טורקיה – רשמים מקפדוקיה

כתב: גילי חסקין; 1993

פורסם לראשונה בירחון מסע אחר

לאלבום תמונות מקפדוקיה

להרצאה על טורקיה הקלאסית.

ראו גם: קפדוקיה בימי קורונה.

ראו עוד על טורקיה באתר זה:

בלב טורקיה, מצפון מזרח למשורי קוניה, שוכנת 'קפדוקיה'.  במובן הגיאוגרפי, הרחב, של המילה, 'קפדוקיה' הוא אזור רחב ידיים, המשתרע בין הרי הטאורוס בצפון, לבין הרי הפונטוס בדרום. הוא תחום במזרח על ידי נהר הפרת, ובמערב על ידי הקיזיל אירמאק (Kizil Irmak), מילולית: הנהר האדום – הארוך בנחלי טורקיה. קפדוקיה תופסת את מרבית שטחה של מה שמכונה, אולי בטעות, "הרמה האנטולית".  השם "אנטוליה", "אנדול" (Anadol) בטורקית, מקורו במילה היוונית 'אנדול' שהוראתה "מזרח".  המונח "רמה" מתייחס לכל אותו שטח מישורי, בגובה ממוצע של כ-1000 מטרים מעל פני הים, ה"מופרע" תכופות, על ידי רכסים קצרים והרי געש, היוצרים, בעצם, מספר רמות, בין שרשרות ההרים הגבוהים של אנטוליה.  קפדוקיה היא בעצם רמה גבוהה, מעוטת משקעים, דלת צמחייה ותושבים, המתפרנסים בעיקר מחקלאות אקסטנסיבית ומגידול בהמות.  הדרכים החוצות את אנטוליה ממזרח למערב, וחלק מן הדרכים העוברות מצפון לדרום, נפגשות בקפדוקיה. בעבר הרחוק היא היתה ארצם של חיילים, שנעו בגייסות אל יעדיהם; של נוודים למחצה; ושל חברות שנאלצו, מסיבות שונות, להידחק אל השוליים.

החיתים הקדמונים נתנו לאזור את השם 'קפדוקיה', שמשמעו "ארץ הסוסים הגזעיים". סוסים גזעיים כבר לא גדלים כאן, אך האזור עדיין שומר על אופיו החקלאי.  באדמה הפורייה (בשל תכונת הטוף לספוח מים ולשחרר חומרי מזון) גדלים כרמי ענבים ומטעי פרי, וסמוך לגדות הנהרות מעבדים כפריים חלקות קטנות לירקות. ברבות מהחצרות מגדלים צאן ומעט בקר.

בחלק מהבתים כמה מפלסים, שהמעבר ביניהם נעשה במדרגות פנימיות חצובות או בסולמות.  לצד הפתחים אדניות של גרניום צבעוני או של בזיליקום ריחני, ומעל לחלונות משוכים חוטים שעליהם מתייבשים פלפלים, חצילים וירקות אחרים – לפי העונה.  על הגגות מייבשים תאנים, צימוקים ודלועים.  כמעט לכל בית צמוד אגף חצוב המשמש כמחסן ופעמים גם קוֹלוּמְבַּרְיוּם (מלשון קוֹלוּמְבָּה, יונה בלטינית) – מבנה בעל חללים רבים, אשר שימש בעת העתיקה לקבורה, ונקרא כך על שום דמיונו לשובך יונים.

ארובות פח קטנות המשמשות לאוורור ומציצות מהאדמה הן הרמז החיצוני היחיד לחיים החקלאיים הענפים המתקיימים מתחת לפני השטח.  את היין המקומי, למשל, מיישנים בחללים תת-קרקעיים חצובים, במקום בחביות.  כך מנצלים את הבידוד הטבעי של הטוף, שמסייע לשמור על טמפרטורה נמוכה וקבועה.  באופן דומה משמשים חדרי הקירור הטבעיים שמתחת לאדמה לאחסון לימונים: ארגזי פרי נשמרים באולמות חצובים בסלע במשך כחצי שנה, ללא חומרים משמרים.

השם "קפדוקיה" מעורר אסוציאציות רבות.  בעבר, היו קשורות מרביתן לאירועים ההיסטוריים.  מיקומה הגיאוגרפי של קפדוקיה, בלב אנטוליה, הוא סיבה טובה ליישובו של האזור, כבר בתקופות קדומות.  למרגלות הר הגעש ארג'יאס דאג (Erciş Dağ) שוכנת מושבת המסחר העתיקה כנש (Kaneş), קולטפה (Kültepe) בטורקית, בה נמצאו "הלוחות הקפדוקיים" – ארכיונים אשוריים מראשית האלף השני לפנה"ס, השופכים אור על חדירת החיתים לאזור זה.  קפדוקיה היתה מרכז לסוחרים האשורים, שקנו באנטוליה מתכות, מכרו בה כותנות והשפיעו עליה מתרבותם השמית.  כאן צמחה ופרחה תרבות החיתים, שדחקו את הסוחרים האשורים, התמזגו בח'תים שקדמו להם, וייסדו את האימפריה הראשונה בה.

החיתים, דוברי שפה הודו-אירופית, הביאו לאנטוליה את מרכבות המלחמה, את הצבא המאורגן וסגנונות חדשים בקרמיקה ועיבוד מתכת, והטביעו בה את חותמם, שניכר באנטוליה עד היום.  ממלכת החיתים, שהפכה את קפדוקיה לבסיסה כבר בשנת 1800 לפנה"ס, נפלה 600 שנה מאוחר יותר.  מאז לא היתה קפדוקיה במרכזה של ממלכה כלשהי.  במאה השישית לפנה"ס, היתה קפדוקיה חלק ממלכת לודיה ואחר כך עברה לידי הפרסים.  על המרחב השתלטה שכבת אצילים ממוצא פרסי, כשבנחלותיהם עבדו תושבי האזור כצמיתים. היוונים, שאכלסו את מערבה של אנטוליה – המכונה גם "אסיה הקטנה", לא גילו עניין רב באזור, שהיה מחוץ לתוואי הדרך שקישרה בין חופי הים האגאי. מאותה סיבה ממש לא היתה קפדוקיה חלק מממלכתו של אלכסנדר הגדול.

בעת מסעו של  השליט הרומי פומפיוס (המוכר לנו מתולדות ארץ-ישראל), כנגד מיתרדת מלך פונטוס, בשנת 63 לפנה"ס, נכנסה קפדוקיה לתחום ההשפעה הרומי והפכה לממלכת חסות.  קפדוקיה היתה אזור ספר של ממלכת ביזנטיון, ובתקופה הסלג'וקית השתייכה לשולטנות קוניה.

יהודים ישבו באזור, כנראה, כבר במאה השניה לפנה"ס.  בספר חשמונאים א' ט"ו, 22, מוזכרת קפדוקיה בקשר לברית שכרתו רומא ויהודה בעת מרד המכבים.  הרומאים, כך מסופר, פנו לארצות שונות, ביניהן קפדוקיה, בבקשה להפגין יחס טוב ליהודים היושבים בתחומן, מתוך הנחה שהדבר יסייע לחיזוקה של הברית. בברית החדשה, נזכרים יהודים תושבי קפדוקיה, שעלו לירושלים בחג השבועות. (מעשי השליחים ב', 9). ארכלאוס, מלכה האחרון של קפדוקיה, ביקר ביהודה כדי לתווך בסכסוכים שפרצו בין בני הורדוס, בתוקף הקשרים המשפחתיים.  גלאפירה, בתו, היתה נשואה לאלכסנדר , בנו של הורדוס.  קפדוקיה מתקשרת אסוציאטיבית עם הנזירות האורתודוכסית – הרי מכאן הגיעו חלוצי הנזירות במדבר יהודה, חריטון, אבתימוס, וכמובן סאבס, המוכר למטיילים מהמנזר הקרוי על שמו, הבנוי במצוקי נחל קדרון.  משפחת סאבס, אגב, שארי בשרו הרחוקים של הנזיר המפורסם, עדיין מתגוררת בעיירה אורגופ (Ürgüp), שבלב האזור. ייתכן שכבר בתקופה הרומית, מצאו הנוצרים מקלט באזור, ומן המערות המשיכו בחשאי בפעילות מיסיונרית. הפיכת הנצרות לדת מותרת גררה התנצרות המונית של תושביה.

קיסריה, היא קייסרי (Kayseri) של היום, הפכה למרכז כנסייתי חשוב של הנצרות המזרחית (אורתודוכסית).  במחצית השנייה של המאה הרביעית לספירה חיו ופעלו באזור שלושה מאבות הכנסייה, המכונים "שלושת הקפדוקים הגדולים".  ביניהם בזיליוס הקדוש (329- 379), הבישוף של קיסריה, אשר ניסח את החוקים שהנהיגו את התנועה הנזירית של הכנסיה המזרחית.  האסוציאציות של ימינו קשורות רובן ככולן לתחום התיירות.

'קפדוקיה' – במובן התיירותי, הצר, של המילה, הוא אזור לא גדול, שאינו מסומן בשום מפה גיאוגרפית רשמית.  הטבע פיסל בו צורות נפלאות ומרהיבות עין ביופיין, המרוכזות ברובן במעין משולש דמיוני, שקודקודיו בערים אקסראי במערב, קייסרי במזרח ונידה שבדרום . זהו אחד האזורים החביבים ביותר על תיירים.  השם "קפדוקיה", עבור רבים, כבר איננו קשור לאזור נידח שמעבר להררי החושך, אלא לאזור קסום, קל לגישה, שכינויו השגור בפי מטיילים רבים הוא "ארץ האגדות".

המגיע לקפדוקיה, אחת היא אם מקוניה או מאנקרה, מתרגל לנוף מישורי ומשעמם, שחדגוניותו מופרעת לעיתים על ידי פסגה מרוחקת של הר געש כבוי.  לאחר כמה שעות נסיעה נחרצים המישורים על ידי ערוצים, ההולכים ומעמיקים. הדרך עולה ויורדת באפיקי הנחלים, בנוף של גבעות מעוגלות, ועוברת על פני כפרים קטנים, שיושביהם עובדים בחקלאות מסורתית, באותן השיטות של אבותיהם ושל אבותינו מימי קדם.  ניתן עדיין לראות ילדים קטנים, יושבים בזוגות, על גבי מורג הרתום לסוס ומפרידים את הגרגירים ממלילותיהם; איכרים המניפים מזרה עשוי עץ, להפרדת המוץ מהגרגירים; נשים מגלענות מישמשים, ועוד.  רק חדי עין יבחינו במשהו בנוף, המרמז על הפתעה מתקרבת.  לפתע משתנה הנוף באופן דרמטי. כמו בסרט מתח, מתגלה עמק רחב ידיים, שכל כולו עמודים גבוהים, של מה שנראה – בטעות – כאבן חול.

תושבי המקום, שכנראה לא למדו גיאומורפולוגיה, מספרים שלפני שנים רבות הקיפו את האזור אלפי חיילים, כדי לכבשו. התושבים המפוחדים לא עצמו עין ימים ולילות, ולא חדלו להתפלל לישועה.  אללה הטוב והמיטיב שעה לתפילותיהם, ובבוקר השכם, כאשר הקיצו משנתם, ראו להפתעתם שכל החיילים הפכו לנציבי אבן. לשם השוואה, תיאור בספר מלכים ב': "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים"( יט', 35).  עבור המקומיים, הצורות המרשימות של העמודים, עמודונים, פיטריות וארובות, הן עדות לכוחו וסגולותיו התרומיות של אללה. אין ספק שהזכרון ההיסטורי של אזור חייץ שבע קרבות הטביע את רישומו בפולקלור המקומי.  האמת היא אולי פחות הירואית, אך לא פחות מרתקת.  התהליכים הגיאולוגיים שעיצבו את דמותן של רמות אנטוליה החלו לפני כששים מליון שנה, כאשר, במסגרת מה שמכונה "הקימוט האלפיני", הורמו רכסי הטאורוס והפונטוס.  תנועות אלו לוו בסדרה של התפרצויות וולקניות.

הרי הגעש ארג'יס דאג שמדרום לקייסרי וחסאן דאג שמדרום לאקסראי, פלטו טוף – אפר וולקני – והמטירו פרורי סלע, שהוסעו הרחק ומילאו את העמק בגרגירים לבנים-צהבהבים, שהורבדו בשכבות אופקיות, נלחצו והתקשו, עד שדמו למעין סלעי משקע. מאז, ובמשך מאות אלפי שנים, פעלו כוחות הבלייה על הסלעים. המים שזרמו בערוצים, גרגירי החול שנישאו ברוח והלחות שבאוויר, עיצבו בשכבות הסלע צורות עדינות ומפליאות של עמודים. במקומות רבים כוסה הטוף, הרך יחסית, בטוף קשה יותר (שמקורה בעלייה נימית של מינרלים). השכבה הקשה שימרה את השכבה הרכה שמתחתיה, והגנה עליה מפני הבלייה. כך נוצרו עמודי טוף גבוהים בצורת חרוט, ובראשם אבן מחומר קשה, מעין "כובע", שפעמים רבות הוא יותר רחב מהעמוד עצמו.  תצורה זו מכונה בפי המקומיים "עמודי פיות" ובפי התיירים "ארובות". באזור עמקים רבים מלאים ב"ארובות" כאלה ויוצרים נוף מכושף.  החומר נפלט בגוונים שונים, תחמוצות מתכתיות תרמו את שלהן, והתוצאה היא קשת רחבה של צבעי וורוד, צהוב, אפור ולבן, שאור השמש מעניק להם גוונים, המתחלפים בשעות שונות של היום.  העמודים הללו מהווים כר נרחב לדמיון. יש מי שייראה בהם עצים, שמצמרתם משתרגים ענפים; אחרים יראו בהם "חיילי אויב" קפואים, כמו בסיפור האגדה המקומי; כותבי המדריכים לתיירים, מכנים אותם בשם "ארובות"; בפרוספקטים הגרמניים הם מכונים "עפרונות"; אך לרוב המטיילים הם מזכירים דווקא אברי מין ענקיים…. כאשר צפיתי בעמודים המזדקרים הללו בפעם הראשונה היה זה הקשר האסוציאטיבי הראשון שחלף במוחי. לרגע חששתי שמדובר בפרי דמיוני החולני, אך כשראיתי את חיוכיהם – ואחר כך את צחוקם המתפרץ של חברי לקבוצה – הבנתי שבראש כולנו חלפה מחשבה דומה. מדי שנה, כשאני חוזר לקפדוקיה, במסגרת עבודתי כמדריך טיולים, אני שב ורואה את התגובות הנרגשות של המטיילים. חלק מראים על העמודים באצבע ופורצים בצחוק. אחרים ממלמלים משהו בלתי מובן (אולי בשמץ של קינאה?), מישהי מביטה, מתרכזת, ואחר כך מסמיקה.  לעיתים מתערבב גיחוך של מבוכה בצחקוק בתולי, שמושך מצדו שרשרת של תגובות.

הטוף יציב מחד ונוח לחציבה מאידך, אפילו באמצעים פרימיטיביים.  כבר בעת העתיקה למדו תושבי האזור, שכדאי יותר לחצוב בתי מגורים בתוך הסלע. שיטה זו הפכה למסורת.  מאז החיתים ועד היום, חופרים להם תושבי קפדוקיה בתים בסלע.  בעיירה נבשהיר (Neveshir) למשל, כשאחד הבנים נושא לו אשה, יוצאים עמו אביו ואחיו, קרדומים בידיהם, וחופרים להם חדר נוסף בתוך הסלע.

חוויית הדיור בכוכים איננה שמורה לתושבים המקומיים בלבד.  גם התיירים יכולים להינות מכך.  התייר הרומנטיקן יכול להתגורר בפנסיון חצוב, לסעוד מאכלים משובחים במסעדה חצובה, ואפילו לצפות בהופעת פולקלור בתוככי מערות.  הכל נחצב למענו בסלעי הטוף.  בשולי האזור ועל גבעות רמות, נחצבו בצוקי הטוף מגדלי תצפית ושמירה.  אלה הם מבצרי הגבול של הממלכה הביזנטית המצטמקת.  מבצרים אלה ניבנו להגנה מפני ההתקפות של הלוחמים המוסלמים הע'זים (ע'זי- פושט שוד/ לוחם למען האיסלם), שלא חדלו להטריד את התושבים הנוצרים, גם כאשר השליטים הסלג'וקים בחרו לנוח ממלחמות.

מערות המסתור

מוטיב הפחד, הבריחה וההסתתרות מן התוקפים הותיר את רישומו, כמעט בכל מקום בקפדוקיה.  דוגמא בולטת היא שתי מערות המיסתור דרינקויו (Derinkuyu) וקיימקלה (Kaymaklι), החפורות במרחב שמדרום לנבשהיר.  כשגלי הכיבוש איימו לשטוף את המרחב, השכילו התושבים לחצוב מערכות מסתור תת-קרקעיות משוכללות, להסתיר את כמויות העפר העצומות שהוצאו מתוכן ולהכינן כמקום מחייה אלטרנטיבי בעת פורענות.  למי שהתיבה "מערות מסתור" מזכירה לו משהו שדומה למערות מרישה – חשוב להבהיר שלא מדובר במהדורה מוגדלת של מה שאנחנו מכירים בארץ הקודש, אלא במשהו בעל סדר גודל ועוצמה שונים לחלוטין.  דרינקויו למשל, איננה עוד מערת מסתור, כדוגמת אלו המוכרות לנו ממרֵשה או יודפת, אלא עיר שלמה.  מבנה תת קרקעי בן שמונה קומות, בעומק של 55 מטרים, שהשתרעו על פני שטח של שני דונם. מתכנני הערים הללו, דאגו גם לאספקת מים, השם "דרינקויו", פירושו "באר עמוקה"; ואכן, בקומה התחתונה נחצבו מספר בורות מים, שלעיתים, עד שנת 1962, בהיעדר צנרת מודרנית, שימשו את תושבי העיירה.  כל קומה היא "עיירה" עצמאית ובה מטבח, כנסייה, מחסני מזון, טחנת קמח, בית בד, יקב, ואפילו בית קברות. ארובות אויר מחברות את הקומות השונות ומבטיחות אספקת חמצן ליושביהן.  כנראה שחפירת כל מערכת התחילה בחציבת מנהרת האוויר האנכית, וממנה נחצבו החדרים סביב.  בקיימקלי נחשפו, נוקו והוכשרו לביקור ארבע קומות, המחוברות בפירים (בורות אנכיים), מסדרונות מפותלים ומנהרות נמוכות, היוצרים לבירינט רב מימדי.  הכניסה לכל קומה חתומה באבן גולל גדולה, הניתנת לפתיחה רק מבפנים, והדבר נועד להבטיח את המשך קיומה של כל קומה בנפרד – גם אם קומות אחרות תיכבשנה בידי הפולשים.  המערות הענקיות הללו לא נועדו להכיל קומץ של לוחמים קנאים, אלא להוות ערי מגורים שלימות, המסוגלות לאכלס, כל אחת, לא פחות מ-15 אלף תושבים! את שתי ערי המערות העצומות הללו מחברת מינהרת סתרים שאורכה עשרה ק"מ.  בנוסף לשתי ערים אלה, נסקרו באזור מערכות מסתור נוספות, שפתחיהן העליונים יוצאים לתוך בתי תושבים מקומיים.  כבר בתקופה החיתית (מאות 18-12 לפנה"ס), החלו המקומיים בחציבת הקומות הראשונות, אך אז כנראה, רק לאיסום ולא למסתור.  מאוחר הרבה יותר, בתקופה הביזנטית, כנראה במאמץ מרכזי, אולי אפילו ממלכתי, החלו בחפירת מערכות המסתור, עבודה שדרשה יידע הנדסי מתקדם וכושר הפעלת עובדים רבים.  מדוע השקיעו התושבים מאמצים כה רבים בחציבה ובהסתרת החומר?

התשובה קשורה וודאי לתחושות איום שריחפו עליהם.  במהלך ההיסטוריה למודת הקרבות של המרחב הזה, נוצרו מפעם לפעם סיטואציות, בהן חשו המקומיים כי חרב – או לייתר דיוק, חרבות – מונחות על צווארם.  פעם היתה זו חרבם של הפרסים הסאסאנים, אחר כך האיום הערבי, אחריהם באו הסלג'וקים הטורקים – כולם איימו על יושבי הגבול הביזנטים.  במחצית הראשונה של המאה ה-19, לאחר שערי המסתור היו נטושות כבר מאות בשנים, שוב ניצבו תושבי קפדוקיה (שבמרוצת הדורות כבר הפכו למוסלמים), בפני איום חדש: איברהים פאשה -בנו של מוחמד עלי ממצרים, שעל רקע סכסוך שהיה לו עם השליטים העות'מניים, כבש את ארץ ישראל, סוריה, וחלקים נכבדים מאנטוליה.  תושבי הכפרים המבוהלים, שהשמועות הרבות על אכזריותו של הכובש עשו להן כנפיים, נזכרו במערות החצובות, נטשו את בתיהם ונמלטו אל מערות המסתור. תחושת הספר איננה מרפה.  הכיבוש, הצבאות הפולשים והצורך בהגנה, דומיננטים. כך למשל, מזכירים זאת שני המבצרים הבולטים, אצ'יסאר ואורטהיסאר, הבולטים בנוכחותם המאיימת.  את אוצ'יסר (Uçhisar)) סובבות מדרגות חיצוניות ובאורטהיסאר (Ortahisar) חצובות מדרגות פנימיות, המובילות, בכל אחד מהם, לנקודת תצפית נהדרת, הנשקפת אל נופי האזור.  מכאן צפו וודאי גם הלוחמים הביזנטים, אל המישורים המאיימים בואכה קוניה.  לא צריך הרבה דמיון כדי להבחין, מעבר לאופק, בענני האבק המיתמר תחת פרסות סוסיהם השועטים של הפולשים – פרסים, סלג'וקים, מונגולים, עות'מנים, מצרים, או כל מי שחמד את אנטוליה.

מכאן צופים גם המטיילים על חמודותיה של אנטוליה, על העמק המקסים רחב הידיים, המשתרע עד לנהר הגדול קיזיל אירמאק, על המגוון הבלתי אפשרי כמעט של עמודי הטוף, ועל הצבעים המתחלפים משעה לשעה.  ביום של ראות טובה (שתמיד קרה ביום שלפני היום בו הגעתי…), ניתן לראות את כיפתו המושלגת של ארג'יאס דאג, שהוא גוש ענקי של טוף, הנראה כמצודה נשגבה המזדקרת ממזרח, מחוררת במחילות שנחפרו בסלע ונחשפו בחלקן עקב התמוטטויות.  מבצרים אלה הם נקודות פתיחה מצויינות לטיולים רגליים ב"ארץ הפיות".  מגוון האפשרויות הוא אין סופי; החל ממסלולים בני שעה-שעתיים ועד טיולים בני מספר ימים.  ניתן לשוטט בין המגדלים, לזחול במערות מלאכותיות ובשרידי כנסיות, ולהתבונן בחקלאות האנטולית, המנסה להיאחז באדמה הדלה. מטעי המשמש, כרמי השקד והגפן, עצי הצפצפה והאגוז, מעטרים את העמק בעל הצבעים החמימים במשבצות ירוקות.  בכמה מקומות, החקלאות מרשימה ביכולתה לשגשג בשטח קשה. כך למשל, נראות מטליות קטנות של גני ירק, בשטח גבוה למדי, שהוקצה בעמל רב.  איכרות צרובות שמש מקפצות בזריזות מפליאה מערוגה לערוגה, מעפילות בשבילים תלולים וחלקים, או מדלגות במדרגות מאולתרות שחצבו במו ידיהן.  בכמה מקומות נראה כי האיכרים העדיפו להשתמש באדמת הגיא לחקלאות. את המים העוברים כאן בחורף ניקזו למעכר חליפי; מנהרה שחפרו במו ידיהם ומשמשת גם כמעבר נח יחסית.  טיול רגלי בקפדוקיה, הוא איפוא שילוב של טבע, נוף, ושיעור בגיאומורפולוגיה.  כנסיה נטושה, בית חפור במדרון וכפרית זקנה, שפניה חרוצות קמטים, החורזת לאיטה תאנים לייבוש.

עמק הגורמה

עמק הגורמה (Göreme) הוא האתר המפורסם בקפדוקיה, ובעצם בטורקיה כולה, ובו כמה עשרות כנסיות חצובות בסלע.  זהו אחד הריכוזים הגדולים ביותר של כנסיות ומינזרים.  אם ארץ ישראל היא הורתה של הנצרות, ובמצרים ינקותה, הרי צמיחתה היא באזור זה.  המסורת טוענת, שכבר פאולוס זיהה את האזור כאידיאלי לנזירים. מקורו של השם Görem, במילה היוונית 'Goremi', שפירושה "נסתר מן העין".

ראשוני הנזירים שנמלטו מאימת הקלגסים הרומיים, התחבאו באזור זה וחיו במערות ניסתרות בסלע, תחילה כהרמיטים (מתבודדים), אחר כך ב"לאורה" – צורת חיים המשלבת התבודדות עם ארגון מרכזי רופף, ובכמה מקרים ב"קוֹנוֹבְּיוּם", היינו – מנזר של ממש.  במאה הרביעית לספירה, כאשר הנצרות הפכה להיות דת מותרת, שוב לא היה צורך להתחבא, אך תנועת הנזירות דווקא גברה.

היו אילו אותם מאמינים אידיאליסטים, גאים בייחודם, שלפתע מצאו את ההמון כולו שותף לאותו ייחוד ומעקר אותו מתוכן.  האמונה הנוצרית – שקודם לכן, כדי להחזיק בה שילמו רבים בחייהם, אך קיבלו בתמורה תחושה של "יחידת עילית" – הפכה לפתע לנחלת הכול.  הרצון לשמור על ייחוד, הצורך הדתי העמוק בעבודה אינטנסיבית של האל, והאמונה שחיי סגפנות בעולם הזה יכשירו את הדרך לחיים טובים בעולם הבא, באו לידי ביטוי בתנועת נזירות רחבה.

לאזור, כמו לאזורי שוליים רבים אחרים בספר הממלכה הביזנטית, נהרו נזירים רבים, שבקשו אורח חיים של סגפנות, התבודדות ורוחניות, על מנת להגשים את האידיאל הנוצרי.  ברור לגמרי שאזור הספר איננו יכול לשאת כמות גדולה כזו של נזירים.  הנזירות באזורי הספר היתה אינטרס מובהק של הממלכה הביזנטית, שהשקיעה משאבים בהחזקתם.  היה פה, כמובן, צורך דתי של הביזנטים, כאימפריה נוצרית.  אך סביר גם להניח שהיה פה אינטרס בטחוני, להושיב בגבולות הממלכה אנשים הנאמנים לשלטון המרכזי ומשמשים כבלם בפני הכוחות המאיימים ממזרח.  השקפה זו רואה במינזרים מבצרי חוץ של הממלכה הביזנטית. התכנית הבסיסית של רוב הכנסיות הקדומות פשוטה.  רובן ניבנו – בעצם נחצבו – כחדר אחד, בתבנית מרובעת או מלבנית, מקורה בכיפה, קמרון חבית או גג שטוח. חלקן בדגם הבזיליקה המסורתית, חלקן בסגנון מרכזני.  האדריכלים שילבו אלמנטים שאינן הכרחיים כלל במבנה חצוב, כמו עמודים, כותרות, פנדנטיבים וקשתות.  תרגום ארכיטקטוני, או חיקוי, של הכנסיות הבנויות למבנים חצובים.  תמשיחי הקיר של הכנסיות הן שיעור מאלף בהבנת האומנות הביזנטית, על שלביה.  הטוף בעל סגולות האיטום, והטמפרטורה הקרירה שבמערות החשוכות, שימרו את הצבעים האורגינליים במשך שנים רבות.  בראשית תנועת הנזירות קושטו הכנסיות בעיטורים גיאומטריים פשוטים, ששורטטו על ידי המתפללים עצמם.  בהמשך הושקע מאמץ ממלכתי גם בקישוט הכנסיות.  העיטורים הגיאומטרים פינו את מקומם לציורי קיר מרהיבים, זוהרים בצבעיהם, ומרשימים ברמתם האומנותית, הממחישים בצורה חיה, את מסכת חייו ומותו של ישו הנוצרי.  ההשפעה המזרחית באה לידי ביטוי בדקורטיביות רבה, אולי מוגזמת.  המזרח מתאפיין בגודש של עיטורים, ובניגוד למערב, שם הקישוט הוא רק תוספת לעיקר אותו מקשטים, הרי במזרח הקישוט הוא העיקר.  כמו שטיח שכולו מקושט, כך גם כנסיות רבות, גדושות עיטורים וצבעים, מבלי להותיר ולו פיסת קיר חשופה; מה שמכונה בפי המומחים לאומנות – "פחד החלל הריק".  בכמה מקומות, מופיעים ציורים נאיבים, אך אילו אינם מעידים על יכולת פרובינציאלית מוגבלת, כפי שפעם סברו בטעות, אלא על סגנון שהיה קיים במקביל לסגנון הרגיל.

במאות 7-8 הושחתו מרבית ציורי המערות, שדמו בסגנונם לציורים הקלאסיים והצטיינו בעומק, ניפחיות, תנועה וריאליזם, תוך שימוש בטכניקות רומאיות מקובלות של הצללה.  השחתת הדמויות (איקונוקלזם), היתה שילוב של קנאות דתית ואינטרס קיסרי, בהחלשת כוח המנזרים.  התוצאה היתה תקופה ארוכה בה חל איסור על ציור הדיוקנאות והאיקונות, מחשש לעבודת אלילים.  כתוצאה מדחף אומנותי ודתי, הוחיו הציורים במאה התשיעית, אך הפעם בצורה סכמתית, הבורחת מגשמיות.  מאמצי האומנים תועלו למסירת תיאור ברור של העלילה, תוך שמירה על כללים נוקשים.  נקבע סולם היררכי בקדושה ולכל דמות היה מקום קבוע במבנה.  כך למשל, ישו ה"פנטוקרטור", מושל היוניברס, תמיד בכיפה, מתחתיו מריה ויוחנן המטביל, המתווכים בינו לבין האנושות, מתחתם האנווגליונים – המבשרים, וכך הלאה. למטה תהינה בדרך כלל דמויות מ"הברית הישנה", כשהן ברוב המקרים מובאות כדי לסמל את תכונותיו של ישו. כך, למשל, יסמל דוד המלך את גבורתו, שלמה את חוכמתו, וכן הלאה.  כחלק מהרצון לברוח מהגשמיות, למנוע את זיהוי הקדוש עם ציורו, נוצר מילון צורני חדש.  הדמויות נותקו מתכונותיהם האנושיות והודגשה בהן הרוחניות.  הופסק השימוש בפרספקטיבה ובכל טכניקה הנותנת תחושה של תלת ממדיות.  הדמויות תוארו בקווים חדים וברורים; הוצגו בצורה חזיתית, כשהן מרחפות על פני רקע מופשט; מרוחקות, מנוכרות, וקפואות, עם עיניים גדולות המבטאות חיים רוחניים פנימיים וראייה אמנותית  מופשטת; הצבעים, כמעט תמיד, עזים, לוהטים וזוהרים.

התנועה הנזירית שפרחה באזור במשך מאות שנים סבלה מחדירת הנוודים הטורקמנים, והגיעה כמעט לקצה עם פלישת המונגולים.  למרות זאת, כנסיות רבות המשיכו לפעול עד שנת 1923, כשהנוצרים האורתודוכסים עזבו את האזור במסגרת חילופי האוכלוסין בין טורקיה ליוון.

תמשיחי הקיר היפהפיים, שראשית אחדים מהם מגיעה עד למאה התשיעית, אם לא קדומה ממנה, נפלו קורבן לוונדליזם.  מבקרים – מסיבות דתיות, או פסיכולוגיות – קילפו אחדים מן הציורים ושרטו רבים אחרים. למרבית המזל חלק גדול שרד, וכיום נשמר בקפדנות. עמק הגורמה, לב ליבו של "המשולש הקפדוקי", הוא אתר תיירות המושך אלפי מבקרים.  מגרש החנייה מלא דרך קבע באוטובוסים גדושי תיירים, היורדים לשעה קלה, מתפעמים משכיות התרבות, וממשיכים הלאה. אך מי שחפצה נפשו בטיול אחר, יכול לגלוש אל הגיא, לחמוק בין חמוקי הגבעות ולפסוע במשעולים הצרים, אל העמודים הניצבים בקניונים.  עצה ידידותית היא לא ללכת ללא ליווי מקומי.  גם שביל תמים למראה, היורד אל נחל סולידי להפליא, עלול להתגלות כמתעתע, כשהוא מסתיים לפתע במפל בגובה של 20 מטרים.

עמק הזלווה

ריכוז גדול של כנסיות ומינזרים נמצא גם בעמק הזלווה (Zelve ). שם, בסלע טוף וורדרד, עוצב קניון רחב משני נחלים סמוכים, ובגדותיהם מערכות מסובכות של מחילות, נקבות ומנהרות צרות, שנחפרו בבטן האדמה.  עם עזיבת היוונים, ניסו מתיישבים טורקים לבנות במקום מסגד, חצוב למחצה, אשר המינרט שלו דומה להפליא למגדל פעמונים כנסייתי – השראה ברורה של האדריכלות הביזנטית. [בהזדמנות זו כדאי להזכיר, כי קפדוקיה עשירה גם באלמנטים מוסלמיים.  כך, למשל, מסגד העמודים והמינרט הפאלי להפליא שבאקסראי; המרחצאות והחאנים (קרוון סאראי) שב-ני(ג)דה (Niğde), ובעיקר עושר הקברים הסלג'וקים החרוטים שבאזור קייסרי].  ניתן וכדאי להצטייד בפנס ולהתחיל לזחול; להזדקף בחללים גדולים, לגלוש בארובות צרות ולהשתחל בניקבות, מצד אחד של ההר למשנהו.

מלנדיז סויו

לחובבי הלכת מומלץ להמשיך אל קניון המלנדיז-סויו (Melendiz Suyu), פריסטרמה (Peristrema) בפי הביזנטים, המכונה גם איכלרה (Ihlara), על שם הכפר שבקצהו.  נחל שיכול להוות מבוא נהדר לעמק הגורמה, ובעצם גם יעד עצמאי.  מי שנפשו נקעה מהמוני התיירים הגודשים את האתרים המפורסמים, כדאי לו לגלוש לנחל המלנדיז, הנמצא מדרום לאקסראי (Aksarai), עיר מחוז מרובת מונומנטים מעניינים ותושבים מנומנמים, במחצית הדרך בין קוניה לקייסרי.  הנחל הזה נמצא מדרום להר הגעש חאסן דא(ג), שפלט במרוצת הדורות גם אובסידיאן – כלומר, זכוכית וולקנית – ששימש כמטבע עובר לסוחר כבר באלף השישי לפני הספירה. תושבי העיר הניאוליתית צ'טאל הויוק (Çatal Hüyük), הסמוכה לקוניה, באו לכאן לכרות את האובסידיאן, ובשובם הביתה ציירו על קיר מקדשם את הר חסאן, ציור הנוף הראשון בעולם!

במצוקי הנחל חצובות למעלה מעשרים כנסיות ביזנטיות; חלקן הרוסות, חלקן משמשות כמחסנים ובחלקן עדיין מתגוררים אנשי הכפר בליסירמה (Belisirma).  אפשר לגלות אותן רק בהליכה רגלית, לאורך הקניון, רצוי בלוויית נער מקומי משועמם, שתמורת כמה פרוטות ייקח כל אחד, לגשרונים קטנים החוצים את הנחל ולמחילות נסתרות, הנהירות רק לו, או לכנסיות ביזנטיות חצובות, המהוות בעצם את מחוז המשחקים של ילדותו.  הנחל מבתר את מישורי קוניה בכמה פיתולים מרשימים, והשביל מתפתל בין בולדרים ענקיים של טוף, שהתמוטטו ממרומי הקניון.  המטייל מקבל תחושה כאילו כוח עליון קרע את הנחל והטיל אליו, בערבוביה, גושי סלע. בניגוד לכל העוצמה הזו, מפכה לאיטו זרם מים בצבע חום-אפרפר, שבכמה מקומות מתפצל לאפיק פזרות של מספר ערוצים דקיקים.  לאורך הנחל, משני צדיו, נטועה שדירת עצי צפצפה המרככת את הנוף ושוזרת אותו בסרט ירקרק מעודן.  בכמה מקומות, גדת הנחל מתרחבת מעט ומנוצלת לעיבוד חקלאי אינטנסיבי.

אוונוס

קפדוקיה היא לא רק נוף משכר ואומנות ביזנטית, אלא גם חוויה אנושית.  לחובבי פולקלור אסור להחמיץ את הכפר השליו אבנוס (Avanos), עיירת קדרים ואורגים חביבה וציורית, אשר לגדת הנחל קיזיל אירמאק. יישוב זה היה ידוע בעת העתיקה בשמו היווני וונסה, היינו – העיר על גדת הנהר.  כאשר נפלה העיר לידי הסלג'וקים, הוסב שמה ל'אברנוס' על שם מנהיגם – שם ששובש מעט במרוצת השנים. הנחל קיזיל אירמאק, המתחיל את דרכו בהרי הפונטוס, היה כמעט תמיד אחד מעורקי החיים החשובים של אנטוליה, והתפרסם בעולם העתיק בשם האליס. שמו בטורקית – "הנהר האדום" – ניתן לו על שום חומר הסחף האדמדם שנכרה לגדותיו.  ידידי הקדר, גאליפ, סיפר לי שהחומר עובר שינוע בפיתולי הנחל, וכך עושה הטבע חלק ממלאכת הקדרים.  החומר המשונע מקבל פלסטיות מצוינת – תכונה שבה הבחינו כבר החיתים, ויצרו ממנו כלי חרס חזקים ומעודנים כאחד.  עד היום יוצרים הקדרים המקומיים כלים הדומים להפליא לאלה של החיתים. התיירים קונים את הכלים למזכרת.  אלה, מטבעם של כלי חרס, נשברים בדרך – ולאחר מלאכת רפאות המתבצעת בבית, יכול כל תייר להחזיק בביתו מוצג מוזיאוני לעילא ולעילא.  אוונוס אינו רק מרכזם של הקדרים, אלא גם מרכזם של אורגי השטיחים, הממשיכים עד היום את הסגנון המקומי, העשיר בצבעי צהוב ואדום, וכן של הסוחרים המביאים את מרכולתם – שטיחים נהדרים, מלאכת מחשבת של ממש – מכל מרחבי אנטוליה.  זה המקום להכיר את מגוון הסיגנונות, ואת הצבעים השונים כל כך מאזור לאזור ומשטיח לשטיח.

טובי, ישראלית לשעבר, שהתגלגלה לאזור ונישאה לאחמט, לימדה אותי כי שטיח כמוהו כספר פתוח: אפשר ללמוד אותו, להתעמק בו, ולגלות בו מוטיבים שונים, חלקם חיתים, חלקם יוונים, חלקם ביזנטים וחלקם טורקיים.  מתברר שסימנים מסוימים מסמלים את כלב הרועים, אחרים את קיבֶּלֶה, אלת ההרים הפריגית; סימן מסוים הוא עידון מוסלמי של צלב ואחר מסמל את המסגד; שטיח עירוני שונה מכפרי, ושניהם שונים משטיחי השבטים הנוודים-למחצה, המשוטטים בראש עדריהם, בחלקים שונים של אנטוליה.  טובי ואחמט מלמדים, תמורת תשלום נמוך, אריגה וקשירת שטיחים, כשם שגאליפ מלמד קדרות. למקום מגיעים תרמילאים רבים, לתקופות ארוכות יחסית.  התרמילאים הנמשכים לאקזוטיות הטורקית-אנטולית, מתגוררים באחד הפנסיונים המקומיים, או בבתי תושבים, ומשלבים טיול עם לימוד מלאכה מסורתית, והכרה מעמיקה יותר של התושבים ואורחות חייהם.

עמק הפיות

מביתם של טובי ואחמט יצאנו, בעגלות רתומות לסוסים, לטיול בן מספר ימים, אל פינות חבויות בשולי עמק הפיות.  טיילנו בכנסיות נעולות, שאחמט הצליח לפתוח בחריקה את מנעוליהן החלודים, בעזרת מפתחות נחושת ענקיים, שהשאילו לו הכפריים.  העפלנו לנקודות תצפית בלתי שגרתיות – במקום אחד דימינו לראות חיילי אבן חבושי קסדות, ובמקום אחר איכרים חבושים מגבעות "סיניות" רחבות שוליים. ביקרנו כפריים החיים בבקתות קטנטנות, החבויות בערוצים, ואכלנו במלוא פה ענבים, שקדים ומשמשים, מעל גבי שומרות מאולתרות, שהותקנו על עצי אגוז ענקיים.  מדי ערב, בפורסנו את שקי השינה למרגלות צוק זה או אחר, הנעים לנו העגלון עיסה בפריטה עלי מיתר, מנגינות מלנכוליות, המשלבות, כך אומרים, מוטיבים הקדומים לאסלאם, אולי אפילו קודמים לנצרות.  המנגינות הנוגות השתלבו במראה הנערות שקצרו במגלים, כבימים ימימה.  דימיתי לשמוע, כמעט לחוש בהן, משהו מן הציוויליזציה עתיקת היומין של אנטוליה.

* ראו גם מאמר על קפדוקיה, ארץ האגדות, שהתפרסם באתר GoTravel