אומנות הבארוק

 

 

 

כתב: גילי חסקין

 

 

מונח המציין סגנון אמנותי. ראשיתו באדריכלות ולימים גם בציור ובפיסול, ששלט באירופה במאה ה- 17.  אופייניים לו שימוש באמצעים רגשיים של תנועה דינאמית, פאתוס, דרמה, קיארוסקורו¹, אקלקטיות² ואחדות ניגודים.  האדריכלות הבארוקית מאופיינת בדינמיות ובחוסר שקט. הציור מתאפיין במשחקים עזים של אור וצל ובטכניקות שונות, כגון הקפאת התנועה.

מקומו בתולדות האמנות האירופאית בין הרנסנס (סוף המאה ה- 16) מזה לבין הקלאסיציזם (אמצע המאה ה- 18) ומופרד משתי תקופות אלו על ידי המנייריזם³ מחד והרוקוקו⁴  מאידך. אמנות הבארוק הסתמכה על הישגי הרנסנס בשיאו ותגובה שכנגד המנייריזם⁵,  שגדש את אמנות שלהי המאה ה-16.  התנועה התפתחה ברומא, כהיענות לקריאתה של הכנסייה הקונטרה-רפורמציונית.

מקובל לומר שאבי סגנון הבארוק היה מיכאלאנג'לו די קראוואג'יו⁶ וקראצ'י⁷ בתחום הציור, האיטלקי, כאשר בין ממשיכי דרכו הידועים נמנים ג'ובאני לורנצו ברניני⁸ בתחום הפיסול, ובורומיני בתחום האדריכלות.

בתחום המוזיקלי בתקופת הבארוק נמנים יוהן סבסטיאן באך, גאורג פרידריך הנדל וגיאורג פיליפ טלמן.

הבארוק בשיאו התפשט לכיוונים שונים ולבש צורות שונות.  הוא השתרש בארצות הקתוליות, ובמיוחד מוכר מיצירותיהם של רובנס בפלנדריה וולאסקז בספרד.  במדינות הפרוטסטנטיות העדיפו האמנים פחות ראוותנות ורגש, בעיקר בהולנד, המיוצגת על-ידי וורמיר ורמברנדט.

 

 

הופעת סגנון הבארוק קשורה גם לשינויים דתיים, חברתיים ופוליטיים של התקופה:

 

·  שינוי דתי – השינוי הדתי הוא תחילת הקונטרה-רפורמציה: בתחילת 1517 קמה בגרמניה תנועת רפורמציה שטענה נגד הכנסייה ורצתה לטהר אותה. כתגובת נגד, לאור נטישת הכנסייה הקתולית על ידי מאמינים רבים קמה תנועת הקונטרה-רפורמציה.  לפי גישה זו, כדי להחזיר את המאמינים יש לפאר ולהאדיר את הכנסיות באירופה.  לכן נעשה בכנסיות שימוש בזהב, שיש ושאר חומרים יקרים, כדי לרגש את המאמינים, לתת תחושה של אור אלוהי.  באמצעות האמנות נמשכו המאמינים לחזור לכנסייה – האדם הפשוט נדהם מהגודל, הפאר והכוח הרב של הכנסייה.

·  שינוי חברתי – מאפיין אשר תרם רבות לביסוס הסגנון הנו גיבוש המונרכיה האבסולוטית, ובד בבד התבססותו הכלכלית והחברתית של המעמד הבינוני באירופה ויצירת שכבה חברתית אשר תומכת באמנים ומעודדת יצירה פרטית.

·   שינוי פוליטי – במאה ה-17 הולנד מצליחה, לאחר מלחמה קשה, להשתחרר מהשלטון הספרדי ומקימה רפובליקה. כתוצאה מכך אין מלך שיזמין תמונות ולכן מי שהופך להיות הפטרון החדש של האמנות הם הסוחרים.

·   שינוי תרבותי –  התעוררות ההתעניינות בטבע בעקבות הגילויים החדשים בתחום המדע והעיסוק בחקר כדור הארץ.

 

 

 

 Ludwigsburg Palace סמוך לשטוטגארט

 

תחילת המאה ה- 17 מציינת את שקיעת הרנסנס באיטליה.  לשקיעה זו אופייניות תכונות ההרכב והסתירה, יכולת הביצוע המושלמת וריאליות תיאטרלית.  החיים החילוניים, שעיקרם היה בתצוגה כלפי חוץ, באו לידי ביטוי בסגנון מהודר ומפואר עד כדי סחרחורת. כנסיה, שהיתה נתונה במצב של שובע וירידה עמדה בסכנת התפוררות בשל התקדמות הרפורמציה באירופה הצפונית, התגוננה באמצעות רפורמציה נגדית וראתה בסגנון הבארוק אמצעי לפאר את עצמה.  נטייה זו מצאה אישור אצל הישועים, שמסדרם נוסד בספרד זה מכבר.  מכיוון שתפקידם של אילו היה שמירת נאמנותם של הקתולים מול הכפירה הגוברת.  משום כך האינטרסים הקתוליים היו בטיפוח רגשנות עזה, באמצעות אומנות מבריקה, רבת פאר. בתקופה זו מתפתחת גם האופרה האיטלקית.  הבארוק כדי מטרתו המוצהרת של אמן הבארוק היא להפתיע ולהפעיל את המסתכל ולהפכו לשותף בהלך נפש מבוקש, בייחוד של התעלות דתית או רוחנית, אך יש בו גם הערצה לשלטון כח מסנוור.  על מוצאו של המונח בארוק יש כמה השקפות:

 

 

 

1.  מוצאו מן המילה הפורטוגזית  barroco שפירושה "פנינה בלתי סימטרית".  בהוראה זאת הונהגה המילה "בארוק" גם באיטלקית, וממנה עברה כשם תואר ללשונות אחרות לציון דבר מוזר, מפתיע ויוצא דופן.

2.  יש הגוזרים אותו מן המילה הלטינית baroco, מושג מתורת ההיגיון הא-סכולאסטית שנוסחה במאה ה- 13 על ידי האפיפיור יוהנס ה- 21.  יש מניחים, כי עם ירידת קרנה של הא-סכולאסטיקה, התחילו להשתמש במונח  "בארוק" לתאר רעיון מפולפל ואבסורדי.

3.   על שמו של אחד מאומני הבארוק הראשונים, הצייר האיטלקי פ. ברוצ'י.

4.  מן המילה האיטלקית  baroco המופיעה כבר במאה ה- 14, בהוראה של "ניצול מחוכם", או "רווח מפוקפק".  מכאן נתרחבה הוראתה לציון כל דבר "מעוקם" ומוזר בכלל.

 

 

 

המילה "בארוק" שימשה את מבקרי האמנות של תחילת המאה ה-18 לתאר דבר לא מושלם, כיוון שאמנות המאה ה-17 נחשבה לאמנות אנטי קלאסית ביחס לרנסאנס.  אולם מאמצע המאה ה-19 הופסקה הביקורת על הסגנון המצועצע.  המונח בארוק השתרש כתיאור של תקופה היסטורית שלמה, הכוללת מלבד הסגנון האמנותי, גם סגנון מוזיקלי אופייני, וכן סגנון ספרות ומדע.

עם עליית הקלאסיציזם ופולחן הטבע, החלו מציינים בשם התואר "בארוק" טעם רע.  כלומר את הטעם האופייני להגזמה הניכרת באומנות הבארוק של המאה ה-17.  השתמשו בה בעיקר אנשים שהתנגדו בכל תוקף לעשיית שימוש או צירופים באלמנטים של הבנייה הקלאסית מבלי להתחשב בכלליה.  תפיסה שלילית זו של אומנות הבארוק המשיכה גם במאה ה-19 עד 1855, כשבורקהארדט בספרו  Cicerone , הנהיגו כהגדרה אובייקטיבית.  בסוף אותה מאה החלו חוקרי אומנות באיטליה ובגרמניה להקדיש מחקרים מקיפים לתופעת הבארוק מתוך גישה חיובית.  וולפין  Wolffin נתן למונחים 'בארוק' ו'קלאסיציזם' משמעות רחבה ביותר, כזו של שני טיפוסים מנוגדים, הקיימים בכל סגנון אמנותי.  (סגנון לינארי לעומת סגנון ציורי וכו').

 

 

 

 

רומא שימשה מרכז לסגנון הבארוק – הן משום שהיתה המרכז הדתי קתולי והן משום שכבר במאה ה- 16 הונחו בה היסודות לסגנון זה ביצירותיו של מיכלאנג'לו.  ממנה פשט הסגנון לערים הצפוניות ולנפולי, מבלי לגעת בפירנצה.  המניעים הדתיים החזקים שהתעוררו בתקופה זו הגבירו את בנייתן וחידושן של כנסיות.  הארכת אולם סנט פיוטר ברומא והוספת חזיתה הכבירה בוצעו בתקופת הבארוק.

בעוד שקל לזהות את הסגנונות שקדמו לבארוק לפי סימני היכר מסוימים, הדבר אינו פשוט לגבי סגנון הבארוק.  מתחילת הרנסנס ועד לימינו השתמשו האומנים באותן הצורות היסודיות – עמודים, אומנות, כרכובים וכו'.  מבחינה צורנית הבארוק הוא אחד מן הסגנונות הקלאסיסטיים המשתמשים ביסודות של האדריכלות הרומית וההלניסטית, אך בין דרכי השימוש של הבארוק והרנסנס ביסודות אלו יש שוני בולט.  האדריכל של הרנסנס מבסס את תכניותיו על מערכת של צורות מוגדרות, נתונות זו בזו בתוך שיווי משקל צורני; ואילו האדריכל של הבארוק משעבד את חלקי הבניין לתפיסה כללית אחדותית, כשחלקי הקומפוזיציה מכוונים כולם להדגשתו של מרכז מסוים, בין שהם ערוכים לאורכם של צירים אופקיים (למשל בארמון וורסאי) לבין שהם קבועים לאורכם של צירים היפרבוליים, שתחילתם אופקיים וסופם נוטה כלפי מעלה (למשל במבני כנסיות, שבהם הכיפה המרכזית יוצרת רושם של המשך אינסופי.  כנסיות הכיפה בעלות המבנה המרכזי המשיכו להיות מקובלות גם בשל האפשרויות הרבות של צירופי דגמים בחזיתות החיצוניות ובעיקר בשל האפשרויות לתפאורה פנימית רבת רושם.  כן מקובל על אדריכלי הבארוק השימוש באמצעי ציור ואשליות אופטיות להשגת הארכה מדומה של צירי הראייה.  בניגוד לאדריכלות של הרנסאנס השואפת ליצירת חללים בעלי צורה מוגדרת ומרגיעה, אדריכלות של הבארוק מעדיפה שימוש בצורות שמעוררות הרגשה של תנועה בחלל.  אצל אמני הבארוק הפכה התנועה מאמצעי לתכלית.  הם שאפו ליצור רושם כולל של חלקים רבים, ברורים למחצה ומשולבים בזרם של תנועה בלתי פוסקת.

 

 

משום כך ממעטים אדריכלי הבארוק בשימוש בצורות הסטאטיות של הריבוע והמעגל, ומרבים להשתמש בצורות של המלבן, האליפסה והחילזון, פינות שיפוע וחללים בלתי סימטריים, שחודרים זה לזה ומגבירים את תחושת החלל אצל הצופה.  הרושם הפלאסטי במבנה הבארוקי הושג לא רק על ידי אמצעים פיסוליים אלא אף ובעיקר על ידי שימוש חדש וחופשי ביסודות העיטור הקלאסיים: עמודים גמלוניים וכרכובים – שבבניין הבארוקי הם מופרדים מהקיר או מקושטים בתבליטים.  לצורכי התפאורה הפנימית צורפו כל סוגי החומרים וכל שטח פנוי הועמס בשפע של שיש, תבליטים, ארד, ציפוי זהב ותמונות.  הכיפה היתה בעיקר מרכז אליו קובצו שפע של דמויות בתנועה כלפי מעלה.  השימוש הקיצוני בחוקי הפרספקטיבה יצר רושם של התעלות למרומים חסרי גבול.  את הקירות בנו מחלקים קמורים וקעורים לסירוגין.  הדגשת המרחב מסתייעת בבארוק גם על ידי השימוש בחדרי מדרגות רחבים ומפוארים.  פיתולי המדרגות נבנו באופן שעין ההולך חולפת על חלקי המרחב השונים, ואף התאורה נועדה ליצור רושם דרמטי – מה שהביא לידי תכנוני תאורה מסובכים ומעניינים.

 

 

האמן הגדול ביותר של הבארוק היה לורנצו ברניני (1598-1680), שהיה גם אדריכל.  עבודות הפיסול של ברניני הן דוגמא בולטת של תיאטרליות, המפגינה יכולת טכנית, – ללא כל תחושה של תכונות האבן המיוחדות, האופייניות ליצירות היוונים.  את הרושם הרצוי יוצרים ביטוי חיצוני חזק, הצבה מלודרמטית של דמויות אדם, רקע תמונתי, תלבושות תפוחות ונסערות של שיש אדום ולבן מיכלאנג'לו ביטא ביצירותיו תנועה עזה ביותר, אך תמיד עשה את הדבר תוך שמירה ברורה על גבולות המאסה של החומר המקורי, ואילו ברניני זנח את המרחב האידיאלי הזה והתיר לדמויותיו לפרוץ ממנו הלאה, לכל הכיוונים.  דיוקנותיו מהווים ניגוד רב לצורות הברורות והמוגדרות של המאה ה-15.  בתנועה הנמרצת, בעיצוב הריאליסטי של הפרטים ובסגנון הבארוקי, הממזג אורות וצללים. ב"כסא האפוקליפטי" שבסנט פטר, ניכר יפה המיזוג של בנייה ופיסול ומיזוג סוגי חומר שונים לשם יצירת חומר כולל.  בצורות המעורפלות – דמויות האדם, העננים, קרני האור – ניכרת יכולת כבירה של טיפול טכני בחומרים ואי התחשבות מוחלטת בגבולותיהם הריאליים: העננים וקרני האור עשויים ברונזה, שיש לבן וצבעוני עם ציפוי זהב המשמשים בערבוביה.

 

 

 

בארוק איטלקי – באיטליה המרכז החשוב ביותר של הבארוק נמצא ברומא – שם יושב האפיפיור.  האפיפיור רצה להפוך את רומא לעיר המפוארת והחשובה בעולם, כדי למשוך את ההמון חזרה אל הדת הקתולית.  לכן, הוא הזמין אמנים רבים מכל הסוגים: אדריכלים כדי לבנות כנסיות מפוארות, וכן ציירים ופסלים רבים כדי לקשט אותן.

בארוק צרפתי – לעומת הבארוק האיטלקי שבפטרונות האפיפיור, הבארוק הצרפתי הוא בחסות המלך.  המרכז שלו נמצא בשני ארמונות: אחד בפריז והשני בוורסאי.  בארוק זה מאופיין בהרבה מאוד אלמנטים קישוטיים, הרבה זהב ועומס אמנותי.