אהוד ברק ושביתת המורים

 25.10.2007

שביתת מורים.  בתי הספר מושבתים.  הילדים מתרוצצים באפס מעשה.  החינוך אצלנו אינו נמצא כנראה במקום ההולם את מעמדנו כ"עם הספר".  לאורך אלפיים שנות גלות, ברוסיה כמו במרוקו, הקדישו ההורים היהודיים את כל קשריהם ומצלצליהם, כדי להעניק לילדיהם השכלה גבוהה וההשקעה הזו הניבה את פרייה, בפרסי נובל, במכוני המחקר, בחדרי הניתוח ובהנדסת המחשבים.  ההשכלה הגבוהה שעליה גאוות עמנו, אינה מתחילה בטכניון, אלא בבית הספר. שם מניחים את היסודות.  בינתיים, השלהבת שתפסה בבתי הספר אחזה גם בארזי הטכניון.

הסטודנטים מודאגים.  התלמידים אינם חושבים על כך. זו הפריבילגיה שלהם, אבל גם הם יודעים שמשהו אינו כשורה. תלמידי כיתות י"א וי"ב כבר מספיק בוגרים כדי להבין שאין ברכה בחופשה הכפויה הזאת, מה גם שפרצה טרם שהספיקו לייחל אליה.  דומני שגם תלמידי כתות ט' וי' מאסו בשעמום הכפוי.  מה הערך בחופשה אם לא הפסיקה רצף מסוים, אם לא פרקה איזה עול?  מה הטעם בחופשה שבאה מיד לאחר החגים, שבאו מיד לאחר החופש הגדול?

המורים בישראל אומללים אף הם.  אף אחד לא נהנה מהחופשה הכפויה הזאת.  לא תפגשו אותם עולצים על שפת הים או במרכזי הקניות. דומני שהם מדוכדכים יותר מאשר בימי ההוראה העמוסים ביותר שידעו במהלך השנה האחרונה.  כבר שנים שהם נאנקים בעבודה קשה להפליא של הוראה שוחקת, בכיתות עמוסות לעייפה, עם "צברינו" המחוצפים, שגדלו בעולם בו הגבולות מטושטשים, ללא יראה של המורה.  לכל אלו נוסף שכרם הדל ובהתאמה, מעמדם הנמוך בחברה. כבר שנים הם נאבקים, כבר שנים כולם מהנהנים בראשם, אך הסבל בעינו עומד והתסכול נמשך.

כמובן שלא הכול ענייני לגמרי ואוי לו לגוף שרן ארז מייצגו.  אך גם אם אני סבור שמחנכי הדור ראויים לסגנון אחר, מבין הציבור שהגיעו מים עד נפש.  באורח פלא, מחוללי השביתה נתמכים על ידי קרבנותיה.  בינתיים גם האוניברסיטה מצטרפת לשביתה. דומה ומערכת החינוך כולה קורסת.  האם אנו רוצים שאת האוניברסיטאות יובילו טובי החוקרים או שגם שם תרד הרמה אל פי פחת?

אנו שומעים ורואים את שרת החינוך, יולי תמיר, שלא מצליחה לשדר מנהיגות של ממש.  כמו כן, אנו מאזינים לדבריהם של קודמיה בתפקיד, הקוראים לה להתפטר.  אנו שומעים את שר האוצר, השומר על הקופה ביד קפוצה ומשתאים נוכח שתיקתו של ראש הממשלה, שעסוק בימים אלו בדברים הרי גורל.  אין כאן טיפה של ציניות. הוא צריך להתמודד עם התגרענות אירן, עם ארסנל הנשק של 'חזבאללה', עם וועידת שלום באופק ועם כמה צרות פרטיות.  הוא באמת עסוק מדי ולמרות זאת, אני סבור שבנושא כה מרכזי, עליו להתערב.  אולם כרגע הטענות שלי הן לא אליו. לא רק אליו, אלא לאהוד ברק, יושב ראש 'העבודה' והטוען לכתר רשות הממשלה.

כותב שורות אלו חזה מזמן את שובו של הברק לחיינו.   כאשר הובס בבחירות 2000 על ידי שרון, קראתי בראש חוצות "הוא עוד ישוב".  גם כשכתבתי במדור זה ממש, "ברק בעיניים", נשמעתי חוזה אם לא סהרורי.  עקבתי אחריו בתקווה, מצפה לראותו אוחז בידיו את הגה הביטחון.

זה קרה.  עם כול הסימפטיה לעמיר פרץ ולכך שהוא מנהיג פועלים אותנטי, לא היתה תפארתו על הדרך בה הלך.  דומה שברק נולד להסתובב בחזית חמוש במשקפת, הצטופף בבור הפיקוד, לתדרך את מפקדי האוגדות ולדאוג שהביזיונות של לבנון לא יחזרו.  דומני שמרבית תושבי המדינה רגועים יותר.  אנו זקוקים לעצביו החזקים, מול שיגיונותיה המסוכנים של אירן ומול שיגיונותיו המסוכנים לא פחות של ג'ורג בוש הבן.  אני נזכר בהתנהלותו כסגן הרמטכ"ל בימים של מלחמת המפרץ הראשונה, שם, בקשר הרציף עם האמריקאים, תרם להחלטתו של שמיר, שלא להגיב.  אנו זקוקים כעת לעצבי הפלדה שלו.  דומני שרבים מאלו  שלא אהבו את התנהלותו בוועידת קמפ דייויד ורבים מבין המבקרים אותו על עמידתו כסמן ימני בממשלה, אוהבים את זהירותו המדינית בימים אלו.  אני יכול להרחיק לכת ולהעיז לקבוע ש"ליכודנ'יקים" רבים מעדיפים לראות אותו שם, בביטחון, יותר מאשר את ביבי נתניהו.

אבל ברק אינו רק שר ביטחון, הוא גם מנהיג מפלגת העבודה.  מפלגה שקמה פעם כדי לאחד את כל תנועות הפועלים.  המפלגה שהיתה עבור חבריה הכול:  ארגון עבודה, ארגון ספורט, ארגון חברתי, ארגון בריאותי ומה לא.  היא היתה פעם בית וכיום היא איננה מסוגלת לתת אפילו מענה דל למצוקות היום יום.  כאשר אמא עבריה קמה בבקר בדרכה לעבודתה, היא מודאגת יותר מבני הנעורים שלה השורצים בסלון מאשר מבשאר אסד.

אני מצפה שראש מפלגת העבודה יאמר את דברו.  שיודיע מהי עמדת מפלגתו.  שיציע פתרונות. שיוכיח שהו ראוי להיות ראש ממשלה.  שהוא יכול לטפל גם במשברים אזרחיים. ברק לא חייב לתמוך במורים השובתים.  הוא רשאי לחשוב ההיפך, אפילו להתנגד להם.  הוא יכול לסבור שבשעה זו אין מהיכן לשלם להם.  הוא לא חייב כמובן להסכים עם דעותי. הוא חייב רק דבר אחד:  להתנהג  כמו ראש מפלגה, מוביל תנועה, טוען לכתר ולהביע את דבריו בקול צלול וברור.  במילים אחרות:  להיות מנהיג.