תעלת סואץ

 

כתב: גילי חסקין

 

 

ראו גם, באתר זה: הגיאוגרפיה של מצרים. טיול במצרים – יומן מסע

 לחץ כאן: הרצאה על מצרים

 

 

 

בעבר הלא רחוק, היתה תעלת סואץ חלק בלתי נפרד מכל טיול למצרים. הטיולים היו נוסעים באוטובוס ממעבר הגבול ברפיח וחוצים את התעלה על גבי דוברות, בדרכם לקהיר. כיום, מרבית המטיילים טסים לקהיר. אך גם אלו שנוסעים לקהיר בדרך היבשה, עוברים במנהרה תחת התעלה. ובכל זאת, התעלה היא גורם חשוב בגיאוגרפיה של מצרים וגורם מרכזי בכלכלה שלה. משום כך היא מאד רלוונטית לטיול במצרים.

 

תעלת סואץ נחשבת לאחד מעורקי הספנות החשובים ביותר של העולם ומשום כך כינה אותה משה דיין "דרך הפילים". האומדן הוא שבתעלה עוברים 15% מתנועת הספנות הבינלאומית.

רוחבה של תעלת סואץ הוא בין 100 ל-200 מטרים ועומקה בין 10 ל-20 מטרים. חשיבותה הגדולה של התעלה היא מתן האפשרות לספינות הנעות בין אסיה לאירופה להימנע מלהקיף את אפריקה, ובכך לקצר משמעותית את הדרך את הדרך הימית בין אירופה לאסיה המזרחית ולאפריקה המזרחית ולחסוך מעבר באוקיינוס האטלנטי הסוער. כך למשל, הדרך לונדון – מומבי התקצרה מ-10,700 ק"מ ל-6,250 ק"מ.

 

בשנת 1845 קיבל המהנדס הצרפתי פרדיננד דה לֶסֶפְּס, את הזיכיון לכריית התעלה מן הח'דיב המצרי סעיד הראשון, נכדו של מוחמד עלי, אשר החל בתנופת מודרניזציה של מצרים. סוכם שלסלפס יקבל ק"מ אחד מכול צד של התעלה וסעיד יספק את כוח העבודה.

 

עוד מימי הפרעונים נחפרה תעלה בין פלוסיון (בלוזה) לקנטרה, כדי לקשר את הנילוס והים התיכון לים סוף. מפה בה מופיעה תעלה כזו משורטטת על קיר במקדשו של המלך סתי ה-I בכרנך (1291-1309 לפנה"ס). זוהי למעשה "תעלת סואץ" הראשונה. התעלה עברה בשוליה המזרחיים של הדלתה וניתן לזהות אותה עם הציון המקראי "שיחור" שפירושו "מי חור". כעבור 600 שנים ניסה פרעה נכו לחפור תעלה לאורך ואדי תומילאת עד אגם תמסח (בתוואי הקודם) והמשיך אותה דרומה לכיוון ים סוף. המקורות מספרים על 120000 פועלים מצריים שמתו במהלך החפרה. בסופו של דבר הופסקה המלאכה כי מגיד עתידות ניבא שדרכה יפלשו צבאות פרס. התעלה נחפרה שוב על ידי דריווש הראשון. צי שלו, עמוס בביזה הפליג מהנילוס לים סוף, הקיף את חצי האי הערבי, עד פרס. התעלה זו הורחבה על ידי בית תלמי ועל ידי הרומאים, שכינו אותה "תעלת טריאנוס", אך הוזנחה על ידי הביזנטים ולבסוף נסתתמה כליל בתקופה הערבית, בשנת 775.  במאה ה-15 הגו הסוחרים הוונציאנים את הרעיון לשוב ולכרות תעלה דומה, אך הסולטנים העות'מאניים הכשילו את היזמה. ב-1798 בחן נפוליון, אישית, את שרידי התעלה הקדומה ובהוראתו נערך סקר לגבי אפשרות חידושה. המהנדסים הצרפתיים הגיעו למסקנה שהדבר איננו אפשרי כי מפלס הים האדום גבוה מזה של הים התיכון. מאז כיבושי נפוליון רצו מדינות אירופה לקצר את הדרך מהים התיכון לים האדום. המסחר המתפתח בין אירופה להודו גרם לאנגלים, לצרפתים ולהולנדים לחפש דרך חדשה כדי לחסוך את ההפלגה הארוכה סביב אפריקה והשתמשו במעבר יבשתי על גבי גמלים.

 

את החפירה בצעה "חברת תעלת סואץ", אשר גייסה את ההון במצרים ובתורכיה. מצרים קיבלה 405 מן המניות. הבריטים בשלב זה חששו להשתתף במימון.

לספס בחר לחפור את התעלה שלא בנתיב הקצר ביותר, אלא בתוואי המנצל את ימת מנזלה, אגם תמסח והאגמים המרים, באורך כולל של 160 ק"מ. זוהי בעצם סדרה של תעלות המחברת כמה ימות קטנות. התעלה נחפרה באזור חולי, דבר העושה את החציבה לקלה יחסית, אך החול גורם לסתימת התעלה.

במהלך העבודות הועסקו בכרייתה כ-60 אלף פועלים מצרִים, אך מכיוון שהם לא היו מורגלים בעבודה כזו, הם תוגברו בפועלים סיניים. העבודה התבצעה בידיים. כ-10000 איש מתו מהאקלים הנורא וממגיפת הכולרה. כל אלו וקשיים הנדסיים עיכבו את החפירה שתוכננה להימשך שש שנים, ונמשכה עשר שנים (1859-1869). במהלך העבודה מת סעיד (על שמו קרויה פורט סעיד) ובנו איסמעיל עלה לשלטון (על שמו קרויה איסמעיליה).

זה היה הפרויקט בה' הידיעה, של המאה ה-19. הח'דיב איסמעיל הפך את חנוכת התעלה לאירוע הנוצץ של הדור. היתה זו הילולה של ארבעה ימים. תערובת של הילולות הארון אל רשיד ותענוגות אירופה. כ-500 טבחים ו-1000 משרתים הובאו לשם כך מאיטליה וצרפת.  התעלה נחנכה בטקס חגיגי ומפואר ב-17 לנובמבר 1869, בו נטלו חלק כ-6000 איש, בהם קיסרים ונציגים של בתי מלוכה אחרים באירופה. ספינה צרפתית ועל סיפונה הקיסרית אוגניה, אחריה הפליג איסמעיל, אחריו קיסר אוסטריה ועשרים תזמורות צבאיות. בניגוד לדעה הרווחת, האופרה 'אאידה' כתב המלחין האיטלקי ג'וזפה ורדי, לא הושמעה בחנוכת התעלה. האופרה אכן הוזמנה  על ידי הח'דיב סעיד, אבל הוצגה בבכורה עולמית בבית האופרה הח'דיבי, רק שנתיים מאוחר יותר, ב-1871.

 

 

 

במקביל לתעלת סואץ, נחפרה גם תעלת מים מתוקים העוברת מן הנילוס דרך ואדי תמילאת אל איסמעיליה. שם מתפצלת התעלה לשני סעיפים: צפונה – לעבר פורט סעיד ודרומה עד לסואץ. לכל אורכה של תעלת המים המתוקים הוכשרו אדמות המדבר לקרקע נושבת, שבה התיישבו אלפי פלחים מצריים שהיגרו מעמק הנילוס. באזור זה מגדלים מנגו, אבוקדו, הדרים, תירס, כותנה ועוד. לצורך תפעולה התקין וניצול יתרונותיה הכלכליים של תעלת סואץ, הוקמה העיר פורט סעיד (1860) בכניסה הצפונית לתעלה. היא הוקמה על סוללת חול טבעית צרה, בין הים התיכון לבין אגם מנזלה. הרצועה הורחבה למטרה זו.  באזור מרכז תעלת סואץ נבנתה איסמעיליה ובדרום פותחה העיר העתיקה סואץ. מאז חפירת התעלה, החלה התקופה מודרנית של המזרח התיכון. מידותיה הראשונות של התעלה היו: עומק – 6 מ'; רוחב בתחתית – 22 מ'; רוחב במפלס העליון – 58 מ'. עד 1884 נתקעו  בתעלה כ-3000 ספינות בגלל שרטונות וחיכוך בגדות. מאז נעשו פעמים אחדות פעולות של הרחבה ושיפור.

עד שנות ה-60 היתה פורט סעיד העיר הגדולה והמבטיחה מבין השלוש. בעיר זו היו מתדלקים (בפחם) את האניות הבאות מאירופה ומציידים אותם במים ובמזון. כאן ירדו הנוסעים מהאניות כדי לבקר בקהיר והיו חוזרים לאוניה כשזו הגיעה לסואץ. בפורט סעיד נבנתה מספנה ואחר כך הוקמו בה מפעלים לעיבוד מזון וכותנה וכן לאריזת מוצרים כמו אורז, טבק וצמר, שהגיעו באניות. בשנות ה-60, 12000 מתושבי העיר עבדו בתעלה. סואץ, שבקצה הצפוני של מפרץ סואץ, הקרובה יחסית לקהיר (125 ק"מ), שמשה כעיר מעבר החל מהתקופה הרומית והיתה עיר מסחר בתקופה העות'מאנית. היא שמשה עיר מקשרת בין אנגליה להודו עוד לפני כריית התעלה. התפתחותה הכלכלית של העיר קשורה בהפקת המחצבים לאורך חופיו של מפרץ סואץ.

 

 

 

בתקופת איסמעיל פרצה מלחמת האזרחים בארצות הברית ובעקבות כך האמירו מחירי הכותנה המצרית וכסף רב זרם למצרים. איסמעיל ניצל את ההכנסות הרבות לצורך בניית פרויקטים ראוותניים בקהיר. אולם לאחר שהמלחמה נגמרה ומחירי הכותנה ירדו, המשיך איסמעיל במדיניותו הבזבזנית והדבר גרם למצרים לחובות כבדים.

כתוצאה מכך מכרה מצרים לבריטניה את מניותיה בתעלה (44%) בשנת 1876. אולם הדבר לא הספיק ומשהחליט איסמעיל שלא להחזיר את החובות, פלשו כוחות בריטים לאזור ב-1882 על מנת לשמור על האינטרסים הבריטיים, והחלה ההגמוניה הבריטית על מצרים. התעלה שימשה להעברת חומרי גלם מהודו ודרום מזרח אסיה לבריטניה והדבר מינף את תעשיית הטקסטיל שלה. התהליך קיבל משנה תוקף עם גילוי הנפט במפרץ הפרסי ושינועו לאירופה. ככל שהתפתחה הספנות כך עלו הכנסות התעלה. עד 1920 שילמו רווחי התעלה פי שמונה מההשקעה המקורית. חשיבותה האסטרטגית של התעלה בלטה במלחמת העולם הראשונה: נהדף ניסיון גרמני – תורכי לכבוש את התעלה והוזרמו לאזור תגבורות מהודו ומאוסטרליה.

התעלה הוחכרה לבריטים ל-99 שנה, היינו, עד 1981. אך ב-26 ביולי 1954  הכריז נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר על הלאמת התעלה (ואסר על אוניות ישראליות לעבור בה). בתגובה, תכננו בריטניה וצרפת את "מבצע מוסקטר" לכיבוש אזור התעלה, בתאום עם ישראל. במבצע שהכנתו הוסתרה, פלשה ישראל במפתיע אל חצי האי סיני ותוך שבוע הגיעו לקו המים. בעקבותיהם פלשו כוחות צרפתיים ובריטיים למצרים, כדי  להחזיר לידיהם את השליטה בתעלה ולהפיל את שלטונו של נאצר. בתגובה, טיבעו המצרים אוניות בתעלה וחסמו אותה ומדינות ערב שיבשו את אספקת הנפט לעולם. כהמשך להשתלשלות האירועים, לחצה ארצות הברית על בריטניה לסגת ממצרים והאו"ם הכריז על התעלה כרכוש מצרים. מצרים הוכיחה שביכולתה לתפעל את התעלה

בעקבות מלחמת ששת הימים בשנת 1967, נסגרה התעלה למעבר אוניות. בעקבות זאת, איבדו שלוש ערי התעלה את מקור פרנסתן העיקרי. בתקופת מלחמת ההתשה התנהלו חילופי אש משני צידי התעלה, הוקמו מעוזים ישראלים כחלק מ"קו בר לב" בצידה המזרחי של התעלה, חלקים גדולים של הערים נהרסו וכמעט ננטשו. בעקבות מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 וחתימת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים שנחתם ב-1974, ובמסגרתו נסוגה ישראל משתי גדות התעלה, הוצבו כוחות שמירת השלום של האו"ם בחצי האי סיני, ולאחר שהתעלה נוקתה והורחבה, היא הוכשרה מחדש לשיט ב-1975.

בדצמבר 1980 הורחבה התעלה, כדי להחזיר אליה חלק ניכר מתנועת מיכליות הלווייתן, שנבנו אחרי 1967, להובלת הנפט סביב כף התקווה הטובה. תכנית זו, שבוצעה בעזרת מחפרי ענק, שקולה כנגד ארבע תעלות ויותר, בממדי התעלה המקורית.

רוחב התעלה כיום 300 מ'. שיט בתעלה מתבצע בשיירות ואורך בין 11 ל-16 שעות, כשביום אחד עוברות בה כ-80 אוניות: שתי שיירות מדרום לצפון, ושיירה אחת בכיוון ההפוך. השיירות חולפות זו על פני זו באגם המר הגדול ובסמוך לעיר קנטרה. מדי שנה עוברות בתעלה כ-20,000 ספינות בנפח מטען של כ-400 מיליון טונות, המהווים כ-10-15% מתנועת הספינות בעולם.

כ-70% מן ההכנסות באות ממיכליות הנפט המגיעות מן המפרץ הפרסי. התעלה מאפשרת מעבר ספינות במשקל של  עד 150,000 טון, עם שוקע גוף של עד 16 מטר. קיימות תוכניות להעמיק את התעלה כדי לאפשר מעבר אוניות אף בשוקע של 22 מטר, דבר שיאפשר מעבר של מיכליות ענק בתעלה.

ביולוגיים ימים הביעו חשש שבעקבות העמקת התעלה יעברו מינים נוספים של בעלי חיים ימיים מים סוף לים התיכון, ויגרמו להכחדה של מינים קיימים. כבר היום ידוע על מינים רבים של בעלי חיים שהיגרו צפונה דרך התעלה במה שקרוי "הגירה לספסית". תופעת המדוזות המטרידה בחופי ישראל מציינת פן גלוי של ההגירה הזו.