גילי חסקיןתסלוניקי ויהודיה
כתב: גילי חסקין
ראו באתר זה: חומר קריאה על יוון
אלכסנדר מוקדון, תולדות מקדוניה
סלוניקי או תסלוניקי (יוונית: Θεσσαλονίκη, אנגלית: Thessaloniki, בכמה משפות אירופה: סלוניקה) היא העיר השנייה בגודלה ביוון ואחת מערי הנמל החשובות בה. העיר הראשית בצפון המדינה, בעיר שרידים ארכיאולוגיים והיסטוריים. ידועים במיוחד חלקי מצודה וחומות רומיות מהמאה ה-4; הבסיליקה על שם הגיה סופיה מהמאה ה-8 שבמאה ה-16 הוסבה למסגד, כנסיית הגיוס דמטריוס מן המאה ה-5 ששוחזרה וכנסיות ביזנטיות אחרות.
המבנים מהתקופה הנוצרית המוקדמת והביזנטית הוכרו על ידי אונסק"ו כאתרי מורשת עולמית. האיחוד האירופי בחר בסלוניקי להיות "בירת הצעירים האירופית" לשנת 1997.
העיר נחשבה במאות ה-16 -19 לאחד המרכזים היהודיים הגדולים והחשובים בעולם.
סלוניקי נמצאת הרחק ממרבית אתרי התיירות של יוון ולכן איננה מהוה תמיד חלק מטיול ביוון. יחד עם זאת, ראוי ומומלץ לשלב אותה בטיול במקדוניה ובתסליה. היא גם נקודת מוצא טובה לטיול ברפובליקה המקדונית.
מיקום
תסלוניקי שוכנת במערב חצי האי חלקידיקי, בראש מפרץ תסלוניקי (המפרץ התרמי Thermaic Gulf) שבים האגאי, ממזרח למישורי הדלתא של הנהרות גליקוס (Gallikos) ואכסיוס (Axios) . העיר ממוקמת במחוז מרכז מקדוניה ונקראת באופן לא רשמי "בירת מקדוניה". העיר מונה 363,987 תושבים נכון לשנת 2001 ומהווה מרכז תעשייתי ומסחרי. הנמל שבנייתו הושלמה ב-1901 שימש שנים רבות כמוצא לים האגאי, הן עבור בולגריה והן עבור יוגוסלביה (לשעבר).
כלכלה
מתבססת בעיקר על הנמל תעשיות נפט, פלדה, טקסטיל וכן תעשיות חקלאיות.בעיר מייצרים בעיקר: שמן, פלדה, מוצרים פטרו-כימיים, טקסטיל, מכונות, קמח, מלט, תרופות ומשקאות אלכוהוליים. בנוסף, העיר משמשת כמרכז הובלה ראשי לכל דרום-מזרח אירופה. אחוז ניכר מן העובדים בעיר מועסקים בעסקים קטנים ובינוניים ובמגזר השירותים. ב-2002, שיעור האבטלה בעיר היה 10%.
היסטוריה
תסלוניקי נוסדה בשנת 315 לפנה"ס על ידי קסאנדרוס מלך מוקדון, שהיה אחד הדיאדוכים, יורשי אלכסנדר הגדול [1], אשר קבע בה את בירת הממלכה (עיר נוספת, קסנדריה, קרא על שמו). למטרה זו ביצע סינאויקסמוס (Synoikismos)[2] של הכפרים באזור. בתחום העיר החדשה סלוניקי נכללה העיר תרמה Therma)) שהוקמה בסוף המאה ה-7 לפנה"ס ועוד 26 ישובים. העיר נקראה על שם תסלוניקה, אשתו של קסאנדרוס, אחותו של אלכסנדר הגדול. תסלוניקה קיבלה את שמה מאביה, פיליפוס השני, שחזר מניצחון על תסליה, לכן קרא לה בשם המורכב מהמילה תסליה והמילה "ניקה" (ניצחון). במהרה היתה סלוניקי לנמל החשוב ביותר במוקדון. העיר בוצרה היטב ובעת המלחמה ברומאים, בשנים 168-171 לפנה"ס, במלחמה המוקדונית השלישית, עמדה במצור ונכנעה רק לאחר מפלת המוקדונים בקרב פידנה.
בשנת 168 לפנה"ס, לאחר ניצחון הרפובליקה הרומית, פירקה רומא את ממלכת מוקדון לארבע יחידות מדיניות נפרדות שהיו מדינות גרורות של רומא. סלוניקי היתה לבירת אחת מהן. ב-146 לפנה"ס לאחר המלחמה המוקדונית הרביעית, הפכה רומא את מקדוניה לפרובינקיה שסלוניקי היתה בירתה. באותו זמן החלו הרומאים בסלילת ויה אגנטיה (Via Egnatia), הדרך הרומית החשובה ביותר בבלקן, מדירכיום (Dorres) שלחוף הים האגאי (אלבניה) ועד לביזנטיון[3]. הדרך, שעברה בסלוניקי, הפכה אותה לצומת תחבורה ומסחר חשובה. בחמש מאות השנים אחר כך, עד לייסוד קונסטנטינופוליס, היתה תסלוניקי העיר החשובה ביותר בבלקן וישוב בו גם רומאים ויהודים רבים. תסלוניקי היתה הבסיס של פומפיוס לפני קרב פרסלוס (48 לפני הספירה), בו נוצח על ידי קיסר. אחר כך תמכה באוקטבינוס (אוגוסטוס) ואנטוניוס, נגד קסיוס וברוטוס. על כך גמלו לה הראשונים בהעניקם לה מעמד של עיר חופשית ( CIVIC LIBERA).
פאולוס הפיץ בה את הנצרות בעשור השישי של המאה הראשונה לספירה וכתב לתושביה המתנצרים שתי אגרות. מכאן אנו למדים על קיומה של קהילה יהודית בעיר. במאה השלישית ניסו הגותים מספר פעמים לפרוץ את חומות העיר אך נהדפו. בשנת 305 קבע הקיסר גלריוס את בירתו בסלוניקי והקים בה היפודרום וקשת מונומנטאלית לציון נצחונו על הפרסים[4]. ייסוד קונסטנטינופוליס פגע במעמדה המדיני של תסלוניקי אך לא במעמדה הכלכלי. לאחר שקונסטנטין הגדול הרחיב והעמיק את הנמל, מעמד העיר שגשג עוד יותר. מדי שנה נערכו בה ירידים גדולים, אליהם נהרו סוחרים רבים והיא היתה מרכז תרבות ראשון במעלה. בשנת 390 הורה הקיסר תאודוסיוס הגדול, על טבח בתושבי העיר (לפי דיווח של בן התקופה נטבחו 7000 בני אדם) כעונש על רצח המפקד הרומי של העיר.
פסל אלכסנדר מוקדון
בעת המחלוקת האיקונוקלסטית (הרס האיקונות והשחתת הציורים בכנסיות האורתודוכסיות), היתה תסלוניקי מעוזם של האיקונודולים (תומכי פולחן האיקונות) והודות לכך שרדו בה איקונין רבים. מכאן יצאו מתודיוס וקיריליוס מפיצי הנצרות בקרב הסלבים. העיר עמדה בגבורה כנגד התקפותיהם של ההונים, האוורים, הסלבים, הבולגרים והפצ'נגים.
ב-904 כבש אותה הצי הערבי בהנהגת לאו מטריפולי, יווני מומר, לאחר מצור ארוך. טבחו המונים מושביה ומכרו 22000 מהם לעבדים. ב-1185 נפלה בידי הנורמנים מסיציליה ונשדדה שוב.
המצור הערבי על סלוניקי
בעקבות מסע הצלב הרביעי, בשנים 1204 עד 1224 , היתה סלוניקי לבירת ממלכת סלוניקי הלטינית, בהנהגת בוניפציוס ממונפרה (Montferrat), ממנהיגי מסע זה. הממלכה כללה את מרכז יוון, תסליה ומקדוניה. היתה זו פרובינציה כנסייתית קתולית וכנסיית הגיה סופיה קיבלה מעמד של קתדרלה, מעמד שנשאר לה גם לאחר חזרת העיר לנצרות האורתודוקסית.
ב-1380 בזזו העות'מנים את תסלוניקי וכבשו אותה ב-1387 אולם הביזנטים הצליחו לגרש אותם ב-1402. בניסיון להציל אותה, מסר אותה המושל מנואל השני לידי וונציה, אך לשווא. ב-1430 כבשו אותה השולטן העות'מני מורט השני[5]. הגעת מגורשי ספרד ביזמת בייזיד השני החישה את התפתחות העיר (ראה להלן). אז נוסד בית הדפוס הראשון בעיר.
העיר נשארה בשלטון עות'מאני קרוב ל-500 שנה, עד 1912. זו היתה תקופת שגשוג, שתרמו רבות פליטים יהודים שהגיעו מכל רחבי אירופה הנוצרית ובעיקר מגורשי ספרד אחרי 1492. העות'מנים הפכו כנסיות רבות למסגדים ובכללן הגיה סופיה אולם ברוב ימי שלטונם העיר היתה יהודית ברובה. והשפה העיקרית בעיר היתה הלדינו. בתחילת המאה ה-20 רק 1/3 מתושביה היו לא יהודים – תורכים, יוונים, סרבים, בולגרים וסלבים אחרים
ביולי 1875 פרץ מרד בבוסניה-הרצגובינה. המרד התפשט גם לבולגריה וכשדוכא על ידי הכוחות העות'מאניים הבלתי סדירים, עורר הדבר גל של מחאות וזעקות ברחבי אירופה. ב-6 במאי 1875 רצח האספסוף בתשלוניקי את הקונסול הצרפתי והגרמני, וכתוצאה מכך נתחדדו עוד יתר היחסים בין השער העליון ומעצמות אירופה.
בתחילת המאה ה-20 היתה סלוניקי אחד ממרכזי "הטורקים הצעירים"[6], שבה בלטו רבים מכת הדונמה[7], שמרכזה היה בתסלוניקי. שהחשוב שבהם היה ג'ויד. בשנים 1907 – 1908 אף ישב בה המטה הראשי של התנועה. שבין חבריו היה גם אטאטורק, מנהיגה לעתיד של טורקיה, שהיה יליד העיר. השלטון העות'מאני בתסלוניקי הסתיים בסוף 1912 עם הכיבוש היווני במהלך מלחמת הבלקן הראשונה.
גלויה של העיר התורכית סלוניקי
שנה אחר כך, במלחמת הבלקן השניה, סוכל ניסיונם של הבולגרים לכבשה. במלחמת העולם הראשונה היתה העיר מקום מושבו של וונזילוס, ראש ממשלת יוון. ואחר כך בסיס ראשי לכוחות "ההסכמה" בחזית הבלקן. אחרי כשלון המסע היווני לאנטוליה והקטסטרופה שבאה בעקבותיו, שונה הרכב האוכלוסייה. המוני תורכים יצאו מהעיר ובמקומם התיישבו פליטים יוונים.
במלחמת העולם השניה נכבשה סלוניקי על ידי הגרמנים, ששלחו להשמדה את רוב יהודי העיר, כ-50,000 במספר. אחרי המלחמה היתה לעיר שמרבית תושביה יוונים.
הטבעת אניה תורכית על ידי היוונים במלחמת הבלקן
יהודי סלוניקי
בסלוניקי, שנקראה בפי היהודים שאלוניקי או שלוניקא, התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה. קהילה זו הייתה הגדולה בקהילות היהודיות ביוון.
קהילת סלוניקי היא מן הקדומות ביותר בעולם. כנראה מן המאה השלישית לפני הספירה. כול זאת, ללא ידיעה מפורשת, אלא על סמך הימצאות יהודים במקומות שונים ביוון. ידיעה מפורשת על הימצאות יהודים בתשלוניקי, מצויה רק אגרתו של פאולוס כאשר הטיף לנצרות בבית הכנסת של העיר. מעמד היהודים בעיר הורע עם התבססות הנצרות והם נפגעו מגזרות שהטילו הקיסרים תיאדוסיוס, יוסטיניאנוס והרקליוס. מאורח יותר, הקיסר אלכסיוס הראשון קומנונס, פור את יהודי העיר מתשלום מסים ויהודים רבים ש, נמלטו מאירופה בשל גזירות תתנ"ו (1096), מצאו מקלט בתסלוניקי. פליטי אלו עוררו תקוות משיחיות ותעודה מהגניזה הקהירית מספרת שאליהו הנביא התגלה כביכול ליהודי העיר וקהילות שלמות מרחבי ביזנטיון התקבצו בה.
ב-1169 ביקר בעיר רבי בנימין מטודלה[8].
במאות ה-13 וה-15 גברה הגירת יהודים מאיטליה ובעיקר מהונגריה אל תסלוניקי. בשנות ה-70 של המאה ה-14 יצאו יהודים רבים מארצות הריינוס ובווריה, מפאת הרדיפות, אל תסלוניקי. עד בוא מהגרים אלו שמרה הקהילה על צביונה הרומניוטי. אנשיה דברו יוונית וכונו "גרגוס" בפי יוצאי ספרד.
ההגירה הגדולה ביותר, שהטביעה את חותמה על העיר היתה של יהודי ספרד. כבר בעקבות גזירות קנ"א הגיעו לעיר יהודים מקטלוניה ונמשכה במלוא עוזה לאחר גירוש ספרד. עשרות אלפי יהודים, הגיעו אל סלוניקי, השתקעו בה והפכו אותה למרכז היהודי ספרדי המפואר והגדול ביותר. ביניהם רבי יוסף טאיטאצאק[9] שהקים בהם ישיבה גדולה בה למדו בין השאר רבי משה אלשיך (שהיה דרשן ופוסק בצפת), רבי שמואל די מדינה (מהרשד״ם), רבי אליעזר אשכנזי, רבי שלמה אלקבץ (מקובל ופייטן צפתי), רבי יצחק אדרבי (מחבר שו"ת) ורבי אישטרוק שאנג. את ההגירה הגבירו העות'מנים שהשוו את מעמדם של היהודים לזה של הנוצרים ואת מעמד הרבנים לזה של הכמרים. בואם של המתיישבים היהודים החדשים נתן לעיר דחיפה עצומה. יהודי העיר פיתחו מאוד את הפעילות הכלכלית בה, ובכלל זה מסחר, תעשייה, בנקאות וכדומה. בין היתר היו בבעלות יהודית בתי מלאכה גדולים שבהם עבדו חלק מבני הקהילה באריגה וצביעת בדים.
הימנעות השלטונות מלהתערב בענייני הכלכלה, הידע שהביאו המתיישבים, קשריהם עם עמיתיהם בערי הסחר, בפרט וונציה, סייעו לפיתוחה של העיר. בעיר התיישבו מומרים רבים וב-1514 פורסמה "הסכמה" מיוחדת מרבניה עיר המכירה באנוסים כיהודים לכול דבר. לאחר גזרות ת"ח ות"ט בפולין היגרו גם ממנה יהודים לסלוניקי. בזמן שלטון האימפריה העות'מאנית במקום הגיעו אליה יהודים רבים משאר מדינות אירופה שבהן ישבו הנוצרים. במשך כ-400 שנה היתה תסלוניקי עיר שרובה יהודים. הקהילה נחשבה לאחת הקהילות החשובות ביותר בין קהילות הבלקן ואף כונתה "ירושלים דבלקן". בסוף המאה ה-18 הייתה קהילת סלוניקי בין הגדולות שבקהילות היהודיות בעולם. מכיוון שהמיעוט הלא יהודי בסלוניקי היה מפוצל לדתות שונות – מוסלמים ונוצרים – ולעמים שונים – תורכים, יוונים ועמים סלביים שונים- הנוכחות היהודית בעיר הייתה כה ניכרת עד כי עסקי המסחר בה, לרבות הנמל, הושבתו ממלאכה בשבתות ומועדי ישראל.
שפת הלאדינו שהביאו עמם יהודי ספרד פרחה בעיר זו מבחינה שירית ותרבותית. בין המאות ה-16 וה-18 הייתה העיר למרכז של תורה ותרבות יהודית.. הללו פיתחו ספרות שו"ת והדפוס שהוקם בעיר עסק בהוצאת ספרי הלכה וספרים שונים שהופצו ברחבי העולם היהודי.
יהודי ספרד, פורטוגל וסיציליה נבדלו מאחיהם האשכנזים בהשכלתם, בשפתם, במנהגיהם , בעניני הלכה ובנוסח התפילה. כמו כן התגלו הבדלים רבים בינם לבין עצמם. כתוצאה מכך קמו שלושים קהילות, לפי מחוזות המוצא. כך התארגנו קהילת אראגון, מדריד, קסטיליה, קטלן, לשבואה". כול קבוצה התארגנה ב"מהאלה", היינו שכונה מיוחדת. לכול קהילה כזו היו מוסדות משלה: בית כנסת, בית דין, חברה קדישא, קופת צדקה, הראש הקהילה עמד
"המרביץ תורה" או "החכם כולל" ועל ידו הפרנסים, הממונים, הנבחרים ו"אנשי המעמד" . האוטונומיה של כול קהילה נשמרה בקפדנות. הקהילות שתפו פעלה ביניהן בכול הקשור למגע עם השלטונות. ברבות הימים נטמעו הרומניוטים והאשכנזים ביוצאי ספרד, חדלו לדבר יוונית ויסגלו את הלדינו, אך שמרו על מסגרת קהילותיהם. המאה ה-16 היתה תור הזהב ליהודי תסלוניקי גם בתחום הרוח. בעיר התרכזו רוב חכמי הדור הראשון למגורשי ספרד והגיעו לשם אנוסים רבים שחזרו ליהדותם. היתה זו תקופה של פריחה גם בתחום הרוח. הגיעו אליה גדולי תורה, משוררים, רופאים ואנשי מדע. במאה ה-17 וה-18 כלכלת העיר קפאה ואף נסוגה, הן בשל שקיעת העות'מנים והן בשל כיבוש כרתים מידי הוונציאנים. בעקבות ההסכם בין תורכיה להולנד עלתה קרנה של סמירנה ויהודים רבים היגרו אליה. ב-1657 הגיע שבתאי צבי לסלוניקי, והתקבל בהתלהבות רבה, אך כשהכריז שהוא המשיח, גורש מן העיר.
ראו באתר זה: משיחי שקר.
שנים מספר לאחר מותו, ב-1683, התאסלמו 300 משפחות שבתאיות והקימו את כת הדונמה. בשנות ה-20 של המאה ה-18 התיישבו בסלוניקי יהודים אירופאים, ביניהם רופאים ואנשי מדע, שהסתופפו בחסות קונסול צרפת. הם כונו "פרנקוס". ונהנו ממעמד מיוחד בחברה. הפרנקוס פיתחו את כלכלת העיר מוהבקיעו סדקים ראשונים במשטר החברתי הישן. מגמות אלו הוחשו במאה ה-19, עקב התנזימאת' שהנהיג מחמוט השני, ההתעוררות הלאומית בקרב עמי הבלקן וההשפעה הגוברת של המערב בתחומי הכלכלה והרוח. בשנות ה-80 קשר הברון הירש את תסלוניקי לרשת המסילות שסלל בבלקן. ב-1887 החלו בהעמקת נמל תסלוניקי שהפעלתו היתה בעיקר בידי יהודים.
במאה ה-19 וה-20 פיתחו היהודים את התעשייה והבנקאות במקום. חברת כל ישראל חברים פתחה בה בתי ספר והופיעו עיתונים יהודיים בלאדינו ובצרפתית. הוקמו בה בתי ספר של 'אליאנס' ונוסדו אגודות להפצת העברית וספרותה והחלו ניצנים של אגודות ציוניות..
בתקופה זו מילאו יהודי סלוניקי תפקיד ראשון במעלה במודרניזציה של העיר ובפיתוח התעשייה, הבנקאות ושירותי הציבור. הוקמו בה בתי-ספר של 'כול ישראל חברים' (אליאנס), הופיעו עשרות עיתונים ביהודית-ספרדית ובצרפתית, הוקמו אגודות להפצת העברית וספרותה, ופעלו אגודות ציוניות וסוציאליסטיות. ערב כיבוש סלוניקי בידי היוונים ב-1913 ישבו בה 80,000 יהודים בתוך אוכלוסייה כללית של 173,000.
הוצע שתסלוניקי תהיה נמל חופשי ודובר על אפשרות של הכרה באוטונומיה יהודית. יוון התנגדה להצעה וניצחונה על בולגריה במלחמת הבלקן השניה, חרץ את עתיד העיר. היוונים דגלו בהלניזציה של תסלוניקי ופעילות זו כוונה בעיקר נגד יהודים. הם נצטוו לסגור את עסקיהם בחגי הנוצרים ויום השוק נקבע בשבת.
ביום שבת ל' באב ה'תרע"ז (18 באוגוסט 1917) כילתה שריפה גדולה את הרובע היהודי רוב בתי היהודים, בתי העסק, המוסדות ובתי הכנסת נשרפו. הממשלה אסרה לשקמם בטענה שהם ישוקמו במסגרת תכנית מתאר חדשה.ומאז חלה שקיעה במצבם של היהודים בעיר. לאחר מלחמת העולם הראשונה רבים מהיהודים עזבו את העיר הן בשל תוצאות השריפה של 1917 אשר הותירה יהודים רבים חסרי קורת גג, והן בשל הגירת פליטים יווניים רבים מאנטוליה בעקבות הכיבוש הטורקי. יוונים אלו דחקו את היהודים מענפי כלכלה רביםץ בקרב הפליטים הללו התפתחה תנועה אנטישמית פשיסטית (האיחוד הלאומי היווני – Ethniki Enosis Elladas), שחבריה פרעו ביהודים בשנות ה־30 הראשונות ובנוסף נחתו גזרות על תושבי סלוניקי היהודים, כגון איסור פתיחת עסקים בימי ראשון, הגבלה על לימודי בתי הספר היהודיים ועוד.
אירועים אלו הגבירו את קצב היציאה מהעיר – בעיקר לארץ ישראל, אבל גם לארצות הברית ומערב אירופה. בשנות ה-30 עלו כעשרת אלפים יהודים מסלוניקי לארץ ישראל. ביניהם פועלי נמל רבים שאת עלייתם יזם אבא חושי, בעקבות ביקורו בעיר ב-1932. העולים התיישבו בשכונות כמו שכונת פלורנטין ושפירא בתל אביב, שכונת בן ציון בנתניה והמושב צור משה. העולים, שרבים מהם היו קשורים לעסקי הימאות עוד בסלוניקי, תרמו תרומה מכרעת לפיתוח ענף הימאות בארץ. רבים מהם עבדו בנמל חיפה, והם היו מעורבים באופן בולט בפתיחת נמל תל אביב בעקבות השבתת נמל יפו במהלך המרד הערבי הגדול. במחצית השניה לש שנות ה-30 נהנו משקט יחסי, בשלטונו של מטכסס (Ioannis Metaxas), שריסן את האיחוד הלאומי היווני, מנע התפרצויות אנטישמיות, אך הגביל השתתפות בני מיעוטים, ביניהם יהודים, בקצונה הצבאית[10]. ב-1933 נתמנה צבי קורץ לרב הראשי של סלוניקי. בחירתו של קורץ, שנולד בגליציה והתחנך בוורשה ובברלין, סימן את נצחון המודרניים שרצו ברב ליברלי ומערבי. בעקבות בחירתו, נוצר קרע בקהילה, שלא אוחה. ב-1938 התערבה ממשלת מטכסס למען בחירותו לכהונה שניה[11].
שואת יהודי סלוניקי
הגרמנים נכנסו לסלוניקי ב-9 באפריל 1941. יומיים לאחר כניסתם הם סגרו את כל העיתונים היהודיים, החרימו רכוש וסגרו את הספריות. מטה מבצע רוזנברג[12], בסיוע של יחידות הוורמכט, עסק בביזה שיטתית של אוצרות התרבות היהודיים, בני חמש מאות שנה, מעשרות ספריות ובתי כנסת. את כתבי היד העבירו למרכז המחקר האנטישמי בפרנקפורט. בחורף הקשה של 1941-1942 מתו כ-600 נפש בקור ובמחלות. עד יולי 1942 לא הופעלו חוקים מיוחדים נגד היהודים. ב-11 ביולי 1942 נצטוו כל היהודים בגילאי 19-45 להתייצב בכיכר החירות בעיר. 9,000 יהודים עמדו בשמש הלוהטת והוכרחו לבצע תרגילי התעמלות ולרקוד לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. תוך כדי הריקודים הם ספגו מכות אכזריות ורבים נזקקו לטיפול. לאחר אירוע זה הופיעו גזירות נוספות כמו עבודות כפייה. 2000 איש נשלחו לעבודת פרך בצבא הגרמני. עד אוקטובר מתו 250 מהם. במשא ומתן עם דר' מקסימיליאן מרטון, יועץ המנהל הצבאי הגרמני במקדוניה פדתה הקהילה את הגברים הצעירים. חלק מהכסף נאסף בסלוניקי ואתונה והשאר בא ממכרית ביתה עלמין בן 500 השנים לעיריה. זו הרסה אותו באופן שיטתי והשתמשה במצבות כחומרי בנייה.
בדצמבר 1942 מונה הרב הראשי דר' צבי קורץ, ליושב ראש היודנראט, לייצג את הקהילה במגעיו עם הגרמנים. תפקידו של קורץ שנוי במחלוקת בין ההיסטוריונים. בינואר 1943 זימן אייכמן את עוזרו דיטר ויסליצני לברלין והטיל עליו את המשימה של חיסול יהודי סלוניקי. ויסליצני בחר בעמיתו אלויס ברונר כעוזרו הבכיר, וב-6 בפברואר 1943 הם הגיעו עם צוות מצומצם של ה-SD (שירות הביטחון של הגסטאפו) לסלוניקי והשתכנו בשתי וילות מהודרות שהוחרמו מיהודים. ב-25 בפברואר 1943 פורסמו חוקי הגזע בסלוניקי: על כל היהודים היה לענוד כוכב צהוב ובו המילה "יהודי"; היהודים חויבו לסמן את דירותיהם וחנויותיהם; נאסר עליהם להופיע ברחובות, בכיכרות הציבוריות, או באירועים פומביים לאחר שעות החשיכה, לנסוע בחשמלית, להיות חברים באיגודים מקצועיים ועוד.
הגרמנים ריכזו את היהודים בשלושה גטאות צפופים. גטו אחד בשכונת הברון הירש היה צמוד לתחנת הרכבת ונועד לריכוז היהודים לקראת שילוחם. ויסליצני פעל עם צוותו במהירות וביעילות. הם ניהלו תוכנית הטעייה מחוכמת. רכוש היהודים הוחרם, ובמקומו קבלו המחאות בכסף פולני ונאמר להם שהם הולכים להתיישב ליד קרקוב. הגרמנים נעזרו בכוח משטרה יהודי שמנה 250 איש.
ב-14 במרץ 1943 יצא המשלוח הראשון של 2,800 יהודים. בקרונות שיועדו ל-8 סוסים העמיסו מעל מאה איש. הימלר היה מקבל דו"ח על כל משלוח. יהודים מעטים נמלטו אל הפרטיזנים היוונים או שהסתתרו במנזרים, בכפרים שבהרים, או אצל מכרים באתונה. היו שניצלו ביזמת ספרד, שנתנה מקלט לבעלי נתינות ספרדית.
בסוף המאה ה-19 חשה ספרד בהתמוטטות האימפריה העות'מאנית, ורצתה לנצל את המצב כדי לפתח את מסחר החוץ שלה. לצורך כך אותרו קהילות דוברות ספרדית באזור. בנוסף לכך פרצה מלחמה בין ספרד למרוקו בשנת 1912. כדי ליצור קשרים עם האוכלוסייה המקומית עלה רעיון לתת חסינות ספרדית לכול האזרחים דוברי הלאדינו במרוקו, ובנוסף לכך לדוברי הלאדינו במקומות אחרים, כגון סלוניקי. בדצמבר 1924 החליט הפרלמנט הספרדי להעניק אזרחות מלאה לכל בעלי החסינות הספרדית. מעטים מיהודי סלוניקי ניצלו זכות זו. ערב מלחמת העולם השנייה היו רשומים בקונסוליה הספרדית בסלוניקי רק כ-560 יהודים בעלי אזרחות ספרדית.
היטלר רצה שפרנקו (הגנרליסימו הספרדי) יצטרף לצדו במלחמה, לכן הוא לא נגע לרעה ביהודים אלו, והם היו פטורים מכל הגזרות הנאציות. הם לא נדרשו לשאת טלאי צהוב ולעבור לאזור הגטו. כאשר התברר בהמשך המלחמה שפרנקו אינו מעוניין להצטרף להיטלר, אותרו כ-367 יהודים על פי רשימת הכתובות שהייתה בקונסוליה הספרדית ונשלחו לברגן-בלזן, לשמש כבני ערובה ואמצעי לחץ על פרנקו להצטרף למלחמה. קבוצה זו נשארה מה-30 ביולי 1943 עד ל-2 בפברואר 1944, אז הצליח פרנקו לשחררם ולהעביר אותם ארצה דרך מרוקו ומצרים. הם הגיעו לתל אביב ב-4 בדצמבר 1944.
144 היהודים הנותרים (שלא נתפסו במשלוח הראשון) הצליחו לברוח ולהסתתר באתונה. ב-2 באפריל 1944 הם נשלחו לברגן- בלזן והגיעו ב-14 באפריל. מעמדם היה שונה מיתר כלואי המחנה. הם היו פטורים מכל העבודות ונהלו את עצמם בצורה עצמאית על ידי ועד שהיה מקובל על הקבוצה. קבוצה זו שוחררה מעט לפני שחרור המחנה כולו. הגרמנים ניסו להעביר קבוצה זו ברכבת, יחד עם קבוצות מיוחסות אחרות, למחנה טרזיינשטט לפני הגעת הבריטים, אך נתקלו בכוחות אמריקנים ששחררו אותם באזור מגדבורג.
המשלוח ה-19 והאחרון יצא מסלוניקי ב-10 באוגוסט 1943 והגיע לאושוויץ ב-18 באוגוסט 1943. הרב, היודנרט והמשטרה היהודית נשלחו לברגן בלזן. עדויות מספרות שיהודי יוון סבלו באושוויץ, יותר מהאחרים, מכיוון ששפתם הייתה שונה, תרבותם שונה ותנאי האקלים שונים. סה"כ הוגלו מסלוניקי 46,061 יהודים, ואך מעטים מהם שרדו. הקהילה הגדולה הושמדה כמעט לגמרי, ורוב הניצולים מהשואה עלו למדינת ישראל לאחר המלחמה בשנים 1945-1948. אחרי מפלת גרמניה חזרו לעיר 1800 יהוידם ושקמו את הקהילה. הקהילה כיום הינה קהילה קטנה ומזדקנת. עיריית סלוניקי קבעה את יום ה-27 בינואר כיום זיכרון לשואת יהודי הקהילה. בנוסף, בכיכר מרכזית בעיר הוצבה אנדרטה לזכר 50,000 הקרבנות.
[1] נולד ב-358 לפני הספירה. לחם ארבע שנים בפוליפ רכון, גיבור קרב איסוס. השתלט על מוקדון ועל חלק גדול מיוון. הוציא להורג את אולימפי אס, אם אלכסנדר, את רוקסנה אשת אלכסנדר ואת בנו.
[2] מונח שציין אחוד של שתים או יותר קהילות לעיר מדינה אחת.
[3] ויה אגנטיה נסללה על ידי הרומאים במאה ה-2 לפנה"ס וחצתה את איליריה, מקדוניה, ותרקיה (כיום אלבניה, מקדוניה, יוון וטורקיה). אורכה של הדרך היה 1,120 ק"מ, ובדומה לדרכים רומיות אחרות, רוחבה היה כ-6 מטרים והיא כוסתה באבנים גדולות מרובות צלעות או בעפר דרוך. המקורות העיקריים לתולדות הדרך ובניתה הם ב"גאוגרפיקה", חיבורו של הגיאוגרף היווני סטרבון, ובמספר אבני דרך שנותרו לאורך התואי בו עברה. כתובות דו לשוניות מעידות על כך שגנאוס אגנטיוס (Gnaeus Egnatius), פרוקונסול מקדוניה, הורה על בנייתה של הדרך בתאריך שאינו ידוע במדויק, והדרך נטלה את שמו. לפי מרקוס טוליוס קיקרו ופוליביוס, ייתכן שויה אגנטיה נסללה לאורך דרך צבאית עתיקה שהובילה מאיליריה אל ביזנטיון.
הדרך נסללה במטרה לקשר את רומא אל מושבותיה המזרחיות בבלקן, והייתה המשכה של ויה אפיה, אשר יצאה מרומא עד ברינדיזיום (ברינדיזי) לחוף הים האדריאטי. נקודת ההתחלה של ויה אגנטיה מוקמה בדירכיום, על חופו המזרחי של הים האדריאטי מול ברינדיזי, ונדרשה הפלגה בת יום בין שני הנמלים. הדרך היוותה את ציר התחבורה העיקרי של האימפריה הרומית גם אל מושבותיה במזרח הים התיכון, עד שאוגוסטוס בנה דרך נוספת מצפון לה.
[4] גלריוס נולד בשנת 260 והיה חתנו של דיוקלטיאנוס, והוא השתתף יחד עימו בטטררכיה החל משנת 293. הוא הביס את המלך הסאסאני נרסה בשנת 297.
עם מותו של קונסטנטיוס כלורוס בשנת 306 היה גלריוס לאיש החזק באימפריה הרומית, ותוכניות האתר שהיה בשלבי הקמה שונו כדי להלום את מעמדו הרם. בין היתר הוקם בדרומו של המתחם מקדש גדול ליופיטר והושם דגש רב על עיטוריו ופארו של המבנה. עוד בנה גלריוס מאוזוליאום בצורת תל לעצמו ולאימו על גבעה ממזרח לאתר.
גלריוס, שהיה אדוק באמונתו ביופיטר, נבעת מהמחשבה כי יש אזרחי רומא שלא מוכנים להקריב קורבנות לאל (הנוצרים) ולכן רדף אותם.
הוא מת בשנת 311 ממחלה קשה. מעט לפני מותו הוציא (ב-311) צו סובלנות לדת הנוצרית.
[5] מוראט השני (1404- 1451,) היה סולטאן האימפריה העות'מאנית בין 1421 ו-1451 (למעט תקופה בין 1444 ו-1446).
מלכותו התאפיינה במלחמותיו נגד הנוצרים באזור הבלקן ובנסיכויות הטורקיות באסיה הקטנה, מאבקים שארכו 25 שנים.
מוראט הקים צבא חדש והכניס לשימושו תותחים ורובים. ב-1421 החל במסע כיבושים ברחבי האימפריה הביזנטית, תוך שהוא צר על קונסטנטינופול.
מוראט הכריז לאחר מכן מלחמה על רפובליקת ונציה, נסיכות קאראמאן, סרביה והונגריה. הוא הביס את הקראמנים ב-1428 וונציה נסוגה ב-1432, לאחר שהובסה במצור סלוניקי השני ב-1430. בשנות השלושים של המאה ה-15 כבש מוראט שטחים נרחבים בבלקן וסיפח את סרביה ב-1439. ב-1441 התאחדו האימפריה הרומית הקדושה, פולין ואלבניה עם הקואליציה הסרבו-הונגרית. מוראט השני ניצח את כוחותיהם בפיקודו של יאנוש הוניאדי בקרב ורנה בשנת 1444, אך הפסיד מאוחר יותר בקרב יאלובז. בשלב זה הוא עשה מעשה חריג והציע לראשונה הסכם שלום לאירופים. ההסכם קבע את הדנובה כחיץ בין העות'מאנים להונגרים, והעניק עצמאות לסרביה. בגלל הסכם זה נכפה עליו יותר מאוחר לוותר על כס הסולטנות. חוקרים מסוימים טוענים כי הסיבה לכך הייתה דיכאון כרוני ממנו סבל.
למשך שנתיים שלט כביכול בנו מהמט השני, שהיה רק כבן 12. בפועל שלט הווזיר הגדול מבית צ'נדרלי. ב-1446 תפס מוראט מחדש את עמדת ההנהגה לאחר התערבות היניצ'רים, וב-1448 הוא הביס קואליציה נוצרית בקרב קוסובו השני. לאחר שחזית הבלקן הושקטה לשביעות רצונו, פנה מוראט לחזית המזרח, לנטרל את שאה רוח', בנו של טימור לנג ואת נסיכות קרמאן.
ב-1450 הוביל מוראט את צבאו לכיבוש אלבניה, אך לא הצליח להדוף את התנגדות כוחותיו של סקנדרבג ולכבוש את טירת קרויה. בחורף אותה שנה חלה, ובתחילת 1451 מת. בנו, מהמט השני, ירש את כס המלוכה.
[6] תנועה מהפכנית בתורכיה שהשתתפו בה בעיקר קציני צבא. התנועה תבעה רפורמה בצבא ובמשטר, וב- 1908 חוללה מהפכה שהסתיימה בהדחת הסולטאן עבד אל חמיד ה- 2. היסטוריון תורכי העיר בספר שכתב ב-1940: " מעטות התנועות בעולם, שעוררו תקוות כה גדולות, כתנועתה מהפכה הקונסטיטוציונית התורכית וכדומה לכך מעטות מאד התנועות שתקוותיהן נחלו אכזבה כה מהירה וסופית"
[7] דוֹנְמֶה (או דֶנְמֶה. בטורקית dönme. בתרגום לעברית: "מהופך" או "מומר") היא כת שבתאית בעלת מאפיינים מוסלמיים ויהודיים שחבריה מתגוררים ומנהלים את אורח חייהם הדואליסטי בעיקר באיסטנבול שבטורקיה.
"דונמה" הוא כינויים בפי הטורקים, אך הם עצמם מתנגדים לכינוי זה וקוראים לעצמם "מאמינים" (בטורקית: "Mamina". ובלאדינו: "לוס מאמינימס") או "חברים" ("Haberim"). היהודים כינו אותם "מינים"או "יהודים ישנים" (ישנים במובן "לשעבר") ובאדריאנופול נודעו בכינוי "דגים קטנים" ("Sezanicos").
מקורם של בני הדונמה הוא בכמה מאות משפחות מחסידי שבתאי צבי מהעיר סלוניקי שביוון שהתאסלמו בשנת 1683 בעקבות התאסלמות משיחם. יריביהם טענו שהתאסלמותם נועדה למנוע את האשמתם בעבירות מוסר. במשך 250 שנה ישבו בני הקהילה בסלוניקי בשתי שכונות ייחודיות ותפסו עמדות חשובות בבנקאות ובמסחר.
הדונמה אסרה על בניה את הנישואים הן עם המוסלמים והן עם היהודים. כשקמו בתוכה פלגים אידיאולוגיים שונים נמנעו חבריהם אף מנישואין עם בני הדונמה שאינם נמנים עם הפלג שלהם עצמם. כתוצאה מכך, רבו בדונמה נישואי קרובים. אך עובדה זו לא השפיעה על הריבוי הטבעי הגבוה שלהם. באמצע המאה ה-18 כבר מנתה הכת כ-600 משפחות (שלושת אלפים נפש) ולאחר שנאלצה לעזוב את סלוניקי מנתה הכת 13-15 אלף נפש. מספרם כיום אינו ידוע במדויק, והוא מוערך ב-15-20 אלף נפש.
[8] בנימין מטודלה (מהעיר טודלה שבספרד) היה מגלה ארצות יהודי. קרוב לשנת 1165 יצא חוקר זה למסע ארוך באירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. התחיל את מסעו בעיר סרגוסה, משם פנה לדרום צרפת והמשיך באוניה ממארסיי. לאחר שביקר ברומא ובקונסטנטינופול, יצא למזרח התיכון ועבר דרך סוריה וארץ ישראל עד הגיעו לבגדד. משם הלך לפרס ולחצי האי ערב וחזר דרך מצרים וצפון אפריקה לספרד בשנת 1173.
את רשמי מסעו כתב בספר מסעותיו "מסעות בנימין" בשפה העברית. ברשמיו מספר בנימין על הארצות שעבר בהן, מונה את אוכלוסיית היהודים בקהילות השונות ומזכיר את שמותיהם של יהודים חשובים שפגש בדרך. הוא מספר גם על מנהגיהם של יושבי הארצות למיניהן ותיאר את אורח החיים בערים בהן ישבו. כמו כן הרבה לתאר את המקומות שניקרו בדרכו וסיפר על המבנים שראה ועל השווקים שביקר בהם. ספר המסעות של בנימין מטודלה חשוב לא רק לחקר דברי ימי ישראל, אלא גם כמקור ידיעות לגאוגרפיה ולאתנוגרפיה של ימי הביניים.
[9] רבי יוסף טאיטאצאק (1465 – 1546), היה פוסק, מקובל וראש ישיבה, מראשי הפזורה הספרדית במאה ה-16 תחת האימפריה העות'מאנית בכלל וביוון בפרט. זכה להערצה מגדולי דורו, ורבים מגדולי הדור הבא היו מתלמידיו.
[10] ראו בהרחבה: שאלוניקי, עיר ואם בישראל, ירושלים-תל אביב, תשכ"ז.
[11] י' בן, "הנהגת יהודי יוון בתקופת השואה", בתוך: ישראל גוטמן ורחל מנבר (עורכים), דמות ההנהגה היהודית בארצות השליטה הנאצית, ירושלים, תש"ם, עמ' 309-324.
[12] גוף שנועד לשדוד את חפצי התרבות והאומנות שלה יהודים. הוקם על ידי אלפרד רוזנברג. החל לאחר כיבוש צרפת ביוני 1940, לאחר שהיטלר ביטא את רצונו לשים את ידו על חפצי האומנות שלה יהודים.
שלום
האם יש מדריך עם רכב שדובר עברית בסלוניקי?
כן
שלום
אשמח לקבל פרטי המדריך
תודה
מחפש
היי גילי האם ניתן להשיג מדריך דובר השפה העברית ומצוייד ברכב לסלוניקי וסביבתה?
אם כן אשמח לקבל את פרטיו..
מצטער. לא ידוע לי
האם נובמבר דצמבר זה תקופה טובה לטייל בסלוניקי וסביבתה?
קר מדי. גשום
היי מחפשת סיור מודרך בעיר סלוניקי ליהודי סלוניקי ואת ההיסטוריה כללית של העיר. יש מספר טלפון של מדריך? לא חייב דובר עברית
מצטער. לא מכיר
שלום, אנחנו זוג שמעוניין בסיור על יהדות סלוניקי . אם זה אפשרי ביום ראשון 19.2 . אשמח לשמוע ממך.
שלום. אני לא מוכר סיורים. אני מוציא לעתים קבוצות מאורגנות מהארץ. לפעילות עתידית, אנא, הירשמו לרשימת התפוצה של האתר שלי http://www.gilihaskin.com
מבקש לצור איתי קשר
למייל [email protected]
בקשר לטיול לסלוניקי
שלום, אין לי טיולים לסלוניקי. לעיתים מוציא טיולים מאורגנים מהארץ