טורקיה – סיור סביב אנטליה

טיול של שבוע סביב אנטליה

כתב: גילי חסקין

להרצאה על טורקיה

יש בטורקיה שילוב של נופים מרהיבים, אתרים היסטוריים מרשימים, מחירים זולים וקרבה גיאוגרפית לישראל. שעה וחצי של טיסה מלוד ואנו בעולם אחר, של הרים המתרוממים בתלילות מעל החוף, חורש ים תיכוני הגולש אל קו המים, כפרים ציוריים ותושבים מסבירי פנים. ניתן לצאת מכאן למסלולי ג'יפים בהרי הטאורוס (Tauros), ניתן לשכור יכטה (עם צוות מקומי או בלעדיו) וניתן לצאת למסלולי הליכה ארוכים בהרים. אכן, טורקיה של ארדואן אינה אותה מדינה מסבירת פנים כלפי ישראלים וכבר אינה אותה רפובליקה חילונית שאהבנו, אבל התייר כמעט ולא מרגיש בכך, ולדעתי, אפילו לא קמצוץ, באתרי הנופש שבדרום.

טיול זה מתחיל בדרך כלל בעיר אנטליה (Antalia) , שבלב הריוויירה הטורקית. נמל התעופה הבינלאומי של אנטליה הוא השני בגודלו בהיקף תנועת הנוסעים במדינה, והוא מהווה שער כניסה לרבים מהתיירים הפוקדים את טורקיה מדי שנה. עיר בנויה על מצוק, בנוי רובו טרוורטין (נטף נחלים), בגובה של 35 מטר, במרכזו של מישור פמפיליה (Pamphylia) ולאורכו של מפרץ אנטליה. המישור מוקף בהרי הטאורוס מכל עבריו. ההרים מגנים על המישור מפני השפעותיו של האקלים היבשתי השורר ברמת אנטוליה והאקלים באנטליה הוא ים תיכוני אופייני.

אנטליה מוכרת לעשרות אלפי ישראלים, בעיקר כנקודת מוצאת לאחד מאתרי הנופש הנמצאים בסביבתה. אבל אנטליה היא הרבה יותר ויכולה לשמש כבסיס גם לטיולי טבע וגם לסיורים ארכיאולוגיים רבי עניין. אנטליה היא הגדולה בין ערי טורקיה, בחוף הדרומי של הים התיכון. מונה 2.4 מיליון תושבים (נכון למפקד 2019). מקורות פרנסתה העיקריים – חקלאות, תעשייה קלה ותיירות – האיצו את התפתחותה בקצב מדהים, בעשורים האחרונים.  כאשר שרון טלמור ואנוכי, כתבנו את הספר "טורקיה הקלאסית – מדריך 'קל' למטייל", העיר מנתה 250,000 איש וכבר אז נחשבה לגדלה בקצב מסחרר. למרות שהעיר נהנתה במיקום הטוב ביותר מכול ערי מישור פמפיליה, בקצה מפרץ הנושא את שמה, חשיבותה בעת העתיקה היתה פחותה, אך כיום אנטליה משגשגת, בעוד הערים האחרות חרבו זה מכבר. העיר נוסדה על ידי אטאלוס השני [1]מלך פרגמון (ממלכה הלניסטית במערב אנטוליה של ימינו, בשנים 159-138 לפני הספירה) ונקראה על שמו "אטאליה". ריבונותה של פרגמון לא ארכה זמן רב וערי החוף נפלו בידי שודדי הים. גנאיוס פומפיוס מגנוס קבע כאן את בסיס פעולותיו לדיכוי שודדי הים, אותם הצליח למגר בשנת 67 לפני הספירה, ארבע שנים טרם שהגיע לארץ ישראל, "בהזמנת" האחים החשמונאים המתקוטטים. העיר שגשגה בתקופה הרומית וכבר במאה ה-1 ביקר בה השליח פאולוס הקדוש, ביקור שתואר ב"מעשי השליחים", בברית החדשה[2]. שודדי הים שבו לפעול בתקופה הביזנטית, דבר שגרם לקיסר לאו השלישי, לבצר מחדש את חומותיה של העיר, במאה העשירית. כשנחלשה האימפריה, הוענקה העיר לצי של ונציה. מכאן ניהלו בני ונציה את מסחרם הענף, לאורך חופי הים התיכון. בתקופת מסעי הצלב, שימשה העיר כנמל יציאה עבור צבאות הצלבנים, דבר שחסך להם מסע יבשתי ארוך דרך רמות אנטוליה. העיר נכבשה על ידי הסלג'וקים בשנת 1207. אלו החזיקו בה כמאה שנים והעניקו לעיר את שמה החדש – אנטליה. בשנים 1335–1340 ביקר בה הנוסע הערבי אבן בטוטא ומתאר אותה בעיר יפה ומשגשגת, המחולקת לרבעים, על פי מפתח אתני ודתי.

ראו באתר זה: אבן בטוטא.

בשנת 1387 נפלה אנטליה בידי צבאותיו של השולטן העות'מני, מוראד הראשון. במאה ה-19, עם שקיעתה של האימפריה ואובדן שטחיה, החלה הגירה של טורקים מהבלקן ומהקווקז אל העיר. ב-1911 מנתה אוכלוסייתה של העיר כ-25,000 איש, רובם טורקים, אך גם יוונים, ארמנים ויהודים. בסיומה של מלחמת העולם הראשונה, חילקו "מדינות ההסכמה" ביניהן את שרידי האמפריה העות'מנית. אנטליה נפלה בחלקה של איטליה. שלוש שנים לאחר מכן, גורשו הצבאות הזרים מאנטוליה והוקמה הרפובליקה הטורקית כל ידי מוסטפה כמאל אטאטורק. הנמל הסואן, המקיים קשרי מסחר עם כרתים, קפריסין ומצרים, זירז את התפתחות העיר, החל משנות ה-60. בשנות השבעים של המאה ה-20 החלה תנופת הפיתוח של ענף התיירות בריוויירה הטורקית, והעיר גדלה בקצב מהיר והפכה לעיר החשובה באזור.

האתרים העיקריים בעיר הם, קודם כל, המינרט המחורץ (Yivil Minare), שנבנה בשנת 1219 על ידי השולטן הסלג'וקי עלא א-דין כיי קובאד. והפך לסמלה של העיר. המינרט עמד במרכז של מכלול דתי (כולייה), שהוקם במאה ה-14 וכלל מסגד, מבנה קבר, ספריה ובית מרחץ. בנייתו מיוחסת למחמת ביי, אמיר שבטי הח'מיטולו (Hamitoğlu), שהקימו ביילקיות (Beylikleri), היינו, נסיכויות, באזור. המבנה הגדול, המטויח בלבן, מצפון למסגד, שימש כטקה (teke), מנזר לדרווישים ממסדר המוולוויה (Mevlevi). באולם המרכזי, מתחת לכיפה, היו הדרווישים מחוללים את ריקוד הסמה (Sama) האקסטטי, המביא לאיחוד ולהתמזגות עם האל.  מעל למינרט המחורץ במקום בו עמד "שער המצודה", עומד מגדל שעון (Saat Kulesi). בקצה שדרת אטאטורק משתרע פארק, על מצוק הפונה אל המפרץ. בקצה הצפוני של הגן נמצאים שרידיו של מגדל חידריליק (Hidrelik Kulesi). בסיסו מרובע ומעליו מבנה גלילי. הקומה התחתונה שמשה כמבנה קבר והקומה השנייה, כמגדלור.

מומלץ מאד לשוטט בסמטאות, לשתות תה באחד מבתי הקפה ולבקר בחנויות השטיחים של העיר העתיקה, המכונה "בתוך החומות" , זו העיר העות'מנית, שנבנתה ברובה במאה ה-18. מרבית הבתים נבנו מעץ, עם מילוי חול, אדמה ובוץ, מטויחים בטיח מעוטר. קורות עץ הונחו לרוחב הבניין, לעיתים באלכסון, כדי לחזק את המבנה. חזית הרחוב אחידה, המבנים דו קומתיים, כשהקומה העליונה בולטת החוצה, דבר שסייע לשמור את הרחובות צרים, אך גם מוצלים. מרבית הבתים בנויים בסגנון הפטיו הרומי ובחצר גדלים עצים ופרחים. בעיר החדשה פזורים בתי קפה, חצרות נטועות חושחשים, בתי הארחה נעימים וחנויות מכול סוג.

האתר המרשים בעיר העתיקה. הוא השער העתיק שנבנה לכבודו ביקורו של הקיסר הדריינוס בשנת 130. לשער שלושה פתחים, ומכאן שמו בטורקית "Üçkapılar" – "שלושה שערים". אנחנו זוכרים את הדריינוס כמדכא של מרד בר כוכבא ומהפיכת ירושלים ל'איליה קפיטולינה' (בשנה בה ביקר באנטליה), אך בעולם הרומי, כונתה תקופת שלטונו, "השלום האדריאני" (פקס אדריאנה). אפשר לצאת לשיט של כשעה במפרץ, מול העיר המוקפת חומה ומפלי דודן הסמוך. לא לשכוח את המוזיאון הארכיאולוגי המצוין, בקצה שדרת אקדניז (Akdeniz bulevari). במוזאון מרוכזים ממצאים ארכיאולוגיים ואתנוגרפיים מרחבי פמפיליה ומהאזורים הסמוכים פיסידיה וליקיה.

אם נותר זמן פנוי אפשר לבקר במפלי המים הנופלים מהמצוק עליו נבנתה העיר:

מפלי דודן (Düden) – מספר מפלים, זה ליד זה בשמורת הטבע של נחל דודן במרחק כ-15 ק"מ צפונית לאנטליה הנשפכים מגובה רב לתוך בריכה גדולה מוקפת צמחייה. אפשר להיכנס למסלול קצר מאחורי המפלים.

מפלי קורשנלו (Kurşunlu Şelalesi) – כמה מפלים הנמצאים בתוך שמורת הטבע קורשנלו. המפלים נשפכים לתוך בריכה בסביבה משופעת בעצי אורן.

אנטליה נמצאת במפרץ אנטליה הקטן, בצדו המערבי של מפרץ גדול, מדרום למישור פמפיליה. מזרחה לליקיה, נסוגים הרי הטאורוס בקשת גדולה המקיפה את המפרץ ואת מקומם תופס מישור רחב ידיים, שאורכו 90 ק"מ. את המישור חוצים דרומה נהרות גדולים, המביאים עמם כמויות גדולות מאד של מים, מן ההרים ומתפצלים במישור למספר רב של יובלים. זהו אזור חם, אולם הנהרות השופעים וגשמי החורף הרבים, הפכו אותו לאזור פורה, מתאים במיוחד לגידולי כותנה.

במישורי הסחף הפוריים של פמפיליה, פזורים אתרים היסטוריים יפים: פרגה (Perge), נמצאת במרחק של 16 ק"מ מזרחית לאנטליה. בשנת 260 לפני הספירה נולד כאן אפולוניוס מפרגה (מספר שנים לפני ארכימדס). הוא היה דמות יוצאת דופן בארצו.  בניגוד לערים היווניות שלחוף הים האגאי, פמפיליה לא הולידה מתוכה הוגי דעות, אמנים, סופרים, או אנשי מדע. הישגיו של אפולוניוס בתחום המתימטיקה, שימשו בסיס למדענים, ביניהם איש הרנסנס יוהנס קפלר (Johannes Kepler) [3], שעיצב על פיהם את חוקיות תנועתם של כוכבי הלכת. מעבר לרחוב העמודים המרהיב, לשער העיר והתיאטרון, המקום מושך מבקרים כדי לראות את האצטדיון הגדול בעולם העתיק.

סידה  (Side) נמצא  76 ק"מ מזרחית לאנטליה. 59 ק"מ מזרחית לפרגה. בדרך אפשר לבקר באספנדוס. במקרה זה, אני ממליץ להותיר את המקום לדרך חזרה, משום שממנו נמשיך צפונה מערבה, לכיוון ההרים.

זהו אתר נופש אידיאלי. יש בו חוף ים, מסעדות למאכלי ים, פנסיונים נעימים ואווירה קוסמופוליטית עולצת. האווירה האינטימית מחזקת את המסורת שקלאופטרה מלכת מצרים ומרקוס אנטוניוס, בחרו במקום זה, כדי לקיים את מפגשיהם הרומנטיים. העיר החלה לפרוח בתקופה ההלניסטית, כמרכזו של סחר עבדים, עד שפומפיוס שם קץ לתופעה. תקופת השלום הארוכה, במאות השנייה והשלישית, הביאה לעיר שגשוג כלכלי והתוצאה הניכרת בשרידים המרשימים. ביניהם אפשר למנות את התיאטרון, בית המרחץ, הנימפאון, אמת המים, מקדשי אפולו ואתנה והנמל העתיק, שבתקופה הרומית היה משל למשימה שקשה לבצעה. סידה אינה דומה לאף אתר אחר, משום שהשרידים העתיקים משולבים בתוך העיר התיירותית ומשווים לה נופך מיוחד. התיאטרון מרשים מאד, כך גם האגורה ורחובות העמודים. לעיר גם חוף רחצה יפה. מומלץ לשהות כאן ולהינות מהמקום.

7 ק"מ מזרחית לסידה, נמצאם מפלי מנווגאט (Manavgat şelalesi), שבסופי שבוע הופכים לאתר פיקניק המוני. מקום חביב בסוף העונה. ניתן לצאת לשיט בקניון, המכונה "הקניון הירוק" (Green Kanyon).

נשוב מערבה, לאספנדוס (Aspendos) הנמצאת במרחק של 31 ק"מ מערבית לסידה ( 47 ק"מ מזרחית לאנטליה). העיר הייתה המרכזית באזורה במאה ה-5 לפנה"ס, כאשר הנהר, שעל גדתו נבנתה, היה עדיין עביר לשיט מחוף הים התיכון. העיר נכנעה לרומאים בתחילת המאה ה-2 לפנה"ס. בשלהי התקופה הרומית החלה ירידתה.  באתר יש  אקוודוקט יפהפה, בו הוזרמו לעיר מים, מן הגבעות שמצפונה. המים זרמו בתעלה, שנישאה על גבי מערכת של קשתות, כדי לשמור על שיפוע זרימה מתון וקבוע. האטרקציה העיקרית של המקום היא התיאטרון הרומי השמור בעולם. מבנה מפואר שנבנה בימיו של הקיסר מרקוס אורליוס (161-180 ), על ידי האדריכל היווני זנון (Zenon).

קוטרו של התיאטרון 96 מטרים, ובשיאו הכיל עד לכ-12,000 צופים. התאטרון נשען בחלקו על מדרון גבעת האקרופוליס, אולי כדי להימנע ממראה קירות התמך האדירים ואולי גם מתוך זיקה למסורת היוונית. אך רובו בנוי על גבי קמרונות, כמקובל במבני תיאטראות רומיים. הקיר שמאחורי הבמה (scaenae frons) נותר למלוא גובהו אך תקרת העץ שחיפתה עליו לא שרדה. הסלג'וקים ערכו שינויים במבנה התיאטרון ועשו בו שימוש כאורחן (caravanserai), לסוחרים ולחיילים.

כתובת בכניסה לתיאטרון מנציחה את ביקורו של אטאטורק במקום ואת שאיפתו של המנהיג, להעצים את הקשר לתרבויות העתיקות של אנטוליה. מאז שופץ התאטרון והוא משמש לאירועים תרבותיים. מאז 1994 נערך בתיאטרון הפסטיבל הבינלאומי השנתי של אספנדוס למוזיקה ולמחול, וכן מתקיימים בו מופעים שונים, ובהם תחרויות היאבקות.

ראו באתר זה: התיאטרון ; דיוניסוס – האל ופולחנו

אתר נוסף סמוך לתיאטרון הוא גשר סלג'וקי מרהיב.

נמליץ לגוון את המטען התרבותי של הטיול, עם ניחוח של טבע ונוף. מערבה משם  נמצא  קניון הקופרולו (Koprulu Kanyon), ששפכו, נקרא בעת העתיקה אורימדון (Eurymedon). בשנת  460 לפני הספירה בערך, התרחש בפתח הנחל, קרב כפול, ימי וייבשתי, בו הגנראל האתונאי קימון (Cimon), הביס את הפרסים, בהנהגת כורש השני. שני ניצחונות אלו, בים ובייבשה, סיימו את החלום הפרסי, לכבוש את העולם היווני. 6 ק"מ מערבית לכביש הפונה לאספנדוס, שלט מאיר עיניים מכוון צפונה אל הכפר בשקונאק (Beskonak), וממנו קרובה הדרך לקניון הפוטוגני להפליא קופרולו ולגשר הרומי העתיק המתוח עליו. ליד הגשר מסעדה המתמחה בהכנת דגי פורל )שמך), הנצלים על גחלים, כשהם עטופים בעלי גפן מוחמצים. אפשר לצאת לטיול קצר אל גשר האבן שמעל הקניון. מיטבי לכת יכולים להמשיך לטייל במעלה הקניון. השביל אינו מסומן. רצוי מאד, לשכור נער מקומי, כמדריך, מן המסעדה.

אפשרות חווייתית, לכל המשפחה, היא רפטינג שייט מסעיר ולא מסוכן בקניון ולאורך נהר הקופרולו. חלוצי המשיטים בנחל היו רן ברקן וערן בורוכוב מחברת Medraft. בעקבותיהם החלו המקומיים לפתוח חברות משלהם והנחל מנוקד במאות נקודות צבעוניות של סירות גומי.

ניתן ומומלץ להמשיך במעלה ההר, אל הכפר הציורי אלטינקאיה (Altinkaya) ואל שרידי העיר הרומית סלגה (Selge) הפזורים בין בתיו. יפה במיוחד התאטרון התלוי על המצוק. בדרך "יער" של עמודי קונגלומרט, שריד לחלוקי נחל ולטין, שהורבדו באגם קדמון שיבש, ונחרץ על ידי המים. תצורות הסלע העניקו למקום את כינויו "קפדוקיה הקטנה", בפי המטיילים. הכפר הוא נקודת מוצא מצוינת לטיולים בהרים. ניתן להשיג שם מדריך, פרידות וטבח.

אחרי הסיור הרגלי והשיט, ניסע דרך ההרים, אל העיר הפיסידית טרמסוס (Termesos), הנמצאת במרחק של 34 ק"מ מאנטליה, בגובה של 1000 מ' מעל פני הים וטובלת כולה בחורש ים תיכוני. זהו אחד האתרים הפחות מוכרים ולטעמי יותר מרגשים בדרומה של טורקיה. זה הרבה יותר מסיור באתר ארכיאולוגי, זהו בילוש אחר השרידים שכוסו כמעט כליל על ידי היער, תצפית מתיאטרון הנראה כקן נשרים ומסע סוריאליסטי קמעה בתוך עיר מתים (נקרופוליס), זרועה מאות סרקופאגים נטושים. נקרופוליס ענק ששטחו ומספר הסרקופגים הפזורים בו, עומד בסתירה לגודלה המצומצם יחסית של העיר. כדאי ללכת עד לבקתת שומר היערות (כשעתיים), לצפות בנוף ולחזור. מטרמסוס נמשיך צפונה מערבה לקורקוטלי (Kurkuteli) וממנה בדרך הררית מופלאה אל עיירת השוק אלמלי ((Elmali. הכביש מטפס מאלמלי דרומה, אל העיר העתיקה אריקנדה (Arycanda) , שגם היא מתחרה על תואר המקום היפה בחבל הים תיכוני של טורקיה. העיר העתיקה בנויה על צלע ההר, צופה אל נוף מרהיב ורבים ממבניה נשמרו היטב. גרם מדרגות מטפס אל האקרופוליס – העיר העליונה – ובו בית מרחץ, כנסיה ביזנטית, אגורה (ככר השוק הקדומה(, אודיאון )תיאטרון קטן ומקורה) ותיאטרון. במפלס העליון של האתר נמצאים שרידי תיאטרון. כ-24 ק"מ דרומית לאריקנדה נמצאת לימירה (Limyra) . זוהי עיר עתיקה שנוסדה במאה ה-5 לפנה"ס כבירתו של פריקלס מלך ליקיה. האתר איננו מרשים למי שאיננו חובב ארכיאולוגיה, למעט התצפית מראש הגבעה עליה נמצא האקרופוליס. מומלץ לטפס לשם מוקדם בבקר, לראות את שרידי המאוזוליאום של  פריקלס (Heroon of Pericles) ולצפות בנוף.

הכביש מגיע אל החוף בפיניקה (Finike) , השוכנת לחופו של מפרץ חולי ארוך ורחב מאוד, שביצות תוחמות את קצהו המזרחי, במקום שבו נהר הקומולוצ'וק יוצא מההרים ונשפך אל הים. לייתר דיוק, בקצהו דרומי של חצי האי  Teke, העיר נצמדת לגבעות שבצדו הדרומי של המפרץ. שם נמצא נמל היאכטות ומעט סירות הדיג. שמה של העיר יצא בעת החדשה, הודות לתפוזים הגדלים בה והיו לסמלה של העיר.

לא ברור איך התגלגל השם "פיניקיה", לחבל  הארץ הליקי, שספג הרבה השפעות יווניות. הפיניקים היו עם של יורדי ים, שתרבותם שגשגה בשנים 300-1500 לפנה"ס, בערי החוף של הים התיכון. "פיניקים"  הוא כינוי שהעניקו להם היוונים, על שם צבע הארגמן (פוֹינִיקֶס ביוונית) שהפיניקים התמחו בהפקתו מחלזון הארגמון (חד וקהה קוצים), וסחרו בו  ייתכן גם שהשם היווני נגזר מהשם המצרי פֵנְח'וּ (fnḫw) שפירושו היה אשורי או סורי, אך ביוונית הוא קיבל את המשמעות של צוֹרִי, כלומר תושב העיר צור. פיניקיה, הנמצאת בצפונה של כנען, הוא ארץ קדומה, שמקומה וגבולותיה לא הוגדרו מעולם, והיא משתרעת לאורך החוף המזרחי של הים התיכון מראס שמרה שבסוריה (לפנים אוגרית) בצפון  ועד דאר בדרום. הפניקים לא קראו לעצמם או לארצם בשם כולל , אלא נקראו לפי שמות ערי – הממלכה השונות שהיו בתחומם  ותולדות פניקיה הן קורות הערים הראשיות אשר בה : ארוד , גבל , צידון , צור , עכו ועוד. במקרא מכונים הפיניקים צורים וצידונים, על שם שתי ערי המדינה המרכזיות ביותר שלה. מה שידוע על הפיניקים נשאב ממעט השרידים שנשארו, ויותר מכך ממה שסיפרו עליהם אחרים:

על פי המקרא הפיניקים הם צאצאי כנען בן חם (בן נח) אשר התיישבו במזרח הים התיכון והקימו ערים שחלקן היו לערי פיניקים באזור הלבנט: "וּכְנַעַן יָלַד אֶת-צִידֹן בְּכֹרוֹ…וְאֶת-הַעַרְקִי…וְאֶת-הָאַרְוָדִי וְאֶת-הַצְּמָרִי…וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד-עַזָּה…" (בראשית, י', ט"ו-י"ט).

בארץ ישראל ישבו הפיניקים בערי החוף דור ועכו. במקורות העבריים  נמצא תיעוד רב לקשרים מסחריים ותרבותיים בין ערי הפיניקים לממלכות ישראל ויהודה. ההיסטוריון הידוע  הרודוטוס כותב בספרו "היסטוריה": "לדברי יודעי קורות-העתים מבין הפרסים, היו הפניקים הגורמים לריב, כי הם באו מן הים הנקרא האדום אל הים הזה, ואחרי אשר התיישבו בארץ שבה הם יושבים גם היום, החלו עד מהרה לצאת למסעות רחוקים בים ובהובילם סחורות מצרים ואשור הגיעו לארצות שונות ואף לארגוס". הם היו יורדי ים מעולים, ממציאי האלפבית, ממנו נולד הכתב היווני ומתיישבים חובקי עולם.

מאיר בן דב כותב: "העיסוק בבניית ספינות ובהשטתן הביא גם לפיתוח אמצעי ניווט ויכולת הפלגה בלב ים. לא עוד שיט בסירות קטנות, אלא כניסה למים העמוקים. ההפלגה נעשתה בסיוע אמצעי ניווט, שאפשרו לספינות לצאת מנקודה אחת ולהגיע לנמל היעד ללא קשר עין רצוף עם החוף. בהדרגה השתלטו הספנים הקדומים גם על השיט בלילה. הם הסתייעו בגרמי השמים לשם ניווט. הספינות החזקות והעמידות, מצד אחד, וההתקדמות בתורת הניווט, מצד השני, אפשרו לספנים עזי הנפש מחופי פיניקיה להרהיב עוז ולהפליג ללב הים הפתוח, לתור אחר ארצות שעד כה רק שמעו את שמען או הגיעו אליהן במסעות רגליים מפרכים ורבי תלאות"[4]. את כוכב הצפון,  אודותיו למדו היוונים מן הנווטים הפיניקים, הם כינו "הכוכב הפיניקי"[5]..

עוד על הפניקים, ראו באתר זה: טנטורה ;  סיור בחוף הכרמל.

התחנה הפיניקית הבאה היתה באנמור (Anamur), שבין  פמפיליה לקיליקיה. 400 ק"מ מזרחה מכאן. פיניקיה היתה כנראה תחנת מסחר ("חוצות") עבור הפיניקים. הם היו הראשונים ב"סוקסציה" (התפתחות חברת צומח, מראשיתה ועד לקליימקס). כמו המתנחלים הראשונים בסביבה הימית, אלה שיוצרים את סביבת החיים הראשונית, שבעקבותיה יבואו המינים האחרים וידחקו את המתיישבים הראשונים. ואכן, הפיניקים נדחקו מכאן על ידי היוונים. המרכז הפיניקי נע מערבה – לקרת חדשה, למושבות בספרד, בסרדיניה ובסיציליה – כבר במאה השביעית לפני הספירה, כשנוסדה קרת חדשה, קרתגו שבתוניסיה של היום.

אין בפיניקיה דבר מעניין, למעט השם שנקרא כנראה על שמם של הספנים הפניקים וכמה מסעדות המכינות בורק (Burek) = מאפה ממולא בגבינה או בצלים.

בפינקה פוגשים את כביש מס' 400 , המוביל מזרחה לאנטליה.

האזור אליו הגענו, המכונה לעתים "הברך" של טורקיה", הוא ליקיה היסטורית. חבל ארץ בו הרי הטאורוס נופלים בתלולות אל קו המים והגלים מלחכים את גזעי העצים בחורש הים תיכוני.

בעת העתיקה הייתה ליקיה, ברית ערים לחופי הים התיכון בדרום-מערבה של אסיה הקטנה, בין אנטליה ממזרח לפטייה (Fethiye) במערב. הביקור בערים העתיקות שניבנו באזור, לחופי המפרצים ובמעלה ההר, הוא שיעור נפלא באדריכלות, אמנות והיסטוריה של העולם הקלאסי, שקיבל כאן השפעות אסייתיות רבות. לאורך הדרך אין ספור של אתרים, המשלבים ארכיאולוגיה, טבע ונוף.

לאורך הדרך פזורים אתרי קבורה מרשימים. חלקם נראים כבתים קטנים מאבן, על גבי עמוד. חלקם סרקופגים מעוטרים הפזורים בשטח. במקומות אחרים, הם נראים כחזיתות של בתים מגולפים בסלע, המזכירות להפליא את אלו של פטרה. אפשר לטייל כאן בנהיגה מאתר אחד למשנהו, בשיט לאורך החוף, עם ביקור בנמלים עתיקים ובמפרצים חבויים. אפשר גם ללכת ברגל, בשביל הליקי, מעל ללשונות הים הכחולות הנדחקות לתוך החורש, עם ביקור באתרים עתיקים, בתיאטראות יוונים ובכפרים יוונים נטושים.

אנחנו נשוב לאנטליה,

הכביש מטפס מזרחה ומתרחק מהחוף. כ-40 ק"מ מזרחית לפיניקה גולשת הדרך אל אולימפוס ((Olimpus. בחוף הסמוך נמצא בית הארחה של קאדיר, שבעבר גרו בו בסוכות שנבנו על העצים ולאחר שריפה , ירדו לצריפים על הקרקע, אך הייחוד נשמר. האווירה מזכירה את זו  של סיני ומושכת למקום  צעירים "זרוקים" מכל העולם. קאדיר מציע שיט נהדר בסירות מפרש אל מפרצים חבויים, טיול רגלי לנקיקים של גומוק (Gumuk)  והרבה פעילות ספורטיבית כגון צלילה לאתרים השקועים במים, ואפילו פעילות אקסטרים כמו שחיה בנחלים צרים, גלישה בצוקים, רפטינג ועוד. אולימפוס היא מקום נפלא. גם בגלל העתיקות שלה המפוזרות בתוך צמחיה סבוכה של גפני בר, הרדופים, ער אציל ואורנים, ובעיקר בשל הפלג של הקומולג'וק הזורם בתוך האתר ונשפך לים .מצ'ירלי (Ciraly) הסמוכה אפשר ללכת אל הכימירה ( (Chimera אש נצחית הבוקעת עד היום. מן האדמה, לא רחוק מן העיר. מכאן נבע אפוא המיתוס על המפלצת יורקת האש, שהפילה את חיתתה על תושבי ליקיה הקדומה. מחניון משולט מטפס שביל אל יאראנטש (Yanarta) מילולית: 'סלע האש'. כאן בוערות לשונות אש קבועות בתוך הסלעים, כנראה נביעה של גז הניצת במגעו עם האוויר. המקומיים יודעים לספר כי מכאן גנב פרומתאוס את האש והביא לבני האדם. זהו ביתה של המפלצת וכאן נלחם בה בלורופון, מגבו של פגאסוס, הסוס המכונף. בלורופון הפך לגיבורה של ארץ ליקיה ומקום משכנו היה בהר סולימוס, מעל תרמסוס. סיפורו של בלורופון שימש השראה לטרגדיות שכתב המחזאי היווני אורפידס. במקום יושבות נערות כפריות ומכינות על האש הטבעית את הגוזלמה – פיתה דקיקה ורחבה, אותן הן ממלאות בגבינה ומגישות בלוויית תה מתוק. לא הרחק מהמקום ניצבים שרידיו של מקדש רומי, שנבנה לכבודו של וולקן, אל האש במיתולוגיה הרומית, מקבילו הלטיני של הפיטסטוס היווני ובעלה המכוער והצולע של אלת היופי ונוס (אפרודיטי היוונית).

צ'יראלי ואולימפוס הם שני מפרצים נהדרים וביניהם מזדקר הר אולימפוס. לא לבלבל  עם זה שביוון, אלא זה של ליקיה. ידוע על תריסר הרים בשם "אולימפוס" באגן המזרחי של הים התיכון. האלים ישבו כנראה על זה שבתסליה, ביוון של ימינו. אם כי יתכן,  שמושבם היה בכלל באולימפוס אחר, שנמצא בשמים, שהיה מקום טוב לאכול אמברוסיה, לשתות נקטר ולהתבונן בבני האדם. זאוס התבונן מטה וחיפש נשים יפות והרה חיפשה דרך לנקום בהן או להתעלל בשניהם. אפרודיטי היתה יורדת מעת לעת כדי לפתות מישהו. מטיילים רבים מגיעים לאולימפוס או צ'יראלי ומבלים במקום כשבוע של מנוחה, שחייה ויציאה לטיולי "כוכב".

הדרך מכאן לאנטליה עוברת בנוף הררי קסום. מומלץ מאד לעצור בפסיליס  (Phaselis) שהוא מקום קסום, הנמצא מעט צפונית לאולימפוס. העיר העתיקה טרם נחפרה ושרידיה מכוסים בצמחייה עבותה. השרידים מפוזרים בין שני הנמלים העתיקים, שביניהם קישרה דרך מרוצפת ולאורכה נבנתה תעלת ניקוז. מעבר לעניין הארכיאולוגי, יש כאן מפרצונים תכולים השולחים אצבעות חודרניות לתוך החורש הסבוך, המגיע לקוו המים ממש. עצירה מומלצת נוספת היא בקמר (Kemer) , מקום יפה, שהפך לאתר נופש "מפונפן", טרם שנשוב לאנטליה.

הערות

[1] בתקופתו נבנתה בפרגמון אחת הערים המפוארות ביותר בעולם ההלניסטי. נודע בבניית הסטואה של פרגמון. מדובר היה במבנה דו קומתי של 20*115 מטרים בנוי מאבן גיר ומשיש עם שתי אכסדרות עמודים אחת בסגנון יוני והשניה בסגנון דורי. המקום שמש כמרכז קניות מקורה שנחשב לגדול מסוגו בעולם העתיק. השנת 327 לספירה המבנה נהרס בידי ההרולים- פולשים גרמאניים שבזזו את אתונה. בשנית 1952-6 הוא שוחזר ונבנה מחדש בתרומת בית הספר האמריקאי ללימודים קלאסיים באתונה ובמימון משפחת רוקפלר. כיום המבנה משמש כמוזיאון לעתיקות קלאסיות.

[2] "ויעברו בפיסידיא ויבואו אל-פמפוליא; וישמיעו את-דבר יהוה בפרגי [פרגה] וירדו אל-אטליא" (הברית החדשה, מעשי השליחים, פרק י"ד, פסוקים 24–25)

[3] יוהאנס קפלר (1571 -1630), היה אסטרונום, מתמטיקאי ואסטרולוג גרמני, שנחשב לדמות מפתח בהתפתחות האסטרונומיה והמדע המודרני במאה ה-17. תמך במודל ההליוצנטרי של קופרניקוס, שלפיו מרכז היקום אינו כדור הארץ אלא השמש. נודע בעיקר בזכות החוקים שניסח אודות התנועה הפלנטרית של כוכבי הלכת סביב השמש, הידועים בשם "חוקי קפלר", שהיוו את אחד מהיסודות עליהם בנה ניוטון את חוק המשיכה האוניברסלי. קפלר חי בתקופה בה לא הייתה הבחנה ברורה בין אסטרונומיה ואסטרולוגיה, והשפעתם ההדדית של שני התחומים, בנוסף לאמונתו הדתית של קפלר, ניכרת ברבים מכתביו.

[4] מאיר בן דב, "תרשיש, התעלומה הפיניקית", מסע אחר און ליין

[5] ראו גם: החוף הפיניקי, אתר האינטרנט של צור שיזף.