תולדות רוסיה הקדומה

ההיסטוריה של רוסיה מראשיתה ועד ערב פלישת המונגולים.

כתב: גילי חסקין.

הטיול ברוסיה מעורר ענין היסטורי עצום. "הרוצה להבין את סוד העם הרוסי ואת גדולתו, חייב ללמוד היטב ובצורה מעמיקה את עברו" (א"נ טולסטוי).

רוסיה היא מדינה או יותר נכון ישות, שיסודות אתניים רבים השתתפו בהקמתה ושבמהלך השנים קיבלה צביון סלבי-מזרחי ונוצרי-אורתודוכסי. המישור הגדול של מזרח אירופה, שעליו קמה המדינה הרוסית, לא היה מאוכלס מתחילת ההיסטוריה על ידי אותו עם, שחולל את ההיסטוריה של המישור הזה, עד היום.

רקע גיאוגרפי

למרות גודל שטחה של רוסיה ורבגוניותו, הוא יחידה גיאוגרפית מוגדרת, שתנאיה עצבו במידה רבה את תולדותיו. רוב רובה של רוסיה הוא המישור הארואסייתי הגדול. מישור עשבוני, שנקרא Steppes ובתרגום לא מוצלח "ערבה". הרים גבוהים מצויים רק בשוליו והם סופחו בתקופה מאוחרת. הרי אורל, המבתרים את המישור, הם רכס נמוך, שאינם מהווים מכשול או מגן. הערך ההיסטורי החיובי של ערבת דרום רוסיה הוא בעיקר בקרבתה לים שחור, שבעזרתו הקדימה רוס שלאורך הדנייפר, לבוא במגע מישרין עם העולם התרבותי של אירופה הדרומית. אולם ערבה זו שהמשוררים היללו את הרגשת המרחב ללב איש הדרום הרוסי, הביא עמה גם צרות. היה בה משום איום מתמיד לרוסיה הקדומה. המאבק עם נוודי הערבה, שמשך מהמאה ה-8 ועד למאה ה-17, זו הפרשה ההיסטורית הקשה ביותר של העם הרוסי.

האזור מרושת בנתיבי נהרות ששמשו לתחבורה ולמסחר[1]. דבר שהיה גורם דומיננטי בהתפתחותה של רוסיה והיווה את המקור העיקרי לעושרה. האוכלוסייה הצטופפה לאורך הנהרות הגדולים ועם הזמן צצו לגדותיהם מרכזים מסחריים – ערי רוסיה הקדומות. האוכלוסייה המרוחקת מהם הוסיפה לעסוק בעבודת האדמה ובמשלוחי היד של היער ולספק לסוחרים דבש, דונג ועורות. ההשתכנות הגיאוגרפית של האוכלוסייה, שנקבעה על פי אגני הנהרות, קבעה את החלוקה המדינית של הארץ.

ימי קדם

מעט ידוע על רוסיה בתקופה שלפני המאה התשיעית לספירה. זאת בעיקר בשל היעדרה של לשון כתובה (הקירילית נוצרה בשנת 863 לספירה) וריחוקם של האזורים הסלאביים המזרחיים. המעט הידוע לחוקרים מבוסס על חפירות ארכאולוגיות, רשמים של מבקרים ברוסיה מאותה תקופה וניתוחים בלשניים. הסופרים היוונים והרומיים הקדומים העבירו שברי מידע שהגיע באמצעות המושבות היווניות שלחופי הים השחור. ישנם מסמכים ספורים מרוסיה שלפני המאה ה-11 לספירה, ואף לא אחד מלפני המאה התשיעית[2]. מרבית הידע על התקופה הזאת נותר באמצעות בלינות (Belina), שירה אפית הרואית עממית-מסורתית של הסלאבים המזרחיים הקדמונים של רוס של קייב, שהועברה בעל-פה מדור לדור (דומה לשירת הטרובדורים במערב) על ידי– משוררים נודדים שלא ידעו לכתוב, אך שרו וסיפרו סיפורים סביב מדורות – הן השתמרו בעל פה לפחות 800 שנה, היו מושרים על ידי העם הרוסי. מסורת זו נשתמרה ברוסיה ובאוקראינה[3]. במאה 19, עברו רומנטיקנים בכפרים והעלו את הבלינות על הכתב.

בזה אחר זה, שלטו במרחב הזה, עמים שהגיעו מאסיה, או שעשו כאן חניה זמנית, בדרכם אל מעבר לקרפטים. עמים אלו, שתוך כדי מאות שנים, עברו כשרשרת על פני ערבות רוסיה, שמצפון לים הכספי ולים השחור. גלי הנוודים, בדרכם מאסיה לאירופה, השתהו לפעמים מאות שנים בערבות של דרום רוסיה, עד שנהדפו מפני גלים חדשים שבאו מן המזרח. חלקם נסוג מפניהם מערבה וחלקם נטמע בהם. היו אלו קימרים, סאראמטים הידועים שבהם היו הסקיתים[4], שבאו במגע עם התרבות היוונית והושפעו ממנה. הם השאירו אחריהם תלי קברים (קורגאנים) רבים.

ראו באתר זה: הסקיתים.

לקראת האלף הראשון לספירה הנוצרית הגיעו לא מעט עמעמים, כמו יאזיגים, גאטים, קורוקסאלאנים, אלאנים, דאקים. עמים אלו יצרו בין הדנייפר לדנובה, נחלות שלטון נרחבות, אך בנות חלוף. בחופים הצפוניים של הים השחור והמזרחיים של ים אזוב, היו זרועים מושבות יווניות, כמו אוליביה, חארסונס, פיאודוסיה טנאיס ועוד, שבזכות פעילותן היצרנית, נעשה הדנייפר, כבר במאה ה-6 לפנה"ס, לנתיב מסחר, שכבר הרודוטוס מספר עליו. בדרך זו קיבלו היוונים ענבר מהים הבלטי.

במאה השלישית ידעה רוסיה פלישה משמעותית של הגותים, שהגיעו מכיוון הים הבלטי, עברו על פני הנהרות ודרכם, חדרו לים השחור ועשו שמות בביזנטיון. מנהיגם ארמניך הקים בשטח של רוסיה ממלכה נרחבת. היתה זו המדינה הראשונה שנוצרה ברוסיה על ידי עם אירופאי. כמו כן, היתה גם חדירה מדרום, של יוונים שהגיעו מאסיה הקטנה והתיישבו לחופי הים השחור. אבל כל זה שייך לתולדות הארץ, אך לא לתולדות העם הרוסי.

חדירת הסלבים

בעת נודי העמים שהוזכרו לעייל, החלו שבטים סלביים[5] לנדוד מזרחה ודרומה ממולדתם הקדומה, אל אזור היערות שמצפון לערבות. הענף הסלבי המזרחי, שהתפתח אחר כך לעם הרוסי, חדר למישור הרוסי ממורדות הקרפטים, שמדרום מערב לו.

על סמך עדויות ארכאולוגיות ובלשניות, מעריכים חוקרים, כי הסלאבים המזרחיים התגבשו כקבוצה אתנית כבר באמצע האלף השני לפנה"ס באזור שכיום הוא פולין, צ'כיה, מערב בלארוס וצפון מערב אוקראינה. זאת לאחר כניסתם לעידן הברזל במאה השמינית לפנה"ס והתפשטותם ההדרגתית. במהלך התפשטותם פגשו הסלאבים קבוצות אתניות אחרות שחיו או נדדו לתוך מישורי מזרח אירופה. עד שנת 600 לספירה כבר הסתמנו הסלאבים כקבוצה הדומיננטית במזרח אירופה ובערך באותו זמן התפצלו לשונותיהם לענף דרומי, מזרחי ומערבי. 

בתקופה זו הם היו במצב של התפוררות חברתית גוברת והולכת. הברית השבטית שקמה ביניהם בקרפטים התפוררה לשבטים, לבתי אבות, לחצרות קטנות ולמשקי משפחה. כך החלו לחיות במשכנם החדש לחופי הדנייפר, שהגיעו דרכו אל שוקי הים השחור והים הכספי. תנועת סחר זו ניצלה את משאבי הארץ ושינעה בנהרות שלה עץ, פרוות, דבש, דונג ועוד.

מאות בשנים היתה אוכלוסייה זאת מועטה מכדי להתפשט בקצב שווה על המישור כולו. אוכלוסייה זאת התפשטה במרחב זה, על יד עקירה ממקום למקום. כשהיא עוזבת מקומות נושבים ונאחזת במקומות חדשים. תולדות רוסיה הן תולדות ארץ שמתיישבת. תחום ההתיישבות הלך והתרחב, יחד עם התרחבות הטריטוריה הממלכתית שלה. תנועה שהמשיכה עד למאה ה-20.

נראה שבמאה ה-7, הגיעו הסלבים המזרחיים עד לדנייפר העילי והתיכון ובאמצע המאה ה-9 ישבו לשתי גדותיו. בצפון הגיעו לדווינה העילית, לדרום ימת לדוגה (Ladoga), לוולגה העילית ולנהרות מוסקבה ואוקה. בני המקום, הליטאים והאוראל אלטאים, נטמעו בהם או שנהדפו מפניהם.  משם התפשטו הסלבים אל עמק הוולגה, ממזרח למוסקבה של ימינו ועד לאגן הדנייסטר  (Dniester) הצפוני ונהר הבוג (Bug) המערבי, במולדובה של היום. מיקום זה אפשר להם שליטה בנתיבי הסחר שבאזור הסקנדינבי-בלטי ושייריה המזרחיים של האימפריה הרומית, בפרט האימפריה הביזנטית והמושבות לחופו הצפוני של הים השחור. הם קיימו יחסי סחר עם הוויקינגים, שנקראו בפיהם "ורנגים" ועם הביזנטים.

כתוצאה מהמסחר המצליח של הסלבים, שקרם עור וגידים במאה ה-8, קמו ערי המסחר הקדומות במה שלימים ייקרא "רוס". רובם ככולם קמו לגדת הנהרות, שהיו גם עורקי המסחר. תהליך האיחוד של ארץ הסלבים המזרחיים למדינה רוסית היה ממושך ומסובך.בהשפעת התנאים החדשים, החל תהליך הפוך, של השתלבות הדרגתית של הסלבים, אבל לא עוד על בסיס קשרי הדם, אלא על בסיס אינטרס כלכלי. הסלבים ניצלו את הנהרות שמדרומו של המישור לסחר ער וזה ליכד את החצרות הבודדות, המפוזרות, למרכזי מסחר כפריים, לכפרי נפות ואחר כך לערי מסחר וחבליהן. 

הכוזרים

במקביל לחדירת הסלבים המזרחיים ממערב, לתוך המישור הגדול, חדר מצד מזרח שבט הכוזרים[6]. הם  היו שבטי נוודים מאסיה התיכונה, שהתיישבו באזור הצפוני שבין הים הכספי לים השחור. מוצאם היה ככל הנראה פרוטו-טורקי וסימוכין לכך ניתן למצוא בחלק מהתארים של נכבדיהם – כאקאן, בך, טודון, טרכאן. הם דיברו בעגה מסוימת של השפה הטורקית. בתחילת ימי הביניים (המאה ה-5) הם היו כפופים להונים, אולם כמאה שנה לאחר מכן הם שלטו על אראן (כיום באזרבייג'ן), ג'ורזאן (גאורגיה) וחלקים בחבל הקווקז, אולם השליטה עברה מידיהם לעמים אחרים וחזרה שוב לסירוגין. שבטים אלו נדדו בין הדון והדנייפר, החל מהמאה השביעית.

הם נטשו את ההווי הנוודי והקימו ערים בהם היו מתכנסים בחורף, לאחר הנדודים בערבה. במאה ה-8 התיישבו בקרבם ערבים ויהודים.

השפעת היהודים הביאה את האליטה שלהם להתגייר. אולי מתוך רצון לשמור על ייחודם מול העבסים המוסלמים וביזנטיון הנוצרית. סביב זה נוצרו אגדות כמו שהמלך הכזרי הדתי סבל מחלומות בלהה, קדוש אמר לו בחלום: "כוונתך רצויה, מעשיך אינם רצויים" לקח המלך חכם מוסלמי, נוצרי ויהודי, וקיים איתם שיחה/ויכוח. יהודה הלוי כתב את ספרו סביב האגדה הזאת ושם הוא מציין שהחכם היהודי גבר ושכנע את המלך[7].

הם ייסדו את מדינתם בין הוולגה התחתית לים השחור ושלטו על דרכי הקשר שהובילו בין העמים ששכנו צפונה יותר, לעבר ביזנטיון מצד אחד ועיראק מצד שני. הם ייסדו מדינה מאורגנת כהלכה, שכללה בתחומה את אזרבייג'אן של היום, חלק מחופי הים הכספי, אזור הקווקז וקטעים מים אזוב. הם הקימו ערים לתפארת כמו בלנג'אר (דגסטן), סמנדר (לחוף הים הכספי) וכמובן בירתם איטיל בוולגה התחתית. הכוזרים לא עסקו במסחר, אבל הטילו מס כבד על הסחורות שעברו דרכם.

בלחץ חדירתם של הכוזרים צפונה, נתפלג העם הבולגרי, שישב בערבות הדרומיות של רוסיה. הבולגרים המערביים החלו נעים לעבר הבלקנים, ואילו הבולגרים המזרחיים נשארו ממזרח לוולגה ולים הכספי, דבר שאפשר להם לגבות מס על הסחורות שהועברו לאסיה המוסלמית[8].

איטיל היתה שוק רב לשוני עצום, בו גרו, זה לצד שזה, יהודים, נוצרים, מוסלמים ועובדי אלילים. יחד עם הבולגרים שלחופי הוולגה, נעשו הכוזרים מתווכים, בסחר החליפין הער, שנרקם בין הצפון הבלטי לבין המזרח הערבי, החל מהמאה ה-8. הם הכניעו כמה משבטי הסלבים המזרחיים ואלו העלו להם מס. החל מראשית המאה ה-9 החלו הפאצ'נגים – עם טורקי שהגיע מאסיה תיכונה – לערער את השלטון הכוזרי. לבקשת הכוזרים, בנו מהנדסים ביזנטיים, גשר על הדון, במקום בו הוא מתקרב אל הוולגה, את המבצר סארקאל, אך הוא לא עמד בפני הלחץ האסייתי.

הפאצ'אנגים החלישו את המדינה הכוזרית ופרצו דרקה מערבה, אל רוס. המדינה הכזרית הייתה בלחימה עם מדינת רוס[9]. הרוסים קוראים לכזרים – "חזרים" שורה נפוצה בבלנות הרוסיות היא: "לא ניתן לחזרים את אדמתנו ". יש שיר של לרמנטוב מן המאה ה19 על הנסיך היוצא למלחמה ומסיים במשפט זה. יש הטוענים כי הגרעין של האנטישמיות נוצר סביב המלחמות עם הכזרים.

ראשיתה של רוס.

השבט שכבש את האזור והשליט הגמוניה פיאודלית, הגיע מאזור צפון שוודיה של היום בפי המקומיים הוא נקרא "רוס", ומכאן שמם. ממלכתם הייתה אבן היסוד לאימפריה הרוסית. לא ידוע הרבה על הרוסים באותה תקופה. מקורות ערביים מציינים לראשונה את השליט של רוס המכונה ח'אן או כאגאן. קייב, שהייתה לבירת רוס, נוסדה כפי הנראה במאה החמישית או השישית לספירה, כמבצר השולט על עמק הדנייפר שבו אספו מיסים מספינות שחזרו מביזנטיון.

 לאורך נתיבי הסחר הללו צמחו הערים הראשונות: קייב, נובוגרד[10], צ'רינגוב, ליובץ', סמולנסק ופולוצק. גידול הסחר עם ביזנטיון העלה את חשיבותה של קייב שעל הדנייפר, שהיתה חשובה גם כמחוז בפני הנוודים אשר בערבה. היא נעשתה בהדרגה למרכז מדיני ואחר כך גם דתי ותרבותי.

הואראנגים

החל מראשית המאה ה-9 ועד סוף מלכותו של קרל הגדול, החלו לשוטט במרחבי אירופה חבורות חמושות של פושטים, שהגיעו מהים הבלטי ונקראו "וארנגים", או "ואריאגים"[11] – השם שבו כונו הוויקינגים השוודים, על ידי הסלאבים והביזנטיים. מקור השם "ורנגים" הוא ככל הנראה במילה "vara" שפירושה סחורות, והיא מתארת את תפקידם כסוחרים[12]. הוורנגים הקימו את קו המסחר שבין קייב לקונסטנטינופול וביססו מערכת ענפה של מאחזים ומוצבי מסחר. הוורנגים כונו  "רוס" (rhos/rus), בפי הנכבשים, שם שניתן מאוחר יותר לארץ רוסיה כולה. מקורו של השם בוא במילה Ruotsi, השם הפיני לשוודיה, אשר נובע מהמילה róðsmenn שפירושה "אנשי חתירה", על שם המקום Roslagen היכן שנפגשו הפינים והשוודים לראשונה[13].

ראו באתר זה: הויקינגים

היו אלו גילדות של סוחרים, שהדגם המייצג שלהם היה הסוחר-השודד, או הסוחר-שכיר החרב. מאחר ששינוע סחורות ליעדים מרוחקים היו כרוכים במסעות ארוכים ומסוכנים, התארגנו המשתתפים בהם בשיירות מזויינות. מכאן נולד באופן טבעי, ארגון בעל אופי צבאי, אשר לפי הנסיבות, היה מסוגל להמיר את יעדיו המסחריים, במזימות פוליטיות. כבר במהלך המאה ה-9 חדרו מאזור לשטחים המיושבים בפינים ובסלבים מזרחיים, באמצעות סירות המיועדות למים רדודים. הם הגיעו לעומק מזרח אירופה תוך שימוש בנהרותיה הגדולים, נהר הנייבה, נהר הוולגה, נהר הדון, נהר הדוינה ונהר וולחוב. בגיחות אלו הרחיקו הוורנגים עד קונסטנטינופול, הים הכספי ואף עד בגדד, שהייתה בירת הח'ליפות העבסית [14]. הגיאוגרף הערבי אבן רוסטה מספר על הרוסים שהתיישבו באזור רחב ידיים, ובהנהגת ה"חאגן" אסרו מלחמה על הסלבים ומכרו שבויי מלחמה לכוזרים ולבולגרים. קיים ויכוח בין ההיסטוריונים – בעיקר מערביים – שחושבים שהווריגים הם אלו שהקימו את המדינה הקייבית, לבין ההיסטוריונים הסובייטים שמדגישים את היסוד הסלבי בתהליך הזה.

לפי המסורת, שבטים סלאביים ושבטים פיניים, אשר כבר העלו מסים לוורנגים, התמרדו וסירבו לשלם מסים. אך לאחר פריצת סכסוכים בינם לבין עצמם הזמינו את הוורנגים להשכין שלום ביניהם. חוקרים רבים מטילים ספק באמיתות מסורת זאת. מציאותם של הווראנגים היתה מורגשת עוד לפני המאה העשירית והיו גורם משמעותי בתוך הערים במרחב ה"רוסי". השוודים (וורנגים וקילפינגים) התנחלו תחילה באזורי החוף הדרומיים של הים הבלטי ובצפון רוסיה, הטריטוריות מיושבות בשבטים ממוצא פיני. משם עשו את דרכם דרומה ובד בבד החלו סוחריהם לרכוש את מוצרי האזורים הסלביים. מוצרים אלו הובאו, דרך אזורי הכוזרים והבולגרים המזרחיים, אל ביזנטיון, שהיה להם ביקוש רב. השליטים המקומיים ידעו לנצל לטובתם את מצב השוק והצריכה ועושרם וכוחם גדלו בהתמדה. זו התקופה בה נוצרות ה"גורודה" (gorod), הווה אומר, מרכזים מבוצרים, ששמשו הן מחסנים לאגירת מוצרים וסחורות ליצוא והן מרכזי מלאכה והספקה לתושבי המקום. היו אלה ישובים מוקפי חומה, עירוניים למחצה, בהם רוכזו הסחורות מהסביבה. לא ברור בדיוק מתי החלה התפתחות זו, אך ידוע שהיא קיבלה תנופה במאה ה-9. בין החשובות שבגורודה אלה נמנות נובוגרד, פריאסללוול, צ'רינגוב, סמולנסק, פולוצק, סוזדל (Suzdal), ולדימיר וקייב. במרכזים אלו ניסו להתיישב גם כוזרים ובולגרים, אך הם סולקו על ידי הוורנגים, שבמקרים רבים השתלטו על הגורודה, כדי להגן על עצמם מפני האוכלוסייה שהכניעו. הם הקימו  שושלות של נסיכים והתיישבו בגורודה. תהליך זה אירע, ככל הנראה, בזמן שבו עברו השבטים הסלבים לישיבת קבע, בטריטוריה שהוגדרה על ידי נסיכיהם. מושבות הסקנדינבים בישובים העירוניים למחצה ומסעותיהם בשיירות מזויינות, לביקור במושבות מסחר, מתוארים בטקסט על ידי הגאוגרף הערבי אבן פדלן, מהמאה ה-10[15]. הוא ציין ש"הם ה”מטונפים ביותר מבין ברואיו של אללה”. הוא מתאר אותם כנושאי חרבות, בדומה לקרולינגים ואת נשותיהם עדויות זהב.

רוסיה הדרומית היתה ממוקמת בין שני אזורי תרבות מעולים. ממזרח, מעבר לים הכספי, השתרעה חליפות בגדד; מדרום, הים השחור שטף את חופי האמפריה הביזנטית והוביל לעבר קונסטנטינופול. הם חשו מאד בהשפעתם של שני מוקדים חזקים אלו ומיהרו לנצל את הנסיבות, לפתח מסחר ער. השטחים שכבשו העמידו לרשותם מוצרים טבעיים, מתאימים במיוחד שלמסחר עם אימפריות עשירות ועם סגנון חיים אנין. יערותיהם רחבי הידיים סיפקו דבש, מוצר יקר המציאות בתקופה שטרם הכירה את הסוכר, ופרוות שהיו הידור הכרחי עבור עשירי הדרום. עדים היו קלים עוד יותר להשגה ואלו נמכרו ברווח נאה למשקי בית גדולים, לבתי מלאכה ביזנטיים ולהרמונות מוסלמיים. כך קרה, שכבר מהמאה ה-9, כשהאמפריה הקרולינגית היתה נצורה ומבודדת מפני סגירת הים התיכון, היתה רוסיה הדרומית, מנגד, משגרת את סחורותיה לשני שווקים גדולים ואטרקטיביים. הפגניות של הסקנדינביים שעל הדנייפר, שחררה אותם מן הלבטים שהכבידו על ההתקשרות בין נוצרי המערב לבין המוסלמים. הם היו זרים גם לנצרות וגם לאסלם. הרוסים לא בקשו אמונה, אלא רק ממון.

בקונסטנטינופול הוקצה לסוחרים הרוסים רובע מיוחד והם חתמו שם על חוזים מסחריים – הקדום שבהם מהמאה ה-9- שהסדירו את יחסיהם עם תושבי הבירה. רבים מהם התיישבו בה ושירתו במשמר המלכותי, כפי שעשו בעבר הגרמנים בלגיונות הרומיים. ביזנטיון, שכונתה "עיר הקיסרים" (Czarograd), השפיעה על הרוסים במשך מאות בשנים. כאן הם קיבלו את הנצרות ובה נקבעו דפוסי האמנות והכתיבה, השימוש בכסף וחלק נכבד מן הארגון המינהלי. השפעת המסחר עם ביזנטיון היתה רבה מאד, עד שאי אפשר להבין את התרבות הרוסית בלעדיה.

במחצית המאה התשיעית, התגבשו יחסי חוץ ופנים בעולם המסחר והתעשייה של הערים הרוסיות, כך שהיה להן אינטרס משותף של שמירת הגבולות מפני פולשים ולהגן על סחר החוץ שלהן. נוכח הסכנות החיצוניות התחמשו ערי המסחר ומנקודות איסום הפכו למרכזים עירוניים. גלילות הסחר שלהם הפכו לטריטוריות ממלכתיות, לחבלי הערים; חבלים אלו נעשו נסיכויות ומתוך התאחדותם של אלו, קמה נסיכות קייב הקדומה. האינטרס הזה הוא שאפשר כפיית מרותו של נסיך קייב ועשה את הנסיכות הואראגית של קייב, לגרעין המדינה הרוסית.

בסוף המאה התשיעית כבשו שני אחים וורנגים – אסקולר ודיר – את נובגורוד ואת קייב שעל נהר הדנייפר ובכך הקימו את היסודות לנסיכות קייב, שהיתה נקודת התכנסות למסחר הרוסי. לכאן הגיעו סחורות מנהר וולכוס, מדווינה המערבית והדנייפר העילי ועוד. מי ששלט בקייב החזיק בידיו את מפתחות השער למסחר הרוסי מקייב יצאו נתיבי הסחר מערבה. מקורות ערביים מציינים לראשונה את השליט של רוס, המכונה "ח'אן", או "ח'אגאן". החאנאט של רוס על הוולגה, יכול להיחשב לגרעין הראשון של המדינה הקייבית. שליטי ח'אנאט זה, יחד עם קבוצות סקנדינביות אחרות, הרחיבו את הפעילות הצבאית והמסחרית שלהם והתפתח סחר ענף בשני נתיבי שיט: האחד, בנתיב הדווינה המערבית והוולגה לים הכספי ובן עבר הסחר בין ארצות האסלם לרוסיה, סקנדינביה ומערב אירופה. הנתיב השני היה של הניווה – וולחוב ודנייפר, לקונסטנטינופול.

על חשיבות הדרך המסחרית בין קייב לקונסטנטינופול, מעידים חוזים שנכרתו בין נסיכי קייב לקיסרים הביזנטיים. מתיאור של הקיסר הביזנטי קונסטנטין השביעי ("פורפירוגנטיס – מילולית: לידתו בארגמן), לומדים כי מדי שנה נהג הנסיך מקייב לצאת למסע מקיף ברחבי ממלכתו, כדי לאסוף אתה סחורות שהביאה באביב השייטת שהפליגה במורד הדנייפר (תוך מעקף האשדות באמצעות סבלים), לכיוון הים השחור. בשפך הדנייפר, באי גרגוריוס הקדוש, צוידו האניות במפרשים והמשיכו בדרכן לשפך הדנובה. משם, עד קונסטנטינופול, הדרך היתה בטוחה יחסית.

הביזנטים הקימו שתי נקודות ישוב בנתיבי המסחר עם העולם האסייתי: טרפיזונד (טרבזון), שבה רוכז המסחר עם פרס ובגדד; וחרסון שבקרים, שבה נוצר הקשר עם העמים ששכנו מזרחה לים הכספי ובראש ובראשונה , הכוזרים שהוזכרו לעייל.

לאורך נתיבי השיט הללו קמו הערים הראשונות: קייב, נובוגרד, צ'רינגוב, ליובץ', סמולמסק ופולוצק. שליטי הערים הללו וחלק מיושביהן היו צאצאי הוורנגים. אחד מהם, ריוריק (ראה להלן), היה לאבי השושלת שתשלוט בחלקים נרחבים של רוסיה, עד 1598. המעמד השליט של רוס המוקדמת היה ככל הנראה אצולה-לוחמת ממוצא סקנדינבי ששלט על רוב סלאבי. בשל מספרם המועט יחסית של הסקנדינבים ברוסיה, העמיק תהליך הסלאביזציה בקרבם, מדור אחד למשנהו. תהליך זה נבלם קלות, על ידי תגבורות שהגיעו משבדיה, אבל בסופו של דבר, הפך לבלתי נמנע. הוורנגים אמצו את מנהגי הסלאבים ורבים מהאחרונים היו חברים באליטה השלטונית. בניגוד לאימפריה הקרולינגית של התקופה, לא הכירו הרוסים בחשיבות של נכסי דלא ניידי. העושר היה מורכב רק ממטלטלים והיקרים שבהם היו העבדים. הדוגמא הרוסית מוכיחה כי שלב הכלכלה החקלאית אינו הכרחי בדרך לכלכלת שוק. כאן מופיע המסחר כתופעה הראשונית, משום שהרוסים, שלא כקרולינגית, לא היו מבודדים מן העולם הסובב אותם. מכאן נובעים הניגודים החריפים בין החברה הרוסית לחברה הקרולינגית: במקום אצולת קרקעות היתה ברוסיה אצולת מסחר. במקום עבדים צמיתי קרקע, היו עבדים הנחשבים לכלי עבודה. במקום אוכלוסייה כפרית – אוכלוסייה עירונית ולבסוף, במקום כלכלת צריכה בסיסית, היו ברוסיה כלכלת שוק ופעילות מסחרית סדירה וקבועה.

השלטון הסקנדינבי ברוס המשיך עד לאמצע המאה ה-11.

חלק מהמידע על התקופה הזאת מבוסס על תרגום של מסמכים ביזנטיים. באותה תקופה היתה ביזנטיון ממלכה פיאודלית מבוססת ובאירופה התבססה האימפריה הקרולינגית. כתב היד המשמעותי המוקדם ביותר שנתגלה הוא "הכרוניקה הרוסית הראשונה"[16] מסוף המאה ה-11 או תחילת המאה ה-12. בחיבור זה נזכרים 12 "פלמנה" (שבטים או עמים סלאביים) שהתיישבו במאה התשיעית בין הים השחור לים הבלטי[17]. 

צמיחת המדינה של קייב.

לפי הכתוב בכרוניקה הרוסית הראשונה, ורנג בשם ריוּריק התיישב בנובגורוד, הממוקמת בשטח רוסיה כיום, כשליט (אחרי שנבחר על ידי כמה שבטים סלאביים ופינו-אוגריים) בשנת 862.

בנו ויורשו אולג או הלגו, כפי שמופיע ברשימות כוזריות), הוא מייסדה של "רוס של קייב" ומייסד שושלת הרוריקידים, שמשלה ברוסיה עד 1584. הוא איחד את הסלאבים המזרחיים ושחרר אותם מהכוזרים.  תחת שלטונו של אולג נכבשה קייב מידי מושליה הקודמים, אסקולד ודיר. הוא איחד את נובוגרד עם קייב וב-882 והעביר לשם את בירתו. אולג (הוא היה הנסיך הוורנגי הראשון, שמלך על מדינה רוסית גדולה, בשטח שבין נובוגרד לקייב. בשלושים וחמש השנים שלאחר מכן הכניעו אולג ולוחמיו את השבטים המזרח-סלאביים והפינים שהיו באזור. בשנת 907 הוביל אולג מתקפה על קונסטנטינופול, ובשנת 911 חתם על הסכם מסחר עם האימפריה הביזנטית (חוזה רוס-ביזנטיון), כשותף שווה. המדינה החדשה שבירתה קייב שגשגה בזכות אספקה סדירה של פרוות, דונג ודבש בכמות אשר הספיקה לייצוא. כמו כן, סייעה לשגשוג שליטתה בשלושה נתיבי תנועה מרכזיים במזרח אירופה: מסלול המסחר על נהר הוולגה, מן הים הבלטי ועד למזרח הרחוק, מסלול המסחר על הדנייפר, מן הים הבלטי ועד לים השחור, ומסלול המסחר מממלכת הכוזרים לגרמנים. השם "רוסיה" ניתן תחילה למדינת קייב, מאחר ששלט עליה נסיך רוסי מובהק ולבסוף הוחל על כל השטחים שהיו כפופים לשלטון הרוריקידים.

אולג איחד את הסלאבים המזרחיים ושחרר אותם מהכוזרים. נסיך קייב, איגור,

לאחר מותו של אולג קיבל לידיו איגור את השלטון. נסיך קייב, איגור, (878 – 945) הוא הנסיך הראשון של נסיכות קייב (912 – 945). אין אודותיו מידע רב, אך שמו ידוע גם ממקורות ביזנטיים. המשיך במגמת הרחבת גבולות המדינה. ועד שנת 945 שעבד, לאחר קרב ממושך, את ייתר השבטים הסלביים המזרחיים וכך הגיעו הגבולות של נסיכות קייב אל מעבר לדנייסטר. 

הוא גבה מסים מהדריבליאנים[18] , ששכנו מזרחית לדנייפר ונהרג באחד הקרבות נגדם.. פעילות החוץ שלו ושל יורשיו נועדה לרכוש שווקים מעבר לים ולשמור על נתיבי הסחר שהובילו לשווקים אלו.

רוס של קייב (מהמאה התשיעית ועד המאה השלוש-עשרה), היתה מדינה שכללה כמעט את כל אוקראינה בלארוס ורוסיה האירופית של היום ואשר שפתה הרשמית הייתה הסלבונית העתיקה. בדברי הימים של התקופה נקראת קייב, "אם הערים הרוסיות". נסיכות קייב, היא המדינה הסלאבית הראשונה באירופה, ומנקודת מבט היסטוריוגרפית גורסים חלק מההיסטוריונים, כי ממנה התפתחו אחר כך המדינות המודרניות רוסיה, אוקראינה ובלארוס. נסיכות קייב-רוס רוסקה סופית עם פלישת המונגולים בשנים 1237–1240 לספירה.

קייב היתה תחנת ביניים הכרחית עבור תנועת הסחורות שהתנהלה בין ביזנטיון לים הבלטי. עד אז, נתיב הסחר החשוב ביותר היה מהים הבלטי לבגדד, דרך הוולגה והים הכספי. אולם במחצית השניה של המאה ה-10, עבר מרכז הכובד של המסחר, לציר שבין הים הבלטי לים השחור. עורק תחבורה ימי, שהוליך מן הדנייפר ואפיקו העליון, דרך הלווט והוולחוב, צפונה עד ימת לדוגה. עורק זה לא היה עביר באופן רציף. בכמה מקומות נישאו הסחורות באמצעות סבלים. אולם דרך הנהרות היתה הנוחה ביותר להובלת אנשים וסחורות. על חשיבותו של נתיב מים זה כעורק מסחרי, מעידה העובדה שמרביתה ערים (גורודה) הראשיות, שכנו בקרבתו. היו אלה קייב, נובוגרד, וכן פריאסלוול, צ'רניגוב, פולוקק וסמולנסק. גידול הסחר עם ביזנטיון העלה את חשיבותה של קייב שעל הדנייפר, שהיתה חשובה גם כמעוז מפני הנודדים בערבה והיא נעשתה בהדרגה למרכז מדיני ואחר כך גם למרכז דתי ותרבותי.

בזמן שלטונה של אולגה, אשת איגור (969-945), הוכנעו הדריבליאנים וארצם שועבדה לנסיכות קייב. המגמה של הרחבת שטח המדינה וביצורה, נמשכו בימי הנסיך סוויאטובלאב הראשון )972-969(, שלחם בבולגרים במאה ב-931, החריב את בירת הכוזרים איטיל ונהרג במלחמתו ב פאצ'אנגים[19]. במאבק בין בניו ניצח וולדימיר הראשון.  ימי שלטונו (החל מ-980 לערך וכלה ב-1015) וכן ימיו של בנו ירוסלאב הראשון (1019 עד 1054) נחשבו לתור הזהב של קייב. בהדרגה הפך צביון המדינה להיות יותר ויותר סלאבי. בימי שלטונו של סוויטוסלב כבר אימצו שליטים מקומיים את המיתולוגיה הסלאבית ואת השמות הסלאביים.

תור הזהב של קייב

ולדימיר הראשון עלה לשלטון בשנת 972 ואחרי שהביס את אחיו למחצה יארופולק, נסיך קייב בשנת 980. נקודת הציון הגדולה ביותר בשלטונו הייתה התנצרות של חלק גדול מאוד מהאוכלוסייה, תהליך שהחל בשנת 988. המסורת מספרת שוולדימיר מאס באמונה הפגנית הסלבית. הוא שלח את יועציו הקרובים, בליווי לוחמים, לחלקים שונים באירופה. אחרי שביקרו אצל הנוצרים הקתולים, היהודים והמוסלמים הם הגיעו לבסוף לקונסטנטינופול. שם הם נדהמו מיופייה של קתדרלת איה סופיה ומהטקס שנערך בה, והחליטו בו במקום שזהו ביתו של אלוהים וזוהי האמונה אותה יאמצו. כשהגיעו הביתה הם המירו את דתו של ולדימיר לנצרות האורתודוכסית. בעקבות זאת הוא נסע בעצמו לקונסטנטינופול ונשא לאישה את הנסיכה אנה, אחותו של הקיסר הביזנטי, בסיליוס השני "בולגרוקטונוס".

ולדימיר המשיך את מסורת עבודת האלילים של אבותיו, ובנה פנתיאון לששת האלים המרכזיים (פולוס, חורס, דג'דג'בוג, סטריבוג, סמרגל ומוקוש). הוא אף הגדיל לעשות, וחידש את מנהג קורבנות האדם לאלילים אלו. אבל כמדינאי ריאליסטי , הקשוב למתרחש בעולם, הבין שעל הנסיכות להצטרף למגמה ההולכת ומתחזקת של מונותאיזם. עדויות בכתובים מעידות על כך שהוא הזמין לחצרו נציגים של היהדות, הנצרות והאסלאם. לאחר שיחות ודיונים עם כל אחד מאלה, בחר ב"פילוסוף היווני". יתכן בחר בנצרות משום שחשש מהאימפריה הביזנטית הנוצרית ומאיומים שקיבל ללא הרף מכיוון קונסטנטינופול. הגרסה העממית והמפורסמת לא פחות היא שולדימיר בחר בנצרות משיקולים פרקטיים בהרבה: הוא ידע שלא יהיה קל להפיץ דת מונותאיסטית חדשה – אך על אחת כמה וכמה דת שאוסרת בתכלית האיסור אכילת בשר חזיר ושתיית אלכוהול, איסורים שידע כי לעולם לא יתקבלו על ידי בני עמו.

ולדימיר הראשון אימץ את הנצרות המזרחית מהאימפריה הביזנטית יחד עם האלפבית הקירילי ומאפיינים תרבותיים נוספים והפיץ אותם בקרב בני עמו. קבלת הנצרות היא גם קבלת ציוויליזציה- קבלת אומנות נוצרית, ארכיטקטורה של כנסיות, כך בפולין במאה ה-10 אומנות מערבית של איקונות וכנסיות ואילו ברוסיה אומנות ביזנטית.

[ניצורה של אירופה הוא תהליך שנמשך מאות שנים והיה משני כיוונים: מיסיונרים מקונסטנטינופול הביזנטית ונזירים שבאו מרומא. הביזנטיים הביאו את הנצרות האורתודוכסית, והנזירים מרומא הביאו את הנצרות הקתולית. הצ'כים, הסלובקים, הפולנים ותושבי מערב אוקראינה קיבלו את הנצרות הקתוליות ואילו המדינה הרוסית ובעיקר הנסיך ולדימיר, הבולגרים והסרבים הפכו לפרבוסלבים- אורתודוכסים].

מכיוון שקיבל את הנצרות, נחשב ולדימיר לקדוש. מסופר שכדי להראות שאין טעם באלילות לקח כמה עשרות בורלקים (בריונים), הציב פסל גדול שהיה מקודש להם והורה להם להכות אותו, ואמר להם: "אתם רואים, הוא לא מגיב". הוא קיבל את הנצרות על ידי שנישק את ה"בתולה מולדימיר", שהוא האייקון המקודש והחשוב של הרוסים עד עצם היום הזה. בגלריית טרטיאקוב שמוסקבה מוצגת התמונה עם הסצנה הזאת. הוא ביסס את העליונות השושלתית של משפחתו כיסוד למבנה המדיני של רוסיה. כל אחד מבניו הרבים מונה כמושל מטעמו (פוסדניק), באחד המרכזים המקומיים של הארץ. ולדימיר הקים גם את המשמר הוורנגי של קונסטנטינופול ב-988 לספירה, משמר שהתקיים עד נפילת האימפריה הביזנטית ב-1453 לספירה[20].

בראשית המאה ה-11 התנהל מאבק מדיני פנימי בממלכה הרוסית הקדומה. אחדות רוס לא היתה איתנה. עליית כוח הפיאודלים והתפתחותה ערים כמרכזים של נסיכויות מקומיות הובילו לפיצול של השלטון במדינה. הנסיכים והאצילים, שהיו כפופים לשליט קייב, רכשו אחוזות גדולות וביצרו את שלטונם הנפרד. הם השתחררו מקייב מבחינה כלכלית וניסו לפרוק את עול סמכותה, גם מבחינה מדינית. (כבר בתקופת שלטונו של ולדימיר, מרד בו בנו יארוסלב, בהשפעת אצילי נובוגרד, שביקשו לפרוק את הסמכות של קייב). יארוסלב הראשון ("החכם"), שעלה לשלטון לאחר שהתגבר על אחיו, ביצר את המדינה הרוסית הקדומה.

יארוסלאב המשיך את מגמת הרחבת הגבולות שהחלה עוד בימי אולג. בחוף הים הבלטי נבנתה העיר יוריב (טרטוידרפט), נערכו מסעות צבאיים נגד ליטא וב-1040 שעבדה הממלכה את דרום פינלנד. בשנת 1043 שלח יארוסלב את בנו, בראש צי, אל ביזנטיון, הן בשביל לנקום בפגיעה בסוחרים רוסיים ובעיקר כדי לחדש ולהרחיב את חוזי המסחר. הסחר היה מושתת בעיקר על חליפין. הרוסים היו מביאים דבש, פרוות, דונג ועבדים ומקבלים תמורתם אריגי משי, זהב, יינות וירקות. במאה ה-11 היתה קייב עיר גדולה. היא היתה מרכז קבוע של סחר ליעדים רחוקים וכללה שמונה שווקים וכן ארבעים כנסיות. בעלי המלאכה שבעיר הקימו אגודות מקצועיות (גילדות). חלק מהסוחרים היו רוסים וחלק היו זרים (ארמנים, ביזנטים ויהודים). סוחרי סמולנסק, שהשתייכה אף היא למדינת קייב, היו גרמנים. בעיר היה ניתן להשיג אשראי זול יחסית, כדי לממן את העסקות. בעיר קייב היתה תרבות עירונית מסחרית, שלא נפלה ברמתה מזו של הערים המתקדמות ביותר במערב. נובוגרד היתה חשובה אף יותר מקייב, שכן היא נמצאה לא רק על הדרך בין ביזנטיון לים הבלטי, אלא גם על הנתיב שחיבר בין הים הבלטי לבין נהר הוולגה., הים הכספי ואסיה המוסלמית. סוחרים מנובגרד פקדו כמעט את כול ערי רוסיה ואת ערי האזור הבלטי. הם היו מאורגנים בגילדות, לרבות בגילדת גרגוריוס הקדוש, אליה לא התקבלו חברים חדשים, אלא תמורת תשלום גדול.

בראש הסולם החברתי עמדו הנסיכים, מוקפים פמליות של בני לוויה, שנקראו "דרוז'ינה", בעיקר מקרב האצילים. עם כינונה של מדינת קייב נהייתה הדרוז'ינה למקור לצמיחתה של האצולה החדשה, שנקראה "בוירים". בדרוז'ינה עצמה שיירתו בני עמים שונים. נוסף על הווריגים, שהיו בה מתחילתה, שכרו הנסיכים מפעם לפעם עוד חבורות של לוחמים מסקנדינביה וכן הרפתקנים זרים מעמים שונים. השירות בדרוז'ינה אפשר משרות שלטון מכניסות ועליה בסולם המדרגות החברתי גם יחד. בצד האצולה שמקורה בדרוז'ינה, צמחה אצולה מקרב נכבדי הערים, כגון רביה סוחרים מנובוגרד. במרוצת הזמן נטשטשו ההבדלים בין האצולה שצמחה מהדרוז'ינה לבין זו שצמחה מעשירי הערים ושתיהן התמזגו במעמד הבויירים. אלו נהיו לבעלי אחוזות ועוצמתם צמחה מהיותם בעלי קרקעות נרחבים. אולם בניגוד לאצולה של מערב אירופה הפיאודלית של אותם זמנים, הם לא היו קבוצה סגורה וכול אחד יכול היה להיספח אליה, על ידי שירות אצל הנסיך. בניגוד לרוסיה המוסקבאית מאוחר יותר ובניגוד לאירופה המדייוואלית בת זמנה, היה ברוסיה הקייבית מעמד בינים גדול יחסית, מורכב מבורגנות עירונית וממעמד חקלאים עצמאיים בעלי קרקעות רחבות.

המעמד הנמוך היה מורכב מאומנים שעבדו אצל אחרים, ומפועלים שכירים. היו גם צמיתים שמעמדם היה נחות יותר, כשל עבדים למחצה. היו אלה לווים שלא יכלול להחזיר את חובם ושילמוהו בעבודה וכונו "זקופי" והיו גם "ודאצ'י", שהתמסרו לעבודה אצל אדון, תמורת תבואה. לצדם היו גם עבדים. מקום חשוב בחברה תפשו אנשי הכנסייה שכללו כמרים, נזירים ושמשים.

ממלכת רוס הקדומה היתה אחת המדינות האירופאיות הגדולות, אשר קיימה יחסים מדיניים ומסחריים עם צ'כיה, פולין, הונגריה ובולגריה. היו לה קשרים דיפלומטיים עם ביזנטיון, גרמניה, נורבגיה ושבדיה. כחלק מתפישתו הגיאופוליטית, השיא יארוסלב את אחותו ושלוש בנותיו למלכי נורבגיה, צרפת, פולין והונגריה. תקופתו נחשבת כשיא ההתפתחות הפוליטית והתרבותית בנסיכות קייב הרוסית,. הוא גם הורה על בנייתה של כנסיית סופיה הקדושה בקייב, שנחשבה לאחד המבנים היפים ביותר בעולם הנצרות. הקתדרלה, שנבנתה במקום כנסיה צנועה יותר, שנבנתה כמאה שנה קודם לכן, היו שתים עשרה כיפות, עיטורים ופסיפסים רבים ומרהיבי עין. בה בעת הקימו בצ'רניגוב (Chernigov) ובנובוגרד קתדרלות מרהיבות. בתקופה זו נכתב קודקס חוקים מזרח סלאבי ראשון – "האמת הרוסית" (ברוסית ארכאית: Правда Роська, "פְרַבְדָה רוֹסְקַה"; ברוסית מודרנית: Ру́сская пра́вда, "רוּסְקַ‏יָה פְרַבְדָה"‏‏‏‏‏).

דעיכת רוס של קייב

שיטת העברת שלטון בהתאם לחוקי הירושה הנהוגים ברוס של קייב הייתה בעייתית. ירוסלאב, שחשש ממאבקי ירושה, הוריש את השלטון לחמשת בניו במשותף, כשהיתה בכירות לדור הקשיש על יורשיו. אולם שיטה זו פעלה זמן קצר ושוב פרצו סכסוכים בין נסיכי השושלת. לקראת המאה ה-11 החלה החלשות של השלטון המרכזי. כתוצאה מכך החלו מלחמות פנימיות בין הנסיכים השונים.  ההגמוניה של קייב היתה מותנית באחידותה של שושלת ריוריק ובחשיבותו של נתיב הסחר מהים הבלטי לים השחור. אולן בהדרגה נחלש כוחם של מרכיבים אלו. המדינה הרוסית התפצלה לשורה של נסיכויות – ממלכות נפרדות ועצמאיות. על שטחה של המדינה הרוסית, נוצרו על שטחה במאות ה-11 וה-12, יותר מעשר נסיכויות גדולות. כתוצאה מהמאבקים שביניהן הורע מעמדה המדיני של רוס. החשובה שבהן היא נסיכות רוסטוב-סוזדאל, אשר שימשה גרעין לגיבושה של רוסיה המאוחדת. בתקופת ההגמוניה של נסיכות זו, נהנתה רוס משגשוג כלכלי, רמת החקלאות השתפרה וצצו בה ערים חדשות, כמו וולדימיר, שעל גדות קלזמה, זווינוגורוד ודמיטרוב. נוסדה מוסקבה, אשר בדורות הבאים הפכה לבירת רוסיה. למרות הפיצול הפיאודלי, נשארה רוס מעצמה אירופאית גדולה, אף כי חסרה לה סמכות מרכזית עליונה, לניהול מדיניות חוץ אחידה.

הפעילות המסחרית של רוסיה נמשכה כול עוד הדרכים לקונסטנטינופול ולבגדד היו פתוחות. אך היא לא עמדה במשבר שהמיטו עליה הפצ'אנגים (Patchenges) במאה ה-11. הופעתם של הברברים האלה לחופי הים הכספי והים השחור, גרמה לתוצאות דומות של הופעת האסלם במאה ה-8 באירופה המערבית. ממש כשם שהמוסלמים קטעו את קשריה של גאליה עם המזרח, כך קטעו הפאצ'אנגים את סחר החוץ של רוסיה. כמו בגאליה, פסק המסחר ברוסיה והערים התרוקנו מיושביהן. כלכלת המסחר פינתה את מקומה לכלכלה חקלאית. קייב ירדה מגדולתה ושקעה כמו מרסיי; מרכז המדינה הרוסית הוסט צפונה למוסקבה, כפיש הוסט מרכז הממלכה הפרנקית, עם השושלת הקרולינגית, צפונה לעמק הריינוס. כמו בגאליה עלתה ברוסיה אצולת קרקעות והיווצרותה של מערכת סניוראלית שבה הצטמק הצורך בייצור, לכדי סיפוק צורכי המסחר של האדון ושל איכריו.

באמצע המאה -12 כרתו נסיכי רוס שונים, בריתות עם מדינות, שהיו מסוכסכות בינן לבין עצמן. הסכסוכים בין השליטים, אשר לא פסקו גם בימי פלישות אויבים, שמשו גורם נוסף לערעור מעמדה של רוס. הכלכלה נפגעה מהמאבקים האין סופיים. קייב נשדדה ומעמדה ירד. שבטי הנוודים, הפולוצ'ים[21], היו חודרים לדרום רוסיה, משחיתים את הארץ ומוכרים את תושביה לעבדות. דבר שערער את הקשרים המדיניים והמסחריים של רוס, עם ארצות הים השחור.

בעקבות מסעות הצלב, השתנו דרכי המסחר. ונפתחו נתיבים ישירים בין מזרח הים התיכון ומערב אירופה. ירדה רווחיותו של הסחר מהים הבלטי לים השחור וחדירת נוודים פגעה בקשר בין קייב לארצות חוץ.

כתוצאה מכך החלו להתפתח מרכזי כוח נוספים בצפון – רפובליקת נובגורוד שבצפון, נסיכות ולדימיר שבצפון-מזרח ונסיכות האליץ' שבדרום מערב, דרכה עבר המסחר מהמזרח לפולין והונגריה, שהיו חשובות מבחינה אסטרטגית. נסיכי ולדימיר, בעלי כוח וכריזמה, החלו במאבקים נגד נסיכי קייב ולמעשה קבלו עצמאות מלאה. נסיך ולדימיר אנדרי בוגולובסקי אף כבש את קייב אך החליט לא למשול בה. זה היה סממן ברור לנפילת חשיבותה של קייב כמרכז הנסיכויות הרוסיות. הוא בחר בעיר ולדימיר כמרכז שלטונו והכתיר את עצמו בכתר "הנסיך הגדול" של רוס כולה. נובוגרד נהנתה מתחיית המסחר של האזור הבלטי על ברית ה"גנזה" וסיפקה להם פרוות, שעווה ותוצרת חקלאית. ב-1136 נהיתה נובוגרד לבירה עצמאית, בשלטון אוליגרכי של הבוירים. הגוף השליט בנובוגרד היתה מועצת העיר (וצ'ה) והיא מינתה את המושלים הצבאיים והאזרחיים. בהדרגה פרשה נובוגרד את שלטונה על פני שטחים נרחבים.

נפילת קונסטנטינופול במהלך מסע הצלב הרביעי בשנת ,1204 הקטינה מאוד את החשיבות של נהר דנייפר כדרך מסחר, דבר שהחליש עוד יותר את כוחה של קייב.      

במהלך פלישת האימפריה המונגולית במחצית המאה ה-13, השליטה של נסיכי קייב אבדה סופית. המונגולים הכירו בנסיך ולדימיר כנסיך הראשי של הנסיכויות הרוסיות ואף ראש הכנסייה הרוסית עבר מקייב לולדימיר.

לאחר התפרקות רוס של קייב, הנסיכות הפכה להיות נסיכות עצמאית. בשנת 1125 הנסיך יורי דולגורוקי העביר את בירת הנסיכות לסוזדל. בשנת 1155 בחר בנו, אנדרי בוגולובסקי, את ולדימיר כבירת הנסיכות. בשנת 1169 הוא כבש את קייב, אך לא עבר לעיר והשאיר את ולדימיר כבירתו. היסטוריונים של המאה ה-17-19 פירשו את המהלך הזה כהעברת השליטה המרכזית מקייב לוולדימיר. באופן מעשי היה הליך זה ממושך והסתיים סופית רק במחצית המאה ה-13. אנדרי בוגולובסקי אכן השקיע רבות בהרחבת העיר ובבניית כנסיות חדשות ומפוארות. בתקופתו החלה הנסיכות להיות המרכז של העם הרוסי וגרעין של המדינה העתידית.

עם מותו, התחולל מאבק ירושה, שבסופו קיבל אחיו וסבולוד הקן "הגדול" את השליטה על הנסיכות ושלט בה תקופה ממושכת מאוד מ-1176 עד ל-1212. תקופה זו הייתה תקופת הזהר של הנסיכות. רוב נסיכי רוסיה הכירו בעליונותו. החל משנת 1231 עברה גם נובגורוד לשליטת נסיכי ולדימיר והם שלטו בה במשך כמאה שנים.לאחר מלחמות עם נסיכות קייב והדוכסות הגדולה של ליטא לקראת שנת מחצית המאה ה-13 גם נסיכות סמולנסק עברה להיות תחת השפעתם של נסיכי ולדימיר.

בהדרגה מרכז הכוח עובר לוולדימיר אך התהליך התאפיין במאבקים פנימיים בין הנסיכים הצפוניים ובראשם נסיכות ולדימיר לבין הנסיכים בדרום ובראשם נסיכות גאליץ'-וולין. האחרונה, היתה, לאחר התפרקות רוס של קייב, הנסיכות החזקה בדרום רוסיה. והייתה לה מדיניות אקטיבית במרכז אירופה, בהתייחס לפולין, הונגריה הקומנים ובתקופה מאוחרת יותר לאורדת הזהב וליטא.

להמשך קריאה: רוסיה תחת שלטון המונגולים

הערות

[1] . חופי הארץ קצרים מאד ביחס לשטחה. כמה מהימים הסמוכים פתוחים למחצה וחשיבותם הכלכלית של האוקיינוס הארקטי וים הקרח הלבן, מוגבלת.

[2] ספר מפתח: "דברי ימי רוסיה" , של ו', א', קליוצ'בסקי – היסטוריון רוסי גדול, שכתב את הספר בתק' הצארית עד 1861, הרפורמות של שחרור האיכרים של אלכסנדר השני.

[3] בילינה היא סוג של שיר ללא חריזה, אך עם מקצב אופייני – מעין חרוז לבן. מרבית הבילינות נשתמרו באזורים הצפוניים של רוסיה, וסגנונן חוקה בידי מספר משורר רוסים נודעים.. מקור המילה "בילינה" במילה הרוסית быль (נהגה: "ביל"; הפועל "להיות"), אשר מסמנת סיפור המגולל אירועים אמיתיים, בניגוד לסיפור בדיוני.

[4] הידועים מאלו הם הסקיתים שהיו באזור אוקראינה דהיום מהמאות השישית ועד השנייה לפנה"ס ונודעו כאנשי מלחמה ופרשים מעולים. הסקיתים לא נזכרים בכתובים מהמאה ה-1 לפנה"ס, אך הרומאים לעתים התייחסו בשם זה לכל הסלאבים.

[5] סלאבים הם הקבוצה האתנית והלשונית הגדולה ביותר באירופה. מספרם מוערך בכ-300 מיליון ברחבי העולם, בעמים רבים, בהם רוסים, פולנים, צ'כים, סורבים ואוקראינים. הסלאבים הופיעו לראשונה על במת ההיסטוריה באזור שמדרום לביצה הגדולה באירופה, ביצות פינסק (נקראות גם ביצות פריפיאט), באזור שכיום נמצא בדרום מערב בלארוס וצפון מערב אוקראינה. הרומאים והיוונים כינו אותם Venedi אך רוב מה שידוע כיום על הסלאבים מגיע ממקורות של שבטים גרמאנים ששכנו בשכנות אליהם. קיימות השערות רבות על מקורם, אך משום שמדובר בקבוצות רבות ומגוונות לא ניתן להגדיר חד משמעית את ההיסטוריה של האומה. מהשפה הסלאבית ניתן להבין שהסלאבים קראו לעצמם בשם זה משום שהם יכלו לדבר אחד עם השני (עד המאה ה-5 לספירה). באזכורים העתיקים ביותר מכנים הסלאבים את עצמם "סלובנים" (словѣне). את הסלאבים נוטים למיין מבחינה לשונית: "סלאבים מזרחיים", "סלאבים מערביים" ו"סלאבים דרומיים". הסלאבים המזרחיים, שהם קבוצת הסלאבים הגדולה ביותר, חיים במדינות רוסיה, אוקראינה ובלארוס, מיעוטים גדולים חיים גם בכל מדינות ברית המועצות לשעבר. הסלאבים המערביים הם הסלאבים החיים במדינות פולין, צ'כיה, סלובקיה  וקבוצות סלאביות קטנות דוגמת הסורבים החיים במזרח גרמניה. הסלאבים הדרומיים הם הסלאביים החיים במדינות סרביה, קרואטיה, סלובניה, מקדוניה, מונטנגרו, בוסניה ובולגריה  (מתוך ויקיפדיה).

[6] D. M. Dunlop, The History of the Jewish Khazars, Prinston , 1954.

[7]           ר' יהודה הלוי, ספר ההוכחה והראיה להגנת דת היהודים" (הידוע כספר "הכוזרי)", נכתב בשנת 1139 בערבית יהודית. בתרגומו העברי של יהודה אבן תיבון, הספר כתוב בצורת שיחה בין מלך הכוזרים וחכם יהודי על יסודות היהדות. סיפור גיורם מרצון של הכוזרים כמה דורות קודם לכן, משמש את המחבר כרקע ובסיס לדמות מלך כוזר. ספר הכוזרי נחשב אחד מעמודי התווך של הפילוסופיה היהודית בפרט, ושל מחשבת ישראל בכלל.

[8] . ארתור קסטלר. השבט השלושה עשר – ההיסטוריה הכוזרית ומורשתה (תרגם חיים לוי), ירושלים : מאזנים – תרגומים ומחקר, תש"ס-1999.

[9] . ראו בהרחבה: אברהם פולק. כזריה : תולדות ממלכה יהודית באירופה.תל אביב: מוסד ביאליק, תשי"א.

מנחם זהרי. הכזרים, התגיירותם וקורותיהם בספרות ההיסטוגרפיה העברית. ירושלים : כרמל, תשס"ב 2002.

[10] .נ ובגורוד (ברוסית: Новгород – עיר חדשה) או וליקי נובגורוד (נובגורוד הגדולה) שוכנת על גדות נהר וולקוב, בקרבת אגם אילמן. נחשבת לעיר החשובה ביותר מבחינה היסטורית בצפון מערב רוסיה. העיר נמצאת כיום על נתיב M10 שמחבר את מוסקבה לסנקט פטרבורג.

[11] בנורדית עתיקה: Væringjar; ברוסית: Варяги, "וַרְיַאגִי"

[12]   סברה אחרת גורסת שהשם נובע מ-"várar" אשר בנורדית עתיקה, שמשמעותו "המושבעים", במובן של אנשים שנשבעו לחלק ביניהם את השלל או אנשים שנשבעו לשירות צבאי מסוים.

[13] ישנן תאוריות נוספות למקור המילה, כמו השורש ההודו-אירופי לצבע אדום במשמעות של שיער אדום. עד היום שיער בלונדיני-כהה נקרא בפי הסלאבים המזרחיים בשם שיער רוסי (Rusi volas).

[14] . במקביל פשטו בני נורבגיה של היום, על מערב אירופה, מרכז אירופה, ארצות הים התיכון וצפון אמריקה והנורמנים שפלשו לנורמנדיה בצרפת ולאיים הבריטיים, שהיה תחת שליטה קלטית או אנגלו-סקסונית לפני כן.

[15] מחמד אבן פדלאן היה נוסע ערבי, מזכיר השגריר ששלח הח'ליף העבאסי אל-מקתדר אל האלטבר הבולגרי, אלמיש, ב-21 ביוני 921. מטרת המשלחת אינה ברורה באופן חד משמעי. ייתכן כי נשלחה על מנת לבסס ולחזק את הקשרים של החליף הסוני עם השליטים המוסלמיים בבולגריה. אפשרות אחרת היא כי המטרה הייתה כלכלית בעיקרה ונועדה לאפשר מעבר סחורות ומשלחות באופן בטוח.

במהלך המסע הממושך (שארך כמעט שנה) מבגדאד עד בולגריה של הוולגה רשם אבן פדלאן את אירועי המסע, מנהגי העמים שפגש בדרכו והתרשמויות ששמע על עמים אחרים. המסע התארך גם משום שנועד לעקוף את ממלכת הכוזרים, אולם, למרות שלא עבר דרך כוזריה, רשם פדלאן ידיעות, מפי השמועה, על הכוזרים ומנהגיהם.

[16] הכרוניקה הרוסית הראשונה, המכונה גם הכרוניקה של נֶסְטוֹר, כרוניקת קייב, הכרוניקה הראשונה או סיפורי השנים שחלפו, היא כרוניקה המגוללת את ההיסטוריה של רוס של קייב בסביבות השנים 850–1110, אשר נערכה במקור בקייב בערך בשנת 1113. בשונה מכרוניקות ימי-ביניימיות אחרות שנכתבו בידי נזירים אירופאים, הכרוניקה הרוסית הראשונה ייחודית בהיותה העדות הכתובה היחידה בנמצא להיסטוריה המוקדמת של העמים הסלאביים המזרחיים. אין מקור המשתווה לדיווח המקיף שלה על אודות ההיסטוריה של רוס של קייב,.

[17] בכרוניקה הרוסית הראשונה נכלל מידע על הסלאבים הקדומים, התיישבות העמים הסלאביים לאורך נהר הדנייפר ובסביבת אגם אילמן, מלחמות עם הכוזרים והוורנגים, ושמות הנסיכים הראשונים החל מרוריק. כמו כן נכללות במסמך טקסטים של חוזי שלום עם האימפריה הביזנטית משנת 911, 944 ו-971.

[18] שבט סלבי ששכן במאות ה-9 ו-10 באוקראינה. , דרומית לנהר פריפיאט

[19] עם תורכי שהחליש את ממלכת הכוזרים והמשיך במסעותיו אל האזור שבין הוולגה לנהר אוראל.

[20] . החל מסוף המאה האחת-עשרה הכיל משמר זה לא רק סקנדינביים, אלא גם שכירי חרב אנגלים ונורמנים. היה זה משמר שהפך למקצועי ואליטיסטי שהקבלה אליו לא הייתה חופשית.

[21] עם תורכי שנדד במאות ה-11-13 בערבות של דרום רוס.