נוֹ היא אחת מצורות תיאטרון הדרמה המוזיקלית העיקריות ביפן ששורשיה במאה ה-14. תיאטרון הנו מאופיין בחינניות מאופקת וספרטנית ובשימוש במסכות. טיול ביפן אינו שלם מבלי שהמטייל יצפה באחד מסוגי התיאטרון. מרבית המטיילים בוחרים בתיאטרון הקבוקי, החי והססגוני יותר, אם כי הנו קדום יותר וקלאסי יותר.

תיאטרון "הנו", הוא התיאטרון העתיק ביותר, הפעיל כיום ברצף של שבע מאות שנה ומעלה. הוא בנוי על דרמה, רקוד, מוסיקה ושירה, המבוססים על חוקים אסתטיים.

תיאטרון הנו התפתח יחד עם סוג המחזה הקומי המבוצע איתו המכונה קיוגן מצורות אומנות עממיות ואריסטוקרטיות שונות הכוללות דנגאקו, שיראביוֹשי וגאגאקו.. הנו מתקיים ביפן עד היום, במקביל לתיאטרון הבובות בורנאקו (Burnaku) ולקאבוקי (Kabuki).

 

 

הנו, שהוראתו "אמנות או שלמות באמנות, הוא יצירה של תרבות אצולת הלוחמים, מתקופת מלחמות האזרחים ואילך, והוא מבטא את אורח החיים והנימוסים של הסאמוראים ושל עולם ערכיהם הקשוח. עלילות הנו מטיפות לערכים המסורתיים של יפן: אהבת הורים, יראת האלים, נאמנות ומסירות נפש, גבורה לוחמת ועוד.

תיאטרון הנו התגבש לצורתו הנוכחית בתקופת אשיקאגה (1336-1573) והוא נחשב להישג הגדול של תקופה זו.  עד אז היו הופעות במה בארמון או במקדשים. הנו נוצר במאה ה-14 מתוך עידון של הצגות כפריות מסוג שנקרא סארוּגאקוּ

 

במאה ה- 14 הופיעו שני מחזאים גדולים קאן–אֵמי ובנו זֶה–אמי. הם הקימו תיאטרון מוסיקאלי משוכלל – נו Noh ("יכולת"), אשר הציג מחזות על יד מקדשים שינטואיסטים.

בשנת 1379 צפה השוגון יושימיצו בהצגה וכל כך התרשם, שהזמין אותם לארמונו והעניק להם את חסותו. השניים כתבו את המחזות, ביימו אותם והם אלו ששיחקו בהם. קאן אני קבע כללים למתכונת המחזה, לתנועות ולהבעות של הזמרים – שחקנים וכן לחלקם של המוסירה, של השירה ושל המחול. בנו זֶה-אמי כתב מספר רב של מחזות הכלולים בין 250 המחזות הקלאסיים המבוצעים כיום. כמו כן כתב הסברים על העקרונות האסתטיים השולטים בנו והוראות כיצד יש לחבר, לשחק, לביים וללמד מחזות נו.

ב- 1418 רשם זה-אמי את עקרונות הנו בספרו "פּושיקאדֶן" (העברת הפרח דרך המשחק), שעל תקנותיו שמרו בקפדנות, כל ממשיכי הנו. במרוצת הזמן, חדלה אמנות זו, כאמנות העילית האריסטוקרטית, להיות מובנת לעם כולו ובמאה ה-17 אף נאסר לערוק הצגות נו לפני צופים שאינם ממעמד האצילים. הדבר הביא להתאבנותו של תיאטרון נו והוא התחדש רק במאה ה-20.

 

 

 

סיפור הייקה, שהוא סיפור מימי הביניים על עלייתו ונפילתו של שבט טאירה, שבמקור הושר על ידי נזירים עיוורים שליוו עצמם ב"ביווה" (סוג של חליל יפני), מהווה מקור חשוב לחומרים עבור הנו (וצורות דרמטיות מאוחרות יותר), בייחוד מחזות של לוחמים. מחברי המחזות הסתמכו גם על קלאסיקה יפנית מתקופת נארה ומתקופת האיאן ועל מקורות סיניים.

 

בדומה לאומנויות אחרות של התקופה, מבוסס תיאטרון הנו על פשטות אלגנטית ועל מינימליזם. מחזה הנו מתרחש על בימה קטנה (36 מ"ר) וחשופה עשויה מהינוקי (סוג של ברוש יפני). מעל הבמה נטוי גג של מקדש שינטואיסטי לזכר העבר. הבימה ערומה למעט ה"קאגאמי-איטה" ציור של עץ אורן ברקע הבימה. קיימים הסברים רבים למשמעות העץ, אחד הנפוצים הוא שהעץ מסמל את הדרך בה אלוהויות יורדות לארץ בפולחן השינטו. אולי סמל לאריכות ימים. מאפיין ייחודי נוסף לבימה הוא ה"האשיגאקרי", גשר צר משמאל לבימה שבו עושים השחקנים הראשיים שימוש על מנת להיכנס לבימה. בקאבוקי התפתח אביזר זה ל"האנאמיצ'י". לבמה אין מסך והיא חשופה ומוארת כל הזמן. בחלקה האחורי יושבת להקה של חליל ושלושה תופים בגדלים שונים. בצד ימין יושבת מקהלה של ששה – שמונה  אנשים. מספר השחקנים מועט – בין  ארבעה לחמישה שחקנים.

בניגוד לבימה שאינה מקושטת, תחפושות השחקנים מרהיבות. שחקנים רבים, במיוחד אלו בתפקיד ה"שייט" (Shite), לובשים בגדי משי עם רקמת זהב.

 

בנו מוצגות פואמות בצורת דו שיח , בליווי מקהלה ותזמורת. הדו שייח מתנהל בין שחקן עיקרי לשחקן מישני. הדמות הראשית במחזה נו קרויה shite (מבוטא שְטָאִי) המופיעה לעתים עם בן לוויה אחד או יותר הקרוי תסורה. במחזות רבים הוא מופיע במחצית הראשונה של ההצגה כדמות רגילה המתחלפת במחצית השנייה בזהותו האמיתית כרוחו של אדם מפורסם שמת מזמן. בדרך כלל מגלם אותו השחקן את שתי הדמויות. הדמות המשנית קרויה "ואקי"  (Waki) והוא לרוב כוהן דת שהשאלות שהוא מפנה לדמות הראשית עוזרות בפיתוח העלילה. בצד הבימה ממוקמת בדרך כלל מקהלה שמטרתה לתאר את הרקע ואת הסיפור. לעתים המקהלה מתארת את מחשבותיה ורגשותיה של הדמות על הבמה ואף שרה שורות בודדות עבור הדמויות.

כל השחקנים הם גברים המופיעים גם בתפקידי נשים. השחקנים המגלמים תפקידי נשים אינם משנים את קולם. כך יוצא שדמויות הנשים מדברות בקול גברי. השחקן הראשי ולפעמים גם המשני עוטים מסכה. המסכה עשויה מעץ צבוע, מייצגות דמויות קבועות, כמו נזיר זקן, אישה צעירה, שד ועוד. לשאר השחקנים אין מסכות, אך פניהם נשארות קבועות וחסרות הבעה במשך כל ההצגה.

 לכל המסכות בנו (能面 "נו" – איש , או 面 "אומוטה" מאפיין) יש שמות.

בדרך כלל רק הדמות המרכזית, השייט חובש מסכה. עם זאת, במקרים מסוימים חובש גם התסורה מסכה, בייחוד עבור תפקידי נשים. השימוש במסכות הנו נועד לשרטט דמות נשית או בלתי אנושית (אלוהית, שטנית, או חיה). קיימות גם מסכות נו שנועדו לייצג צעירים או זקנים. מצד שני, שחקן נו שאינו חובש מסכה משחק בתפקיד של גבר מבוגר בשנות העשרים, שלושים או ארבעים לחייו. גם השחקן המשני "ואקי" אינו חובש מסכה.

שחקן מנוסה החובש מסכה מסוגל להעביר הבעות רגש שונות בעזרת תנוחת הראש והתאורה. מסכה דוממת נראית כאילו היא שמחה, עצובה או מציגה מגוון הבעות מעודן. מחקרים של מייקל ג'. ליונס מהמעבדות לתקשורת ורובוטיקה אינטליגנטית בקיוטו, יפן ורות קמפבל מה"קולג' האוניברסיטאי של לונדון, בחנו היבט יוצא דופן זה של המסכות.

בתקופת אדו (1603 – 1868) היה הנו אמנות הבמה הרשמית של הממשל הצבאי. לשליטים הפיאודליים היו קבוצות נו פרטיות. הנו הניח את היסוד לצורות דרמה אחרות כדוגמת הקאבוקי.

"מחזה הנו" נסוב סביב אירוע טרגי , כמו רצח של אדם חף מפשע או נטישה של אישה מאוהבת. רוחו של הקורבן אינה מוצאת מנוח והיא מוחה על עוול שנגרם לה. העיקרון האסתטי המוביל בתיאטרון הנו, כמו בסוגים אחדים של שירה הוא יוגן, היינו, אידיאל אסתטי של יופי מושלם, כאילו מחלום או מעולם אחר. מונח מתאר אלגנטיות שקטה ויופי מעודן ובר־חלוף.

בספרו "פושיקאדן מתאר זה אמי את היוגן כך:

"היוגן הוא שיא של יופי ועדינות והוא מגיע לביטויו בשלווה אלגנטית. בדיבור מופיע היוגן כאשר השחקן משתמש בשפה הרהוטה ובשליטה מלאה בלשון האצולה. כך שאפילו האמירה הסתמית ביותר שלו נשמעת מלאת חן. במוסיקה יהיה יוגן כאשר המנגינה תהיה יפה, עדינה וזורמת. בריקוד יופיע כאשר השחקן ילהיב את הקהל בשליטה המוחלטת על גופו ובתנועותיו השלוות. יוגן במשחק יתבטא ביכולת של השחקן למלא כול תפקיד בצורה האסתטית ביותר".

 

לפני כניסתו לבמה מכין עצמו השחקן הראשי נפשית לתפקיד בחדר הראי. הוא מתרכז בבואתו העוטה מסכה. ההצגה נפתחת בנגינת חליל, היוצרת אווירה מסתורית. אז מופיע השחקן הראשי כשהוא פוסע על הגשר שמחבר בין חדר הראי לבמה, ובאופן סמלי בין עולם החלומות והאלים לעולם הזה. השחקנים נעים באיטיות כשלרגליהם גרביים בלבד, הם אינם מרימים את כף הרגל מהרצפה. רוב העלילה מושרת על ידי המקלה. המקלה מתארת מחשבות של הגיבורים ומעירה על מעשיהם. הקטעים הדרמטיים מוצגים בסמליות על ידי השחקנים. כל תנועה כזו נקראת קאטָה. למשל הנפת היד לפנים מסמלת בכי. מספר האביזרים שהשחקן משתמש בהם הוא קטן, והחשוב שבהם היא המניפה: היא יכולה לסמל את השמש והירח, להציג שתייה ולעתים לסמל גם  חרב. השחקנים משמיעים את הדיאלוגים בקול מתנגן. את הדברים משלימה המקלה. מתופפי הלהקה מידי פעם משמיעים גם הם קולות.

השפה היא מליצית הקרויה סוֹרוֹבּוּן, ששמשה עד המאה העשרים לכתיבת מכתבים רשמיים. . מאחר שרוב הטקסט הוא בשיר, הפכו קטעים שונים לפרקי שירה עצמאיים הנקראים אוטאי, כמו גם קטעי הריקוד הנקראים מאי.

 

 

1 – כניסת שחקנים ; 2, 4, 5 – עצי אורן. 3- גשר מעבר; 6- עמוד שחקן ראשי; 7 – עמוד ריכוז העין; 8 – עמוד החלילן; 9 – עמוד שחקן משני; 10 – דלת; 11 – פרגוד רקע לבמה; 12 – במה מרכזית; 13 – מדרגות; 14 – תעלת חלוקי אבן; 15 – במה צדדית; 16 – במה אחורית.

 

יש כ-250 מחזות ברפרטואר הקלאסי של מחזות הנו המועלים כיום, והם מתחלקים על פי נושאים לחמש קטגוריות:

א. מחזות על אלים.

ב. מחזות על לוחמים.

ג. מחזות על נשים יפות.

 ד. מחזות על נשים מטורפות.

 ה. מחזות על שדים.

הנוהג בתקופת אדו היה להעלות במשך יום הופעות תחילה את ה"אוקינה/קאמיוטה": מחזה מיוחד המשלב ריקוד עם פולחן שינטו שהוא מחזה הנו העתיק ביותר. ואחריו מחזה אחד מכל אחת מחמש הקטגוריות על פי סדר הקטגוריות. בין כל מחזה נו היה מועלה מחזה קיוגן. בין חמש הקטגוריות, המחזות על נשים הם בעלי הקצב האיטי ביותר, אך גם הפואטיים ביותר וברמה הגבוהה ביותר היוגן.

 

הנו אינו תיאטרון המתיימר לייצג את המציאות. כל התנועות במחזה מסוגננות וקבועות מראש. לחלק מהתנועות יש משמעות ולאחרות יש משמעות אסתטית מופשטת ותפקידן להעביר את רגשותיהם של הדמויות הראשיות, משום כך ניתן להגדיר את הנו כמחול. לעתים, כשנוצר מתח דרמתי בזמן הסיפור הדמויות עוצרות ולעתים כשהמקהלה שרה מבצעים השחקנים צעדי מחול נמרצים.

נו הוא הצגה מוּשרת ובשל סיבה זו, יש שמכנים אותה אופרה יפנית. עם זאת, השירה בנו עושה שימוש בסולם טונאלי מוגבל ובקטעים ארוכים החוזרים על עצמם בתחום מוזיקלי צר. המוזיקה בבירור אינה במרכז השירה בנו. עם זאת התמליל הוא פיוטי ומתבסס כמעט באופן בלעדי על קצב החמש-שבע-חמש המוכר לכל מי שיודע על הואקה המוקדמת וההייקו המאוחר הרבה יותר, תוך חסכון בהבעה ושפע רמיזות.

בדומה לאופרה במערב, הקהל בהצגת נו הכיר את העלילה ובא כדי להתרשם מן הביצוע. מקובל עד היום שאנשים מביאים את תמליל המחזה ועוקבים אחרי הצורה שבה הוא מושר ומוצג.

 

המחזות מחולקים לשלושה חלקים:

הראשון: "ג'וֹ" (הקדמה). הקצב הוא איטי ובו מופיע שחקן המשנה, המציג את עצמו ועושה את דרכו בפסיעות מדודות. המקהלה מספרת על המסע שהוא עובר. אז נכנס השחקן הראשי בצעדים מדודים. הוא מגלם את גלגולה הנוכחי של הרוח. אנו מתחילים להבין את המחזה דרך דיאלוג בין השנים או דרך המקלה.

השני: "הָא" (שבירה). קצב הדיבור גובר. השחקן הראשי מספר את סיפורו הטרגי שאירע במקום וממחיש את דבריו בתנועות סמליות. בתום הקטע הוא יוצא מהבמה.

השלישי: "קִיוּ" (מהירות). השחקן הראשי חוזר אל הבמה. הפעם בצורה של אל או שד המייצג את רוחו של הגיבור הנבגד. הוא לבוש בבגדים ססגוניים ושערו ארוך ושופע. הופעה מרשימה זו עומדת בניגוד לבמה הריקה. הגיבור מספר את סיפורו בהתרגשות רבה וממחיש את דבריו בריקוד  ההופך למהיר יותר ויותר. רקיעות רגליו מהדהדות הודות לכלי חרס ריקים שהוצבו מתחת לבמה. ריקוד זה נוגד את האיפוק והוא הקתרזיס של המחזה.

הסיום נושא אופי בודהיסטי: במחזה הנו מוצאת הרוח המתענה את מנוחתה כאשר מישהו, בדרך כלל כומר, בא להתפלל למענה ולהרגיעה. המסר הוא שאת הנעשה אין להשיב, החיים מלאים בסבל ועולם החושים מתעתע.

 

מחזות הנו הם טרגדיות, אך בין טרגדיה לטרגדיה נהוג להציג מחזה היתולי קצר, הנקרא קְיוֹגן (מילים משוגעות), כדי להפיג את המתח. הקיוגן שם לקלס כל מה שהנו מתייחס אליו ברצינות. הכמרים הם מושחתים ושטופי זימה, הסמוראים מנופחים וטיפשים ועוד. אפילו האלים מוצגים כילדותיים ושלומיאלים.

הקיוגן בנוי על סיפור מבדח ועל סוף דידקטי ומשעשע. מאחר שלעיתים קרובות לועג הקיוגן על מעמדות עליונים, ניתן לגלות בו סאטירה חברתית, אבל המסר שלו אינו מהפכני. הסמוראים צוחקים בו על עצמם כדי לחזור ולמלא אחר כך את תפקידם ברצינות. כך למשל המחזה "שני הדאמאיו" המספר על שני אדונים העושים את דרכם לקיוטו ללא משרתיהם. בדרך הם תופשים עובר אורח ומכריחים אותו להצטרף אליהם כמשרתם ולשאת את חרבותיהם. הוא משתלט עליהם ומכריח אותם להשתטות בצורות שונות.

הוא לועג גם על מעמדות נמוכים: מופיעים בו האיכר הבור המגיע העירה ואינו יודע כיצד להתנהג, המשרת העצל הגונב מאדונו, האישה השתלטנית והבוגדנית ועוד . השפה היא מחיי היום יום, ויש בה שימוש במשחקי לשון- נופל- על- לשון. מאחר שבשפה היפנית יש הרבה מילים בעלות צליל זהה, היתה זו דרך בדוקה להצחיק את הקהל. מספר השחקנים הוא שנים או שלושה.  אין תזמורת או מקהלה והשחקנים נעים בחופשיות, לפעמים עם מסכות מצחיקות. לא ידוע מי המחברים של מחזות אלו.

 

 

 

מחזה נו טיפוסי אורך בדרך כלל בין 30 ל-120 דקות. בין מופעים של מחזות נו ובהפסקות מספקים קטעי קיוגן את הממד הקומי.

בתקופת המייג'י, על אף שאיבדו את החסות הממשלתית, קיבלו הנו והקיוגן הכרה רשמית כשתיים משלוש צורות הדרמה הלאומיות.

יש ביפן כיום כ-1500 שחקני נו מקצוענים וצורת האומנות הזו ממשיכה לשגשג. חמשת בתי הספרים הקיימים למשחק הנו הם "קנזה" (観世), "הושו" (宝生), "קומפארו" (金春), "קיטה" (喜多) ו"קונגו" (金剛). בכל בית ספר ישנה משפחה מובילה הידועה כ-סוה-קי וראש כל משפחה זו רשאי ליצור מחזות חדשים או לערוך שירים קיימים. אגודת שחקני הנו היא פיאודלית למדי באופייה ומגינה בקפדנות על המסורות שהתקבלו מהאבות הקדמונים.