גילי חסקיןאורד צ'ארלס וינגייט היה דמות בולטת מבין מעצבי דרכה החדשה של ה'הגנה'. הוא הגיע לארץ-ישראל בספטמבר 1936 כמומחה לענייני ערבים. בבואו, הוא נשא באמתחתו מטען רגשות, דעות וידיעות שהיו מנת חלקו של כל קצין בריטי ממוצע במזרח התיכון. הדברים נראו ברורים ביותר: היהודים הציונים, הנהנים ממקורות סיוע ומימון עולמיים, ולרשותם גם ארגון תעמולה מקיף, באו לארץ-ישראל על מנת לדחוק את רגלי הערבים. המסקנה היחידה מכך היתה, שרק בריטניה הגדולה יכולה להציל את ערביי ארץ-ישראל מהניצול הציוני.
וינגייט נכנס לארץ-ישראל כפרו-ערבי מובהק ועזב את הארץ ב-26 במאי 1939 כציוני נלהב
וינגייט שהה בפלשתינה-א"י פחות משלש שנים (1937-1939). אולם פעילותו הצבאית האינטנסיבית ואישיותו הייחודית השאירו את רישומן העמוק, עד שהפך לדמות מיתולוגית כמעט. היה טקטיקן מבריק וחדשן נועז. יש המגדירים אותו כ"אבי לוחמת הגרילה המודרנית" פעילותו החשובה ביותר כאן היתה הקמת פלגות הלילה המיוחדות (S.N.S) וקורסי המפקדים שהדריך. אופיו יוצא הדופן גרם ליחס אמביוולנטי אליו. וינסטון צ'רצ'יל הכריז כי "יש בו גאונות והוא היה עשוי ללא ספק להיות לאדם גדול, לאיש של ייעוד". ספרים אחדים נכתבו על קורות חייו, רובם מלאי הערצה והתפעלות, אולם, לא חסרו לווינגייט גם מבקרים; בה בעת שאחדים העריצו אותו כגיבור וכאיש חזון, אחרים השמיצו אותו כאגואיסט, אקסצנטרי ואפילו מטורף. אולם עבור העולם כולו (ובייחוד אזרחי ארצות הברית) אורד ייזכר כראשון שניצח את היפאנים ביבשה. עבור עם ישראל, הוא היה הראשון שהכיר בערך הצבאי של "היישוב" ולימד אותנו, בין היתר, לא לחכות להתקפה של הערבים, אלא לצאת ולהקדים
אותם. הוא חינך ואימן דור של לוחמים, שרבים מהם היו מפקדים בכירים בצה"ל בעשרים שנותיו הראשונות.
כתב: גילי חסקין
ראה גם: פלוגות הלילה המיוחדות
לטיול בעקבות וינגייט ופלוגות הלילה המיוחדות – לחץ כאן.
וינגייט – מצב המחקר
סביב דמותו של וינגייט צמחה ספרות מגוונת. את הספרים המוקדמים ביותר עליו כתבו כתבים צבאיים וחברים לנשק, שרובם שירתו עימו בבורמה ובאתיופיה. כך למשל "הפושטים של וינגייט"[1], "מעבר לצ'ינדווין"[2]; "צבא הצללים של וינגייט"[3], "גדעון יוצא למלחמה"[4] , ורבים אחרים סיפרו על המרץ ועל כוח ההתמדה של וינגייט, על קור הרוח שגילה תחת אש ועל מנהיגותו הבלתי נלאית. אך לעומת תיאורים חיבורים אלו, הופיעו גם תיאורים שליליים שתקפו אותו. ביקורתיים במיוחד היו ההיסטוריונים הצבאיים הרשמיים של בריטניה, אס"א פּלייפר[5] וּודברן קירבי[6]. שמוקיעים את וינגייט כ"קצין אנוכי, לא יציב ומחוצף".
מאוחר יותר נכתבו דיוקנאות יותר מורכבים ויותר מאוזנים כמו למשל "וינגייט וההיסטוריונים"[7] ו"וינגייט והצ'ינדיטים"[8]. דמות מורכבת יותר של וינגייט עלתה גם מכמה ביוגרפיות, שחרגו מעבר לתיאור מערכות צבאיות ספציפיות כדי לסקור את חייו בכללותם. כך למשל, הספר "אורד וינגייט", שכתב כריסטופר סייקס (1959) ובו הדגיש את המקום המרכזי שתפסה הציונות במחשבתו של וינגייט. הספר, המצטיין בפרטנות ובאיזון מדוקדק, אוהד את וינגייט באופן כללי, אך אינו נרתע מלבקר אותו. טרוור רויל, בספרו "אורד וינגייט: חייל חריג", מוסיף רק מעט פרטים מעבר לאלו שהציג סייקס לפניו, אך מזכה את וינגייט ביחס אוהד יותר וכמעט אישי.
להבדיל מביוגרפיות אלו, שהיו קודם כל דיון פנים בריטי, הציגו ספרי ההיסטוריה וספרי הלימוד בישראל את וינגייט מאז ומתמיד כדמות הרואית, גדולה מהחיים, שהעם היהודי חב לה חוב עמוק שלא יישכח. ישראל כרמי, שלחם תחת פיקודו של וינגייט בפלוגות הלילה, הציג באור חיובי מאד את תרומתו למאמץ הציוני בחיבורו הביוגראפי "בדרך לוחמים" (1960).
אברהם עקביא, אף הוא איש פלוגות הלילה תיאר בספרו "אורד וינגייט – חייו ופועלו" את וינגייט כאיש מופת, לא רק מבחינה צבאית, אלא גם חינוכית. קיצונית יותר היא פנינה זר, שבספרה נכבשת לחלוטין על ידי הדמות ואינה מצליחה לחקור אותה[9].
ברם, בשנים האחרונות, עם הופעתם של "ההיסטוריונים החדשים" בישראל, נפתחה מצדם מתקפה על דמותו של וינגייט.
בספרו, "ימי הכלניות", על אף שהוא מצטט דברי שבח על וינגייט מפי בן-גוריון, חיים וויצמן ומשה שרת, נמנע תום שגב מלהודות שהיו לווינגייט צדדים חיוביים, אפילו בתור מפקד צבאי.
במאמציו להשחיר את דמותו של וינגייט, טוען שגב שחייליו היהודים של וינגייט בפל"מ (SNS) האשימו אותו בחוסר שפיות: "מאחורי גבו אמרו שהוא מטורף", הערת שוליים לקביעה זו מובילה את הקורא לארכיון הציוני המרכזי, לעדותו של חיים לבקוב, שסיפר כי לוחם אחר בכוח, ישראל כרמי, כינה את וינגייט בהזדמנות אחת "משוגע", לאחר ויכוח. מתברר, אם כן, ש"הם" לא כינו את וינגייט "משוגע" מאחורי גבו. רק אדם אחד עשה זאת, פעם אחת, ואותו אדם, ישראל כרמי, הפך מאוחר יותר לאחד מחסידיו הנלהבים ביותר של וינגייט, והספר שכתב מלא שבחים למפקדו לשעבר.
שגב מצטט מהספר איש ה-SNS ציון כהן, בספרו "לטהרן וחזרה" כדי לאשש את טענותיו בדבר אכזריותו של וינגייט, אך הוא מתעלם מן השבחים שחלק כהן לוינגייט כשאמר שהוא "ידיד גדול ונאמן של עם ישראל ושל היישוב העברי… [אשר] הניח את היסודות של צבא ההגנה לישראל". שגב מצטט את עדותו של חבר אחר ב-SNS, המזוהה רק בשמו הפרטי "אפרים", כדי להראות שווינגייט רקח מדי פעם תכניות קרב נמהרות שלא הגיעו לכלל ביצוע, אך הוא מבכר להתעלם מהערותיו החיוביות של אפרים בנוגע לווינגייט, ובכללן ההערה הבאה:
"קשה להעריך את מעשיו ופעולותיו לביטחון הארץ, כי רבה מאוד התועלת שהספיק להביא למפעלנו בתקופת חייו הקצרים. אין ביטוי נאמן, אשר יוכל לבטא את הרגשתנו והוקרתנו לאיש ומפעלו. הדבר היחידי, שיש לנו לאמר באבדנו, כי דרכי מפעלו ונאמנותו – יעמדו לעינינו תמיד, ולאורם נמשיך בבניין הארץ והגנתה"[10].
מבקרים אלה מתעלמים מן העובדה שווינגייט הקדיש עצמו להשגת עצמאות ליהודים בתקופה שבה השימוש בכוח היה חלק הכרחי מהשגת מטרה זו – כאשר כמעט אף אחד אחר לא היה מוכן או יכול להעניק ליהודי ארץ ישראל את הסיוע שהזדקקו לו כדי להשיג זאת. ככלות הכול, בעת ההיא, לאחר עלייתו של היטלר, לא השתרך לפתחו של היישוב בארץ תור ארוך של אנשי צבא בריטים מבריקים שהציעו להושיט לו עזרה. למעשה, היה רק אחד[11].
חשוב, אם כן, שבדיוק בשעה שדמותו של וינגייט החלה לספוג את אש הביקורת בישראל, יצאה לאור ביוגרפיה חדשה מאת חוקרים בריטים, המציגה אותו באור חיובי. יותר משישים שנה לאחר שפיקד על פלוגות הלילה והכתיב את אחד מפרקי הקרב האמיצים של היישוב היהודי בפלשתינה-א"י, מוסיפה דמותו המורכבת של צ'ארלס אורד וינגייט לעורר עניין. ביוגרפיה חדשה – "אש בלילה – וינגייט של בורמה, אתיופיה וציון"[12], – חברה לכמה ביוגרפיות קודמות ומתארת את הקצין הבריטי כדמות מקורית ושנויה במחלוקת[13]. "מה היה קורה אילולא נהרג במלחמת העולם השנייה?" מנסים שני בני ארצו, ג'ון בירמן וקולין סמית, לנחש בסוף ספרם. הרבה דברים היו עשויים להיראות אחרת. לא רק כמה מאירועי הסיום הטרגיים של המנדט אלא גם מלחמת העצמאות ואולי גם מדינת ישראל. ספר זה הוא הביוגרפיה המקיפה ביותר שנכתבה על וינגייט עד כה. בספר זה מופיע וינגייט במלוא מורכבותו וייחודו: אדם מבריק ובעל תעוזה, שהתנהגותו הייתה בלתי קונבנציונאלית בעליל. זהו ספר חובה לכל מי שרוצה להבין דמות ציונית רבת-השפעה זו.
וינגייט של "אש בלילה" הוא דמות אנושית מרתקת, חריפה ובלתי צפויה, שונה בתכלית מדמותו החד ממדית של הרוצח חם המזג שתום שגב מתאר ב"ימי הכלניות". ניתן כביכול, להסביר את ההבדל בכך שלשגב, בניגוד לכותבי הביוגרפיות האנגלים, הייתה גישה לעדויות של חיילים ופוליטיקאים דוברי עברית, שמן הסתם הכירו את מגרעותיו של וינגייט מקרוב. אלא שהמקורות העבריים ברובם המוחלט מחמיאים לווינגייט. התשובה נעוצה, אם כן, בפרספקטיבה שהנחתה את כתיבתו של שגב, ובדרך שבה השתמש במקורות.
קרא גם: התפתחות ההיסטוריוגרפיה של תקומת ישראל ואת עיצוב היזכרון הלאומי הציוני
בירמן וסמית, עיתונאים המוצבים בקפריסין, הם בעלי ניסיון נרחב בסיקור המזרח התיכון, ואין להאשימם בגילוי חיבה מיוחדת כלפי ישראל. אדרבה, הטקסט גדוש בעקיצות המכוונות נגד המדינה היהודית ("לא בדיוק האור לגויים" שעליו חלם וינגייט) וצבאה (מכשיר של "התפשטות טריטוריאלית", ההורס "במרץ ובהתלהבות" בתי ערבים "בגדה המערבית וברצועת עזה הכבושות"). ואולם, למרות עמדותיהם כלפי ישראל, ועל אף שלא טרחו להיעזר בשפע המקורות בעברית על אודות וינגייט – דבר שהוא לבטח הליקוי הגדול ביותר בספר – מצליח "אש בלילה" לתפוש את טבעה של הציונות של וינגייט, ואת השפעתה על פעולותיו בארץ ישראל.
צעדים ראשונים
וינגייט היה בן למשפחה סקוטית שנתנה רבים מבניה לבניין האימפריה הבריטית והיתה ידועה בעקרונות המוסר והאמונה הנוצריים שלה. בין בני דודיו הידועים של אורד היו סר רג'ינלד וינגייט, המושל של סודן, ותומס אדוארד לורנס ("לורנס איש ערב"), שזכה לתהילה בעקבות עלילותיו בחצי האי ערב במהלך מלחמת העולם הראשונה[14]. גם אביו וגם סבו היו קציני צבא שהפכו למיסיונרים, והם עסקו במסירות, בנוסף לעיסוקים אחרים, בעידוד יהודים להמיר את דתם.
הוא נולד בהודו ב-1903 וחונך ברוח פוריטנית חמורה[15]. אווירת הבית שגדל בו היתה ספוגה רוח ספר ולמדנות. תוכנית העבודה והלימוד, שקבעה אמו, היתה ברורה ומוצקה. היא לימדה את ארבעת ילדיה הבוגרים קריאה, כתיבה וידיעות יסוד כלליות. נוסף על כך, הוזמנו לבית מורים ומורות מבתי-הספר היסודיים שבמקום, כדי להורות את הילדים מוסיקה, ציור, מתמטיקה, צרפתית, לטינית ויוונית. כל יום א' היה מוקדש לתפילות ולימוד תנ"ך. לימוד זה, שכלל את הברית הישנה, היה מנהג קבוע בבית וינגייט. אין זה פלא, שכבר בגיל צעיר-יחסית ידעו ילדי המשפחה פרקים שלמים מן הברית הישנה בעל-פה.התחנך על סיפורי המקרא ועל מזמורי תהילים ששמשו לו כחומר קריאה.
בבית הספר התגלה וינגייט כנער חסר ייחוד, שאינו מתעניין בספורט ואינו מצליח מבחינה חברתית. למרות שתכופות היה מיואש ומדוכא, טיפח וינגייט תחושה עזה של ייעוד אישי, אמונה שהוא נועד למעשים גדולים, להנהגת צבאות, לשחרור אומות.
בגיל 18 נכנס אורד וינגייט לאקדמיה הצבאית המלכותית בוולוויץ', אנגליה, שהיתה למעשה מוסד להכשרת קציני צבא סדיר לחיל התותחנים ולחיל ההנדסה. שם בלט כאינדוודואליסט[16]. בקיץ 1923 סיים את חוק לימודיו בהצלחה, אם כי לא בהצטיינות, קיבל דרגת קצונה בארטילריה המלכותית והוצב לשרת בבריגאדה החמישית של הארטילריה הבינונית, שחנתה בסמוך לסטונהנג'. בשנת 1925 הועלה מדרגת לוטננט שני ללוטננט ראשון. בדין-וחשבון שצורף להמלצה להעלאתו בדרגה נכתב: 'קצין מבטיח, חריף, חרוץ'. בשנת 1926 ניגש לחלקן הראשון של בחינות העלייה לדרגת קפטיין (סרן), ועמד בהן בהצלחה. הוא שקד על לימוד השפה הערבית, בהכינו את עצמו לשירות במזרח. משניגש לבחינה המוקדמת בערבית וזכה לציון 85, לאחר לימוד של ארבעה חודשים ומחצה בלבד. [ייתכן שהושפע מדוגמת דודנו, סר רג'ינלד וינגייט, אשר היה ידוע לבני-המשפחה הצעירים בשם 'הדודן רכס'. סר רג'ינלד היה יורשו של לורד קיצ'נר בתפקיד המושל הכללי הבריטי של סודאן, ולאחר מכן כיהן כנציב העליון של מצרים].
בקיץ 1927 ניתנה לוינגייט חופשה-ללא-תשלום לשישה חודשים, כדי לתור את סודאן וללמוד את לשונה. במסגרת חופשה זו, ביקר גם במצרים. באפריל 1928 נשלח לשרת בחיל-המגן הסודאני. בארץ זו היה דודו המושל הכללי. הממשל הבריטי היה מוטרד מסחר העבדים והברחות הסמים בגבול החבשי. חילות המשלוח היו חדלי-אונים כנגד התופעה. בשנים 1933-1928 עת שירת בסודן, הוטל עליו לטפל גם על שמירת הגבול החבשי, שסוחרי העבדים היו חוצים אותו כדי לחטוף נשים צעירות וילדים, לשוק העבדים בחבש ובערב. שם רכש את הניסיון הראשון שלו בטיפול בכנופיות ומבריחי גבול. "מסע מוצלח ביותר, שנוהל במרץ רב ומתוך שיקול דעת מצוין", העיר מפקד הכוח על סיור ארוך טווח אחד שווינגייט פיקד עליו. אך וינגייט חווה גם תקופות ממושכות של דיכאון – "התקפי עצבים", הוא קרא להן – שאותן הצליח לשאת רק על ידי חזרה בלתי פוסקת על המשפט "אלוהים הוא טוב". כבר אז החל להפגין חלק מן השיגעונות שהפכו לסימן ההיכר שלו בהמשך: אכילת בצל נא, מיצוי תה דרך הגרביים שלו, קבלת אורחים בעירום[17].
כמו כן העמיק את ידיעתו בערבית ערך מסעות-מחקר במדבר לוב. וינגייט הציע להפוך את שבט האנגשנה, שישב על הגבול, לכוח-משימה שיפגע במבריחים באמצעים של מלחמה זעירה בבסיסיהם. למרות שהיתה זו הצעה מהפכנית, בלתי-שגרתית ואפילו תימהונית, היא התקבלה. ההצלחה היתה מעל למשוער. הנה כי כן, כבר בסודאן, בהיותו בן 25 בלבד, יזם מהלכים בלתי-שגרתיים, שלא תמיד זכו להסכמתם של קציני המטה שישבו במשרדיהם, הרחק מאותם מקומות שהוביל בהם את אנשיו. חשדנותם ואיבתם הנסתרת של אותם קצינים לא הפתיעה את וינגייט. לימים סיפר לאחד מידידיו, מדוע הרבה קצינים בצבא הבריטי אינם נוטים לו חסד: "קצין בריטי אינו יכול לעשות דבר שהוא שונה, בלתי-מקובל או בלתי-צפוי. אני עושה את כל הדברים הללו. על מנת להיות, למרות הכול, מקובל עליך לדעת לא להיראות שונה, אלא מוזר'".
האמת היא, שוינגייט עצמו סיפק חומרים לציור דמותו כמשוגע או תימהוני. הוא חווה גם תקופות ממושכות של דיכאון – "התקפי עצבים", הוא קרא להן – שאותן הצליח לשאת רק על ידי חזרה בלתי פוסקת על המשפט "אלוהים הוא טוב". כבר אז החל להפגין חלק מן השיגעונות שהפכו לסימן ההיכר שלו בהמשך: אכילת בצל נא, מיצוי תה דרך הגרביים שלו, קבלת אורחים בעירום[18].
לקראת סוף תקופת שירותו בסודן, החל וינגייט לגלות עניין באפשרות למצוא את נווה המדבר המיתי זרזורה. כשתכנן מסע לאיתור המקום, הוא התכתב עם הרוזן לאזלו אדהאלמאשי (László Ede Almásy de Zsadány et Törökszentmiklós) , הארכיאולוג ההונגרי הנודע ששימש מאוחר יותר כמודל לגיבור הסרט "הפצוע האנגלי".
על אף שווינגייט לא מצא את זרזורה, הוא ערך מחקר קרטוגראפי חלוצי שזכה לשבחים מהחברה הגיאוגרפית המלכותית. בדרכו להציג את ממצאיו בלונדון פגש בחורה צעירה, יפה[19], מלאת חיים ועצמאית – לורנה פטרסון. למרות שהייתה צעירה ממנו בחמש-עשרה שנה, תוך זמן קצר באו בברית הנישואין. אשתו האהובה, שהושפעה ממנו והשפיעה עליו. היתה ידידה מסורה לישוב ולתנועה הציונית.
בסוף שנת 1935 הוצב וינגייט בבריגאדת ארטילריית השדה ה-71 בעיר שפילד שבאנגליה, אך המאורעות שפרצו בארץ ישראל הביאו אותו שוב אל המזרח. עם התגברות פעולות הצבא הבריטי בארץ בסוף ימי השביתה הערבית, צורף וינגייט לשירות המודיעין כקצין מודיעין בריטי בדרגת קפטיין, שעל יד מטהו של הגנרל דיל ונשלח למפקדה בחיפה.
וינגייט מגיע לארץ-ישראל
וינגייט, שחונך על אמונה מוחלטת בתנ"ך, האמין שעם ישראל הוא העם הנבחר. משאת נפשו היתה לעמוד בראש צבא-ישראל במלחמת אחרית-הימים במגדון-מגידו, היא מלחמת גוג ומגוג, בין כוחות הטוב והרע[20]. אך אמונה דתית זאת טרם הפכה אותו לציוני. וכאשר נשלח לא"י בתור קצין-מודיעין בשירות ממשלת המנדט, נטה עדיין בהשקפותיו הפוליטיות לצד הערבי. אך בראותו את המציאות בארץ, חלה בו תמורה מוחלטת. לפי כל הסימנים נתפס לציונות רק לאחר שהוצב בארץ [21]. אין לדעת במדויק את המניע לתמורה המהפכנית הזו בהשקפותיו. בלא קושי גילה כיצד ערבים בעלי אדמות, שמכרו מרצונם החופשי את קרקעותיהם ליהודים בכסף מלא, נפלו קורבנות לכנופיות של פושעים ובריונים. כנופיות אלו נשלחו במצוות המופתי הירושלמי, שהזהיר וחזר והזהיר מפני מכירת קרקעות ליהודים. אך באותו זמן גילה וינגייט, שאחד מקרובי המופתי מנהל עסקים ענפים ופורחים, עסקי קרקעות עם יהודים.
לימים סיפר כיצד נהפך לתומך נלהב בציונות: "כאשר למדתי בבית-הספר, התבוננו בי מגבוה והביאו אותי ליד כך שהרגשתי כי לא-יוצלח אני, ובלתי-רצוי בעולם. כאשר הגעתי לארץ-ישראל, מצאתי שם אומה שלמה אשר התייחסו אליה באופן דומה במשך עשרות דורות, ובכל זאת, בסופו של דבר, לא הובסו בניה; הם מהווים כוח גדול בעולם, והרי הם בונים את ארצם מחדש. חשתי כי אני שייך לעם כזה".
הוא קשר קשרים עם אנשי הש"י בחיפה ובצפון ודרכם התקרב ליישוב היהודי ולצמרת ההגנה. במשך זמן רב, התחרו שניים על הזכות לכינוי 'האיש שגילה את וינגייט'. היו אלה דוד הכהן ופרופסור עמנואל ילן. באותם ימי סתיו 1936, היה דוד הכהן אחד היהודים הבולטים בחיפה: קצין לשעבר בצבא העות'מאני, מראשי 'סולל בונה', וחבר מועצת העיר. עמנואל ילן (וילנסקי) ניהל משרד לאדריכלות בחיפה, בשיתוף עם יוחנן רטנר (לימים, ראש המפקדה הארצית הראשון של ה'הגנה' ואלוף בצה"ל בראשיתו) ושימש גם מנהל שירות הידיעות של ה'הגנה' בחיפה. האמת היא, שיותר משדוד הכהן ועמנואל ילן גילו את וינגייט, גילה וינגייט אותם. אין זה באמת משנה עם מי נפגש וינגייט ראשון. חשוב יותר, השניים, כל אחד בנפרד, יצאו המומים מפגישתם עם וינגייט.
דוד הכהן שאל את וינגייט האם פגש ביהודים מימיו. וינגייט השיב: 'פגשתי יהודים מעטים בחיי, אבל אהדתי נתונה לציונות". דוד הכהן הקשה: "האם קראת חומר על הציונות ?" וינגייט השיב: "בנושא זה קיים רק ספר חשוב אחד – התנ"ך – ואותו קראתי במלואו". בפגישתו עם עמנואל וילנסקי (ילן), טען וינגייט כי על היהודים ללמוד את מלאכת הלחימה למען הגשמת תוכניותיהם המדיניות והוא האיש שנועד להוביל את צבא היהודים לניצחונה הסופי של הציונות[22].
צ'ארלס אורד וינגייט, בעל תווי פנים כעין הנשר ומבט כחול, ממוקד, פראי ומסוגף, "שונה מאוד מהקצינים האחרים", עיצב את דעותיו הפוליטיות בשילוב מוזר של אמונה דתית מבית ההורים ושל הרושם העמוק שהותירו עליו החלוצים הציונים. מקץ ארבעה חודשים בפלשתינה-א"י הגיע למסקנה המוזרה שהיהודים, לא הערבים, הם בעלי בריתם הטבעיים של האנגלים באזור. הוא היה משוכנע שמדינה יהודית, חברה בחבר העמים הבריטי, תהיה נכס אסטרטגי וכלכלי מרכזי, ושכדי לדכא את המרד הערבי בכוח שמונה החטיבות הנמצאות בארץ "צריך לחמש את היהודים, להכריז על משטר צבאי ולגרש כל אחד מהנכבדים הערבים". לדבריו, שולחים הבריטים לפלשתינה את סוג הפקידים הירוד ביותר, אנשים "השונאים את היהודים ומחבבים את הערבים היורים עליהם כי הערבים מתחנפים ומחמיאים לתחושת החשיבות שלהם". כבר אז היתה לו נטייה לראות דברים בצבעי שחור-לבן, כותבים הביוגרפים שלו, בירמן וסמית (ראה להלן). הוא לא הכיר בגוונים של אפור וסירב להתייחס אליהם. בכל המזכר הארוך "לא הזכיר אף פעם את מלת המפתח בת שלוש האותיות לכל המדיניות הבריטית במזה"ת: נפט".
במכתבו לבן דודו רג'ינלד, מתח וינגייט ביקורת על המדיניות הבריטית: "נאמנותם של היהודים נתונה לאימפריה. היהודים הם אנשים העומדים בדיבורם – הם תמיד היו כאלה – למעשה זוהי תלונתם העיקרית של הנוצרים נגדם. ישנם 15,000,000 יהודים בעולם ופלשתינה תוכל לקלוט הרבה יותר ממיליון תוך שבע שנים. אין לך שמץ של מושג מה הם כבר עשו כאן. היית מתמלא פליאה למראה המדבר הפורח כמו שושנה; חקלאות אינטנסיבית בכל מקום – אנרגיה, אמונה, יכולת וכושר המצאה כאלו שהעולם עוד לא ראה. ראיתי את היהודים בַּקבוצות. אני מבטיח לך שהם יהיו כוח לוחם טוב יותר מזה שלנו. עלינו רק לאמנו. הם יציידו אותו. פלשתינה חיונית לאימפריה שלנו – האימפריה שלנו חיונית לאנגליה – ואנגליה חיונית לשלום העולם". בעולם של משתנים הוא היה אחד מנתוני הקבע. פשרה, מבחינתו, היתה סימן לחולשה, אם לא לבגידה בעקרונות. מחויבותו לציונות היתה מיידית והזדהותו עם העם היהודי עזה ומוחלטת[23].
בלווייתו של דוד הכהן יצא וינגייט לסייר במשקי הגליל כדי להכיר את הציונות בהתגשמותה. הוא הדהים את מלוויו בידיעותיו המעמיקות, בבקיאותו במקרא וביכולת לפרש את הפסוקים[24]. בביקורו הראשון בעין חרוד, אמר וינגייט כי שאול המלך טעה כשקבע את מחנהו לרגלי הגלבוע ולא בראש גבעת קומי. ייתכן ותפיסה זו היא שגרמה לו לימים להקים את מפקדתו בעין חרוד.
כעבור זמן קצר נפגש וינגייט עם חיים וויצמן, דוד בן גוריון בן גוריון, משה שרתוק ואליהו גולומב ופרש בפניהם את תכניתו להקמת צבא עברי ולאחר תקופה של היסוסים קנה את אמונם. לא תמיד זה היה קל. כשדווח לו על ההתנגדות לתוכניותיו בצמרת ההנהגה הציונית, עלה לירושלים ופרץ למשרדו של שרתוק וצעק לעברו, "למה אתה מבזבז זמן כה רב בחברת אויביך ומתעלם מעזרתם של חבריך?" ומיד יצא החוצה. כבר למחרת צילצל שרתוק לעמנואל וילנסקי, ואמר לו שהחליט לתמוך ברעיון פלוגות הלילה. "הידיד שלך צעק עלי", אמר. "אבל הוא גם עשה עלי רושם".
בראשית תרצ"ח (סוף 1937), עבד תחת פקודתו של הגנרל וייוול, שהיה אחד מאנשי הצבא המעטים שהבינו לנפשו. וייוול תמך בו ברגעים קשים, גם נגד חבריו בצבא[25].
בסתיו תרצ"ח התחדשו המאורעות. וינגייט שעקב אחר הנעשה בארץ זה למעלה משנה, מתח ביקורת חריפה על שיטותיו של הצבא במלחמותיו עם הכנופיות. וינגייט לא הבין את מדיניות ה'הבלגה' וטען שעל היהודים לבנות צבא ולהשיב מלחמה. הרעיון שלו היה להקים יחידות מיוחדות שייזמו פעולה אל מחוץ לגדר הישוב, פעולות שעד אז היו באחריות הנוטרים והמשטרה הבריטית ולשם כך הציע לפתח את לוחמת הלילה, שיצחק שדה החל בה קודם לכן.
בחודשי מארס ואפריל 1938 יצא וינגייט לסיורו לאורך גבולה הצפוני-מזרחי והצפוני של ארץ ישראל, כשהוא מצויד במכתב המלצה מאליהו גולומב. לאחר ששכנע את ראשי ה'הגנה' באזורים אלה, החל ללמד את שומרי הישובים את תורתו. כך למשל, לימד את שומרי טירת צבי לצלוח את הירדן ולמצוא את נתיבי המבריחים[26]. אנשי טירת צבי מתארים: "צעדנו אחריו בכיוון דרום-מערב, לכיוון המורדות המזרחיים של הרי השומרון. האנגלי הזה, שמעולם לא היה באזורנו, רץ קדימה בליל החושך, כמו איילה שלוחה. כאילו חי כאן כל ימיו. כשהתרחקנו מן המשק, עצר. הורה להציב זקיפים, הושיב אותנו, והתחיל לדבר… בעברית. עברית איטית והססנית, אבל עברית! היינו מופתעים וגם נבוכים. האם יתכן שהגוי הבין מה שדיברנו עליו בינינו? האם יתכן שהוא יודע על הנשק הבלתי-לגאלי?
וכך אמר בערך: "אחרי הפסקה של אלפיים שנה, אתם הלילה יוצרים את הגרעין של צבא ישראל המתחדש…"ועוד כמה משפטים ברוח זאת. אחר כך המשיך בתדריך צבאי לפעולה: "אנחנו נציב מארב בדרך של מעבר הכנופיות מעבר-הירדן לשומרון. צריך לתת למסתננים להתקרב עד מגע-יד. ואז נתקע את הרובים בגופם, ונלחץ על ההדק". אכן, זה היה מעמד סוריאליסטי. עשרה יהודים ואנגלי אחד חודרים בלילה לאזור, שאפילו הצבא הבריטי האדיר לא העז להיכנס לתוכו"[27].
לאחר מאמץ, שכנע וינגייט את אנשי ה'הגנה' ואת ראשי היישובים בנחיצות הגנה ניידת. הוא גייס ליחידותיו את מיטב צעירי הפו"ש ותחת פיקודו הם למדו הלכות מלחמה. וינגייט ערך במרס-אפריל 1938 סיורים בצפון הארץ ובגבולותיה מצפון וממזרח. הוא סייר לבדו או בלוויית חברי הגנה, ביקר ביישובי 'חומה ומגדל' בעמק בית-שאן ובחניתה, שאך זה הוקמה. באחד מימי אפריל 1938 הגיע וינגייט לחניתה, שהוקמה כחודש לפני כן. הוא נפגש עם מפקד המקום וביקש לקבל פרטים על תוכנית ההגנה של המקום. המפקד הסביר לו את אופן הצבת הזקיפים מסביב לחומה. וינגייט שאל: "מדוע אתה מגן על המקום מבפנים ולא מבחוץ?" הוסבר לו, כי אם יגנו על הנקודה מבחוץ, יהיה קשה לספק תחמושת למוצבי החוץ, כיוון שנשקה של ה'הגנה' הוא בלי רישיון ולכן יש להחזיקו במחתרת, מתחת לקרקע ממש – עובדה ששללה כמעט לחלוטין כל דרך של הגנה, מלבד התגוננות 'מבפנים'.
וינגייט שמע ונדהם. נפתוליה של המדיניות המנדאטורית היה בהם כדי לזעזע אפילו קצין מנוסה כמוהו. הוא חזר וטען באוזני המפקדים בחניתה, שהם חייבים להגן מבחוץ, וכי יש בכוונתו לארגן פטרולים. לאחר שסייר לבדו באזור, שנחשב למסוכן ביותר, חזר כעבור זמן-מה ויצא לסיור לילי עם כוח של שבעה אנשים מחניתה. באותו לילה לימדם מה פירוש סיור לילי בשטח האויב. בשיחות עם מפקדי ההגנה טען נגד הלחימה מעמדות מבוצרות ביישובים בלבד, והמליץ על הקמת עמדות אבטחה ועריכת סיורים במרחב, כדי לפגוע בתוקפים מהאגף.
בגליל התחתון ובעמק יזרעאל בחן את אבטחת צינור הנפט העיראקי, שהכנופיות הרבו לחבל בו. לאחר שהשלים את סיוריו ביישובי היהודים, היה וינגייט מגובש בתוכניותיו ההתקפיות. בעלי האסכולות השמרניות ב'הגנה' יכלו להתעלם (לזמן מה) מרעיונותיהם של מפקדי הפו"ש יצחק שדה, אליהו בן חור, יהושע גלוברמן ואחרים, אך לא מווינגייט. כך למדו לוחמיה הצעירים של ה'הגנה' את תורת לוחמת הלילה, את השימוש היעיל במודיעין קרבי, את חשיבות ההפתעה ובעיקר את החיפוש אחר מגע עם האויב.
באישור מפקדיו הבריטים הקים את ה-S.N.S) Special Night Squads) – פלגות הלילה המיוחדות ופקד על היחידה בעברית תנ"כית. וינגייט ניתח את שיטת "המארבים הנעים", שהם יעילים פי עשרה מאשר מארבים רגילים ברוב השטחים. הופעתו הפתאומית של "מארב" כזה בכפר ערבי בשעת הלילה, עלולה להטיל פחד על תושביו ולהניאם משיתוף פעולה עם הכנופיות.
וינגייט הקים לו מעין צבא פרטי שהתמחה ברדיפת מחבלים בחשכה. היוזמה היתה שלו. קודם פעל ורק אחר כך קיבל את אישור הממונים עליו. הוא התבסס בכל פעולותיו על עבודת מודיעין. כמי שהיה בעצמו קצין מודיעין, ידע והעריך היטב את חשיבותו של מודיעין מהימן ומעודכן לכוחות הפועלים בשטח. זרם אליו שפע של ידיעות מודיעיניות, ממרכז המודיעין של הצבא הבריטי בנצרת, משירות הידיעות (ש"י) של ה'הגנה', מהיישובים היהודים באזור ומפעילים יהודים בשטח. בעין חרוד החלה להירקם ידידות עמוקה בין וינגייט לחיים שטורמן. האחרון לא גילה בתחילה התלהבות רבה להקמת פלגות הלילה המיוחדות. חששו העיקרי היה שמא הדבר יסלים את היחסים בין היהודים לערבים, אך לאחר שפגש את וינגייט השתכנע והפך לידידו הקרוב. וינגייט אמר פעם לסגנו ברידן (Briden): "טובה שתיקתו של חיים שטורמן משיחתם של אנשים אחרים"[28].
פעולותיו התבססו על תנועה בלילה, הפתעה, יוזמה, תוקפנות, עקשנות בביצוע המשימה ומנהיגות קרבית בסגנון "אחרי!" תוך פרק זמן קצר יחסית הודברו הכנופיות הערביות באזור פעילותו במרחב העמקים והגליל התחתון. שימש דוגמה אישית והיה לדמות מופת צבאית.
חבריו ופיקודיו של וינגייט, נוצרים ויהודים כאחד, זוכרים אותו כאדם בעל כוח עמידה בלתי מוגבל, בעל חוש ניווט מופלא וחוסר פחד מוחלט. "אדם מאוד יוצא דופן", אמר סגן רקס קינג-קלארק. סרן ג'ון האקט תיאר אותו כ"חייל פוריטאני, בעל רוח לחימה, מסור, במסורת חיילי קרומוול, עם תנ"ך ביד אחת ושעון מעורר בשנייה". "נדהמנו", נזכר יוצא ה-SNS צבי ברנר, כשהוא מתאר את הסיור הראשון שלו עם וינגייט. "רק הוא היה מסוגל להוביל אותנו בכזה שטח ובכזה ביטחון".
וינגייט הקפיד על משמעת מבצעית. בלילה הראשון, כאשר יצא לסיור עם החיילים האירלנדים, נחרד. אלה הגיעו כשהם נעולים בנעליים הגבוהות והמסומרות של הצבא הבריטי. בלילה, השמיעו הנעלים רעש חזק. כבר למחרת פקד וינגייט על אחד הסמלים לנסוע לנצרת ולקנות שם כמות גדולה של צמיגים ישנים. בעין-חרוד חתכו את הגומי והדביקו אותו לסוליות הנעליים.
הוא עצמו היה סמל של דוגמה אישית קפדנית. כך למשל, בפעולה בח'רבת אל-עוואדין ובפעולה בטנטורה למחרת היום, שנמשכו 48 שעות, לא ידע וינגייט מנוחה – זו היתה אחת מתכונותיו האופייניות: בכוח רצונות האדיר, היה גובר על עייפותו הגופנית. באחת מאותן הסתערויות, ב-11 ביולי 1938, בדבוריה שליד התבור, נפגע חמש פעמים בזרועו וברגליו מנתזי צרור כדורים שנורה בחושך על ידי אחד מאנשיו. אחד מאנשיו האחרים, קינג קלארק, זכר אותו "יושב בתוך החציר, פניו חיוורות כמת ומתוחות מאוד, כולו מכוסה דם, ומשגר פקודות בעברית ובאנגלית בקור רוח שקט". היה זה מעשה גבורה שבזכותו העניק לו הצבא הבריטי אחד מאותות ההצטיינות הגבוהים ביותר שלו – עיטור השירות המצטיין.
הוא דרש דוגמא אישית גם מהמפקדים הזוטרים. באחד המסעות הליליים, לאחר שגמאו עשרות קילומטרים בלא מים והגיעו למעין, סטר וינגייט באכזריות על לחיו של סמל בריטי שמיהר לשתות מים לפני פקודיו. וינגייט לא הקפיד על משמעת מסדרים ותרגילי-סדר, אך היה קפדן מעין כמוהו בכל מה שקשור למשמעת מבצעית. הוא לא היסס להכות אדם שלא הקפיד על משמעת מבצעית. היה לווינגייט גם צד פחות הרואי: צד מהיר חמה, נתון למצבי רוח, הפכפך. הוא לא היסס להכות לוחמים שלא נשמעו לפקודותיו או דרדרו אבנים במסע לילי וציפה מהם ללכת במשך הלילה כעשרים ואפילו שלושים ק"מ ולהיות מוכנים, בסוף המסע, להסתער על האויב בכידונים ורימוני יד.
בסוף יולי 1938, כשנסע ברחובות חיפה בסטודיבקר הפתוחה והאט באחת הצמתים, חמקו לעברו שלושה ערבים ואחד מהם שלשל רימון יד לתוך המכונית. הרימון לא התפוצץ ווינגייט "ניצל בנס". עד היום לא ברור אם מבצעי הפיגוע ביקשו לזכות בפרס שהובטח על ראשו, או שהיה מטרה מזדמנת.
וינגייט הלך ונעשה מוזר מדי לטעמם של כמה מעמיתיו. הוא החל לגדל זקן, נהג לחבוש קסדת פקק, ופעם הגיע למסיבה על סיפונה של אוניית מלחמה בריטית, שעגנה בנמל, כשהוא לבוש מדים מזוהמים ותרמיל מלא רימוני יד על כתפו. כבר אז נחלקו הדעות בין אלה שהיו משוכנעים שהוא קצין מקורי ומבריק לבין אלה שהגיעו למסקנה שהוא רמאי ומאחז עיניים. ג'ון האקט, קפטן בלגיון הערבי ולימים גנרל מעוטר ושבע קרבות, תרם את חלקו לרצח האופי הנמשך מאז ועד היום במלים הבאות: "(הוא הזכיר) בדרן בקרקס שלא היה מסוגל לחדול מלמלא את תפקידו אפילו כשלא היה על הבמה…הוא הפך את עצמו לאיזה חייל פוריטאני בולע להבות, בסגנון קרומוול, שספר התנ"ך בידו האחת ושעון מעורר באחרת… היה אפשר לצחוק עליו, אבל לא בפניו".
ייתכן, אך מה שברור הוא שהמורדים הערבים לא צחקו. פלוגות הלילה, שמעולם לא מנו יותר מ-150 לוחמים, נהפכו, לטענת הביוגרפים האובייקטיביים שלו, בירמן וסמית, ל"מכונת הרג משומנת היטב". הן חיסלו חשודים ופוצצו בתים, החרימו כלי נשק וזללו במסעדות בבוקר שלאחר הקרב.
פלוגות הלילה שימשו לוינגייט נקודת מוצא לתכניות וחלומות ארוכי טווח. הוא האמין שקיים בארץ כוח יהודי שיכול להכריע את גורלה. הוא ציין כי רוח מלחמה עולמית מנשבת, בריטניה לא תוכל להחזיק צבא רב בארץ זו, יהיה הכרח לשתף את התושבים הנאמנים בהגנת הארץ…."[29]. המפקדה קיבלה את ההצעה והסוכנות היהודית את תשלום ההוצאות. כך הוקם בעין חרוד הקורס לסמלים עבריים, שנועד לשמש גרעין להרחבת גיוסם ואימונם של בחורים יהודים במסגרות לגליות. כמאה מטובי המפקדים הצעירים ב'הגנה' נבחרו לפי מכסה מסוימת מכול גושי ה'הגנה' בארץ. ב-13 לספטמבר 1938 נפתח הקורס בטקס רב רושם. וינגייט הכריז שם:" "אנו מקימים כאן עתה את המסד לצבא ציון"[30]. מפקד המחנה היה יעקב דוסטרובסקי, שהופיע רשמית כאיש הסוכנות היהודית והמדריך הראשי היה וינגייט[31]. הוא ריכז חבר מדריכים מעולה מקרב אנשי הצבא הבריטי שפעלו עמו בגליל. שעות הערב היו מוקדשות להרצאה של וינגייט, אותה תרגם על פי רוב אברהם עקביא. תוך כדי האימונים וההרצאות הוציא וינגייט את חניכיו לסיורים ולפעולות בסביבה. כן לקחו החניכים לסיורים ולפעולות בסביבה. אולם בינתיים השתנתה הסיטואציה הבינלאומית. היו אלו ימי השלום המזויף של מינכן. חניכי הקורס קיבלו בסיומו הודעה, שלא יצאו כסמלים לאמן יחידות צבא יהודיות, אלא יצורפו כנוטרים ליחידות בריטיות. אנשים רבים חשו כי רומו ורצו להשתחרר. אליהו גולומב הטיל את מלוא כובד משקלו כדי לשכנע אותם למלא את חובתם ולהצטרף ליחידות הצבא, גם בתנאים החדשים. וינגייט נאם בסיום הקורס אמר להם "אין זאת אומרת כי הוזנח חלום הכוח העברי, הוא רק נדחה לזמן מה, לזמן קצר – נקווה".
ההיסטוריוגרפיה היהודית מציגה לעיתים את וינגייט כמי שסייע ליהודים מאחורי גבם של הבריטים עצמם, אולם צ'ארלס אורד וינגייט לא היה ידיד תימהוני עם ספר תנ"ך בידו[32]. פעולתו היתה, אחרי הכול, אחד הביטויים להחלטת הצבא לעשות שימוש ביישוב היהודי הממושמע. אולם השלטון הבריטי גילה הסתייגות גוברת והולכת מקשריו ההדוקים עם היישוב היהודי. כאשר ביקש וינגייט חופשת מולדת בלונדון, כמה שבועות לאחר שנפצע בדבורייה, נענו הממונים עליו בשמחה לבקשתו. זה היה באוקטובר 1938, עת ועידת מינכן שבה בגדה בריטניה בצ'כוסלובקיה, ימי השלב האחרון בנסיגתה מהבטחותיה בהצהרת בלפור. וינגייט ניצל את זמנו בלונדון לפעילות בלתי נלאית לטובת העניין הציוני. הוא הפציר במנהיגות הציונית להציב לבריטניה אולטימאטום – אם לא תכבד את התחייבויותיה, תפסיד את נאמנותם של היהודים – וטען בזכות העניין הציוני בעיתונות ובפני שר המושבות מלקולם מקדונלד.
ערב מלחמת העולם השנייה קלטו הבריטים שיש להם בעיה בפלשתינה. המופתי, חאג' אמין אל חוסייני, כבר התארח בברלין הנאצית. ובמסגרת מאמצי הפיוס כלפי היישוב הערבי פורסם הספר הלבן במאי 1939, שהטיל הגבלות קשות על עליית יהודים ועל רכישת קרקעות בארץ ישראל. וינגייט הועבר מתפקידו והוצב במטה בירושלים. שלושה חודשים וחצי ניסה לשוב לפיקוד שדה, ללא הצלחה. הוא אף לא הוזמן לכנס קציני מודיעין של הדיוויזיה השמינית שהתקיים בחיפה ושבסיומו המליצו עמיתיו לפני הפיקוד הבכיר, לא לשלב יהודים ביחידות הלוחמות ולא לאפשר להם ללבוש את מדי הצבא הבריטי. וינגייט מיהר לשגר מזכר מחאה למפקד הדיוויזיה, מייג'ור גנרל ברנרד מונטגומרי: "אם המדיניות שלנו בארץ הזאת היא להעדיף את אויבינו על חשבון ידידינו, איזה גורל צפוי לנו פה?" ב-11 במאי 1939, מלווה בחוות דעתם השלילית של מפקדיו, קיבל וינגייט פקודה לשוב לאנגליה[33] וליטול את הפיקוד על יחידת נ"מ בלונדון. במברק ששיגר לוויצמן ושרתוק ביקש את עצתם ושאל אם עליו לסרב ולהישאר בארץ. הוא אפילו הציע הוראה ליטול את הפיקוד על צבא יהודי ולהכין אותו למלחמה. אבל שני המדינאים הציונים, שלא היו שותפים לתחושת הדחיפות שלו וכבר החלו לתפוס ממנו מרחק, סירבו להביע את דעתם.
בילקוט השירות שלו נכתבו המשפטים הבאים: "אורד וינגייט D.C.O [אות השירות המצוין]; חייל טוב, אבל במידה שהדברים אמורים בארץ-ישראל, הריהו בבחינת סיכון בטחוני. אין לתת בו אמון. האינטרסים של היהודים חשובים בעיניו יותר מן האינטרסים של ארצו. אין להרשותו לבוא עוד פעם לארץ-ישראל".
אף על פי כן, וינגייט לא נרתע. עם פריצתה של מלחמת העולם השנייה ניהל מסע שכנוע לכינונה המיידי של מדינה יהודית בארץ ישראל ולהקמת צבא יהודי, שאותם ראה כ"הכרח לאסטרטגיה המוסרית של מלחמה זו… לצדק אנושי ולחופש". יחסיו עם ההנהגה הציונית עמדו על סף פיצוץ, משום שזו לא הייתה די תקיפה לדעתו בעמידתה על דרישות אלו. המשך החיכוכים נמנע כאשר וייוול הורה לוינגייט לעבור לאתיופיה, כדי להשתמש שם בשיטות לוחמת הגרילה שלו לבלימת הפשיסטים האיטלקים.
וינגייט וטוהר הנשק.
וינגייט היה חייל מקצועי, שלא היסס להפעיל טרור נגד טרור[34].
מטבע הלשון הציוני 'טוהר הנשק' לא חייב אותו וספק רב אם עניין אותו. הוא עשה שימוש בענישה קולקטיבית נגד כפריים ערבים שנחשדו בעזרה ללוחמי גרילה.
כמו אצל אחדים ממפקדי ה'הגנה' גם ביחסו של וינגייט לשאלות כמו מוסר לחימה ניכרת שניוּת. כמה מקורות מדגישים את הצד ההומאני בפעולותיו ובעיקר בדבריו: טוענים כי בפעולות אלה הקפיד וינגייט לבצע את המשימה בדבקות, אך מבלי לתת פורקן ליצרים[35]. כך למשל, כאשר התארגן הכוח לראשונה בעין חרוד, הופיע בפניהם וינגייט, עם סגנו האנגלי האמפרי אדגר ניקולס בריידין והסביר להם את עקרונותיו והדגיש כי המלחמה איננה נגד העם הערבי אלא נגד אנשי הכנופיות. הוא הדגיש שיש להתייחס בכבוד לנשים וילדים ערביים[36]. כך גם מתארים אותו מרבית הביוגרפים שלו[37]. אברהם עקביא, למשל, נסחף בכיוון זה ומייחס לווינגייט ערכי מוסר גבוה: "הוא היה אביר מלחמה, שידע ללחום באויב ולהשמידו, אולם בקרב שימשו אהבת האדם והאמונה בצדק ובמוסר עליון נר רגליו, מצפן למעשיו. לעולם לא יישכח דברו אל חיילינו לאחר אחת מפעולות הקרב: 'אל לכם לנהוג כמנהג הגויים, אל לכם להתאכזר לאויב כחיות טרף; אלה הן מידות, אשר אסור לו ללוחם יהודי להידבק בהן". לעומת זאת, מתארים אחרים, כי וינגייט היה חייל מקצועי, ולא הוטרד מייסורי המצפון שפקדו מתיישבים סוציאליסטים שמצאו את עצמם לוחמים[38]. כך למשל, נפוצה בקרב חייליו הערה שיוחסה לו ש"טעותו של יהושע בן נון היתה בכך שלא רוקן די את השטח"…[39].
וינגייט לא הסתפק רק בהנחת מארבים לכנופיה העושה את דרכה לפיגוע. במקרים מסוימים היו פעולותיו כנגד הכנופיות מסע עונשין לכפריים שנתנו להם מחסה. פעם, לאחר שפוצץ צינור הנפט והוצת, כינס וינגייט את כל הכפרים בכפר הסמוך למקום החבלה, ולפקודתו תחבו אנשיו את ראשי הערבים באדמה רוויית הנפט, כדי שיטעמו ממנו ולא יסייעו יותר לכנופיות[40]. מתברר כי וינגייט התייחס לעתים לנושא של מוסר הלחימה אך ורק מההיבט הפונקציונאלי שלו, היינו, הנזק שתוכל להביא פעולה שתתבצע בניגוד לו. מבדיקת העדויות נראה כי בתחילה פקד וינגייט על אנשיו שלא לירות על עוברי אורח ולפתוח באש רק אם יורים עליהם, אולם בהמשך, לא שלט עוד בעצביו וירה ללא אבחנה, באזרחים, כמו באנשי הכנופיות[41].
בפעולת התגמול נגד הכפר ג'ורדיה -17 ביוני 1938, בעקבות ההתקפה הערבית על סוללי הדרך לחניתה (ב-22 למאי 1938), הוביל וינגייט כוח שמנה שלושים וחמישה אנשי פו"ש וחמישה עשר חיילים בריטיים[42]. בסביבת הכפר פנה וינגייט לפלוגתו ואמר להם, באנגלית ובעברית, שיש להכות את האויב בביתו, במקום בו הוא מרגיש בעצמו בטוח ביותר[43]. בקרבת הכפר פגש בערבי זקן ושאלו אם זו ג'ורדיה, קיבל תשובה חיובית ושלח אותו לשלום. לפתע הם שמעו את הערבי מזעיק את הכפר בצעקות "אג'ו אל יאהוד" (באו היהודים)[44]. וינגייט, יצחק שדה ואחד הבחורים הקיפו את הכפר ופרצו אליו כשהם יורים באקדחים ומטילים רימונים ובעקבותיהם פרצו שאר הלוחמים. התושבים המבוהלים ברחו אל מעבר לגבול, בהשאירם מאחור חללים ופצועים[45]. בפעולה זו היתה פגיעה ברורה בחפים מפשע, למרות השתתפותו של יצחק שדה, אחד מבכירי המפקדים ב'הגנה' ואחד האידיאולוגים הבולטים של 'טוהר־הנשק'.
וינגייט המציא שיטה כיצד להגן על מכוניות חייליו מפני מוקשים או מפני התקפות מן המארב. אנשיו יצאו לכבישים, תפשו כמה משאיות ומוניות ערביות על נוסעיהן, אותם החזיקו ימים רבים במכלאה שהוקמה לשם כך בעין חרוד ובכל פטרול ציווה על מכונית עמוסה ערבים לנסוע לפני מכונית חייליו, כשנוסעיה מאוימים בתת מקלע לבל יברחו[46]. וינגייט נקט שיטות של הפחדה וברוטאליות לא מעטה כלפי הכפריים הערביים. השמועה אמרה שהיה נוהג להעמיד בשורה בני כפר שנחשד ברצח ולהוציא להורג כל עשירי במניין[47]. עם הזמן הלכו העונשים והחריפו. פעמים היה וינגייט מכריח את הכפריים למרוח את פניהם בבוץ ובנפט. פעמים היה יורה בהם למוות. לפי עדות אחת, ווינגייט עצמו היה נוהג להעמיד בשורה את כל הגברים של כפר חשוד, ולירות בכל עשירי למניין[48]. גם אם היה סיפור זה רק חלק מן המערכה הפסיכולוגית שניהל אז וינגייט, הוא ביטא גישה ברוטאלית שכמותה לא הכירו הצעירים עד אז.
ב-14 בספטמבר 1938 יצא וינגייט לפעולת נקם כתגובה על מותו של חיים שטורמן[49], הוציא מפקד ה-SNS את אנשיו לפעולת נקם – מסע הרס פקועה (מורדות הגלבוע). בסיסם המשוער של המורדים. פקודותיו של וינגייט היו כי יש לתפוס את המורדים המצויים בקרבת מקום הפשע ולרדוף אחריהם אם ינסו להימלט[50]. לפי תיאורו של קלמן (הנה של טירת צבי), וינגייט ואנשיו התנפלו על המאהל. כל מרגלות הגלבוע היו שחורים מן הערבים הנסים בבהלה, כשלוחמי הפלגות יורים לעברם. ק]למן היה כנראה תלמיד של ר' לוי-יצחק מברדיצ'ב "סניגורם של ישראל", ולכן הוסיף: אולי הם ירו באוויר…].
בשכונה הערבית של בית שאן, במהלך הפשיטה גרמו כוחותיו של וינגייט נזק לרכוש ופצעו מספר אנשים – כמה מהם נפצעו אנושות, לפי כמה דיווחים. ישראל כרמי, שהגיע עם וינגייט למקום מתאר קרב בו נורה כל ערבי שהתגלה בשטח[51]. על פי אחת העדויות, ניגש וינגייט לעובד כביש ערבי ששהה בסביבה וחקר אותו בניסיון להוציא ממנו מידע על מבצעי הפיגוע, אך משלא השיב על שאלותיו ירה בו למוות. כריסטופר סייקס, היסטוריון בריטי האוהד את וינגייט בדרך כלל, ביקר אותו בחריפות על התנהגותו בפעולה זו[52]. כנראה שמעשה זה היה חמור גם בסטנדרטים של וינגייט עצמו והוא מצא לנכון להתנצל על כך בפני פיקודיו[53]. דבר המעיד על כך שהיו לו נורמות מוסריות, אם כי נהג להגמיש אותן לפי הצורך.
סייקס מדגיש כי זו היתה הפעם הראשונה והיחידה בתולדות ה-SNS שוינגייט התעלם מן הפקודה שהוא עצמו תן, שיש להבחין מתוך זהירות בין האוכלוסייה הערבית לבין המורדים. ובכל זאת, של וינגייט אל הערבים ושיטת הלחימה בהם עולה בחלק מן הספרים המתייחסים ל-SNS. עזרא דנין כתב כי שיטתו של וינגייט היתה יעילה, אך הוא מוסיף ואומר ש"דרכו… אולי לא היתה הכי הומאנית"[54]. אורי ברנר בוטה יותר ומציין שיש עדויות על מעשי תגמול והענשה כוללת וחריפה בפעולות יחידותיו של וינגייט[55].
ההיסטוריון והעיתונאי תום שגב ביקר במארס 1991, את ספרו של יגאל אייל, "האינתיפאדה הראשונה"[56]. ברוח "ההיסטוריונים החדשים", תיאר שגב את וינגייט כ"מטורף לא קטן, אולי סדיסט", והוכיח את אייל על כך ש"הוא מעלים עין גם מפשעי המלחמה שביצעו אורד וינגייט ואנשיו". בספרו שלו, שיצא לאור כמה חודשים מאוחר יותר, "ימי הכלניות: ארץ ישראל בתקופת המנדט" (1999), מציג שגב את וינגייט כלוקה בהזיות וכבעל נטיות רצחניות, "מטורף" ש"הפעיל טרור נגד טרור".
שגב מתאמץ מאוד להוכיח שווינגייט היה חסר רחמים ואכזרי. בפסקה אחת מתואר וינגייט כשהוא מסתער לתוך הכפר הערבי דנה, מורה לגברים הבוגרים להתפשט ואז מצליף בהם. "הייתה זו תמונה מחרידה", נזכר יוצא הפל"מ בעדות ששגב מצטט מן הארכיון הציוני המרכזי[57]. אך קריאה בתיק מגלה שיוצא הפל"מ הנזכר אינו מייחס פעולות אלו לווינגייט, אלא ל"קצין בריטי" אנונימי. הוא מתאר את מזג האוויר הקר והסוער ששרר בדנה באותו יום – ושתי הפעולות של וינגייט בכפר נערכו בקיץ. בנוסף, העדות ממקמת את מאורע ההצלפה בתקופה שאחרי אוקטובר 1938, כאשר וינגייט כבר לא פיקד על ה-SNS.
ספרו של שגב לא עורר גל של ביקורת, ואפילו לא עורר תשומת לב, למעט גדעון לוי, שכתב ב"הארץ" מאמר המשבח את שגב על שחשף את וינגייט כ"תימהוני בעל נטיות סדיסטיות" ש"התעלל בערבים". לוי טען כי חשיפת "הצדדים האפלים" של מיתוס וינגייט היא שירות רב-ערך לציבור, וקרא ללמד על "הצדדים האפלים" האלה בבתי הספר הממלכתיים[58].
גם אם נכיר בכך שהתנהגותו של וינגייט חצתה מדי פעם את הקו של מה שהיה הולם מבחינה מוסרית, עדיין יש משהו מוטעה בהצבת שגיאות אלה בלבה של הערכה כוללת על חייו ומלאכתו של האיש, כפי שעושים שגב ואחרים. דוגמה מובהקת למגמה הזאת היא מכתב למערכת שכתב דן יהב, בתגובה לביקורת המאוזנת והשקולה על "אש בלילה" שכתב בני לנדאו, האשים אותו יהב בכך שלא הדגיש די את מאפייניו השליליים של וינגייט, שאותו הוקיע כאדם ש"ראה את המציאות הסבוכה 'דרך כוונת הרובה'", ו"עסק בענישה קולקטיבית, בפגיעה בחפים מפשע, בביזה, בהריגה אקראית… ובהשפלה בלתי מבוקרת"[59].
כפי שתואר בספר "באש בלילה" (ראה לעייל), וינגייט עצמו התייסר כל הזמן בשל ההשלכות המוסריות של פעולותיו הצבאיות, וניסה למנוע, במידת האפשר, את הפגיעה בחפים מפשע. "וינגייט הדגיש תמיד שאל לפלוגות להתעלל בשבויים או באזרחים ערבים", כותבים המחברים בירמן וסמית, גם אם הוא עצמו "לא תמיד נהג כפי שהטיף". המחברים מצטטים את צבי ברנר, שהיה צמוד לווינגייט בתקופת ה-SNS: "בעיית הענישה… [ו]מוסר המלחמה הייתה דבר שהעסיק מאוד את וינגייט. מצד אחד, הוא תבע שהחפים מפשע לא ייפגעו. מצד שני, הוא הבין שהוא עומד בפני דילמה: האם ניתן לשמור על כלל זה במלחמה נגד כנופיות המקבלות סיוע מתושבי הכפרים"?
זוהי, כמובן, אחת הבעיות המוסריות המרכזיות העומדות בפני קציני צבא בכל הארצות, ובכלל זה בישראל, מזמנו של וינגייט ועד היום: כיצד ניתן להילחם באויב המתאמץ לטשטש את הגבולות בין הצבאי לאזרחי, ומנצל את חוסר הבהירות לתועלתו? כאשר מדובר במלחמת גרילה אכזרית כמו זו שווינגייט היה מעורב בה, לא הוגן ואף פשטני להציג, כמו שגב, כל פעולה נגד מטרה "אזרחית" כמעשה שאי-אפשר להצדיקו מבחינה מוסרית.
כנראה שהתיאורים אודות השיקולים ההומאניים בפעולותיו של וינגייט הנם בעיקר רצון לפאר את דמותו לאחר מותו. בפרסומי משרד החינוך למשל, מתואר וינגייט ("הידיד") בשלל תכונותיו הנאצלות ואין זכר לפעולות של אי שמירה על טוהר־הנשק[60]. אולם יותר משחשש למוסר הלחימה, חשש וינגייט מהגברת השנאה בין יהודים לערבים ואת עונשי המלקות למשל, דאג שייבצעו האנגלים[61].
הסייגים העיקריים של וינגייט נגעו בעיקר ליחסים העתידיים של היהודים עם הערבים ולכן העדיף שחייליו האנגלים הם שיבצעו את ההתעללויות ולא היהודים. הוא השתמש בטיעונים שהשמיעו לפניו גולומב ושדה. על פי עדות של חיים לבקוב שהשתתף בפעולה, לאחר שהלוחמים בצעו את משימותיהם, הם התחילו לעשות "פוגרום" בכפר. ווינגייט עצר בהם והוציא משם את כל היהודים. הם שאלו אותו: "למה? אנחנו השתתפנו בפשיטה ואנחנו רוצים להמשיך ולהשתתף גם בתעלולים". תגובתו של וינגייט היתה: "אנחנו האנגלים מולדתנו רחוקה, ואילו אתם תצטרכו להמשיך ולחיות עם הערבים. אל תזדהמו במעשים כאלה שיתנו בידם אחר כך נשק מוסרי להנצחת השנאה"[62].
למרות זאת, וינגייט היה מפקד נערץ, מקובל במיוחד על אנשי ההתיישבות העובדת וידידותו עם חיים שטורמן הוסיפה ללגיטימציה המוסרית שקיבל מהם[63]. משום כך ההשתתפות בפשיטותיו נחשבה לזכות גדולה. לכן סביר להניח שמשהו מן הנורמות המקובלות על וינגייט וקציניו חלחל אל אתוס הלוחם היהודי שהחל להתגבש[64].
אחריתו של וינגייט
בראשיתה של מלה"ע ה-2 שירת באנגליה. ב-1940 נקרא לפקד על יחידות קומנדו כנגד הגייסות האיטלקיים באתיופיה, לשם הזעיק כמה מנאמניו בשורות ההגנה בארץ.
פעילותו הצבאית של וינגייט באתיופיה הוכתרה בהצלחה. עם מספר זעום של קצינים בריטים ובני שבטים הרריים – כוח גדעון, הוא קרא להם – הצליח וינגייט, כעת סגן אלוף, להכניע באמצעות תחבולה כוח אויב של 14,000 איש, ורכב על סוס לבן לתוך אדיס אבבה שזה עתה שוחררה.למרות שהיה מוכן למות בלחימתו עליה, הייתה אתיופיה עבור וינגייט רק אמצעי כדי לחזור לארץ ישראל בדרגה גבוהה יותר ויתר השפעה בצבא. במהלך המערכה כולה התעקש להחזיק על ידו יוצא SNS כשלישו הצבאי (אברהם עקביא), ועמד על כך שרופאים יהודים מארץ ישראל יטפלו בפצועים. בפסח ערך לחייליו היהודים ליל סדר בתנאי שדה, ונשא בפניהם "נאום ציוני מרגש".
כמו בארץ ישראל, גם באתיופיה עורר וינגייט את עוינותם של הממונים עליו בשל יהירותו, הזלזול בהיררכיה, ותמיכתו בשחרורה של אתיופיה מכל אימפריה שהיא, איטלקית או בריטית. "לתת לגזעים השחורים של אפריקה הזדמנות להגשים ציביליזציה חופשית", כתב בשיא הקרבות שם, "זו מטרה ראויה למות עבורה והולמת יותר מסתם הגנה על ערימת הזבל שלך". למרות שווינגייט זכה שוב בציון לשבח על עלילותיו באתיופיה, הנהגת הצבא לא סלחה לו על עזות המצח שלו ועל תמיכתו בעצמאותם של עמי אפריקה. וינגייט נשלח לקהיר לחכות למינוי חדש, ושם נרקב במשך חודשים בעוד הקרב על צפון אפריקה מתנהל במלאו עוזו. חסר מעש, מדוכא וסובל ממלריה חריפה, ניסה בלילה אחד ביולי 1941 לחתוך את ורידי צווארו. הוא נשאר בחיים לאחר ניסיון ההתאבדות הזה, ובמהלך החלמתו הארוכה והכואבת, כשחבריו לקצונה מתרחקים ממנו, זכה לשורה ארוכה של מבקרים מארץ ישראל, ובהם בן-גוריון.
ייתכן מאד שהקריירה הצבאית של וינגייט היתה נעצרת בנקודה זו, אולם הגנרל ווייוול, שהפך למפקד זירת המזרח הרחוק, קרא לו לדגל וב-1942 הועבר וינגייט לפעולה נגד היפאנים, שנחשבו על ידי הבריטים לבלתי-מנוצחים ועמדו אותו זמן לפלוש להודו. הוא הקים ואימן עוצבה מיוחדת, ה"צ'ינדיטים", כך קרא להם מאוחר יותר – על שם האריה הבורמזי המיתולוגי – שנשענה על אספקה מהאוויר לחדירות ארוכות טווח בעורף הצבא היפני בבורמה. למרות שהצבא המשיך להתנגד ליזמותיו, הצליח וינגייט לבנות את החיל שלו, ולהצעידו בינואר 1943 מעבר להרי ההימלאיה, אל תוך בורמה.
יחידות הצ'ינדיטים פעלו בבורמה בחורף 1943, באורח הלחימה המיוחד שפותח על-ידי וינגייט והצליחו להוציא את הצבא היפני משיווי משקלו. הקרבות היו אכזריים. שליש מאנשיו של וינגייט אבדו, ורוב הנותרים הפכו לא-כשירים לשירות. ואולם, הצ'ינדיטים הצליחו לסכל את תכניות הפלישה של יפן, ולנפץ את מיתוס העליונות היפנית.
בשובו למולדת מצא וינגייט כי הפך לאישיות מפורסמת ולחביבו של ראש הממשלה צ'רצ'יל, שלקח אותו ואת לורנה רעייתו לפגישה עם הנשיא רוזוולט בוועידת הפסגה של בעלות הברית בקוויבק. שם, בפני מנהיגי העולם החופשי, הציג את תכניתו להשתמש בכוחות קטנים וניידים כדי להביס את היפנים בבורמה, והיא התקבלה. לאחר שנים של השמצה על ידי הממונים עליו בצבא, זכה וינגייט סוף-סוף להכרה בצדקתו. ברם, את פירות ההצלחה התכוון לקטוף לא בבורמה, אלא בארץ ישראל. גם עכשיו חלם לשוב ל"ארץ ישראל" (כך קרא לה, ולא "פלשתינה"), ולעבוד את האדמה עד שייקרא להוביל את הצבא היהודי לניצחון ולעצמאות. באחד ממכתביו האחרונים ללורנה, שהייתה ציונית לא פחות נלהבת ממנו, כתב וינגייט תעתיק של הפסוק העברי "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני", בהוסיפו את תפילתו ש"גורלנו ייקחנו לשם יחדיו, למקום ולעבודה שאנו אוהבים".
במהלך המלחמה התקדם וינגייט במהירות בתפקידי הפיקוד. בין השאר הודות לקשריו האישיים עם צמרת הצבא וצ'רצ'יל. אבל כך צבר גם קנאה רבה. במשך חודשיים השהו את העלאתו לדרגת מייג'ור-גנרל. בתחילת 1944 פיקד וינגייט, כעת אלוף (בגיל 39), על כוח צ'ינדיטים גדול פי ארבע מן הראשון. הוא הוביל את אנשיו חזרה לתוך בורמה, אך ב-24.3.44 כשטס לעמדה קדמית, התרסק מפציץ המיצ'ל שהטיס אותו בהרי ההימלאיה. החקירה הרשמית הסתיימה בהודעה על סופת הוריקן שהיתה באזור. נטען שהטייס הזהיר מראש את וינגייט, ולא נמצא מי שיכחיש זאת. שום שריד ניתן לזיהוי של וינגייט לא נמצא, מלבד קסדתו המיוחדת שהייתה סימן ההיכר שלו. מאוחר יותר, היו שהאשימו את אויביו הבריטים בהפלת המטוס, אבל העניין לא הוכרע. מכיוון שחמישה מתוך תשעת האנשים שטסו ב'מיצ'ל' היו אמריקנים, נקברו שרידיהם המשותפים בבית הקברות הלאומי בארלינגטון ליד וושינגטון[65]. שבארצות-הברית, הרחק מן המקומות שבהם זכה וינגייט להערצת גיבורים.
מורשתו של וינגייט
וינגייט, לא רק דגל בריבונות יהודית בארץ ישראל כציווי היסטורי; החתירה לקראת מימושה הייתה הכוח המניע של חייו. אין זה המקום לנתח את החלק שלקחו יחידותיו של ווינגייט במסגרת המאבק הכללי נגד הכנופיות. לעניינינו חשובה ההשפעה שהיתה לווינגייט וליחידותיו, לא רק ביידע המקצועי שהנחיל ללוחמי ה'הגנה', אלא על האידיאל ההתקפי. דומה וההשפעה של וינגייט היתה קודם כל פסיכולוגית: מדיניות אנינה וקשה מאד לביצוע כמו ה'הבלגה' תבעה מחיר משלה. המחיר ששילמו היהודים בעבור פועלם המוסרי הזה, היה צמיחתו של חוסר ביטחון מסוים בכושרם להשיב מלחמה, אמונה משפילה כי היהודים אינם ניחנים בכישרון צבאי, באומץ לב צבאי וכושר עמידה צבאי. דעות אלו קנו להם שביתה אף בדעתם של יהודים.
משנתו של אורד צ'ארלס וינגייט, דמותו ומנהיגותו, היו לאבן פינה לרבים ממפקדי ההגנה וגם בתפיסת הלחימה של צה"ל ניכרים אותותיו. וינגייט הבחין כי אנשים אלו, שיש להם את הרצון והמרץ לבנות את ביתם הלאומי, יכולים בעזרת אימון מתאים להפוך לאנשי צבא שאינם נופלים מזולתם. הוא הוכיח כי די באימון מקצועי בן ימים אחדים, כדי להפוך את החייל חדור המוטיבציה, למקצוען יותר מאנשי הכנופיות. שאיפתו הגדולה, כאמור, היתה לעמוד בראש הצבא היהודי העצמאי. כעשר שנים לפני מלחמת העצמאות כתב: "תנו ליהודים רק נשק ואמצעי-לחימה. אין להם צורך במתנדבים זרים. את המלחמה יעשו הם בעצמם, בכוחם בלבד". משום כך יש לווינגייט השפעה עצומה על בניית האתוס האופנסיבי ומשום כך שמור לו מקום בכותל המזרח של בניין כח המגן העברי[66].
דור שלם של מפקדי צה"ל לעתיד למדו את הטקטיקות שלהם מווינגייט, אימצו את התעלמותו מדרגה ומפרוטוקול, וקיבלו את דרישתו שקצינים ישמשו דוגמה בכך שיובילו את אנשיהם בקרב – וזהו המקור של קריאת הקרב האגדתית של צה"ל "אחרי". "אתם החיילים הראשונים של הצבא היהודי", היה מזכיר לאנשיו לפני היציאה למשימה, והיה מדקלם להם טקסטים מקראיים שתיארו את חבל הארץ שהיו עתידים לעבור בו וניבאו להם ניצחון. עבורם, וינגייט לא היה סתם "המפקד" – הוא היה "הידיד".
אורד וינגייט, שמלאו לו בדיוק ארבעים ואחת שנים כשנהרג, לא ראה מעולם את בנו ג'ונתן שנולד חודשיים מאוחר יותר, וגם לא זכה לראות את תקומתה של המדינה היהודית שאליה כה השתוקק. אך מדינה זו הנציחה את זכרו במכון וינגייט, בית הספר הגבוה לחינוך גופני ליד נתניה, ובכפר הנוער 'ימין אורד' ליד חיפה, כמו גם בשמותיהם של עשרות רחובות וכיכרות ברחבי הארץ.
[1] . צ'רלס רולו, הפושטים של וינגייט, 1944
[2] . ברנרד פרגוסון, מעבר לצ'ינדווין, 1945;
[3] . וילפרד ברצ'ט, צבא הצללים של וינגייט, 1944
[4] . לנרד מוזלי , גדעון יוצא למלחמה, 1955.
[5] . עורך הים התיכון והמזרח התיכון, כרך א, 1954
[6] . עורך המלחמה נגד יפן, 1969
[7] . פיטר מיד, וינגייט וההיסטוריונים, 1987
[8] . דייוויד רוני, וינגייט והצ'ינדיטים 1994.
[9] פ' זר (זילברשטיין), אורד וינגייט – הידיד הלוחם, 1971.
[10] אצ"ם, עדות אפרים, 25/10685S, עמ' 4.
[11] מ' אור, "וינגייט, ידיד במבחן",
[12] . רנדום האוס, 1999
[13] . "הגנרל היהודי שניצח את פקיסטאן" מאת אמנון ברזילי, "הארץ", 6.9.2000
[14] ראה מאמרו של מיכאל אור: וינגייט, ידיד במבחן: http://www.jafi.org.il/education/ivrit/Tcelet/oren10.htm
[15] ל' מוזלי, גדעון יוצא למלחמה, סיפור חייו של צ"א וינגייט (תרגם א' אמיר), תל-אביב, 1956, עמ' 9.
[16] ל' נימייר, אורד וינגייט, מערכות, חוב' כ-כ"א, עמ' 9.
[17] אליהו אפשטיין (לימים אליהו אילת), הוא בא לבקר את וינגייט בדירתו שבטלביה (לאחר שווינגייט הועבר למטה) והקצין הבריטי פתח את הדלת כשהוא עירום כביום היוולדו. ללא מלת הסבר או ניסיון התנצלות הוליך את אורחו לסלון, ישב מולו וניהל איתו שיחה ערנית, תחילה על ספרות פרסית, תחום התמחותו של אילת, ואחר כך על ציונות, אהבתו הגדולה של וינגייט. "הוא היה עדיין עירום לגמרי כשהוליך את אורחו לדלת, כמה שעות אחר כך". (כ' סייקס, אורד וינגייט, עמ' 120; ב' לנדאו, "ד"ש מידיד", הארץ, 25/02/2000)
[18] מיכאל אור, http://www.jafi.org.il/education/ivrit/Tcelet/oren10.htm
[19] . חיים וייצמן בן ה-62, פגש אותה כשהיתה בת 19 והגדיר אותה: "צעירה מאוד ויפה מאוד", לדברי רות דיין, "גברים לא יכלו להסיר ממנה את מבטיהם" (ב' לנדאו, "ד"ש מידיד", הארץ, 25/02/2000).
[20] ברית החדשה, בספר האפוקליפסה 16, 16.
[21] סייקס, וינגייט עמ' 144-146. וינגייט היה, לדברי משה שרתוק: "אימפריאליסט מן האסכולה האידיאליסטית", אדם בעל שאיפה מוסרית, המסוגל להתעלות של הקרבה עצמית ואומץ לב (יומן מדיני, כרך ב', עמ' 201).
[22] ו' עמנואל (ע' וילנסקי-ילן) – "הידיד", מערכות, חוב' כ"ו-כ"ז, עמ' 19.
[23] בני לנדאו, ד"ש מידיד", הארץ, 25/02/2000.
[24] ד' הכוהן, הקדמה לספרו של א' עקביא, עם וינגייט בחבש., עם עובד, תל-אביב, 1944.
[25] גם לאחר פרשת ארץ ישראל, הטיל עליו תפקידים קשים, במיוחד בחבש ובבורמה, סייע להעלותו בדרגה עד מותו הטרגי.
[26] תיאור רומנטי, חובבני מעט, אך כתוב בלשון כובשת, אצל: פ' זר, לוחמים בלילה, סיפורו של אורד וינגייט, תל־אביב 1992 (להלן: לוחמים בלילה), עמ' 51-58.
[27] ראה באתר האינטרנט של טירת צבי: http://www.yorav.co.il/tirat-zvi/tirat-zvi-wingate.htm
[28] כ' סייקס, אורד וינגייט, עמ' 157.
[29] תזכיר של נח סונין, מ-25/7/1939, אצ"ם, S/25.254
[30] ש"ת, "התא הראשון ליחידה צבאית", במחנה, גל' 26. וי
[31] עגדות י' בן דוד, את"ה. סת"ה, כרך ב', חלק שני, עמ' 930.
[32] כך רואים אותו רומנטיקנים כדוגמת פנינה זר (פ' זר, זר פנינה, לוחמים בלילה, סיפורו של אורד וינגייט, תל־אביב, 1992) ואפילו כמה מחייליו, למשל, ישראל כרמי . ראה: בדרך לוחמים, עמ' 47.
[33] ראה: ר' ממט, "הידיד, אורד צ'ארלס וינגייט", בתוך: ימי חומה ומגדל, עמ' 171-180.
[34] שם, שם; דרך הכוונת, עמ' 44; טוהר־הנשק, עמ' 27.
[35] על דמותו של וינגייט: מ' פעיל, מן ה"הגנה" לצבא הגנה, תל־אביב, 1979 (להלן: מן ההגנה), עמ' 36; 147-159
[36] כך ההיסטוריוגרפיה הרשמית אוהבת לתאר אותו (למשל, פ' זר, לוחמים בלילה, סיפורו של אורד וינגייט, תל־אביב 1992, עמ' 66, זהו איננו ספר מחקרי חשוב, אולם יש בו להביא את הלך הרוח הרווח סביב דמותו של וינגייט). [אברהם עקביא, "הידיד" – אורד וינגייט, דברים לזכרו, תל־אביב 1968 (להלן: הידיד), עמ' 38].
[37] גם סייקס טוען כי וינגייט דרש בתוקף, אפילו בעיתות סכנה, לנהוג ביחס אנושי (סייקס, וינגייט, עמ' 158). יש לציין כי במרבית פעולותיו הוכיח וינגייט את ההפך.
[38] חרב היונה, עמ' 343.
[39] א' גולומב, "וינגייט – יוצר פלוגות המחץ", שיחה עם אליהו גולומב, במאבק, ספטמבר 1946; סייקס, וינגייט, עמ' 158
[40] ש' טבת, משה דיין, ירושלים ותל־אביב, 1971, עמ' 172.
[41] ממט, עמ' 155.
[42] סת"ה, ב, חלק שני, עמ' 920.
[43] עדות דב ירמיהו, את"ה, 26.00014.
[44] עדות בן דב, את"ה.178.0039
[45] סת"ה, שם, עמ' 920.
[46] בדרך לוחמים, עמ' 69-70; שלום על הרובין, עמ' 155.
[47] יצחק חנקין מצוטט ב- חרב היונה, הערה מס' 100, עמ' 539.
[48] עדות יצחק חנקין, אצ"ם S/25-8768 .
[49] "יהודי דגול", הספידו וינגייט, "ידיד הערבים, שנהרג בידי הערבים"
[50] כריסטופר סיקס אורד וינגייט, עמ' 158.
[51] בדרך לוחמים, עמ' 69-70; ממט, שם.
[52] סייקס טוען כי "פשיטת פתע זו, בה נהרגו חפים מפשע, היתה משגה שאינו אופייני לווינגייט". ראה סייקס, אורד וינגייט, עמ' 158. ראה גם. ברנר, הקיבוץ, עמ' 254;.
[53] עדות רפי טהון, את"ה, חטיבה 80, תת חטיבה 69, תיק 15.
[54] י' שרת, עזרא דנין, ציוני בכל תנאי, ירושלים 1978 (להלן: עזרא דנין), חלק ראשון, עמ' 140.
[55] ברנר, הקיבוץ, עמ' 223.
[56] י' אייל, האינתיפאדה הראשונה: דיכוי המרד הערבי על ידי הצבא הבריטי בארץ ישראל 1939-1936, תל-אביב, 1998.
[57] אצ"ם, (מסמך 25/10685S, עמ' 4-3)
[58] . גדעון לוי, "מתי ילמדו את זה בבית הספר" , הארץ, 27/06/1999
[59] דן יהב, "הצד האפל היה חסר", הארץ, 10.03.2000
[60] ראה: א' בר נביא, המאה העשרים, תולדות עם ישראל בדורות האחרונים, יחידה ו' בת' לבגרות, תל־אביב 1998.
[61] עדות ציון כהן, אצ"מ S24/8768.
[62] מ' פעיל, "מערכת מוסרית במעשה הלחימה", בתוך: א' מגן (עורך), יום עיון טוהר־הנשק, רמת אפעל 1991, עמ' 9-14.
[63] הידיד, עמ' 27 ו-75.
[64] חרב היונה, עמ' 344.
[65] חלקה 12, קבר מספר 288.
[66] אורי מילשטיין מבקר תפישה זו וטוען שגישתו של וינגייט, שדגלה בלוחמה זעירה, חלחלה לחשיבה הביטחונית של מדינת ישראל ובאה לידי ביטוי בהערצה המופרזת לכוחן של פשיטות ושאר "פעולות מיוחדות" (שם, שם).
לפי מה שכתוב כאן וזה נראה מבוסס, וינגייט היה טרוריסט גדול
כיצד לפי דעתך צריך להילחם בטרוריסטים, באנשי כנופיות?
הטרוריסט רואה בדמוקרטיה שלך חולשה, וניצחון שלו, שצריך לנצלו.
את שמאלנית שמדברת שטויות. אלאמלא אנשים כמו וינגייט לא היינו שורדים כאן
הארת בצורה מרשימה ביותר את דמותו המרתקת של הידיד.
אכן, ידיד גדול לציונות.
אם אני זוכרת טוב, יש התייחסות אליו גם אצל חיימקה לבקוב. אבל בכל מקרה – תודה על ריכוז המידע וכמובן על הכתיבה הבהירה והמעניינת
בינואר 2010 הנחתי וירטואלית זר פרחים על קברו. זו הזדמנות שלנו,כישראלים, לכבד את זכרו. הכתובת באתר:
http://www.findagrave.com/cgi-bin/fg.cgi?page=gr&GRid=1117
[…] כתבה מעולה של ד"ר גילי חסקין […]
עם מי יש לי הכבוד?
גילי היקר.
קראתי את דבריך והתפעלתי מעומק הדיון ומהגישה החותרת לתאר בצורה הוגנת את דמותו של אורד ווינט.
לא פחות התפעלתי מהיקף הדיון תוך הצגה של ספרות רחבה ומקיפה על דמותו. ובכלל איך אתה מוצא זמן לכל הפעילות הענפה שלך?!!
מכבד ומוקיר.
ידידך בבית שאן
איציק רחמים
גילי ידידי…
בערוב ימיי, ולאחר שמזה מספר שנים אני מוביל טיולי אופניים ברחבי הארץ, בעיקר לתיירים, החלטתי להפעיל את מעט התאים האפורים שעוד נותרו לי וללכת ללמוד בקורס מורי דרך (חיפה תחת שרביטו של דני אזנקוט).
והנה הוטלה עליי המשימה הנחמדה לתת כמה דקות בהדרכת דרך על "הידיד" וינגיט. מטבע הדברים שהגעתי במהרה לאתר שלך ולדברים המאירים שכתבת אודותיו ולטיול המעניין שחיברת בעקבות הדברים ובעקבות פועלו של וינגיט. אני רוצה להודות לך על העבודה המרתקת והנרחבת ביותר שחיברת. סייעת לי רבות כמו תמיד זה כמעט 40 שנה. מקווה שאתה בטוב.
בשבילי הוא הפלמחניק הראשון. חשיבה מקורית וביצועים מקוריים ללא עכבות.
[…] ארגון ההגנה שהוקמו בהובלתו ופיקודו של אורד ווינגייט (שכונה גם 'הידיד' כפי שניתן לקרוא באתרו של גילי חסקין)- קצין בריטי שהיה בעל קשרים ענפים עם ארגוני הנוטרים […]
[…] ארגון ההגנה שהוקמו בהובלתו ופיקודו של אורד ווינגייט (שכונה גם 'הידיד' כפי שניתן לקרוא באתרו של גילי חסקין)- קצין בריטי שהיה בעל קשרים ענפים עם ארגוני הנוטרים […]
[…] בטרור? ומי הניח את היסודות למדינה שבדרך? הקצין הבריטי אורד ווינגייט. ווינגייט זכה ששמו יתנוסס בגאון על מוסדות, מוסדות […]
מה הטענה?