רָחֵל

כתב:  גילי חסקין

יֵשׁ לָהּ עֵינַיִם יָפוֹת, לְפָחוֹת כְּמוֹ שֶׁלָּךְ.

יֵשׁ לָהּ חָכְמַת חַיִּים, לְפָחוֹת כְּמוֹ שֶׁלָּךְ.

הִיא מְלֵאַת חֵן וּבֹרְכָה בְּיֹפִי,

לֹא כְּמוֹ שֶׁלָּךְ, אֲבָל כְּמוֹ שֶׁלָּהּ.

אֲנִי אוֹהֵב לְטַיֵּל עִמָּהּ בְּהָרִים וּבִיעָרוֹת,

גּוֹלְשִׁים בוָּאדִיּוֹת, חוֹקְרִים מְעָרוֹת…

הִיא עוֹשָׂה אֶת הַטִּיּוּל לִמְעַנְיֵן יוֹתֵר.

אֲבָל אַתְּ הָפַכְתְּ אֶת הֶהָרִים עַצְמָם לְיָפִים יוֹתֵר.

אַתְּ הִבְעַרְתְּ אֶת הַשְּׁקִיעָה בְּמִשְׁנֵה גְּוָנִים שֶׁל אָדֹם.

אַתְּ צָבַעְתְּ אֶת כַּנְפֵי הַפַּרְפָּרִים בִּשְׁלַל צְבָעִים.

אִתָּהּ עָשִׂיתִי אַהֲבָה; וְאַתְּ הָיִית הָאַהֲבָה עַצְמָהּ.

הִתְגַּלְּמוּת הַיֹּפִי,

הֵלֵנָה מִטְּרוֹיָה

שֶׁצְּבָאוֹת נָעוּ בִּשְׁמָהּ,

שֶׁגְּבָרִים נֶהֶרְגוּ לְמַעֲנָהּ.

הָאֲגַמִּים וְהַצּוּקִים הָפְכוּ לְיָפִים יוֹתֵר בִּזְכוּתֵךְ

וַאֲנִי הָיִיתִי אָדָם אַחֵר – בִּזְכוּתֵךְ וּבַעֲבוּרֵךְ.

הִיא חֲבֵרָה טוֹבָה מִכְּפִי שֶׁהָיִית,

מָעוֹן שָׁקֵט וְלֹא יַעַד מְבֻצָּר.

דֻּגְמָה לַחֲבֵרוּת,

סֵמֶל  לָרֵעוּת.

מַשְׁרָה עָלַי שַׁלְוָה וָרֹךְ,

אֲוִיר נָעִים וְלֹא רוּחַ פְּרָצִים,

גַּלִּים עֲדִינִים וְלֹא מִשְׁבְּרֵי נָהָר…

עַד שֶׁדְּמוּתֵךְ עוֹלָה מִתּוֹךְ נִגּוּן עָצוּב,

מֵעַרְפִלִּים שֶׁל זְרִיחָה בִּנְוֵה מִדְבָּר,

בְּעָסִיס שֶׁל רִמּוֹנִים.

אֲנִי קוֹבֵר אֶת הַכְּמִיהָה אֶל הָאֹשֶׁר הַחֲמַקְמַק

וְנֶאֱחָז בַּבָּטוּחַ, כָּאן וְעַכְשָׁו.

אֲבָל מִדֵּי שַׁחַר שְׂפָתַי יְבֵשׁוֹת, צְמֵאוֹת לִשְׂפָתַיִךְ,

מְבַקְּשׁוֹת לִלְחֹךְ אֶת עָרְפֵּךְ.

יָדַי מְחַפְּשׂוֹת לֶאֱחֹז בְּשָׁדַיִךְ –

נֻקְשִׁים וּפוֹרְצִים,

תְּאוֹמֵי צְבִיָּה.

אֵין טַעַם שֶׁיִּשְׁוֶה לְעִקְצוּץ פִּטְמוֹתַיִךְ,

טְעָמַיִךְ, נִיחוֹחֵךְ, מֶתֶק שְׂפָתַיִךְ,

כָּל נִים בְּגוּפֵךְ שֶׁנּוֹצַר לְאַהֲבָה…

לַחְדֹּר אֵלַיִךְ כְּגֶבֶר,

לִבְקֹעַ מִמֵּךְ כְּתִינוֹק;

לִטְבֹּעַ בְּתוֹכֵךְ,

לְהִוָּלֵד מִמֵּךְ.

אַפְרוֹדִיטִי מִמֶּלָאס…

לִנְשֹׁם אֶת רֵיחַ שְׂעָרֵךְ.

אֲנִי שׁוֹכֵב אִתָּהּ כְּאִלּוּ אִתָּךְ,

עוֹצֵם אֶת עֵינַי,

נוֹשֵׁךְ אֶת שְׂפָתַי.

אַלְלַי…

רוֹצֶה שֶׁתִּהְיֶה כְּמוֹ עִשְׁתָּר לְתַמּוּז,

כְּמוֹ רָחֵל לְיַעֲקֹב.

וּבַבֹּקֶר

וַהֲרֵי הִיא לֵאָה.