אומסק (OMSK) – ברכבת הטרנס-סיבירית

אומסק (Omsk)

כתב וצילם: גילי חסקין

תודתי לניסו קדם מחברת "אדמה – מסעות וטיולים", שאפשר את יציאתו של המסע הזה.

להרצאה בנושא הרכבת הטרנס סיבירית

למצגת מהטיול ברכבת הטרנס סיבירית

ראה באתר זה: טיול לרוסיה

אומסק שבדרום מערב סיביר היא בירת מחוז בשם זה. מספר התושבים בעיר ב-1881 היה 31,000, בשנת 1900 53,050 והחל משנת 1979 מעל מיליון. כיום מונה 1,154,000. זוהי העיר השנייה בגודלה בסיביר והשביעית ברוסיה. מרחקה ממוסקבה הוא 2,700 ק"מ. באימפריה הרוסית היא הייתה מקום מושבו של מושל מערב סיביר, ומאוחר יותר של מושל ערבת סיביר. לזמן קצר במהלך מלחמת האזרחים הרוסית בשנת 1918-1919, הייתה הבירה המוצהרת של רוסיה והחזיקה במאגר הזהב.

אומסק ממוקמת על יד הגבול עם קזחסטן, בדרום-מערב סיביר, על הנהר אירטיש (Irtish), המנקז את רוב מערב סיביר[1]. כאשר מתחבר עם הנהר אום, אשר הם יובליו של נהר האוב, בגובה של 87 מטר, ושטחה השיפוטי הוא 573 קמ"ר. מיקום העיר משמש להעברת מחצבים מקזחסטן ומצפון סיביר לכל העולם. האקלים באומסק יבשתי, מאופיין בשינויים דרמטיים במזג האוויר. ממוצע הטמפרטורות של אומסק הוא: ביולי 19°C+  ובינואר 19°C-  , למרות שבדרך כלל הטמפרטורות הקיצוניות נעות בין 35°C+  בקיץ ל −35°C. בחורף. מספר הימים הבהירים בממוצע הוא 300 ימים לשנה. ממוצע המשקעים הוא 315 מ"מ לשנה.

בשנת 1716 נוסדה העיר כמבצר הגנה קדמי של רוסיה; מחסום בפני שבטי הערבות. במאה ה-19 הפכה העיר לבירת סיביר ולמקום מושבו של שליט המחוז. הוקמו בה בית לאקדמיה צבאית, כנסיות, מסגדים ובתי כנסת. ככל שהגבול של רוסיה הלך והתרחק מזרחה, צנחה חשיבותה של אומסק, עד שהונחה מסילת הברזל והרכבת הטראנס סיבירית השיבה לעיר את חשיבותה. העיר יושבת בצומת כלכלי משמעותי בשל מיקומה האסטרטגי, במקום בו הנהר אירטיש חוצה את קוו הרכבת. הנהר החוצה את העיר, מחבר בין המכרות העשירים שבקזחסטן מדרום לבין מרבצי הגז והנפט שמצפון. בשל האטרקטיביות הכלכלית, נפתחו כאן 'קונסוליות של גרמניה, אנגליה והולנד. בשנת 1918, בתקופת מלחמת האזרחים, שימשה אומסק כמקום מושבה של הממשלה הרפובליקנית (הלבנה) של רוסיה וזכתה לתהילה קצרת יומין.

בזמן מלחמת העולם השנייה הועברו לאומסק מפעלי תעשייה גדולים מהחלק המערבי של ברית המועצות. עתה יש בעיר מספר מפעלים גדולים במיוחד: מפעל זיקוק לנפט; מפעלי פטרוכימיה שונים; מפעל לייצור טילים, מסוג "קוסמוס" ולוויינים שונים; מפעלי אלקטרוניקה וכו'. שנת 2007 נפתח בעיר בית ספר יהודי על שטח של 5000 מטר מרובע ובעלות של 8 מיליון דולר. בית ספר זה ניתן כמתנה לקהילה היהודית מאת המושל המקומי.

כדאי לסייר במרכז ההיסטורי, שם עמדה המצודה שבנו הרוסים, ללכת בשדרות הרחבות דרך מספר מונומנטים המספרים את סיפורה של העיר ואת סיפורה של רוסיה כולה וביקור בכנסיית התרדמה של מרים, שהיא אחת הכנסיות הגדולות והיפות שבסיביר.

העיר הסיבירית הזאת נקשרת לשמו של  הסופר הדגול פיודור דוסטוייבסקי שנמק כאן בכלא. קודם לכן, לא חש הסופר חיבה ייתרה לאיכרים הרוסיים, אבל בעקבות מפגשו עם האסירים והסוהרים חווה עמם פיוס, רוחני ממש.

כעבור יובל שנים, צמח על חורבות בית הכלא תיאטרון שנבנה בסגנון נאו בארוקי. באירוניה היסטורית שאין מושחזת ממנה, הפך ביתו של מפקד הכלא הסדיסט, למוזיאון לכבוד הסופר אותו תיעב. מאה שנים מאוחר יותר, הועבר אלכסנדר סולז'ניצ'ין, מלווה במשמר, דרך אומסק, בדרכו למחנה עבודה בקזחסטן. הוא וחבריו נכלאו כאן בצינוק. לימים הנצחי את מוראות הימים הללו בספרו "גולאג".

אומסק הוא מקום טוב לדון בפרשת התיישבות הגרמנים ברוסיה, בהזמנת יקתרינה הגדולה (שהיתה עצמה ממוצא גרמני). יקתרינה הזמינה את בני עמה להתיישב בארצה החדשה, והבטיחה להם קרקעות בחינם, מענקים והטבות במיסו. אחרי המהפכה הקומוניסטית, הבינו מחולליה את הפוטנציאל הטמון במתיישבים חרוצים אלו וניתנה להם אוטונומיה תרבותית, כך שיכלו לשמר את לשונם ומנהגיהם בתוך הקהילה.

בחודש ספטמבר 1941, לאחר הפלישה הנאצית לשטחי ברית המועצות, ציווה סטלין על יישובם מחדש של גרמנים החיים בשטחי ברית המועצות, שנותרו בשליטה סובייטית, מן הנימוק שהם מהווים סכנה פוטנציאלית. מאגן נהר וולגה פונו כ-400,000 גרמנים ומלנינגרד ואזורים נוספים, כ-80,000 גרמנים. הם יושבו במזרח המדינה, בסיביר, קירגיסטן, וקזחסטן ואולצו להישאר שם עד תום המלחמה (כך נעשה גם לקואינים, שפונו ממזרח המדינה, אל אסיה התיכונה). רבים מהם איבדו חייהם במהלך תקופת היישוב מחדש. אותם גרמנים אשר נותרו במקומות יישובם למרות תכנית הפינוי, ביישובים שנכבשו על ידי הכוחות הנאצים בטרם פונו, חיו שם עד 1943, כאשר הצבא האדום שיחרר את שטחי ברית המועצות הכבושים והוורמכט נסוג מערבה. החל מינואר 1943 רוב הגרמנים הללו הועברו לשטחי שלזיה, שם היו צריכים להתיישב.

בין 250,000-320,000 גרמנים שישבו בשטחי ברית המועצות, הגיעו לשטח גרמניה הנאצית עד לסוף שנת 1944. עם הגיעם, הם הושמו במחנות ועברו "הערכת גזע" על ידי השלטונות הנאציים, אשר יישבו את אלה המשתייכים ל"גזע הרצוי" בחוות חקלאיות, באזורים שסופחו לגרמניה; בעוד אלה שערכם עורר סימן שאלה נשלחו לעבודה בגרמניה גופה. בתחילת 1945 תפס הצבא האדום שטחים אלה, ובאותה עת היו בהם עדיין 200,000 גרמנים במהלך תהליך "הערכת גזע" ואשר לא פונו על ידי השלטונות הנאציים. הצבא האדום התייחס לגרמנים אלה כאל אזרחים סובייטים והם נשלחו מזרחה ליישוב מחדש. כ-70,000-80,000 גרמנים שמוצאם משטחי ברית המועצות, אשר היו בשטח מזרח גרמניה בעת הכיבוש הסובייטי, קיבלו יחס דומה ונשלחו בחזרה לברית המועצות. שיעור מקרי המוות בין המפונים הוערך ב-15%-30%, ומשפחות רבות הופרדו בתהליך זה. במסגרת יישובם מחדש בברית המועצות נאלצו הגרמנים לבצע עבודות כפיה עד לסוף שנת 1955. בשנת 1955 היו בברית המועצות כ-1.5 מיליון גרמנים אתניים בתנאי פיקוח. לאחר מותו של סטלין הוענקה להם חנינה בצו ממשלתי מיום 13 בספטמבר 1955, והאשמתם בשיתוף פעולה עם הנאצים בוטלה בצו אחר מיום 23 באוגוסט 1964, אולם רכושם לא הושב להם.

בעיר ניתן לבקר בביתו של גרמני עשיר, שהפך למועדון חברים של הקהילה ולמעשה למוזיאון לתרבותם. משם, כדאי לצאת לאזובו (Azovo), עיירה שהפכה ל"בירת" הקהילה הגרמנית רוסית, שיצרה תרבות שהיא למעשה מיזוג בין השתיים. באזור אומסק נמצא מנזר הנשים אצ'איר (Achairsky Manastir), על גדות הנהר אירטיש. אחרי המהפכה המשיך המנזר להיות מרכז לקיום טקסים נוצריים סודיים, שהיו אסורים על פי החוק.

כיום המנזר  הוא אבן שואבת לצליינים ובעיקר לצלייניות. מעיין חם שנובע במקום, הוא אבן שואבת למאמינים שממלאים בקבוקים, סגולה לבריאות, לפריון ולנחת רוח. נשים מבוגרות ברובן; באבושקות מלאות גוף , נעולות בקבקבים מרופטים,  זרועותיהן השריריות אוחזות ספרים ומחרוזות תפילה. לעתים הן משמיעות מזמורים נוגים בקול סופרן עדין, שקשה להאמין שבוקע מגוף כה מסורכל.  שירים שנשמעו לי כמו זיכרונות נושנים, עדינים ורכים. הן מגיעות למעיין, משליכות את נעליהן מרגליהן, פושטות את גרביהן , שולפות בקבוקים ריקים מסליהן, מטפסות ומחליקות במורד הגדות הבוציות ומשתכשכות במים שזה עתה בורכו.

בימי סטאלין  היה כאן מס' 8, שהיה מחנה מאסר מזוויע . מחנה  מחריד, שמאות אלפי עובדי כפייה מתו בו מרעב ומכפור. ב-1987 חשף ארכיאולוג באתר – ליד החווה הממשלתית, קבר אחים. האסירים, רובם בני עילית, מתו מדלקת ראות ודיזינטריה בשל עבודת הפרך בשדות, האלימות ותנאי התברואה הירודים. קבריהם פזורים באדמת המקום.מעריכים שמתו כאן, ברעב, בקור ובהתעללות למעלה מ-200,000 אסירים.

להמשך קריאה: נובוסיבירסק

הערות

[1] . אורך הנהר 4,248 ק"מ והוא יובלו הגדול של נהר אובּ. אורך הנהר אובּ-אירטיש 5,410 ק"מ והוא הנהר השביעי באורכו בעולם, והנהר הגדול של סיביר המערבית. הנהר מתחיל בהרי סינתזאן בסין, ממשיך דרך אגם זיסן בקזחסטן ומתמזג עם אוב ליד העיר חנטי-מנסייסק בחבל טיומן ברוסיה.