תרבות הטראסות (מדרגות) החקלאיות

צ'ינצ'רו – פרו

כתב וצילם: גילי חסקין

לצורת חקלאות זו שלוש סיבות עיקריות.

1. אוכלוסיות מהגרות שהגיעו לאזורים מיושבים גילו כי אדמות העמקים והמישורים כבר מעובדות על ידי התושבים המקומיים ולכן נאלצו לעלות במעלה ההר.
2. אוכלוסייה שחיפשה מקום קל להגנה עלתה אל ההרים, ונאלצה להתאים עצמה לחקלאות הררית.
5. אזורים הרריים (למשל רכסי ההימלאיה) לא אפשרו חקלאות אחרת.

במקומות רבים בדרום מזרח אסיה רואים כיצד האוכלוסייה החזקה תפסה את עמקי הנהרות ודחקה את החלשים יותר, אל ההרים, שם נאלצו לגדל חקלאות בתנאים קשים יותר ואימצו את שיטת חקלאות הטראסות.

כאשר מגיעים בני ישראל לארץ כנען, כל העמקים כבר היו תפוסים על ידי עמים אחרים ולא היתה להם ברירה, אלא ללכת ולגור בהרים.

במזרח הקדום השתמשו בחקלאות בעל ובחקלאות שלחין. לכנענים היה אל שנקרא "בעל". הוא היה אל הגשם. הם היו מתפללים אליו כדי שירד גשם שישקה את הגידולים. חקלאות בעל היא חקלאות שמסתמכת על הגשם. אין מערכת השקיה, אם ירד גשם, יהיה יבול טוב ואם לא, זו בעיה. בעמקים השתמשו בעיקר בחקלאות בעל. שלחין זו חקלאות שמבוססת על מערכת השקיה. במזרח התיכון משמשת בעיקר בהר.

בני ישראל שהתיישבו בהר, היו צריכים למצוא דרך לישר את הקרקע כדי לגדל עליה גידולים. הם פתרו את הבעיה על ידי בניית טרסות/מדרגות סלע. המדרגות האלו היו מורכבות מ-רום – החלק הניצב. רום מהמילה רם- גבוה. ושלח- החלק האופקי עליו היו מגדלים את הגידולים. נקרא ”שלח", מהמילה לשלח את המים.

החקלאות  התקיימה על פי רוב ליד מקור מים- נחל/נקבה ובמערכת של תעלות וסכרים, נותבו המים לחלקות. המים נאגרו במאגר המים במהלך הלילה והשקו את הטרסות במהלך היום. כך הצליחו אז ועד היום להתגבר על תנאי השטח הקשים שבהר. עד היום בארץ, בעיקר הדרוזים, משתמשים בצורת גידול זו.

לעתים השתמשו בשיטה זו כדי לגדל גידולים מוצלחים יותר. כך למשל, ניתן לגדל על מדרונות ההרים את אורז הרמה, שתנובתו מועטת. פחותה בהרבה מזו של אורז המישורים. במקרה כזה, הופכות הטראסות את המדרון לסדרה של מישורים.

במדרונות הרים תלולים, הקרקע עלולה להיסחף מטה עם מי הגשמים. במטרה למנוע את הסחף, באזורים הרריים רבים ברחבי העולם בנו התושבים שורות של מדרגות בהר. הם סיקלו אבנים מהמדרון והשתמשו בהן כדי ליצור שורות של מדרגות בבניה יבשה. הבניה היבשה מאבני גוויל הייתה זולה במיוחד וכן אפשרה את חלחול המים ברווחים שבין האבנים. אי הצטברות מים חשובה כדי למנוע את התמוטטות המדרגה. את הגידולים החקלאיים פורסים על פי קווי גובה טופוגרפי ושיפוע הקרקע. בהתאם לאפשרות להכניס מיכון או בעלי חיים לחלקה ולרוב ינצלו את המדרגות עד המקום בו ניתן לבצע עיבוד חקלאי לגידולים עוצרי סחף (גידולי שורש ועצי פרי) או גידול אורז. המרחב שמעל שטח העיבוד ישמש למרעה.

טיול לטנריף – האיים הקנריים

שיטת הטרסות מחייבת ארגון חברתי מסודר לחלוקת המים. כך למשל, פיתחו בהר חברון שיטות למדידה של המים המגיעה לכול איכר בתורו (קנה מידה). כך קמו ה"סובאכים", ארגוני ההשקיה המפותחים של באלי.

לרוב, החקלאים מעבדים את חלקות האדמה הקטנות שהתקבלו בעבודת ידיים, אם כי יש מקומות בעולם בהם נעשה שימוש בבהמות משק לצורך עיבוד זה, ובאירופה נעשה שימוש ב"אגריה" שהוא כלי ממוכן לעיבוד חקלאי בעל שני גלגלים המוחזק בידית הפעלה. היבולים מהחלקות הקטנות לא מרובים, אך מספיקים לצורכי החקלאי ומשפחתו. לכן, שיטת הטרסות מתאימה יותר למשק אוטרקי ולא תמיד ניתנת לשימוש במשק חקלאי מודרני.

בשל צורת בנייתה, מדרגה חקלאית יכולה להשתמר זמן ארוך ללא תחזוקה שלה. כך, במקומות רבים בהרי ישראל קיימים עד היום שרידי מדרגות חקלאיות. בכפרים ערביים מסוימים בארץ קיימות מדרגות חקלאיות המעובדות גם כיום.

המתיישבים הראשונים, באזורים הרריים שונים, החלו את הפעילות החקלאית בברוא הצמחייה מהמדרונות כדי לפנות את הקרקע לגידולים חקלאיים. כך בהרי יהודה ושומרון, בהרי הלבנון, בהרי סין, טיבט, האטלס ובהרי האנדים שבפרו. המדרונות החשופים מהצמחייה הטבעית נותרו ללא הגנה כנגד הסחיפה. הקרקע התחילה להישמט מתחת לרגליהם של החקלאים. הקרקעות העמוקות, שהתפתחו בעבר במשך עשרות אלפי שנים מתחת למעטה צפוף של הצמחייה הטבעית שכסתה את המדרונות נסחפו ונגרפו. סלעים וטרשים החלו להיחשף ועומק הקרקע פחת והלך. במקרים רבים נאלצו החקלאים לנטוש שטחי מדרונות שאותם עיבדו במשך שנים מספר לאחר שתהליכי הסחיפה הפכום למדרונות סלעיים. הם פנו לברא מדרונות אחרים שטרם בוראו ועובדו, אלא שהתהליך חזר על עצמו שוב ושוב. ככל שרבתה האוכלוסייה באזור נתמעטו שטחי הקרקע במדרונות.

מצבם של החקלאים הלך והידרדר והיה צורך למצוא פתרונות שיגנו על הקרקע מפני סחיפה. במשך הדורות הגיעו לפתרון תרבותי פשוט אך יעיל ביותר – דרוג המדרונות. הדרוג התבצע באחת משתי הדרכים הבאות: בניה של גדרות אבן שיגנו על הקרקע שברובד המדרגה מפני סחיפה; באזורים חסרי אבנים בהם לא ניתן לבנות גדרות נעשה הדרוג על-ידי חציבת מדרגות במדרונות התלולים. כך נוצרו רובדי מדרגות בעלי שיפוע מתון שמנעו או הקטינו במידה רבה את הסחיפה. תרבות חקלאית זו התפשטה במהרה באזורי המדרונות המעובדים במקומות רבים. במקומות שבהם לא התפתחה תרבות המדרגות החקלאיות, ניטשו הערים ופסק עיבוד המדרונות שהפכו למדרונות סלעיים וטרשיים.

אויינטיטמבו – פרו

החקלאות ההררית הגיעה לשיא שכלולה באזורים ההרריים הלחים. האקלים שם יציב למדי ובני האדם יכולים לרכז את מאמציהם בעיבוד אדמה רצוף. במקרים רבים עליהם לבנות טראסות מאבן. לפעמים אילו חריצים אופקיים, הנראים ממעוף הציפור כסימון של קווי גובה במפה טופוגרפית, לפעמים מדרגות שנחצבו בסלע, ולפעמים היו אלה מדפים בעלי קירות אבן שגובהם מטרים אחדים. הטראסות הופכות את צלע ההר לגרם מדרגות הבולם את הסחיפה ומגדיל את שטח העיבוד. במרבית הטראסות מתקינים גם מערכות השקיה מפולסות, ומימיהם של פלגי ההרים יכולים להשקות את חלקות האדמה בדרכם מראש ההר למרגלותיו. הטראסות עשויות גם לספק חמימות כשהן בנויות בזווית מתאימה לקרינת השמש. [לעתים המדרון ניצב לקרינה והן מתפקדות כקולטי שמש; לעתים הן קולטות את קרני השמש בזווית רחבה יותר מאשר המדרון המקורי]. גם מי ההשקיה עשויים לשמור על חום מסוים ויכולים להגן מן הקרה, לכן בני אדם יכולים לעסוק בחקלאות שלחין בגובה רב מזה שאפשר לעסוק בו בחקלאות בעל. דוגמא טובה כיצד פרנסת האדם יוצרת נוף מלאכותי המשתלב בסביבה. לא פוגעת בנוף אלא משתלבת בו.

ד"ר צבי רון, שחקר את תרבות הטראסות במקומות שונים בעולם, מסביר: "תרבות המדרגות החקלאיות התפתחה והגיעה להישגים ניכרים, כאשר השתלטות האדם על הנוף נעשתה אגב השתלבותו בו, תוך ניסיון ליצור שיווי משקל אקולוגי חדש, במקום שיווי המשקל הטבעי שהופר עקב פעילותו של האדם בנוף… המדרגות החקלאיות מהוות שמורות תרבות ונוף, והן מלמדות על התפתחות החקלאות ועל התפתחות ההתיישבות באזורים הרריים במרוצת הדורות. למדרגות החקלאיות, גם כשאינן משמשות עוד שימוש חקלאי כלשהו, חשיבות רבה במניעת הסחיפה ובשימור תרבות חקלאית קדומה ומסורתית"[2].  [הערה של ד"ר עוזי פז: הן אינן משמרות תרבות חקלאית, אלא מהוות עדות לקיומה!].

יש ארכאולוגים הסבורים כי הטרסות נבנו במדרגות סחופים כדי לאגור קרקע; מה שלא סביר כי דרושים אלפי שנים ליצירת קרקע מחדש. יש הסבורים כי העלו קרקע מתחתית המדרון, מה שלא נראה לרבים, אך מתועד במקורות של עמים שונים. רון שולל את האפשרות שבני אדם העלו קרקע מקרקעית המדרון אל המדרגות[3]. אך הכרוניקנים הספרדים, מתארים בפירוש את האינדיאנים מעלים את האדמה על גבם, בניגוד למסקנותיו של רון. (גם בטנריף ובמדירה, ואולי אפילו בשווייץ, אנשים עמלו בפרך בנשיאת אדמה דשנה אל הטראסות). הגיאוגרף אלן צ'רצ'יל כינה זאת "חקלאות של ייאוש". אם כי אפשר לראות זאת גם כ"חקלאות של תקווה ואמונה". גידול האוכלוסייה, אף הוא גורם, כשהוא דוחק אנשים, בלית ברירה לעבד את המורדות ההרריים. יש חקלאות מדרגות מפותחת בהרי ירושלים, במדירה, במרוקו, בשוויץ באיים הקנרים וביונן אשר בסין. אפילו ליד חומת קונסטנטינופול, אשר באיסטנבול.

הטראסות  התפתחו בתנאים דומים ומתוך צורך לענות לבעיות ולצרכים דומים ברחבי העולם. אין צורך לחפש השפעות הדדיות. ההכרח הוא אבי ההמצאה. המדרגות החקלאיות התפתחו בתנאים דומים ומתוך פתרון והיענות לבעיות ולצרכים דומים ברחבי העולם. אין הכרח לחפש השפעות בין התרבויות הדומות באזורים מרוחקים בעולם. ההנחה שתרבות המדרגות התפתחה במזרח התיכון ובדרום מזרח אסיה ומשם התפשטה להרי האנדים באמריקה הדרומית, למשל, אין לה על מה לסמוך. הרבה יותר הגיוני להניח שהדרוג החקלאי יצר פתרון יעיל ופשוט לבעיות ולצרכים דומים הקיימים באזורים הרריים הסובלים מבעיות דומות של סחיפת קרקע במדרונות מעובדים ובלתי מדורגים.

טיול לסין – לונגשאן

יתרונה הגדול של חקלאות המדרגות, וזו גם הסיבה לכך שיכלה להתפתח כל כך מוקדם, שאינה דורשת ארגון מרכזי כלשהו. לא דרוש ידע מפותח במתמטיקה או בהנדסה כדי להקימן.

 בניגוד לתרבויות שפתחו את החקלאות בעמקי הנהרות הגדולים בעולם כמו עמק הנילוס ועמקי הפרת והחידקל, או היאנגצה, שם השכילו הבונים לנצל את יתרונותיו של הנהר רק כשקם שלטון מרכזי מפותח. בניית מדרגות חקלאיות באזורים הרריים אינה דורשת ארגון חברתי ריכוזי כזה. כל משפחה, כל אב בעזרת בניו, אחיו וקרובי משפחתו יכלו להכשיר לעצמם קטעי מדרונות תוך הפיכתם למדרגות חקלאיות שיספקו את מזונם. כיוון שהדרוג היה מודולרי ניתן היה לדרג קטעים נוספים ובכך להגדיל את שטח העיבוד ואת כמות המזון שיביאו הביתה בתום העונה ללא צורך בתכנון או בתיאום.

כאן יש בהחלט מקום לעבודה משפחתית או כפרית לניצול שטח מוגבל. לבניית הטראסות דרוש כמובן יידע טכני, אך רק לעתים רחוקות, מחייבת בניית הטרסות מיומנות הנדסית, ארגון ושתוף פעולה בעמל בן עשרות שנים, כפי שרואים באנדים הפרואנים.

חלק גדול מההבדלים, בין הטרסות השונות, לא רק באזורים מרוחקים זה מזה, אלא לעיתים באותו אזור, הם תולדה של התנאים הטבעיים השונים בשטח, כמו הבדלים בסוגי המסלע והקרקעות. קיימים גם הבדלים תרבותיים-ארכיטקטוניים מסוימים. אך הם ניכרים בעיקר באופן הבניה של המדרגות המרשימות ביותר, ויהיה קשה מאוד להבחין בהבדלים במדרגות הסטנדרטיות, שהן עיקר המדרגות בשטחים המדורגים. בשרידי תרבות האינקה בהרי האנדים, למשל, מצויות גם מדרגות חקלאיות שהגדרות שלהן נבנו מאבנים מסותתות, שהותאמו אחת לשנייה בטכניקה מופלאה. גדרות מדרגות נהדרות אלה נראות ממש כמו הקירות של המקדשים והארמונות המפורסמים של תרבות האינקה, אך לצד מדרגות ייחודיות כאלה יש גם מדרגות רגילות שמזכירות מאד בסגנון בנייתן את אלה של המדרגות הבנויות בהרי יהודה או במקומות אחרים.

ראו באתר זה: תרבות האינקה – חקלאות.

קיימים גם הבדלים תרבותיים ארכיטקטוניים הבולטים בעיקר במדרגות המרשימות ביותר. בוני המדרגות המסורתיים הותירו רווחים בין אבני הגוויל, כדי לנקז את עודפי המים ולמנוע התמוטטות כתוצאה מלחץ המים. ההיגיון מחייב לכאורה הקדשת המדרגות לגידולים יקרים. בים התיכון גידלו שם "גידולי קופה" כגון זית וגפן ואחר כך גם נשירים; בארצות טרופיות יש מקומות המגדלים במדרגות פרג או תבלינים, אך במרבית המקומות את הגידול הבסיסי ביותר- באסיה מגדלים אורז ובאנדים, דגנים, תירס ותפוחי אדמה.

במקומות רבים בעולם, שימשו הטראסות גם כמרכזה של פעילות דתי. כך למשל במקדש האורז הבלינזי; כך בלוזון שבפיליפינים. במרחק מה מקבוצת הבתים שוכן האזור המקודש, שבו ניצבת בדרך כלל חורשה, ובה מתגוררים ה"מומבאקי" (Mumbaki) המופקדים על עבודת הפולחן.

ראו באתר זה: טיול לבאלי – מבט כללי

טיול לאיים הקנריים

בניגוד לתרבויות רבות, כולל בתרבויות הפרואניות של ימינו, בהן נעשית בניית הטראסות ביוזמה מקומית, הרי במקרה דנן  ניבנו הטרסות בהתאם לתכנון מדויק שנעשה בידי המהנדסים החקלאיים של האימפריה. הכרוניקנים הספרדיים מצביעים על שלושה שלבים בבניית הטרסות:

א.       בניית חומת אבן.

ב.       מילוי החלל שנוצר באבנים.

ג.        העלאת אדמה מהעמק.

הטרסות הינן צרות בדרך כלל ( 1-1.2 מ') וגבוהות ( 2-3 מ'). אילו אינן כמובן מידות קבועות. אלו פועל יוצא של תלילות השיפוע. בחלקים מסוימים של האנדים, מכוסים המדרונות בכמאה טרסות ויותר. הגישה אל הטרסות היתה דרך גרמי מדרגות אשר שימשו הן לצורך גישה אל הטרסות והן כתעלות ניקוז להזרמת עודפי המים מהטרסות העליונות אל הנמוכות יותר, כפי שאנו רואים בפרו, בירידה מה'מצודה' של פיסאק אל הכפר. הטרסות המרשימות, ששוקמו ושופצו במהלך השנים, מוסיפות למראה רב ההוד של אתרי האינקה ומשמשות את כפריי האנדים עד היום. לאינקה שבפרו היו תחנות ניסויים חקלאיות, שהמפורסמת בהן היא אתר הטראסות העגולות לחלוטין אשר ב-Moray. היו להן טראסות בנויות ששמשו לגידולים חשובים כגון הקינואה וטראסות חפורות, לא בנויות, מעוגלות משהו, ששמשו לגידול תפוחי אדמה וכונו "פטה פטה". מי יודע, אולי יש קשר למילה "בטטה"?

 הגם שהאינקה שכללו את תרבות הטראסות והביאו אותה לשיא, תרבות המדרגות החקלאיות אינה תרבות שהתפתחה בימי האינקה. ממצאים ארכיאולוגיים מלמדים שתרבות זו התפתחה עוד מאות שנים קודם לכן. קיימות מדרגות שנבנו כבר במאה השמינית לפני הספירה. זוהי תקופה מקבילה, פחות או יותר, לתקופתו של המלך עוזיהו בישראל.

טיול לסין – לונגשאן

טרסות האורז של הרכס ההררי שבצפון האי לוזון אשר בפיליפינים, הן מערכות של טרסות לגידול אורז. הטרסות מהוות מערכת סביבתית מורכבת המשלבת מאפיינים פיזיים, אדריכליים, חברתיים, תרבותיים, כלכליים ודתיים[4]. מקובל שהקמת הטרסות החלה לפני כ-2000 שנה .טרסות האורז נחשבות למונומנט היחיד בפיליפינים שבו לא ניכרות ראיות להשפעה קולוניאלית. הטרסות הן מבני האבן היחידים ששרדו מהתקופה שקדמה לכיבוש הזר של הפיליפינים, שכן התרבות המקומית עשתה שימוש בעץ לבניית מבני מגורים ומקדשים. ברי שלמקימיהן היה ידע והבנה מתקדמת בהנדסת בניין ובהידראוליקה. הידע הדרוש לתחזוקת הטרסות לא הועלה על הכתב, והוא עובר בעל פה מדור לדור. כאשר הטרסות החלו לשמש לחקלאות, גידלו בהן טארו (Colocasia esculenta), ומאוחר יותר גם אורז.

אף שטרסות נפוצות בכל רחבי דרום מזרח אסיה, ייחודן של הטרסות בפיליפינים הוא בגובהן הטופוגרפי הרב ובתלילות המדרונות שעליהן הוקמו. מדרונות אלה המגיעים לשיפוע של עד 70 מעלות, אינם מאפשרים שימוש בבעלי חיים או במיכון מכל סוג שהוא. האורז שנשתל בטרסות הוא מזן עמיד בפני תנאי כפור.

הטרסות נבנו על ידי הקמת קיר אבנים ראשוני ומולאו בעפר. בתוך שכבת העפר נבנתה מערכת ניקוז תת-קרקעית וכאשר השכבה הגיעה לגובה של כמטר מתחת לגובה הרצוי, הונחה עליה שכבה של אדמה מהודקת. קירות האבן הם בגובה ממוצע של כשני מטרים, אך קיימים קירות המגיעים עד לגובה של שישה מטרים. הטרסות עוטפות את מורדות המדרונות לאורך קווי הגובה הטופוגרפיים, והחורשות שוכנות מעליהן ומתוחזקות בהתאם למסורת השבטית. תחזוקה שוטפת זו של החורש העילי מבטיחה אספקת מים סדירה השומרת על הצפת הטרסות. הטרסות נבנו באופן שיאפשר את חלוקת המים באופן שוויוני לאורך כל המדרון, ומבלי שטרסה מסוימת תעצור את זרימתם ותמנע מים מאלה שמתחתיה. במעלה המדרונות הוקמו מערכות מורכבות של סכרים, תעלות וצינורות חיזרן, המתוחזקים בצורה שיתופית והמנקזים את המים אל הנחלים שבין המדרונות.

תפוצת המדרגות אינה זהה באזורים ההרריים השונים. בגליל, למשל, יש הרבה פחות מדרגות מאשר בהרי יהודה. הדבר נובע מן הצרכים המשתנים וממידת הכורח לעבד את המדרונות. קשיי העיבוד והתנועה בשטחי המדרגות יוצרים קשיים רבים מאוד לחקלאים המעבדים אותם. די אם נזכיר שרוחבן של מדרגות רבות, בהן מהיפות ביותר, אינו גדול לעיתים משני מטרים ובמקומות רבים אף פחות מכך. במקומות שבהם היו עמקים רחבים לא נבנו מדרגות במדרונות שבסביבתם. תנאי הקרקע המישורית והנוחות שמאפשר עיבוד חקלאי בעמק נרחב כעמק דותן, הופך אותו עדיף בהרבה על פני כל הרי שומרון המקיפים אותו.

גורם אחר הוא התפתחות האוכלוסייה. כאשר זו צפופה יותר וחלק גדול ממנה מתפרנס מחקלאות, אין לתושבים ברירה אלא לעבד שטחים נרחבים יותר מעבר לשטחי העמקים הנוחים שכבר מעובדים. במקרים כאלה אין ברירה אלא לעבד את המדרונות ולדרגם. גם כאן הכורח וחוסר הברירה הם שמכתיבים את החדירה לשטחי המדרונות והפיכתם למדרגות חקלאיות.