במחסן הנשק היו מפורקים ומשומנים ובכדי להשתמש בהם היה צורך בלא פחות משעה אחת. יוסף רוכל (אבידר) סיים את הדו"ח שלו וקבע: "מול כנופיה מאורגנת היטב, יש להעמיד ארגון דומה לה, ולא הגנה עלובה, כפי שהיתה קיימת בקרית שמואל".
.
המשך לבקעת בית שאן
עמק בית שאן הוא שקע מורפולוגי; חלק ממערכת שקעי-הרוחב, שתחילתם בבקע הירדן במזרח והמשכם כלפי מערב, בעמקים בית שאן, חרוד, מגידו וזבולון.
עמק זה הוא "הפרצה" הרחבה ביותר לכול אורכו של בקע הירדן והוא התוואי הנוח ביותר למעבר ממזרח לירדן, אל עמק יזרעאל. כמה דרכים עוברות בו ולפנים היה צומת דרכים חשוב. החשובה שבדרכים אלו היא זו הבאה ממערב, מדרך הים, ופונה כאן צפונה, לעבר הירמוך. דרך זו, שכונתה בעבר גם "דרך החורנים" (דרב אל חוורנה"), עברה בבקעת יבניאל, מצפון לנחל יישכר. אפיקי המשנה שלה עברו בנחל תבור ונחל יישכר. כלפי מזרח המשיכה הדרך אל פֶּחֶל (פלה) שבעבר הירדן. דרך רוחב נוספת עולה מהעיר בית שאן, עוברת בנחל בזק (ואדי שובאש), לכיוון טובאס, היא תבץ הקדומה. הגלעד, דרך מעברות הירדן, נחל תבור ומשם אל עכו או אל דרך הים.
למעברות הירדן נודעה חשיבות רבה כבר במימי קדם. בפפירוס אנסתזי, מתקופת רעמסס השני, מתאר הכותב: "מהי דרך בית שאן ואת.. נהר הירדן כיצד יעבורו?" גם בספר מקבים א' (ה', 52-54), מסופר שיהודה המכבי עבר את הירדן, "אל העמק הגדול לפני בית שאן"., לאחר שכבש את הגלעד. מעברות הירדן העיקריות בעמק בית שאן נמצאות בקרבת היישובים גשר, נווה אור, בית יוסף, חמדיה, מעוז חיים, כפר רופין ומדרום לטירת צבי. בשנת 635 נערך קרב מכריע בין הביזנטיים לבין הערבים בפיקודו של שורחביל אבן חסנה, מדרום לטירת צבי של ימינו. הקרב, שהסתיים בניצחון מוחץ של הערבים, נקרא בפיהם "קריב ביסן".
תחנה מס' 9: כאוכב אל הווא
האתר ממוקם על פסגה שגובהה 312 מטרים מעל פני הים, ושיפוליה המצוקיים מתנשאים לגובה של 550 מטרים מעל לבקעת הירדן שפרושה לרגליה ממזרח. את שמו העברי קיבל המקום עוד בתקופת התלמוד עם הקמתו של היישוב "כוכב" במקום. השם "כוכב הירדן" ניתן למקום בעת החדשה וציין את הנוף הנשקף ממנו אל עמק הירדן.
שמו הערבי של המקום "כאוכב אל הווא" (ﮔﻮﮐﺏ ﺍﻟﻫﻮﺍ) נגזר בראש ובראשונה מהשם העברי "כוכב". כבר בעת קיומו של המבצר הצלבני במקום בימי הביניים כינו המוסלמים את המבצר בשם זה, הנגזר משמו הקדום של המקום ומהעובדה כי מיקומו החשוף בראש המצוקים גורם לו להיות שטוף רוחות לאורך כל ימות השנה. האגדה מספרת שכאשר נאלץ צלאח א-דין לתרץ את כישלונו בכיבוש המבצר, הוא תלה את האשמה ברוחות העזות שנושבות במקום ומקשות את קיום החיים מחוץ לחומות המבוצרות.
האבירים הצלבנים, מקימיו של המבצר, כינו אותו בשם בלוואר (Belvoir) שמשמעו "יפה נוף", בגלל המראה המרהיב הנשקף ממנה. השם השני לו זכה המבצר בתקופה הצלבנית היה "קוקט" (Coquet, "חינני" בצרפתית), שם המרמז כנראה על יופיו של המבצר בעיני תושביו.
ההיסטוריון המוסלמי בן המאה ה-12 אבו שמא, תיאר בכתביו את המבצר הצלבני ששכן במקום: "קבוע בינות לכוכבים, כקן נשרים ומקום משכן הלבנה".
היסטוריה
הקצה המזרחי של רמת כוכב היה מיושב ככל הנראה כבר בתקופת ההתנחלות המקראית.
בעת חלוקת ארץ ישראל לשבטים העברים היה המקום חלק מנחלתו של שבט יששכר, השבט שנתן לרמה עליה נמצא האתר את שמה. מתחת לחורבותיה של המצודה נמצא תל עתיק, כנראה מקומה של העיר רמת או ירמות – עיר לוויים ברמת ייששכר. יז לְיִשָּׂשכָר–יָצָא, הַגּוֹרָל הָרְבִיעִי: לִבְנֵי יִשָּׂשכָר, לְמִשְׁפְּחוֹתָם. יח וַיְהִי, גְּבוּלָם–יִזְרְעֶאלָה וְהַכְּסוּלֹת, וְשׁוּנֵם. יט וַחֲפָרַיִם וְשִׁיאֹן, וַאֲנָחֲרַת. כ וְהָרַבִּית וְקִשְׁיוֹן, וָאָבֶץ. כא וְרֶמֶת וְעֵין-גַּנִּים וְעֵין חַדָּה, וּבֵית פַּצֵּץ (יהושע, י"ט, 17).
במאה ה-12, עם כיבושה של ארץ ישראל בידי הצבאות הנוצרים, הוקמה נסיכות הגליל, שבירתה הייתה העיר טבריה. הנסיכות השתרעה בשיאה מבירות בצפון ועד רכס הכרמל והגלבוע בדרום, ובכלל זה כללה את המקום בו הוקם מאוחר יותר מבצר כוכב הירדן.
בעקבות סכסוכים פנימיים בממלכת הצלבנים בין בלדווין הראשון מלך ירושלים, לטנקרד, נסיך הגליל, קוצץ שטחה של הנסיכות על ידי מסירת שטחים ממנה לידי אצילים שונים שקיבלו עצמאות על נחלותיהם החדשות. אחוזת כוכב הירדן נמסרה לידיה של משפחת אצילים טבריינים ממוצא צרפתי בשם משפחת ולוס (Velos), שהחלו לבנות במקום חווה מבוצרת, אשר שמשה כמרכז אדמיניסטרטיבי ממנו יכלו האצילים לנהל את המתרחש באחוזה, להיות קרובים לחקלאים הצמיתים שעיבדו את אדמותיה וגם להסתתר בין כתליה המגינים בשעת צרה.
בשנת 1168 מכר איבו ולוס (Ivo Velos) את החווה ואדמותיה לידי אבירי המסדר ההוספיטלרי שפרקו את המבנים הקיימים במקום עד ליסוד ובנו במקום את המבצר אותו אנו רואים כיום. לאחר בניית המבצר החלו האבירים מגדילים את נחלתם החדשה, אם בתשלום ואם תמורת תשורות ומתנות שונות, וזמן קצר לאחר מכן כבר השתרעה הנחלה על פני 200 קמ"ר, כשבתוכה עשרות כפרים מקומיים. בשנת 1187 הכניע צלאח א-דין את עיקר הכוח הצלבני של ממלכת ירושלים בקרב קרני חיטין והחל שועט אל פנים הממלכה כשהוא כובש ומכניע כל עיר וכל מבצר שעמדו בדרכו. המוסלמים הגיעו לשערי המצודה בחודש יולי שנת 1187, ומשלא עלה בידם לכובשה הטילו עליה מצור. המצור הקשה נמשך עד תחילת 1189 עם הפוגה קצרה והסתיים בכיבוש המבצר על ידי התוקפים המוסלמים.
בשנת 1966 החלה קבוצת ארכיאולוגים, בראשותו של מאיר בן-דב, לחפור את שרידי הכפר הבדואי וגילתה במקום את שרידיו של המבצר הצלבני.
תצפית מזרחה, על עמק בית שאן והגלעד
מדרום-מזרח למצודה אפשר להבחין בחורבה גדולה ובה משוכות צבר. במקום נובע גם המעיין הקטן עין כוכב. אלה הם כנראה שרידי העיירה כוכבא מתקופת בית שני, שרידי ישוב עתיק מתקופת התלמוד (המאה ה-3)
בחפירות שנערכו במקום התגלו חורבות של בתי מגורים וכן חורבותיו של בניין ציבורי חשוב, ככל הנראה בית כנסת. אבנים מעוטרות בסמלים יהודיים דוגמת מנורת שבעה קנים נמצאו בין אבני הבניין של המבצר הצלבני, וככל הנראה הן נלקחו מהכפר היהודי החרב ששכן במקום בעת התקופה הצלבנית.
לא בכדי בחרו מקימי המצודה את הנקודה בה היא נמצאת. ממקום זה ניתן להשקיף ולשלוט על שתיים מהחשובות שבכניסות המזרחיות אל ממלכת הצלבנים: גשר ז'ודיר בקרבת נהריים, (בערבית: ג'יסר אל מג'מע) שעליו עברה הדרך העתיקה שקישרה את דמשק ובית שאן דרך העיר אירביד וגשר שייח' חוסיין, הנקודה בה חוצה את הירדן דרך המלך שחיברה בין עג'לון לבית שאן. יחד עם השליטה שהעניק המבצר לצלבנים על דרכי הגישה בין בקעת הירדן ומערב הממלכה הסתכמו כל הגורמים לכדי הפיכתו של המקום לאחת מנקודות המפתח החשובות ביותר במערכת ההגנה על גבולות הממלכה.
במאה ה-18, לאחר חמש מאות שנות עיזבון, הוקם על חורבות המבצר כפר של בדואים, בשם "כאוכב אל הווא" ("כוכב הרוחות").. בתקופת המנדט הבריטי נודעו תושבי כאוכב ביחסם העוין ליהודי האזור. בחודש מאי 1948 ננטש הכפר מיושביו שברחו לירדן, והמקום נכבש ב16 במאי בידי חיילי חטיבת 'גולני', שהיו בדרכם לעצור את חיל המשלוח העיראקי, שכבש את תחנת הכוח בנהריים ואיים לכבוש את קיבוץ גשר.
האנדרטה לפלוגות הלילה
צינור הנפט העובר בסמוך לו היה נדלק מפעם לפעם. לעמוד האש שנראה בכול המרחב היתה השפעה פסיכולוגית מעודדת על מבריחי הנשק ואנשי הכנופיות שבאזור. 15 איש בפיקודו של הקצין ברדין, יצאו מבית יוסף בחודש אוגוסט, טיפסו על ההר הגבוה המתנשא ממזרח לכפר ונתקלו בכנופיה סמוך לצינור[8]. התפתח קרב ממושך. הערבים הזעיקו עזרה מן הכפרים הסמוכים. הבחורים היו בכול רע. הערבים המטירו עליהם אש חזקה מלמעלה, אך הלוחמים עלו בתוך האש[9]. הם השליכו רימונים שפגעו בריכוזי התוקפים ואלו הכריעו את הכף. הערבים נסוגו ונתקלו בשני חברי הפלוגה ששכבו בנפרד. אחד מהם נפצע קשה בידו, אך השני השיב אש והפיל שנים מחברי הכנופיה. לעזרת היחידה באה קבוצה של אנשי מגן ממושב מולדת וכן פלגתSNS בפיקודו של וינגייט, שהבחינה ברקטת אזעקה בהיותה בסביבת גבעת המורה וחשה לעזרת חבריה. עם אור הבוקר נמצאו 13 מאנשי הכנופיה, הרוגים ליד הצינור.
כעבור למעלה מחודש, ב-23 לספטמבר 1938, נתקלו וינגייט ואנשיו בכנופיה של חמישים איש, שחסמה להם את הדרך בין כפר דנה לכאוכב אל הווה. אנשי פלוגת האש התקיפו את עמדות הכנופיה ברימוני יד. חמישה הרוגים נותרו במקום. השאר ברחו לעבר הואדי שבין כפר דנה וטירה. בין החללים היה ראש הכנופיה חוסיין עלי אל-דיאב, שלפי השמועה הניח את המוקש שבו נהרגו חיים שטורמן וחבריו.
שדה נחום
קיבוץ שדה נחום שנוסד ב-1937 הוא מראשוני יישובי "חומה ומגדל". מייסדיו היו חברי "קבוצת השדה" בוגרי מקווה ישראל, התאחדו ב-1929 עם פלוגה של הקיבוץ המאוחד, שראשוניה – נוער חלוצי מאוסטריה. הם התגוררו ועבדו בראשון לציון עד העלייה על הקרקע. אליהם הצטרפו בהמשך חלוצים שעלו מפולין, רוסיה וגרמניה.
מקור השם שדה נחום הינו צירוף שמו של גרעין המייסדים – "השדה" – עם שמו של נשיא התנועה הציונית העולמית נחום סוקולוב.
נסיעה על הדרך הנופית, על שלוחת צבאים, מצפון לכביש בית שאן – עפולה.
ביקור בגן השלושה, לזכרם של שטורמן, אטקין ומוסינזון. ביקור באנדרטה לזכרם ובמוזיאון חומה ומגדל
פרשת כיבוש עמק בית שאן
החלה עם עליית תל עמל. בסוף שנת תרצ"ו כבר היו בידי הקק"ל אלפי דונמים בכול קצוות העמק. עמק זה, מלבד האפשרויות הכלכליות, חשוב מאד מבחינת הגנתה של הארץ. באותם ימים נראה היה כי רכישת עמק בית שאן וההיאחזות בו חשובה משום חיבור גושי ההתיישבות היהודית בעמק הירדן מזה ובעמק יזרעאל מזה, לגוש ישובים רצוף, שעם השלמתו נוצרת רצועה יהודית בלתי נפסקת כמעט, מחיפה ועד טבריה. סיבה נוספת היא הפרדת בסיסי הכנופיות בשומרון מאילו שבגליל. אלה שטרחו שנים רבות לקנות וללקט את אדמות בית שאן בידי הקק"ל זכרו היטב כי בעת מאורעות תרפ"ט שימש עמק זה מקום ריכוז לבדווים שניסו לפרוץ אל בית אלפא ואחריה אל שאר ישובי עמק יזרעאל. בימי מאורעות תרצ"ו, יצאו ממנו מתקיפיהם של ישובי גוש חרוד ומבעירי שדותיהם. רכישתו של עמק בית שאן ויישובו על ידי יהודים, היו סותמים פרצה גדולה בהגנת הארץ כולה.
'חומה ומגדל'
כינוי למבצע ההקמה של 52 ישובים חקלאיים יהודים מבוצרים, שהוקמו בארץ-ישראל, בימי המרד הערבי, בעיקר באזורי-ספר מרוחקים ממרכזי היישוב העברי. המצב המבודד והמסוכן של היישובים החדשים, בסביבה ערבית, הצריכו פעולה זריזה ומהירה בזמן ייסודם.
ישובים אלו קמו בזמן שהשלטון המנדטורי התאמץ להוכיח שלא נשארו קרקעות פנויות להתיישבות. על כן מיהרו המוסדות ביישוב היהודי למהר ולקבוע עובדות בשטח, בכל המקומות שבהם נרכשו אדמות . תוכנית 'חומה ומגדל'. הציעה שיטת התיישבות חדשה, שהתקבלה על־ידי המוסדות המיישבים והצבאיים בארץ כפתרון להתיישבות באזורים חדשים . המהנדס שלמה גרזוֹבסקי (גור), יזם יחד עם פרופ' יוחנן רטנר שיטת בנייה וביצורים, שננקטה הלכה למעשה בעשרות עליות על הקרקע: חומה של תבניות עץ, שביניהן מילוי חצץ, הקיפה חצר סגורה שמידותיה35X35 מ'. בשתים מפינותיה נקבעו עמדות בולטות כלפי חוץ ובתוכה הוקמו ארבעה צריפים. החומה הוקפה בגדר תייל ובמרכזה הזדקר מגדל תצפית ובו זרקור . מכאן השם: חומה ומגדל.
הקמת היישובים נעשתה במבצע-בזק בחסות הלילה ובמשך יום אחד בלבד. הארגון והביצוע היו בידי ה"הגנה". כל הדרוש לעליה על הקרקע הוכן מבעוד זמן. היה הכרח להשלים המחנה המבוצר לפני שיגיע צבא בריטי או לפני שהכנופיות הערביות המזוינות יספיקו להפעיל כוחן נגד המתיישבים. כל יישוב שנבנה צויד בסליק של ההגנה. בימיה הראשונים של 'חומה ומגדל' שימשו הנקודות החדשות נקודות צבאית לכל דבר. בסך הכול עלו בשיטה זו חמישים ושנים ישובים. היתה זאת מעיין מתקפה התיישבותית יהודית שנועדה לתקוע יתד ולבסס אחיזה בתחומים שהוזנחו עד כה, אם בשל היעדר חשיבה אסטרטגית והן בשל החששות מן הסביבה הערבית .
פתיחה למבצע הנועז היה חידושו של כפר-חטין שליד טבריה. על-ידי ארגון "הקוצר" (7.12.1936). בחנוכה תרצ"ז (10.12.1936), נוסדה תל-עמל (היא ניר-דויד כיום) בפתח עמק בית שאן, ראשונה ל"חומה ומגדל".
במפעל התיישבות נרחב זה השתתפו כל זרמי ההתיישבות: 12 יישובים של 'הקיבוץ הארצי'; 10 יישובים של 'הקיבוץ המאוחד'; 5 יישובים של 'חבר הקבוצות'; 9 יישובים של 'הנוער הציוני' ו'מכבי הצעיר'; 3 יישובים של 'הקיבוץ הדתי'; 13 מושבים שהשתייכו ל'תנועת המושבים' ויישוב אחד של תנועת 'בית"ר'.
הודות למפעל "חומה ומגדל" הורחבו בהרבה גבולות היישוב העברי, בוצעה חדירה לאזורי ההר ולאזורים שהיו מוזנחים עד אז; נתחברו אזורים, שהיו נפרדים זה מזה והושגו מטרות מדיניות וביטחוניות חשובות. העלייה לקרקע רמזה על שינוי שהתחולל בתפישה הציונית: לאידיאל האיכר היושב על אדמתו והמסתפק בהגנה על הקיים, נוספה משמעות אסטרטגית וכיבּוּשית. העלייה לחניתה (שהתרחשה לאחר פרסום דו"ח ועדת פיל), שיקפה מאמץ להרחיב את גבולות המדינה היהודית הצפויה מעבר לתחומים אותם קבעה הוועדה ונתנה ביטוי לתפישה, שהחלה לחלחל אז ותתפתח בשנות הארבעים, לפיה ההתיישבות, היא חלק מרכזי בפוליטיקה, העושה שימוש באמצעים כוחניים לשם מימוש מטרות לאומיות .
יישובי 'חומה ומגדל' נהנו מהילה דרמטית של התרסה פטריוטית, כמו היה זה מבצע צבאי חשאי. זה ביטא גם חלק ממאמציה של תנועת העבודה לשמור בידיה על הלהט הלאומי של אנשיה. המיתוס המרכזי של התקופה היתה חניתה. הקמתה של נקודת ישוב זו, בגבול לבנון שבגליל המערבי, היתה לסמל התאמתו של האידיאל ההגנתי ששרר בכיפה מימי תל חי, לשינוי של העידן החדש . המוני המתנדבים שבאו לסייע בהקמת הנקודה השתלבו עם יחידות הפו"ש, שבאו להגן על המקום מפני התקפה צפויה, שאכן התרחשה כבר בלילה הראשון (25/03/1938) .
ההיסטוריוגרפיה הציונית מציגה לעיתים את ההתיישבות של 'חומה ומגדל' כאילו נעשתה מאחורי גבם של הבריטים, אולם הבריטים לשיטתם הסכימו לראות ביישובים החדשים, מוצבים שיוכנסו לשטחים לא נוחים מבחינתם ויעשו שם למען השקט והביטחון. סרט בן הימים ההם, של טקס העלייה המרשים לחניתה, היהלום שבכתר פרשת 'חומה ומגדל', ממחיש את שיתוף הפעולה הזה. באור היום יצאה שיירה ארוכה מנהריה, חמש מאות איש פרקו את תכולתה והעלו אותה לחניתה, ליוו אותם נוטרים במדים בריטיים. מטוס אבטח אותם מלמעלה. הכול צולם בזמן אמת.
תחנה מס' 10: עין חרוד
עין חרוד, היה קיבוץ בעמק יזרעאל בעמק חרוד שהוקם בשנת 1921. עין חרוד היה הקיבוץ הראשון בארץ ישראל (שהוקם לאחר דגניה, הקבוצה הראשונה). הקיבוץ הוקם על ידי אנשי העלייה השנייה והעלייה השלישית. הבולטים שבהם שלמה לביא ויצחק טבנקין.
הקיבוץ הוקם בסמוך למעין חרוד ומכאן שמו. בהמשך, עבר הקיבוץ למקום הקבע שלו ובמקומו הישן הוקם קיבוץ בית השיטה (עד שעבר למקום קבע גם הוא) ובו עברו קבוצות מתיישבים נוספות.
במהלך מאורעות תרפ"ט מצא את היישוב בעיצומו של תהליך מעבר ממיקומו הראשונה בקרבת הגלבוע, לגבעת קומי, מזרחית לעין חרוד. ערביי הכפר שאטה שדדו את עדר הפרות של היישוב, אך 15 מחבריו, בפיקודו של שמואל הפטר, מוותיקי השומר, פרצו לכפר הערבי והשיבו את העדר השדוד. הנקודה החדשה (יישוב הקבע) הותקפה במהלך הלילה של ה-26 באוגוסט, אך לאחר כשעה של חילופי ירי, נסוגו הערבים. למחרת הוחל בביצורה של נקודת הקבע. גם עין חרוד, כתל יוסף, היה נתון אותה עת במעבר מנקודתו לרגלי הגלבוע אל גבעת קומי. נוכח השמועות על התקפות מתוכננות של ערביי הסביבה על גוש חרוד, הציעו השלטונות לפנות את היישוב, ומשמר בריטי, שאויש על ידי שוטרים ערביים, הגיע לנקודה. בשל התנגדות החברים, שחששו מתועלתם המפוקפקת של המגויסים הערבים, לא הותרה כניסתם למשק. במהלך המאורעות ניסו בדואי הסאגר מן הכפר קומי להתקדם לעבר הנקודה החדשה, אולם חברי עין חרוד יצאו לקראתם עם נשק והרתיעום.
בשנת 1952, עם הפילוג בתנועה הקיבוצית חל פילוג גם בקיבוץ עין חרוד, שהתחלק לשתי יחידות נפרדות, שקיימו משקים נפרדים באותו יישוב (האחת מזוהה עם מפ"ם והשנייה עם מפא"י). אדמות הקיבוץ ונכסיו חולקו בין שתי הקבוצות שהמשיכו להתקיים כשני קיבוצים נפרדים. בשנת 1954 עברה הקבוצה, המזוהה עם מפא"י ואשר פרשה מן הקיבוץ המאוחד, לאתר סמוך על גבעת קומי שבאדמות הקיבוץ והקימה את "עין חרוד איחוד". הקיבוץ עין חרוד הוותיק, בו נשארו החברים שזוהו בעבר עם מפ"ם, נקרא מאז בשם "עין חרוד מאוחד".
כאן קבע וינגייט את מפקדת פלוגות הלילה וכאן שכן מחנה האימונים של קורס הסמלים העבריים
ביקור במטה פלוגות הלילה בעין חרוד ובבית חיים שטורמן. במקום ניתן לראות את ספר התנ"ך של וינגייט, מצגת העוסקת בחייו ומותו של חיים שטורמן ושלושה ברושים, המסמלת את משה שטורמן, חיים שטורמן (הנכד) ואמיר ברין.
תחנה מס' 11: גדעונה
כאן התיישב לראשונה קיבוץ עין חרוד.
עין חרוד שימשה מרכז לחברי גדוד העבודה, ובתוכם לחברי הקיבוץ החשאי; ארגון מחתרתי של יוצאי 'השומר', שפעל בתוך ה'הגנה'. זה המקום לספר את סיפורו של השופט גדעון ומלחמתו במידיינים. את סיפורו של גדוד העבודה , את סיפורה של קבוצת "החוגים" ואת סיפורו של שלמה לביא, הקבור בבית הקברות הסמוך. שם קבור גם הנוטר משה רוזנפלד, שנהרג על ידי אנשי עז א-דין אל קאסם, בנובמבר 1935, ונחשב לראשון חללי המאורעות (שפרצו חצי שנה אחר כך.
[1] יומן גיורא שינאנסקי, 2/10/1938 (את"ה).
[2] סת"ה, כרך ב', חלק שני, עמ' 820
[3] י' אלון, "חלקנו בליל טבריה", 2/10/1938, אק"מ, חט' 15, סידרת בן חור, מכל 11, תיק 3
[4] "דו"ח על אירוע טבריה, ארכיון הסוכנות היהודית, תיק ביטחון (אצ"ם)..
[5] דו"ח של י' רוכל, מ-12/10/1938, ארכיון צה"ל, J/1/4068
[6] מ' אוסטרובסקי, "העיר האבלה טבריה", הצופה, 9/10/1938.
[7] דברי גולומב בישיבת הנה"ס, 23.10/1938
[8] ראה: צ"ז, "ממסכת פעולותינו", הנוטר העברי, עמ' 92; פנקסו של נחמן בצר, את"ה, מס' 2251.
[9] מכתבו של אחד החברים, יומן אשדות יעקב, 1.8.1938
שלום לך גילי חסקין
חברים ספרו לי שטיילו בהדרכתך טיול מעניין ביותר בנושא ווינגיט .
אכן הנושא מעניין אותי הן מבחינת אישיותו המורכבת והן מבחינת פעילותו בעיקר באזורנו – עמק חרוד ובית שאן .
ובנוסף, דודי יהונתן אברמסון , על שמו אני קרויה, היה אחד מפקודיו הבכירים ואף הוביל כוחות בחלק מהפעולות.
עד הנה הכל בסדר הן מבחינת יפי סיפוריך והן מבחינת העובדות ..
ובעניין כפר חיטים:
כפר חיטים אכן קם לפני תל-עמל אין חולק על כך !
אך לא במתכונת של חומה ומגדל!!
ואילו היה תל עמל קיבוץ לא של תנועת השומר הצעיר , היה גם בן גוריון יכול להתפאר ללא קושי במעשה ולא לציין את אותה טעות הרשומה בספר ההגנה .
היום מלמדים זאת גם באוניברסיטאות.
כפר חיטים כידוע לך הוקם ע"י קבוצת בולגרים מארגון הקוצר , כבודו במקומו . הם נאחזו במבנה נטוש מניסיון התיישבות קודם .
גידרו ואף סדרו לעצמם סוג של עמדה ,
אבל לא היו להם מספיק מים (לפי דבריהם ותעודותיהם מאז!! ) ולא היה להם מספיק נשק כך שכל ערב היו נוטשים את מחנם והולכים ללון במושבה מצפה המוגנת יותר.
רעיון חומה ומגדל שנהגה ובוצע לראשונה ע"י הורי וחבריהם בתל-עמל , כששלמה גרסובסקי(גור ) מוביל את צוות החשיבה והביצוע ,עיקרו : הקמה מהירה של נקודת ישוב שחלקיו מוכנים מראש
הקמה מבוקר עד ערב כך שכבר מלילה ראשון יגנו האנשים על עצמם ועל יישובם . ואכן כך היה…
גם לפני כפר חיטים קמו יישובים בתקופת המאורעות כמו כפר מכבי ועין הים ואף אחד מהם לא קופץ וקושר לעצמו כתרים לא לו,
תל עמל הייתה הראשונה אך החיים בטירת צבי למשל היו קשים יותר ומסוכנים יותר,
שלא לדבר על חניתה העולה שנתיים אחרי תל-עמל אך בראש הרים בתכנון ובסיוע בולט של ארגון ההגנה והיא הנקודה שעלייתה מפורסמת ביותר.
אגב כשעלתה תל עמל עוד לא חשבו בכלל שהרעיון שהם יצרו ובצעו יהפוך למבצע כה חשוב… אני מניחה שאתה יודע שחומה ומגדל מטרתם להגן מפני התקפות של ערבים, אין לסיפור שום קשר לחוק התורכי של בניית הגג ורוב תקופת המאורעות הבריטים לא הפריעו לעליות וכשהחמירו חוקיהם במאי 1939 עלו מספר יישובים בלילה אחד כמחאה ואחר כך עוד אחדים .
אגב ,ידוע לך שהשיר 'שורו הביטו וראו 'נכתב לכבוד עליית תל-עמל ע"י זלמן חן ממשל בליל העליה??
את השאר אשמח לספר לך ולשוחח עמך באתר המשוחזר אותו אני מנהלת ונמצא בגן השלושה
אשמח להצטרף לטיולך במידה והם פתוחים לקהל או בכל דרך אחרת.
בברכה יוני צין מנהלת ואוצרת חומה ומגדל בגן השלושה
0507552005 [email protected]
אחלה מאמר תודה רבה
פייסבוק
תודה רבה לך , עלהטיול המרתק (והקשה – מנטלית) ללא ספק הצגת בפנינו זוויות ראיה אחרות, חלקן חדשותלגבי נושאים שונים (כולל מלחמות העולם בשדה המחקר.)
חשוב שהדברים יאמרו גם כאשר אנו מאמינים (וחייבים להאמין!) בנרטיבשלנו.
להתראות
אני מעבירה את תגובתך לכל חברי הקבוצה ונשתמע בעתיד.
בברכה ריטה