גילי חסקין
אני דווקא אוהב סרטים ישראלים. בשנים האחרונות כמעט ולא ראיתי סרט ישראלי רע. דומה והאנחה הפטריצית של גבוהי המצח, על איכות הסרטים בארץ, שהיתה נפוצה במקומותינו עד לפני שלוש ארבע שנים, פינתה את מקומה לתחושת גאווה. לא עוד "פישקה במילואים" או "ז'קו והיצאניות", אלא יצירות קולנועיות אמיתיות. מרובן יצאתי מסופק ואפילו נרגש. החל מ"חתונה מאוחרת", דרך "כנפיים שבורות" ועד "לקחת לך אישה". את "אביבה אהובתי" אהבתי במיוחד. לא רק אותה, את השחקנים כולם, במיוחד את דרור קרן ואת ששון גבאי, ששכנעו אותי במשחקם. היו אלו דמויות מורכבות ומרתקות.
דווקא משום כך התאכזבתי מרה מהסרט "אדמה משוגעת". הסרט, שגרף שבחים מקיר לקיר, מתאר חיים בקיבוץ בדרום הארץ ב-1974. עולם כביכול מוכר, אך מתגלה כמרוחק לפחות שנות דור מההוויה הישראלית. הופתעתי להיווכח כי הסרט אנכרוניסטי, הז'רגון הקיבוצי, כביכול, בהם משתמשים בעלי התפקידים בסרט, היה ראוי אולי לשנות הארבעים. בשנות השבעים, בהן הייתי כבר תלמיד תיכון, היו מעוררות רק לעג.
אני שואל את עצמי מה גורם לציבור להתלהב כל כך מהסרט הזה. אכן, המשחק מצוין, רונית יודקוביץ נהדרת. האופן בו היא עוברת מאישה חושנית לשבר כלי, גורם לצמרמורת ממש. תומר שטיינוף הינו תגלית אמיתית ואין לי ספק שעוד נשמע עליו רבות. גם משחקם שי אביבי ויוסף כרמון ראוי לשבח. אך לא הדמויות שליהקו. יתכן שמקור ההנאה מהסרט הדחוס הזה הוא בתשוקתו של הציבור לחזות בפרות הקדושות הנשחטות לעיניו. הבמאי דרור שאול מראה לנו, כביכול, את האמת במערומיה. הם, הקיבוצים, מראה לנו הסרט, בכלל לא מה שחשבתם. אלו שהיו כביכול עמוד השדרה של החזון הציוני; אלו שמשה שמיר טען שאין לארץ ישראל ריח בלעדיהם, הם בסך הכול חממה ליצורים שטופי קנאה ורשע.
זה נעשה אופייני בשנים האחרונות, הצורך הזה לנפץ מיתוסים. טרומפלדור בסך הכול קילל ברוסית, דני מס התברבר בדרך לגוש עציון ואמיר דרורי רק חשב על תהילתו שלו בדרך לכיבוש החרמון. הקיבוצים, שכבר לפני שני עשורים ירדו מגדולתם, הפכו למטרה פופולארית. יעד להשתלחויות. פעם מיריביהם הפוליטיים וכיום מבניהם העוזבים. מעת לעת יוצא מישהו לראיון חושפני בעיתונות ומרבה להשמיץ בכלי התקשורת את הרשעות ואת האטימות שהיו מנת חלקו בקיבוץ בו גדל, מוקף במתעללים. קבוצים שהכרתי מקרוב, מתגלים בגל התקשורתי החדש כבית גידול נוח לסוטים ואכזריים. למלכודת הנוחה הזאת, של ראיה סטריאוטיפית מעוותת, נפל דרור שאול, בלהט התחשבנותו החושפנית עם העבר. אפילו את המתנחלים מציגים מאוזן ואמיתי יותר ב'מדורת השבט'.
במה נמדד סרט טוב? במשחק, בצילומים ובעלילה. בכל אלו הסרט מצוין. אלא שלא די בכך. סרט טוב נמדד ביכולתו לשכנע. לסחוף את הצופה למחוזות אחרים. לקחת אותו מבית הקלנוע בתל אביב ולהמריא עמו, במקרה הזה, אל הקיבוץ שבנגב. סרט טוב איננו צריך להיות מאוזן. אפילו סרט דוקומנטארי איננו חייב להיות כזה, משום שתפקידו לעורר רגשות. קל וחומר לסרט עלילתי. וודאי לסרט שחושף כאב אישי, פרטי כמו של הבמאי. נאמר לי, על ידי סנגוריו הנלהבים של הסרט, שזוהי דמותו של הקיבוץ שנשקפה מעיניו של הבמאי הצעיר. אני כצופה אינני בוחן את לבו וכליותיו. זהו עניין לפסיכולוג. אני שופט את יצירתו וזו בעיני לקויה. אינני מכיר הרבה חברות בהן כולם אכזרים ואטומים. אפילו בסדום נמצא צדיק אחד. לנגד עינינו הוצג קיבוץ שלם שטוף שנאה וצרות מוחין. כאשר הגן סטפן, חברהּ המזדקן של האם, על הילד מפני מעשה אלימות וסולק בשל כך מן הקיבוץ, לא קם ולו אדם אחד כדי להגן. עליו ועל הילד. היכן אסיפות הקיבוץ הרועמות? היכן הוויכוחים הקולניים. אפילו ב"עתליה", סרטו של יצחק בן נר, שגם בו מוצג הקיבוץ בצורה סטריאוטיפית, מופיעים חמיהּ של עתליה, הוריו של בעלה המנוח, כאנושיים ומבינים, ולו כדי להדגיש את הרשעות שסביבם. כאן, כולם מעוותים, מרובעים ושטופי קנאה.
הדמויות בחיים מורכבות יותר וגדולתה של יצירה שהיא מציגה אותן ככאלו. רבות פנים. לשם השוואה אני נתלה באילנות גדולים. ב"העבד", למשל, ספרו האלמותי של בשביס זינגר, הסופר לוקח עמו את הקורא אל הקהילה היהודית ולש אותו כרצונו. רגע הוא מאוהב ביהודים ולרגע שוטם אותם. כאן, לעומת זאת, הדמויות שטוחות, רדודות ומזויפות. אברם, מזכיר הקיבוץ הינו גם אוטיסט, גם מרושע, גם מכה את הילד היתום וגם הורג את כלבו. אם לא די בכך, הוא גם יצור פרוורטי. כלום לא היה די באחת התכונות? למעט דמותה של מירי, שרונית יודקוביץ מחוללת בה פלאים, הסרט נראה כווריאציה חילונית של המחזה 'מניין נשים' של נעמי ריגן. כאן כמו שם, מספקת היצירה את הצורך במציצנות ואת ההנאה מסטיותיו של האחר.
חבל, עם שחקנים כה מוכשרים ועם צילומים כאילו היה אפשר לעשות הרבה יותר. עם צנזורה טובה, היה אפשר לתעל את הכאב הפרטי של הבמאי ליצירה אמיתית. פספוס.
לגילי, אני מסכים עם מאמרך. סביר שבקיבוצים היו דברים איומים ונוראים אך כאן נראה שהמטרה היתה להכפיש ותו לא. חבל.
כאשר ראתי את הסרט לראשונה די אהבתי. כאשר ראתי בשנית נגלו לעיני מראות אשר לא יחסתי להם מספיק חשיבות בראשונה. אכן סטריוטיפים בכמות בלתי נסבלת!! הקיבוץ מוצג כמקום שורץ מטורפים, חולי מין, אנשים נטולי רגש לחלוטין. האדם היחיד שיש מעט חמלה או נורמליות בנפשו או בהנהגותו אינו מהקיבוץאלה אורח!
ברצוני להזכיר לכולנו ש"החולים " הללו בקיבוצים הקימו את המדינה, הנהיגו ומנהיגים את הצבא, עושים בחינוך ובקליטת עליה והרשימה עוד ארוכה… ונכון גם טעו לאורך הדרך!!!! ומי לא טעה אף פעם? אילו שלא עשו כלום חוץ מאשר לבקר ולהשמיץ בלי סוף!!!
אכן סרט שמבזה את יוצרו.
דרור שאול קנה את עולמו ב"מבצע סבתא", קומדיה כמעט מושלמת, ואיבד את עולמו בסרט הדוחה והעלוב "אדמה משוגעת", סרט שבו השנאה והנקמנות של דרור העבירו אותו על דעתו. חבל.
ומסתפק במציצנות ודמיות שטחיות שלא תופסות חזק..
בתור בן קיבוץ משנות השישים צפו ועלו לי מול העיניים כל הדמויות החריגות בקיבוץ . שהקיבוץ , החברים , ואני התעללנו בהם והתבישתי בהתנהגות המבישה
אני גדלתי בקיבוץ. הייתי ילד חוץ ושנותיי שם הן מהמאושרת בחיי. החינוך המשותף גרם לבני המחזור שלי להיות בקשר של אחים, בני משפחה אחת שאגב נשארו לחיות בו עד היום. זה הי היה קיבוץ של השומר הצעיר בדומה לזה שבסרט שהקולקטיב היווה משפחה גדולה וכמו בכל משפחה היו כאלה שהרגישו פחות מקובלים אבל הרגשת היחד והאמונה האידיאולוגית ליכדה ונתנה הרגשת ביטחון. ברור שהיו שווים יותר ושווים פחות מקובלים יותר ומקובלים פחות. בקיבוץ שלי זכיתי למשפחה מאמצת שהייתה בשבילי מודל להערצה ושמרתי קשר איתם עד שנפטרו. אוכל להוסיף עוד שלא הכל היה אידיאלי ועוד ביקורת שעם השנים למדתי דברים שאולי למזלי לא היו מנת חלקי.