אהוד ברק חוזר לפוליטיקה.

המאמר פורסם בקיצור מה, במגזין האלקטרוני של YNET – ברק בעינים.

אהוד ברק חוזר לפוליטיקה.  כדי להילחם וכדי לנצח.  אני סומך על ראש אמ"ן לשעבר, שבדק את סיכוייו היטב ועל אינסטינקט ה"קילֶר" שלו, שיגמור את הקרב עטור זרי דפנה.   או לפחות, שייתן ליריביו קרב הגון.  יש לא מעטים שמעקמים את אפם.  אני לעומת זאת, מקבל את זאת בברכה.  אפילו בשמחה.  דומני שהוא האיש הנכון במקום הנכון.

קל שלא לאהוב אותו.  יש לו, לאהוד ברק, רשימה ארוכה של שונאים, אותם רכש ביושר.  הוא לעתים יהיר, מתנשא וממעט להתייעץ.  דומני שהוא מיתן את התכונות הללו לא מעט.  שהתבגר, שהפנים את העובדה, שלהבדיל מהמערכת הצבאית, שם העיקר הוא לקבל את ההחלטה, הרי במערכת האזרחית, קבלת ההחלטה קלה יחסית לקשיים הצפויים ביישומה.  אני חושש שהוא טרם סיגל לעצמו את הרגישות הציבורית הדרושה, כפי שבא לידי ביטוי בקניית הווילה בכפר שמריהו.  אני לא בטוח שהוא למד שאם ימשיך לדרוך על אנשים בדרכו למעלה, הם ימתינו לו, שוטמים ונוקמים, בדרך למטה.  אני סבור שראוי היה שיישב עוד קדנציה ליד שולחן הממשלה, כשר ביטחון למשל, טרם שישב על כס הקברניט.  ייתכן והוא זקוק לעוד ניסיון, כדי שיגיע לתפקיד כשהוא בשל יותר.  ייתכן והוא זקוק לעוד כמה שנים של עבודת צוות, בהן יפנים שראש הממשלה הוא רק ראשון מבין שווים ולא טיראן.  אולם לצערי השעה דוחקת.

זוהי שעה קשה לישראל.  שעת חירום.  הבחירות האחרונות היו בעיקר "בחירות חברתיות", שהיו אמורות לפתוח עידן חברתי.  נושא חשוב מאין כמוהו.  חיוני.  אולם המלחמה חשפה מציאות אחרת.  קיומית ממש. הביטחון.  מדובר כאן בשמירה על החיים עצמם.

איראן בדרך לפתח פצצה גרעינית וראשה מאיים להשמיד את מדינת ישראל.  כבר לא מדובר על החזרת ישראל לגודלה הטבעי, אפילו לא על שיבת הפליטים, אלא על חיסול, מצמרר ככל שיישמע.  מישהו אמור לטפל בנושא הזה.  יש צורך במנהיג חכם, אמיץ ושקול.  אינני רואה אדם מתאים יותר מברק, להידרש להכרעות הקשות.

צה"ל הוכה בלבנון.  אמנם, היו לו כמה הישגים, שהתקשורת והאכזבה נוטים לשכוח, ובכל זאת, צה"ל הגדול התכתש ארוכות מדי, עם גופים צבאיים קטנים מדי.  כושר ההרתעה נפגע קשה, הציבור נבוך והביטחון האישי נסדק עוד יותר.  מישהו חייב לנער את הצבא, להכין אותו מול החיזבאללה, שהפך בעקבות המלחמה להיות מיומן יותר, מעודד יותר.  לצורך כך צריך מישהו שמבין בביטחון.  אישי ולאומי.  מישהו שמנוסה ובקי יותר מפרץ.  יותר מאולמרט.  יותר מנתניהו.  זוהי איננה רק שאלה של מהות, אלא גם שאלה של תדמית.  הציבור שומע את ברק מדבר ורואה לנגד עיניו את הלוחם המתולתל, חבוש חליפה של טכנאי מטוסים, דורך על גופתו של המחבל ההרוג, בפתח מטוס 'סבנה'.  לעומת זאת, כשהוא שומע את עמיר פרץ, גם כשהוא מדבר דברי טעם, הוא משווה לנגד עיניו את מנהיג הפועלים, נושא את המגאפון.

אכן, גם המגאפון חשוב.  מישהו זקוק לשמור על זכויות החלשים.  מישהו חייב לדאוג שבתקציב תהיה גם חמלה.  עמיר פרץ יכול לעשות לו.  חזרתו של ברק אינה אומרת שעליו ללכת.  יש לעמיר פרץ הרבה מה לתרום.  אך די לו בכתר החברתי, עליו להניח כתר ביטחון מידיו.  אנו זקוקים לו, ליד שולחן הממשלה, מלא חמלה, משפיע בשדה שהוא מבין בו באמת.

אין כמו עמיר פרץ כדי לטפל בחולה הזקנה מהמסדרון, שאני בספק עד כמה היא באמת מעניינת את ברק, אולם מישהו אחר חייב לטפל באתגר הסורי.  אסד הצעיר קורא לשלום.  זהו אולי טכסיס, אולי זו הטעיה, אך ייתכן מאד שזו באמת החלטה אסטרטגית.  מישהו חייב לבדוק באמת, אם אין אפשרות להקים כאן ציר אמיתי שיחסום את איראן.  מישהו חייב לבדוק שלא נחזור על הטעות של גולדה מאיר, שהסבירה לשליח האו"ם גונאר יארינג, שיש בעם קונצנזוס לאומי, שלא לוותר על אחיזתנו ברצועה, שנמתחה מאל-עריש לראס מוחמד, גם תמורת שלום.  היא צדקה.  לא היינו מוכנים.  אהבנו את סיני והיינו שיכורים מכוח.  העדפנו את ההתיישבות על האופק החדש.  היינו זקוקים למלחמת יום הכיפורים, על קורבנותיה, כדי להסכים לשלום עם מצרים.  מצמרר לחשוב למה אנו זקוקים כדי להסכים לשלום עם סוריה.  אכן, לשלום עם סוריה יש תו מחיר, שבגין קבע כבר בקמפ דייויד. רמת הגולן התחילה כאמצעי והפכה למטרה. משמירת בטחונו של עמק החולה, שהיתה הסיבה לכיבוש הגולן, הפכה ההתיישבות בגולן לעיקר.  מישהו יהיה חייב לבחור.  לאלץ אותנו לבחור.  טרם שייבחרו עבורנו.  אכן, המחיר יהיה כבד.  נזדקק ליותר מדור כדי להעלות ארוכה לפצע שיידמם.  אולם אין כאן בחירה בין תפל לעיקר, אלא בין חשוב מאד לחשוב עוד יותר.

מישהו חייב לטפל באתגר הפלסטיני.  ברק הפסיק את התהליך של אוסלו, שוויתר על נכסים תמורת כלום.  ברק התנגד לכך שאנשי אקדמיה, מלומדים ככל שיהיו, יסתובבו בארמונות באירופה ויבטיחו הבטחות שעומדות בניגוד גמור למה שהשמאל הבטיח במשך שנים:  שטחים תמורת שלום.  ברק היה מוכן להרחיק לכת.  הוא היה הראשון שהעז להעלות את ירושלים על ראש שמחתו.  לפני שמעון פרס.  אפילו לפני מר"צ.  לימים, כשייכתב הספר המלא על תולדות הסכסוך הישראלי – ערבי, שמו של ברק יהיה רשום לצד הסדר הקבע.  הוא התבונן להם בפלסטינים, לתוך הלבן בעיניים, כמו פעם, בימיו הטובים.  אך הפעם הוא רצה בשלום, באמת ובתמים.  ברק דרש לדעת קודם כול עם יש עם מי לדבר.  בשלב ההוא עוד לא היה.  הפלסטינים התקפלו נוכח האתגר.  שבויים בחלום.  עוד לא קם להם בן גוריון משלהם.  אני חושש שהם אינם בשלים עדיין.  אבל ייתכן וכבר הגיעה השעה.

גם כאן מישהו חייב יהיה לקבל החלטות קשות.  חשוב מכך, את ההחלטות הנכונות.   השאלה היא איננה רק מי ראוי יותר להוביל את המדינה, אלא מי מוכשר יותר.  ייתכן וישנם ראויים ממנו, אולם ברק הוא המוכשר מכולם.  אין חולקים, לא על חוכמתו ולא על אומץ לבו.  אני מקווה שהוא למד שאנשים, להבדיל משעונים, אינם מכשיר שאפשר לפרק, להרכיב ולהתאים לצרכיו; שלא רק המטרה היא החשובה, אלא גם הדרך.  אינני שומע פעמי משיח.  עוד צפויות לנו אכזבות.  גם מברק.  אך אני מאמין שבשבע השנים שחלפו מאז הדחתו, למד את השיעור והוא כשיר לאחוז במושכות.  זה מגיע לו.  זה מגיע לנו.

ביוגרפיה קצרה של אהוד ברק