ההיסטוריה של קוריאה הדרומית מראשיתה ועד להפיכה הצבאית של פרק.
כתב: גילי חסקין
תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה ליובל נעמן על הקישורים וההפניות. תודתי לחברת "אקו – טיולי שטח", שאפשרו את הכנת היעד להדרכה.
ראה באתר זה: מבט אל דרום קוריאה; תולדות קוריאה בעת העתיקה
דרום קוריאה – המלצות לטיולים ולקריאה
טבלה היסטורית ופוליטית של דרום קוריאה- מעודכן 18-10-24
ראו גם: טיול בסיאול. כתבה באתר במגזין הווירטואלי Go travel .
ראה גם: אלבום תמונות מדרום קוריאה. -2016
טיול לדרום קוריאה שונה במהותו מטיול אחר. אין בקוריאה את העוצמות של סין ולא את העומק התרבותי של יפן. הטיול בקוריאה, הגם שהוא משלב שמורות טבע יפות ומעט אתרים היסטוריים, הוא קודם כל טיול אל מדינה אסייתי שונה, על קוו התפר בין סין ליפן, מדינה שנשלטה חליפות על ידי שתיהן, התפלגה מ"אחותה" הצפונית, בגלל האינטרסים של המעצמות הגדולות, החלה כמדינה חקלאית מפגרת, נקלעה למלחמה קשה, עלתה מתוך האפר והגיעה להישגים טכנולוגיים וכלכליים גדולים. כדי להבין זאת, כדאי להכיר את תולדותיה של דרום קוריאה, מקבלת העצמאות ועד ימינו.
ראו קודם: הכיבוש היפני של קוריאה.
הדגל הלאומי הקוריאני[1]
מבוא
קוריאה הדרומית היא מדינה המתאפיינת בצמיחה כלכלית מהירה ובהשתלבות בתהליכי הגלובליזציה. נמנית כיום עם קבוצת המדינות המפותחות בעולם. היא מדורגת במקום ה-26 ( מקום אחד לפני ישראל ) במדד הפיתוח המשולב ונחשבת לאחת המדינות המובילות בעולם בחדשנות ובמוצרים עתירי ידע במגוון תחומים ובהם ענפי האלקטרוניקה והרובוטיקה. קוריאה הדרומית היא גם אחת מחמש המדינות המובילות בייצור מכוניות , והיא יצרנית הספינות הגדולה בעולם. כלכלתה של קוראה הדרומית מבוססת במידה רבה על סחר עולמי, ובשנת 2009 היא דורגה במקום ה9- בעולם בהיקף היצוא ובמקום ה10- בעולם בהיקף היבוא .
בעקבות הצמיחה הכלכלית המהירה עלתה רמת ההכנסה לנפש ובהתאם לכך ברמת החיים ; עלייה ברמת ההשכלה; צמצום מגזר החקלאות והתרחבות מגזר השירותים ; כניסת נשים לשוק העבודה המתמחה דרום קוריאה עברה תהליכי עיור מואצים; צמיחה של חברות מסחריות גדולות ועוד[2]. הצלחתה של קוראה באה לידי ביטוי בסיאול הבירה, שנחשבת לעיר מודרנית בסטנדרטים בין לאומיים ובהצלחתן הבין-לאומית של חברות קוראניות רבות המוכרות לכול דוגמת יונדהאי , קיה , סמסונג ו-LG [3].
קבלת העצמאות
בשנים 1945-עד 1945 שלטו היפנים בקוריאה. שלטון יפן היה פטרנליסטי והיחס לקוראנים היה כאל נחותים. החברה הקוריאנית סבלה מכיבוש פיזי ומדיכוי תרבותי. על הורים נאסר לתת לילדיהם שמות יפנים ועל הנוער נאסר לדבר או לכתוב בשפת אבותיו, אלא אך ורק ביפנית.
ראו באתר זה: השלטון היפני בקוריאה.
במלחמת העולם השנייה הכירה ארצות הברית בזכות הגדרה עצמית לקוריאה ובוועידת קהיר[4], שהתקיימה בנובמבר 1943, הסכימו רוזוולט, צ'רצ'יל וצ'יאנג קאי צ'ק, כי "בבוא השעה תהיה קוריאה חופשיה ועצמאית". בוועידה זו, כמו בוועידת טהרן[5] שהתקיימה בסוף נובמבר 1943, נדונה הצעה שתוקם בקוריאה "מדינת נאמנות" (Trusteeship), למשך ארבעים שנה. הקוריאנים קיבלו החלטות אלו באכזבה וחששו פן האימפריאליזם היפני יוחלף באימפריאליזם מעצמתי. בוועידת פוסטדאם, שהתקיימה ביולי 1945, הוחלט כי כי לאחר כניעת יפן, כוחות ברית המועצות יגיעו לחצי האי הקוריאני מצפון וכוחות ארצות הברית יגיעו מדרים. מפגש הכוחות נקבע בקו רוחב 38.
בהסדר שתואם עם האו"ם, סוכם שברית המועצות תתפוש שליטה על החלק הצפוני וארצות הברית על חלקו הדרומי של חצי האי. המהלך הוביל ב-1948 להקמת שתי ממשלות נפרדות, כשכל אחת טוענת לשליטה על כל קוריאה. הסובייטים ניגשו במרץ רב להקמת מדינה קומוניסטית בצפון, בעזרת קוריאנים שהוכשרו בברית המועצות, כבר בשנות ה-30.
ב-8 בספטמבר 1945 הגיעו 24 גייסות של צבא היבשה האמריקאי לאינצ'ון (Incheon), תחת פיקודו של ג'ון הודג' (Hodge) והקימו תוך זמן קצר מנהלת צבאית. כדי לייצב את השלטון במהירות, האמריקאים לא נרתעו מלמנות לתפקידי שלטון ומנהל, גם קוריאנים ששיתפו פעולה עם השלטון היפני. בתקופת המנהלת הצבאית החל כאוס פוליטי וכלכלי. תופעות הלוואי של הכיבוש והניצול היפני עוד הורגשו במדינה, גלי פליטים מקוריאה הצפונית ואזרחים חוזרים מחו"ל, תרמו למהפכה שהתחוללה ובנוסף, צבא ארצות הברית שהגיע ללא ידע בשפת המקום, בתרבות, ובפוליטיקה הקוריאנית, לא הוכשר בניהול מדיני. המתח הגיע לשיאו בעימותים שהתחוללו במהלך 1946, בטגו (Daegu), ובפוסאן (Busan) ובשנת 1949, באי צ'גו (Jeju), בין גורמי השלטון הדרום קוריאניים ) והכוחות האמריקאים( לבין מתנגדי השלטון ותומכיהן של תנועות קומוניסטיות.
בעוד האמריקאים מארגנים את השלטון בדרום, בשיתוף פעולה עם המפלגה הדמוקרטית הקוריאנית (שהוקמה ב-16 בספטמבר, על ידי בעלי הון, בעלי קרקעות ואנשי עסקים), החלו הסובייטים בהקמת מערכת של שלטון עצמי בצפון קוריאה. בבירה פיונגיאנג (Pyongyang) נוסדה ועדה מרכזית של חמשת המחוזות בצפונו של חצי האי , שבראשה עמד צ'ו מן סיק (Cho Man -silk) ועדה שהקימה ארצות הברית, פיקחה על הבחירות בדרום קוריאה. בעקבות הבחירות שהתקיימו ביום העצמאות של המדינה, ב-15 באוגוסט 1948, קמה הרפובליקה של דרום קוריאה (ROK), בהנהגת לי סינג-מן [6] (Rhee Syngman) , שהגיע מארצות הברית והיה קודם לכן (1925-1919), ראש הממשלה הגולה הקוריאנית, שישבה בשנחאי, היגר לארצות הברית וקודם לתפקידו זה על ידי גנרל דוגלאס מק'ארתור (Douglas MacArthur). האמריקאים תמכו בהקמתו של משטר דמוקרטי, ליברלי, שייצג את האינטרסים של ארצות הברית במזרח אסיה.
ב-9 בספטמבר 1948 קמה הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (DPRK), בצפון קוריאה, בראשות קים איל-סונג (Kim ill-Sung) . מיום הקמתן, סירבה כל אחת משתי הממשלות, להכיר בלגיטימיות של האחרת.
קוריאה הדרומית, כמו טאיוואן, סינגפור, יפן והונג קונג, נכנסה לתקופה הבתר-מלחמתית עם שיעורי ילודה גבוהים ועם רמות נמוכות של הכנסה לנפש. כולן דחו את הפתרון הקולקטיביסטי בתעשייה ובחקלאות. כולן אימצו את שיטת השוק. בכול אחת מהן הוכח כיצד עליה ברמת ההכנסה לנפש מביאה לירידה תלולה בשיעור הילודה, שממריצה בכך המשך עשיית עושר. בכול חמש המדינות האלה, עלתה רמת החיים בשנות השישים יותר מאשר בכול מקום אחר בעולם.
אלה שחיו בקוריאה הדרומית ואלה שברחו אליה מן הצפון, ניסו להתגבר על הטראומה הלאומית שחוו במהלך עשרות השנים של הדיכוי היפני.
המצב החדש והנפיץ הוביל בשנת 1950 למלחמה בת שלוש שנים שלימים קיבלה את השם “מלחמת קוריאה”. תקופה הרסנית עברה על המדינה בשלוש שנות מלחמה הרסנית ולאחריה שתי הממשלות הנפרדות מתקיימות עד ימינו כשתי ישויות נפרדות הידועות כקוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית.
ראו באתר זה: מלחמת קוריאה.
דרום קוריאה, שהותקפה על ידי קוריאה הצפונית ובשלב ראשון, המלחמה התנהלה בעיקר בשטחה, סבלה מהרס ומחורבן ושוקמה בעזרת ארצות הברית.
מראשיתה, החלה קוריאה הדרומית לפתח את החינוך, הכלכלה והתרבות שבה, ומ-1960 הפכה מאחת המדינות העניות בעולם, לאחת המדינות העשירות בעולם. החינוך, ובמיוחד המוסדות להשכלה גבוהה, התפשטו במדינה באופן דרמטי. בנוסף, כלכלת קוריאה הדרומית התפתחה והתייצבה וכיום היא נחשבת כאחת מ"ארבעת הנמרים של אסיה" יחד עם סינגפור, טאיוואן והונג קונג[7] .
את ההיסטוריה של קוריאה הדרומית ניתן לחלק למספר תקופות לפי חלופת השלטון הדמוקרטי והאוטוקרטי. הממשלות ממוספרות בהתאם למוסכמות מהרפובליקה הראשונה של לי סינג-מן ועד הרפובליקה השישית המכהנת בימינו.
הרפובליקה הראשונה
התנועה הלאומית הקוריאנית הייתה במשך שנים רבות מפולגת ונתונה למאבקים פנימיים ורוב מנהיגי תנועת המאבק לעצמאות שנאו זה את זה לפחות באותה מידה בה הם שנאו את היפנים[8]. לי, שחי במשך שנים רבות בארצות הברית, היה דמות מוכרת מאד בקוריאה, אך הקוריאנים התקשו לראות בו איש עממי ולפיכך היחס אליו היה אמביוולנטי. יותר מכך, לי דיבר אנגלית שוטפת שלא כמו אף אחד מיריביו ולפיכך הוא היה הפוליטיקאי הקוריאני שזכה למידת האמון הגבוהה ביותר מצדם של שלטונות הכיבוש האמריקאים ביפן[9]. הדיפלומט הבריטי, רוג'ר מקינס, ניזכר מאוחר יותר: "הנטייה של האמריקאים הייתה לתמוך באישיות ולא בתנועה פוליטית, בדומה לתמיכתם באנרי ז'ירו (Henri Honoré Giraud) [10]בצרפת ב-1942 ובצ'יאנג קאי-שק (Chiang Kai-shek) בסין. הם תמיד העדיפו את הרעיון של שיתוף פעולה עם מנהיג שאותו הם יכלו לזהות 'כאיש שלהם'. הם חשו פחות נוח להתעסק עם תנועות"[11].
ב-17 ביולי 1948 נכתבה החוקה הראשונה של קוריאה הדרומית, על ידי בית המחוקקים הראשון. החוקה יצרה ממשל עם נשיא חזק שנבחר בעקיפין על ידי בית המחוקקים. העובדה שלי סינג-מן לא סבל מעול הכיבוש היפני ולא נטל חלק ממשי במאבק צבאי נגדו, אלא רק במאבקים דיפלומטיים, הקשתה עליו במאמצים להשיג לגיטימציה לממשלתו החדשה, בדרום קוריאה. לעומת זאת, מנהיג צפון קוריאה, קים איל-סונג, שאב את הלגיטימציה שלו, במידה רבה, ממאבקו המתמשך, במסגרת תנועת הגרילה, נגד הכיבוש היפני.
בתמורה לתמיכתן של האליטות של משתפי הפעולה עם היפנים ויתר לי על מהלכי טיהור פוליטי בקרב האליטות הללו. במיוחד, אותם קוריאנים ששירתו במשטרה הלאומית של העידן הקולוניאלי ושאותם המשיכו האמריקאים להעסיק לאחר אוגוסט 1945, קיבלו הבטחה מלי שמשרותיהם לא תהיינה תחת סכנה. עם ההכרזה על עצמאותה של קוריאה ב-1948, 53% משוטרי משטרת קוריאה הדרומית, היו כאלה ששירתו במשטרה הלאומית בתקופת הכיבוש היפני. אך האוכלוסייה ראתה בהם משתפי פעולה על היפנים והדבר גרם לחיכוכים רבים בין האזרחים למשטרה[12].
הרפובליקה הראשונה, שהייתה דמוקרטית בתחילת כהונתה לפי הטענות המקובלות, החלה להפוך בהדרגה לאוטוקרטית. לי, שקודם לתפקידו על ידי ארצות הברית, היה שועל פוליטי מנוסה. אבל התקווה האמריקאית התגלתה כעריץ מושחת.
זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו, הפעיל חוקים שדיכאו כל התנגדות פוליטית. רבים ממתנגדיו מהצד השמאלי של המפה הפוליטית נעצרו ובמקרים מסוימים היו ביניהם כאלה שנהרגו. ב-26 ביוני 1949 נרצח יריבו הפוליטי הגדול ביותר של לי, קים קו (Kim Gu). המתנקש תואר על יד ההיסטוריון מקס הייסטינגס כאחד מאנשיו של לי[13].
תמיכת הציבור בשלטונו של לי סינג-מן הלכה והצטמצמה והוא נשען יותר ויותר על פעולות דיכוי בעזרת המשטרה. ארצות הברית שראתה בכול התנגדות עממית בקוריאה, משום איום קומוניסטי, אפשרה לכוחות הביטחון לדכא כל התקוממות כזאת, גם אם סיבתה היתה דרישה לייתר דמוקרטיה.תריסר שנות שלטון וביסוס המדינה ושיקומה אחרי המלחמה עברו על קוריאה הדרומית, תחת שלטון אוטוקרטי של לי, כשנוצרו מנגנוני שליטה והוקמו תעשיות, ערים נבנו והתבססו, וברקע המשיכה תסיסה מלמטה. אולם בתקופת שלטונו של לי המזדקן, קמה לה מדינה עצמאית, כפי שלא היה בחציה הראשון של המאה.
בבחירות שהתקיימו ב-15 במרץ ב-1960, ניצח לי, בן ה-84 ונבחר לתקופת הכהונה הרביעית שלו כאשר גרף 90% מקולות המצביעים (ועוד 1.2 מיליון פתקים לבנים). ניצחונו הובטח לאחר שיריבו העיקרי מהאופוזיציה, צו ביונג אוק (Cho Byeong-ok) , מת זמן קצר לפני הבחירות (כפי שקרה גם בבחירות של 1956).
ב-19 באפריל 1960, התרחשו מאורעות, המכונות גם "מהפכת הסטודנטים אפריל", שהתאפיינו בדיכוי אלים של הפגנות סטודנטים בעיר מאסאן. תחילה, המפגינים דוכאו על ידי המשטרה המקומית אך, המהומות פרצו שוב אחרי שנמצאה בנמל גופה צפה של סטודנט שהפגין. ניתנה פקודה לרמטכ"ל להפגיז את המפגינים והוא סירב. להפגנות הצטרפו אזרחים מן השורה וכן קבוצה של 300 פרופסורים, מרצים מהאוניברסיטאות. בהמשך החלו להתפשט מחאות לא אלימות בבירה וברחבי המדינה כולה. המהומות הובילו להתפטרותו של לי שבוע אחרי שפרצו, היינו, ב-26 באפריל 1960[14]. הוא יצא לגלות בהוואי, שם מת משבץ ב-19 ביולי, 1965.
הרפובליקה השנייה
המפלגה הדמוקרטית (The Minjoo Party of Korea) , שישבה באופוזיציה במהלך כהונתה של הרפובליקה הראשונה, צברה אט אט כוח וייסדה את הרפובליקה השנייה של קוריאה הדרומית. התיקון בחוקה הקוריאנית הפחיתה ממעמדו של הנשיא לתפקיד נומינלי בלבד והגדילה את כוחו של הקבינט הפרלמנטרי, זו הפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריה הדרום קוריאנית שהממשל בה הפך לשליטת הקבינט במקום שליטה נשיאותית. ב-13 באוגוסט 1960, יון פו סיון (Yun Po-seŏn) נבחר לנשיא, וראש הממשלה היה צ'אנג מיון (Chang Myŏn). נפילת משטרו של לי ועליית המפלגה הדמוקרטית לשלטון, עוררו ציפיות למשטר חדש, שיביא דמוקרטיה לדרום קוריאה, אך כגודל הצפיות, כך גודל האכזבות.
הרפובליקה השנייה זיהתה את ההאצה בפעילות הפוליטית שדוכאה בימי שלטונו של לי, חלק מפעילות זו הייתה ממפלגות השמאל וקבוצות סטודנטים ושימשה ככלי להפלת הרפובליקה הראשונה. מגמה זו גאתה במחצית השנייה של 1960 ובמהלך שמונת חודשי שלטונה של הרפובליקה השנייה התקיימו כ-2,000 הפגנות.
תחת לחץ השמאל, הובילה ממשלת צ'אנג, סדרת פיטורים של קציני צבא ומשטרה שהיו מעורבים בפעולות אנטי-דמוקרטיות ובשחיתות. החוק עבר ב-31 באוקטובר 1960 והעמיד כ-40,000 אנשים תחת חקירות. תוצאות החקירות הובילו לפיטורים של כ-2,200 פקידי ממשל ו-4,000 שוטרים. הרפובליקה השנייה שלטה כדמוקרטיה, אך לא הצליחה לטפל בבעיות הכלכלה. בתקופה זו עלה כוחם של ארגונים פרו קומוניסטיים. כמו כן, המשבר הכלכלי החריף ורבו תחלואים חברתיים כגון שחיתות ופשיעה. חילוקי הדעות וחוסר הניסיון של המפלגה בשלטו הגבילו את יכולת השליטה שלה ועד מהירה השתררה במדינה אנרכיה. אי הסדר החברתי הוליד ייאוש מן הפוליטיקה הדמוקרטית.
להמשך קריאה: תולדות דרום קוריאה, בתקופת שלטונו הרודני של פרק.
צילום: גילי חסקין; נובמבר, 2016
הערות
[1] הדגל הלאומי הקוריאני – ה- Taegukgi, נוצר בשלהי המאה ה-19 והוא מורכב משלשה חלקים:
- הרקע הלבן הוא צבע קוריאני מסורתי. כל הקוריאנים היו לבושים אך ורק בבגדים לבנים עד לפני כ-50 שנה. הלבן מייצג שלום וטוהר.
- האלמנט המרכזי בצבעי כחול ואדום – מסמל את היין והיאנג בתרבות המזרח ומייצג את האיזון של היקום. החלק הכחול מייצג את הכוחות קוסמיים השליליים, ואת החלק האדום מייצג את הכוחות קוסמיים החיוביים. הצורה המעגלית מייצגת את עקרון התנועה והרמוניה.
- האלמנטים מצדי העיגול מייצגים את ארבעת היסודות הקלאסיים בתרבות המזרח אסייתית: אדמה, רוח, אש ומים הקוריאנים – המדריך לקוריאה: https://www.the-koreans.com/%D7%99%D7%95%D7%9D-%
[2] . תהליך צמיחה מהיר התרחש באותן שנים גם בהונג קונג , בסינגפור ובטייוואן , והדבר העניק להן את הכינוי: "ארבעת הטיגריסים האסייתיים".
[3] . הגלובליזציה במדינות הפחות מפותחות, מתוך: הפיתוח והתכנון המרחבי ספר לימוד בגאוגרפיה ופיתוח סביבה; יחידה 2: פערים ברמת הפיתוח של מדינות העולם ;פרק שלישי תהליכי הגלובליזציה מחוללים תהליכי פיתוח מרחביים; הגלובליזציה במדינות הפחות מפותחות, עמ' 134.
[4] ועידת קהיר נערכה בין 22 בנובמבר ל-26 בנובמבר 1943, בין רוזוולט, צ'רצ'יל, וגנרליסימו צ'יאנג קאי שק מסין. הוועידה עסקה בהיערכות בעלות הברית נגד יפן, ובמצב הרצוי באסיה שלאחר המלחמה. החלטות הוועידה פורסמו ב"הצהרת קהיר", שדנה בכוונתן של בעלות הברית לחלק את האימפריה היפנית לאחר כניעתה הצפויה של יפן. על פי ההצהרה, כל הטריטוריות שכבשה יפן מאז מלחמת העולם הראשונה, כולל טייוואן ואוקינאווה, יוחזרו לסין. בנוסף קבעה ההצהרה שעל קוריאה, שהייתה כבושה בידי יפן, להפוך למדינה חופשית.
[5] . ועידת טהראן נערכה במהלך מלחמת העולם השנייה, בין התאריכים 28 בנובמבר ל־1 בדצמבר 1943 בטהראן, איראן. בוועידה נערכה לראשונה פגישה משולשת בין צ'רצ'יל, רוזוולט, וסטלין. חשיבות הוועידה הייתה בעצם כינוס שלושת המנהיגים של המעצמות המובילות את המלחמה בגרמניה. בוועידה אושרה התוכנית לפלישה לנורמנדי כדי לפתוח "חזית שנייה" באירופה, חזית שתאלץ את גרמניה להעביר כוח אדם ומשאבים למערב אירופה ובכך תושג הקלה לצבא האדום.
[6] לי סינג-מן , שם משפחתו הוא אי או לי, ולכן שונה ל-"לי סינג-מן" גם אם נכתב "סינגמן ריי".
[7] Kwan S. Kim Working Paper #166 – November 1991. he Korean Miracle (1962-1980) Revisited: Myths and Realities in Strategy and Development
[8] Cummings, Bruce (2010). "38 degrees of separation: a forgotten occupation". The Korean War: a History. Modern Library. p. 106
[9] Hastings, Max, The Korean War, New York: Simon & Schuster, 1988 page 32.
[10] Bell, P. M. H. "War, foreign policy and public opinion: Britain and the Darlan affair, November–December 1942." Journal of Strategic Studies 5.3 (1982): 393-415.
[11] Hastings, Max, The Korean War, New York,Simon & Schuster, 1988 page 33
[12] הייסטיגס, עמ' 38.
[13] Hastings, Max The Korean War, New York: Simon & Schuster, 1988 page 38.
[14] על תפקידם של הסטודנטים בקוריאה ומעורבותם בחילופי השלטון, ראו בהרחבה: ג' פודלר, מחאה בקמפוס: תנועת הסטודנטים של דרום קוריאה, 1987-1960, עבודת גמר לתואר מ"א, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1999.