תולדות קוריאה הדרומית בתקופת שלטונו הרודני של פרק

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה וליובל נעמן על ההגהה הקפדנית ועל ההפניות. תודתי לחברת "אקו – טיולי שטח", שאפשרו את הכנת היעד להדרכה.

ראה באתר זה: מבט אל דרום קוריאה; תולדות קוריאה בעת העתיקה

דרום קוריאה – המלצות לטיולים ולקריאה

טבלה היסטורית ופוליטית של דרום קוריאה- מעודכן 18-10-24

אלבום תמונות דרום קוריאה 2024

ראו גם: טיול בסיאול. כתבה באתר במגזין הווירטואלי Go travel ראה גם: אלבום תמונות מדרום קוריאה.

להרצאה על קוריאה.

טיול לדרום קוריאה אינו דומה לטיול אחר באסיה. הטיול בקוריאה, הגם שהוא משלב טבע חינני ומעט היסטוריה עתיקה, הוא קודם כל טיול אל מדינה שמשלבת מסורת עם קדמה. מדינה שעברה במהירות בזק מחברה מסורתית למודרנית. מעוני מחפיר, למעצמת יצוא. לשם כך, חשוב להכיר את התהליכם ההיסטוריים שהובילו למהלכים הללו. אמנם, כול טיול בקוריאה, מסייר באתרים הבודהיסטיים שב- Gwangju ועומד על חשיבותה של קוריאה כגשר בין סין ליפן, אבל אלו שניים בחשיבותם, לדרמה שפקדה את קוריאה בעשורים האחרונים.

.

מאמר זה מוקדש לאישיותו ובעיקר לתקופת שלטונו רב התהפוכות של פרק צ'ונג-הי (Park Chung-hee; מבטאים פַּאק צ'וֹנְג-הִי), מדינאי, מצביא ודיקטטור דרום קוריאני שכיהן כנשיאהּ השלישי של קוריאה הדרומית והנהיג אותה משנת 1961 ועד ההתנקשות בו ב-1979.

ראו קודם, באתר זה: תולדות קוריאה, בתקופת הרפובליקה הראשונה והשנייה.

לאלבום תמונות מדרום קוריאה

הרפובליקה השנייה שלטה כדמוקרטיה, אך לא הצליחה לטפל בבעיות הכלכלה. כמו כן, המשבר הכלכלי החריף ורבו תחלואים חברתיים כגון שחיתות ופשיעה. הדבר גרם, בין השאר, לעליית כוחם של ארגונים פרו קומוניסטיים. חילוקי הדעות וחוסר הניסיון של המפלגה בשלטון הגבילו את יכולת השליטה שלה ועד מהירה השתררה במדינה אנרכיה. אי הסדר החברתי הוליד ייאוש מן הפוליטיקה הדמוקרטית.

ההפיכה הצבאית שהוביל פרק צ'ונג-הי, ב-16 במאי 1961 שמה קץ לשלטון הרפובליקה השנייה. פרק צ’ונג-הי , שהיה קודם לכן חייל בצבא היפני במלחמת העולם, שירת במנצ'וקו[1] ובאקדמיית יפן, השתייך לקבוצת מנהיגים צבאיים שתמכו ושאפו להגיע לשליטה צבאית. לאחר ההפיכה היה חשש שהמדינה תהפוך לקומוניסטית. לכישלונה של הרפובליקה השנייה היו השלכות ארוכות טווח על תהליך הדמוקרטיזציה בדרום קוריאה.

מנהיגי המדינה טענו בשנים שלאחר מכן ובפרט פאק צ'ונג-הי, כי המדינה טרם בשלה לדמוקרטיה אמתית בנוסח המערב וחיזקו את טענתם בעובדת כישלונה של הרפובליקה השנייה. הפעילות הפוליטית נאסרה וכדי לנהל את המדינה, הקימה החונטה הצבאית את המועצה העליונה לשיקום לאומי". לאחר מכן קם משטר צבאי בן שנתיים לערך. האסיפה הלאומית הקוריאנית פוזרה, החוקה הושעתה וכמה מאות פוליטיקאים נעצרו, ביניהם ראש הממשלה. היתה זו תקופה מכרעת בתהליך עיצובה של המדינה ופיתוחה הכלכלי. פאק חלם על פריצה כלכלית ותרבותית קדימה, שתהפוך את קוריאה למעצמה מבחינה כלכלית וטכנולוגית. היו שראו בחזונו יומרה חסרת סיכוי, שהרי נעשו באסיה ניסיונות דומים. כך למשל תכנית החומש של מאו טסה דונג שכונתה "הקפיצה הגדולה קדימה", שהובילה לאנרכיה ורעב המוני.

פאק נחשב למייסדה של קוריאה המודרנית, לטוב ולרע. הגם שנוהגים לייחס לפאק תפקיד מכריע בהתפתחות הכלכלה הדרום-קוריאנית, הרי שנטייתו הידועה לשמצה לריכוז סמכויות השלטון בידיו זיכתה אותו בביקורת רבה בארצו שלו ובמדינות המערב גם יחד.

המנהיגים הצבאיים הבטיחו, בלחץ ממשל ג'ון קנדי האמריקני, להחזיר את המערכת הדמוקרטית למדינה מהר ככל שניתן. ב-2 בדצמבר 1962 הוחלט במשאל עם, ברוב של 78%, להחזיר את השלטון לשלטון נשיאותי. פאק צ'ונג-הי שהתחייב לא לרוץ לנשיאות בבחירות, התמודד לתפקיד בבחירות של 1963 וניצח בהן בקושי[2].

.הרפובליקה השלישית

פאק צ'ונג-הי חזר לכהן כנשיא בפעם השנייה (51.4% מהקולות) ושם קץ לשלטון הצבאי. החלה תקופת הרפובליקה השלישית. בתקופה זו (1963-1972) הביא יציבות לקוריאה ובנה אותה מבחינה כלכלית, פוליטית ובינלאומית. היו לו חזון ויעדים ברורים והוא פעל במרץ ליישמם. הוא שאף להפוך את קוריאה, שהיתה עדיין מדינה עניה, למעצמה בינלאומית[3].

הנורמליזציה עם יפן

אחד האירועים החשובים ביותר בתקופה זו היה חתימת הסכם לנורמליזציה עם יפן, בשנת 1965. עוד קודם נעשו ניסיונות לנרמל את היחסים בין שתי המדינות, אך הם עלו בתוהו, בשל הביקורת הרבה בציבור היפני, כנגד המהלך. במשך שנות הכיבוש היפני הצטברה בקרב אזרחי קוריאה טינה רבה כלפי היפנים. הן בשל הכיבוש היפני והן משום שבתקופת השלטון היפני, הועברו קוריאנים רבים, בכפייה ליפן. מתוך 3.6 מיליון קוריאנים ששהו ביפן בסוף המלחמה, חזרו כ-3 מיליון לקוריאה, אך 6000000 העדיפו להישאר ביפן. האזרחות היפנית שלהם בוטלה והם הפכו לזרים יושבי קבע[4]. הקוריאנים שחיים ביפן הינם בדרך כלל במעמד חברתי נמוך ושיעורם בקרב העבריינים, גדול יחסית[5]. מעמדם היה נושא לחיכוך בין המדינות והוא טרם נפתר עד תום.

במשך שנים רבות המתינה קוריאה להתנצלות פומבית מצד יפן. אך זו לא קרתה עד 1998 וגם זו אינה מספקת קוריאנים רבים. הקיסר היפני הירוהיטו הצהיר בשנת 1984: "מצער שהיתה בעבר תקופה אומללה בין המדינות, ואל לה להישנות"[6]. הצהרה זו אינה אומרת דבר על מעשיהם של היפנים בקוריאה ומשתמע מכך שהקיסר לא נטל אחריות עליהם. כמו כן, לממשלת קוריאה ולציבור שלה יש טענות קשות על תוכנם של ספרי הלימוד היפניים, שלטענתם יש בהם עיוותים היסטוריים, בנושא האלימות של יפן כלפי קוריאה. בדרום קוריאה, עדיין חיות נשים רבות שנפלו קורבן לניצול מיני בתקופת מלחמת העולם השניה ומכונות    Comfort Women

ממשלת יפן שילמה פיצויים לקורבנות, אך לא הכירה באחריותה לזוועות.

ראו באתר זה:  הכיבוש היפני של קוריאה.

המשא ומתן בין יפן לדרום קוריאה נמשך 13 שנים ומעת לעת עלה על שרטון בשל מחלוקות על שדות דיג ותביעות רכוש[7]. למרות הקשיים הרבים, נחתם בשנת 1965, הסכם בין קוריאה ליפן, כתוצאה ממפגש בין שלושה אינטרסים: האינטרס הכלכלי – ביטחוני של ארצות הברית. האינטרס היפני, שראה בדרום קוריאה שוק חיוני להשקעות חוץ של המשק היפני הצומח והאינטרס של פאק בשיקום משטרו. פאק הניח כי קוריאה לא תוכל להסתמך על הסיוע האמריקאי לאורך זמן וכי רק פיתוח כלכלי מואץ יאפשר לה לעמוד מול צפון קוריאה. ואכן עם עלייתו של פאק לשלטון, הושם הדגש על פיתוח כלכלת המדינה, אשר הגיעה להישגים מרשימים.

יפן הכירה בדרום-קוריאה כנציגה של כול העם הקוריאני והעניקה לה סיוע כלכלי בסך 800  מיליון דולר בסחורות ובשירותים. בעקבות ההסכם התפתח המסחר בין המדינות וחברות יפניות החלו להשקיע בקוריאה. אולם הקוריאנים, שהיו מוכנים לקבל בארצם השקעות וטכנולוגיות מיפן, הסתייגו מקשירת קשרים תרבותיים עמה ואסרו על השמעת מוסיקה יפנית והקרנת סרטים יפניים[8].

באותה תקופה החליטה דרום קוריאה לקשור קשרים דיפלומטיים וכלכליים גם עם המדינות ה"בלתי מזדהות" של העולם השלישי, שעד אז היו קשורות רק לצפון קוריאה. בשני העשורים הראשונים להקמתן, התמקדה מדיניות החוץ של כל אחת מהקוריאות, בדרישה להכיר בכול אחת מהן כנציגה הלגיטימית הבלעדית של קוריאה. כפי שנקטו סין וטאיוון, זו מול זו וכל אחת מהן מול העולם. היה זה ביטוי ואמצעי להתמודד מול צפון קוריאה, בקרב על הלגיטימציה הבינלאומית, בפנייה לא רק אל מדינות שקיימו יחסים עם דרום קוריאה, אלא גם אל אלו שכננו יחסים עם צפון קוריאה.

בתקופה זו הכלכלה הקוריאנית האיצה את צמיחתה באופן דרמטי. שלטונו של פאק ניצל את הסיוע הכספי מיפן וארצות הברית כדי לתת הלוואות לייצוא בריבית שלילית (המדינה שילמה ליצואנים). עם התקדמות הכלכלה המקומית, הצטמצם בהדרגה הסיוע הטכנולוגי והכספי שארצות הברית העניקה לקוריאה. עם זאת, נוכחותם של כוחות ארצות הברית על אדמת קוריאה והברית הצבאית עם ארצות הברית, סייעו לדרום קוריאה לצמצם את נתח ההשקעה בביטחון וסיפקו יציבות פוליטית וביטחונית. נרמול היחסים עם יפן, תרם אף הוא חזק את הכלכלה.

במשך שנים רבות התאפיינה החברה הקוריאנית בקיומו של מגזר חקלאי גדול. כדי לקדם את הכלכלה ולהפכה למודרנית, פעל פאק להרחבת המגזר התעשייתי ולצמצום המגזר החקלאי. הצלחתו של פאק בפיתוח הכלכלי של דרום קוריאה, בשנות ה-60, זוכה לשבחים עד היום. עם זאת, יש הטוענים כי אזרחיה מדינה שילמו עבור ההצלחה הזאת, מחיר כלכלי כבד, בדמות פגיעה בזכויות האזרח שלהם.

התאבדותו הטראגית של צ'ון טי-איל 1970

משטרו הרודני של פאק גרם לתסיסה ברחבי קוריאה. אחד המקרים הטרגיים, אך המשפיעים ביותר היה זה של צ'ון טי-איל (Chun Tae Il), פועל תעשייה דרום קוריאני, שעבד באחד מ"מפעלי היזע" (sweatshops), ב"שוק השלום" (Seoul Pyeonghwa Sijang) של סיאול והתאבד בנובמבר 1970. צ'ון טי- איל, חייט בן 22, מחה  נגד תנאי העבודה ירודים, בבתי החרושת לטקסטיל של דרום קוריאה (ובכלל), שכללו בין הייתר, אוורור גרוע שגרם להתפרצות של שחפת קטלנית וזריקות כפויות של אַמְפֶטָמִין –  תרופה בעלת השפעה מעוררת על מערכת העצבים, שנועדו  להמריץ את הפועלים לעבוד שעות נוספות, ללא פיצוי הולם. בבתי החרושת בשנות השישים, היתה היררכיה נוקשה. אם היית בר מזל כדי לקבל עבודה, היו נחוצות שנים כדי להתקדם מעלה בסולם. במעמדות הנמוכים היו בדרך כלל נשים ונערים מתחת לגיל 16, שעבדו בחדרים ללא תאורה מספקת, בתנאי צפיפות שלעיתים אף לא אפשרו להם אפילו לעמוד.היתה זו תקופה של היות דרום קוריאה מהמדינות העניותב עולם והשלטון ניסה להמריץ את המדינה קדימה, גם במחיר של קושי ולחצים כבדים, עבור האדם הפשוט.

למרות שצ'ון מחה כנגד תנאי העבודה הללו, היה במעשהו משום מחאה כנגד שלטונו העריץ של פאק. הוא זכה תחילה לתשומת לב קצרה, אך מהר מאד נתקל בהתנגדות של הממשלה, שבדרך כלל צידדה במעבידים. פקידי משרד העבודה אמרו לו ולחבריו בלעג, שתלונותיהם מעידות על חוסר פטריוטיות. בתגובה וכדי לעורר את הציבור, הוא הצית את עצמו ורץ לאורך הרחוב כשהוא זועק את הסיסמא "איננו מכונות, שמרו על חוקי העבודה". הוא פונה לבית חולים ושם מת מכוויות[9]. מותו הפנה את תשומת הלב הציבורית לתנאי העבודה המחפירים של פועלי התעשייה ונגד המשטר הדיקטטורי של פאק. כתוצאה מהאירוע המזעזע, הבינו קבוצות המחאה השונות את החשיבות בשיתוף הפעולה ביניהם . מותו הוא היה זרז (קטליזטור), להקמת תנועת המחאה מינג-ג'ונג (המונים, עם), שהיתה שיתוף פעולה של סטודנטים, פועלים, אנשי דת ועיתונאים  שנרתמו למען שיפור תנאי העבודה. הם עודדו התארגנויות של עובדים, גם אם במחתרת; פתחו בתי ספר ליליים, שהגבירו את המודעות הפוליטית והסוציאלית בקרב העובדים. חלק מהסטודנטים, נכנסו למפעלים כפועלים, וטפטפו שם את רעיונות המחאה[10].

הסרט "ניצוץ יחיד"  (A Single Spark)  מתאר את מאבקו ההרואי של צ'ון[11]. בשנת 2001 יצאה לאור ביוגרפיה שלו[12]. בשנת 2012 יצא לאקרנים סרט בו , Lee So-Sun אמו של צ'ון טי- איל, מספרת את סיפורו[13].

הממשלה הקוריאנית המשיכה את יחסיה ההדוקים עם ארצות הברית והמשיכה לקבל סיוע כספי רחב. ב-1965 נחתם בין ארצות הברית לקוריאה הדרומית הסכם נוכחות צבאית אמריקאית בשטחה של קוריאה הדרומית. זמן קצר לאחר מכן שלחה קוריאה הדרומית 300,000 חיילים למלחמת וייטנאם, שנלחמו לצד הכוחות האמריקאים, בין הייתר, כדי להדק את מחויבותה של ארצות הברית לשלומה וביטחונה של דרום קוריאה.

ראו באתר זה: מלחמת וייטנאם.

הצטרפות כוחות דרום קוריאה למאבק בווייטנאם, אכן הבטיחה את תמיכת הממשל האמריקאי במשטרו של פאק והפחיתה את הביקורת האמריקאית על דיכוי זכויות האדם בדרום קוריאה. מעבר לכך, מלחמת וייטנאם סייעה לדרום קוריאה לפתח את כלכלתה (כשם שמלחמת קוריאה סייעה לכלכלת יפן). תאגידים קוריאנים רבים, כמו "היונדאי" ו"האנג'ין", קיבלו הזמנות לציוד וחומרי לחימה שונים, דבר שסייע לכלכלה הקוריאנית. כמו כן, החיילים הקוריאנים ששירתו בווייטנאם, קיבלו שכר גבוה מהשכר שהיה מקובל בקוריאה. דבר שהגדיל את הכנסות המדינה במטבע חוץ

יעד נוסף שסימן פאק, היה ביצור עוצמתה הצבאית של המדינה, בעיקר בשל האיום מצד צפון קוריאה, שהתמידה בנקיטת קוו נוקשה כלפי הדרום וכלפי ארצות הברית. עם זאת, פאק נטה להשתמש באיום הצפון קוריאני, כדי להצדיק נקיטת צעדים פוליטיים בלתי דמוקרטיים, כדי לחזק את משטרו.

תקרית "פואבלו"

אחד משיאי המתח בין צפון אמריקה לבין ארצות הברית, שהעיבה מן הסתם גם על יחסיה עם דרום קוריאה, היתה "תקרית פואבלו" ("Pueblo Incident"), שהתרחשה ב-23 בינואר 1968. באותו יום נלכדה אניית ביון האמריקאית "פואבלו" ( USS Pueblo)  על ידי קוריאה הצפונית, בים יפן , ליד החוף המזרחי של צפון קוריאה. משימת האנייה הייתה מעקב אלקטרוני אחר פעילות ימית של הצי הצפון קוריאני, הצי הסובייטי וציתות לתחנות המכ"ם החופיות של קוריאה הצפונית. האמריקאים טענו שהאנייה שייטה במים בינלאומיים בעוד שהצפון-קוריאנים טענו, שהאנייה שהתה בתחום המים הטריטוריאליים שלהם. ה"פואבלו" הפליגה ללא סימני זיהוי והניפה את הדגל האמריקאי, רק לאחר שספינות פטרול קוריאניות התקרבו לטווח מגע והורו לה לעצור [בדומה לתקרית פרשת טיבוע אניית הצי האמריקני 'ליברטי' ("USS Liberty") במלחמת ששת הימים, על ידי חיל הים הישראלי][14]. האנייה האמריקאית עצרה ומלחים צפון-קוריאנים עלו עליה ושבו אותה. לאחר זמן הוחזרו אנשי הצוות האמריקאים אולם האנייה נשארה שם ומהוה היום מוזיאון צף[15].

ניסיון ההתנקשות בפאק

ב-21 בינואר 1968, חדר כוח קומנדו צפון קוריאניים ל"הבית הכחול" בסיאול, מעונו הרשמי של הנשיא במטרה לחסלו. הניסיון סוכל. בעקבות האירוע החמור, אימנה דרום קוריאה בחשאי קבוצת פושעים ואסירים שהיתה אמורה לחדור לצפון ולרצוח את המנהיג דאז קים איל-סונג. כשהוחלט על ביטול הפעולה, הכריזו המתנקשים על מרד. הם חיסלו את מדריכיהם, הסתננו לסיאול ושם פוצצו את עצמם. ממשלת הדרום הסתירה את המידע במשך עשרות שנים[16].

לימים, בתקופה הרפובליקה הרביעית (ראו להלן), ב-15 באוגוסט 1974, ניסה מו סה-גוואנג, קוריאני אשר נולד ביפן למשפחה מקוריאה הצפונית, להתנקש בחיי פאק. במהלך ניסיון ההתנקשות הוא פלט כדור על עצמו, פגע בסטודנט והרג את אשתו של פאק, שהיתה הגברת הראשונה של קוריאה הדרומית באותו הזמן.

בשנים אלו, החוק בקוריאה הגביל מתמודד להיבחר לשתי כהונות בלבד, אך שינוי חוקתי שעבר בבית המחוקקים הקוריאני ב-1969 אפשר לפאק להתמודד בפעם השלישית. הוא התמודד שוב בבחירות של 1971 וניצח בקושי רב את ראש האופוזיציה, קים דה-ג'ונג, (Kim Dae-jung), שקיבל יותר מ-46% מהקולות (נבחר לנשיא רק 26 שנים אחר כך)[17].

ב-6 בדצמבר 1971 הכריז פאק על מצב חירום לאומי, וב-4 ביולי 1972 הכריז על השאיפה לאיחוד קוריאה עם הצפון. ב-17 באוקטובר באותה שנה הכריז על ממשל צבאי ופירק את בית המחוקקים. בנוסף, הצהיר על כוונותיו לבטל את הבחירות לתפקיד הנשיא.

הרפובליקה הרביעית

הרפובליקה הרביעית החלה את כהונתה ב-21 בנובמבר 1972, עם אימוץ חוקה חדשה, הלוא היא חוקת יושין (Yushin), שהוראתה "חוקה מתחדשת". החוקה החדשה, המסמלת את תחילתה של הרפובליקה הרביעית, העניקה לנשיא סמכויות נרחבות, אפשרה לו להצר את צעדיהם של מתנגדיו הפוליטיים ולהפוך את האסיפה הכללית לחותמת גומי. כדי לאפשר את אישורה, הנהיג פאק משטר חירום במדינה.

השינויים בחוקה עוררו ביקורת חריפה מצד גורמים אופוזיציוניים, במדינה ומחוצה לה. הזעם התבטא, בין השאר, בהפגנות סוערות. פאק נקט בפעולות אלימות כנגד מתנגדיו. הוא הוציא גזר דין מוות נגד מתנגדו הפוליטי קיים דה ג'ונג Kim Dae-jung()   [18] וזה נפגע בתאונת דרכים מסתורית בשנת 1971. בשל התנגדותו לחוקת יושין, כמעט קיפח דה-ג'ונג את חייו בעקבות חטיפתו מבית מלון ביפן, על ידי סוכנים קוריאנים ב-1973. הוא נחטף ממלון בטוקיו על ידי סוכנים חשאיים של ממשלת דרום קוריאה, ונלקח לספינה שהפליגה לארצו. כשלסי-איי-אי נודע על החטיפה, ארה"ב שלחה מטוס כדי למצוא את הספינה. מאחר שהחוטפים נתפסו בשעת מעשה, הם נאלצו לחוס על חייו. הוא נלקח לדרום קוריאה והושם במעצר בית[19]. יפן ראתה בכך פגיעה קשה בריבונותה ואיימה להחריף את תגובתה אם יוצא להורג. גם ארצות הברית לחצה מאד על פאק לבל יממש את גזר דין המוות, שפסק נגד דה-ג'ונג. פאק טען כי המחלוקות הפנימיות גורמות להחלשת המדינה ומשרתות את האויב.

ב-1974 הכריז פאק שוב על מצב חירום לאומי שהוביל לכליאתם של מאות מתנגדים. בתקופה זו המשיכה הצמיחה הכלכלית המואצת. ההתרחבות המקיפה והמתמשכת של כלכלת יפן, מילאה תפקיד מכריע ביצירת סביבת שוק דינמית בכול מרחבי האוקיינוס השקט. ההשפעה פעלה הן כתמריץ ישיר והן כמופת. המקרה המרתק ביותר הוא זה של דרום קוריאה. ב-1977 דיווח צוות הבנק העולמי: "העלייה המתמדת בשיעורי ההכנה בחמש עשרה השנים האחרונות, הפכו את קוריאה ממדינה מתפתחת, אחת העניות בעולם,  שתלותה העיקרית בחקלאות ומאזן התשלומים שלה חלש, לאומה מתועשת, בעלת הכנסות בינוניות, שמצב תשלומיה החיצוניים התחזק והולך[20].

משבר פול בניאן

אחד המשברים המסוכנים בתולדות שתי הקוריאות והעולם כולו  היה מבצע פול בניאן (Paul Bunyan), שבוצע באזור הביטחון המשותף בין שתי הקוריאות, באוגוסט 1976.

ליד גשר ה-"אל חזור" – אחד משני מקומות ב-JSA בו אין גדר, עמדה שורה של עצי צפצפה באורך של 30 מטר ועץ אחד הסתירה את שדה הראיה בין עמדת הגשר ומוצב השמירה באזור המפורז הקוריאני. ב-18 באוגוסט 1976, נשלחה קבוצה של עובדי האו"ם לגזום את העץ המסתיר, על העובדים פיקדו שני קצינים מצבא ארצות הברית, קצין דרום קוריאני וכן שמונה שומרים מכוח הביטחון של האומות המאוחדות. תחת חוקי אזור הביטחון המשותף, החיילים לא היו חמושים. הפועלים שבאו לגזום את העץ, נשאו עימם מעדרים וגרזנים[21].

לאחר שהגיזום החל, הורו חיילים צפון קוריאנים לפועלים להפסיק את העבודה. הקצין האמריקאי שפיקד על הפעולה, קפטן ארתור בוניפאס (Arthur Bonifas), הנחה את הפועלים להמשיך בעבודתם. זמן קצר לאחר מכן, שלושים חיילים צפון קוריאנים תקפו את הקבוצה והרגו את שני הקצינים האמריקאים, את בוניפאס ואת לוטננט מארק בארט (Mark Barrett), בגרזנים שחטפו מהפועלים. חייל דרום קוריאני פיזר את החיילים הצפון קוריאנים בעזרת נהיגה במשאית שלו לכיוונם ומעל לגופתו של בוניפאס, כדי להגן עליה. בוניפאס מת במקום ובארט הפצוע גם הוא לא שרד. האירוע נזכר בכינויו "תקרית רצח הגרזן הקוריאני" (Korean axe murder incident)[22].

בעקבות התקרית העלתה ארצות הברית את הכוננות של צבאה בקוריאה הדרומית וברחבי העולם עלו חששות מפריצת מלחמה בקוריאה[23]. הנשיא ג'ראלד פורד הורה על עקירת העץ[24]. כתוצאה מכך, אורגן מבצע "פול באניין", על שם חוטב עצים מיתולוגי בארצות הברית והוא יצא לפועל בשעה 7 בבוקר ב-21 באוגוסט 1976, שלושה ימים בלבד לאחר התקרית. שיירה של 23 כלי רכב אמריקאים ודרום קוריאנים נכנסה לתוך אזור הביטחון המשותף ללא כל התרעה או דיווח לצפון קוריאנים. בתוך כלי הרכב הייתה קבוצת הנדסה שמנתה 16 איש וצוידה בגרזנים ומסורי שרשרת והתחילה מיד לנסר את העץ. קבוצה זו לוותה על ידי מחלקת אבטחה בת 30 איש שחומשה באקדחים וגרזנים. לצוות נלוותה גם קבוצה של 64 מומחי טאקוונדו (Tae Kwon Do) מהצבא הדרום קוריאני.

פלוגה של חיילים מהצבא האמריקאי ריחפה במסוקים מעל לקבוצה שנמצאה על הקרקע מאחורי המסוקים, שייטו הלוך ושוב בשמיים מפציצים מסוג B-52 שלוו על ידי מטוסי קרב של חילות האוויר האמריקאי והקוריאני.

כוח משימה בראשות נושאת המטוסים "מידוויי" הובא קרוב לחוף הקוריאני, ומטוסיו עמדו בהיכון לפעולה. בנוסף לכך, ליד קצה האזור המפורז, אלפי חיילים חמושים היטב, טנקים וארטילריה עמדו מוכנים לגבות את הצוות שנכנס לתוך אזור הביטחון המשותף. בתגובה לכך, צפון קוריאה שלחה כ-150 חיילים חמושים בתת-מקלעים. עם זאת, החיילים הצפון קוריאנים עמדו בדממה בזמן שצוות ההנדסה ניסר את העץ ולא פתחו בעימות מזוין. במהלך ההכנות לפעולה, עלה חשש מכך שהיא תוביל לפתיחת מעשי איבה רחבים, אך לבסוף החשש התבדה והפעולה עברה בשלום. אחד מהחיילים הקוריאנים שהשתתפו באבטחה במקום בזמן המבצע היה מון ג'ה-אין, שבאפריל 2018 חזר לקרבת המקום כנשיא קוריאה הדרומית בפגישתו עם קים ג'ונג-און ונטע אתו עץ של שלום, שספק אם יסתיר בשנית את קו הראיה בין העמדות[25].

החל שנת 1976, שמה ארצות הברית, בהנהגת ג'ימי קרטר, דגש על זכויות אדם ברחבי העולם. פאק נאלץ להתמודד עם ביקורת אמריקאית קשה בנושא זה. הנשיא קרטר אף הציע לצמצם את היקף כוחותיה של ארצות הברית בקוריאה והיחסים בין שתי המדינות התדרדרו. פלישת ברית המועצות לאפגניסטן הביאה להקפאת היוזמה, עד להערכה מחדש. אך עם כניסתו של רונלד רייגן לתפקידו כנשיא ארצות הברית הוא הבהיר לסיאול כי היוזמה נגנזה.

בשנות ה-70 החלה הממשלה להפנות את כספה ואת מדיניותה הכלכלית ליצירת מפעלים של תעשייה "כבדה" ומפעלים כימיים. בנוסף תמכה הממשלה בבניית מפעלי אלקטרוניקה ומכוניות. כך צמחו בקוריאה תאגידי ענק – "צ'בול" (Chaebol) בבעלות משפחתית, כגון יונדאי, סמסונג (וסמסונג C&T)‏, LG, דייהו ועוד, שאחראיות עד היום על חלק ניכר מהתוצר הדרום-קוריאני[26].

המשבר הכלכלי של 1979

בשנת 1979 החריף המשבר הכלכלי בדרום קוריאה; מפעלים רבים קרסו והדבר עורר תסיסה בקוריאה, שהתבטאה בהפגנות בערים הגדולות. פאק הכריז על מצב חירום. אך האמצעים האלימים שהפעיל, רק החמירו את המצב. ב-26 באוקטובר 1979, במהלך ארוחת ערב, נרצח פאק על ידי קים-ג'אי-קיו (Kim Chae-Gyu), חברו מתקופת לימודם באקדמיה הצבאית, ששימש ראש סוכנות הביון המרכזית של קוריאה (KCIA), תוך כדי ויכוח סוער ביניהם סביב ההפגנות נגד המשטר. מאוחר יותר התברר כי הוא תכנן את ההתנקשות קודם לכן. הוא הוצא להורג. פאק שלט בדרום קוריאה 18 שנים. במהלך השנים הללו  הוא הוביל את ארצו ממצב של עליבות, להגשמת האתגרים שהציב לעצמו ולארצו.

להמשך קריאה: ההיסטוריה המודרנית של דרום קוריאה, מרצח פאק ועד כינון הדמוקרטיה

הערות

[1] . מָנְצ'וּקְווֹ ( Manchuku )  מילולית: "מדינת מנצ'וריה"; הייתה מדינת חסות יפנית שהתקיימה בין השנים 1932–1945, שנשלטה על ידי שליט בובה – הקיסר הסיני לשעבר פויי, הקיסר האחרון של שושלת צ'ינג. המדינה השתרעה על פני מנצ'וריה ועל מזרח מונגוליה הפנימית.

החל מהעשור האחרון של המאה ה-19 עמדה מנצ'וריה התיכונה תחת השפעה רוסית חזקה, בשל בניית מסילת הברזל הסינית מזרח-אסיאתית דרך חרבין לולדיווסטוק. לאחר מלחמת רוסיה-יפן (1904–1905) גברה השפעתה של יפן באזור, בעיקר לאור הנחת מסילת הברזל הדרום מנצ'ורית ב-1906 לדאליאן (פורט ארתור) והגירת אזרחים יפנים.קציני הצבא היפני תכננו זמן רב לפלוש למנצ'וריה, אך בשל התנגדות מבית לא יכלו לעשות זאת. ב-18 בפברואר 1931 התרחשה תקרית מוקדן אשר נתנה לצבא היפני את הלגיטימציה לפלוש למנצ'וריה. הכיבוש הסתיים בהצלחה והיה מאוד פופולרי בקרב תושבי יפן, אך גרם לגינויים אשר הובילו את יפן לפרוש מחבר הלאומים. לאחר הכיבוש, בשנת 1932, יסדו היפנים במנצ'וריה את מנצ'וקוו.

מרבית בני ההאן התייחסו למנצ'וקוו כאל ממשלת בובות יפנית. יפן לחצה על הרפובליקה הסינית להכיר במנצ'וקוו עם הקמתה ב-1932, למרות שמרבית הסינים התייחסו אליה כאל שטח כבוש. עם פרוץ מלחמת סין-יפן השנייה ביולי 1937 התייחסו כמעט כל הישויות הפוליטיות הסיניות – כולל הקוומינטנג והמפלגה הקומוניסטית הסינית – למנצ'וקוו כממשלת בובות, שהוקמה על ידי יפן הקיסרית ולא כאל מדינה ריבונית.

מנצ'וקוו הייתה לבסיס צבאי ממנו המשיכו היפנים לפלוש לאזורים אחרים בסין. כיבוש מנצ'וריה נתן ליפן חיזוק מוראלי ואסטרטגי. במנצ'וקוו ביצעו היפנים פשעי מלחמה איומים, הכוללים רצח של מיליונים, הרעבה, אונס ועינויים.

[2] אלון לבקוביץ, קוריאה: היסטוריה ופוליטיקה, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור.

[3] https://www.yuval-naaman.com/travel/articles/S_koria_Democracy.htm

[4] בן עמי שילוני, יפן המודרנית, תרבות והיסטוריה, הוצאת שוקן, תל אביב, 2002, עמ' 267.

[5] Ryane, S. Koreans in Japan, London, 2000

[6] Barry, H. “Maximum sincerity”, Time, (4-6-1990), P. 36.

[7] בן עמי שילוני, שם.

[8]  בן עמי שילוני, יפן המודרנית: תרבות והיסטוריה, הוצאת שוקן, תל אביב, עמ' 267.

[9] https://en.wikipedia.org/wiki/Jeon_Tae-il

[10] אתר האינטרנט של יובל נעמן

[11] . הסרט "ניצוץ יחיד (1995)" ,עם תרגום אנגלי. תודה ליובל נעמן על ההפניה: https://www.youtube.com/watch?v=TXWnPQZDt60

[12] Beth Redmond, Chun Tae-il: a life of struggle

[13] . באותה שנה נבחרה אחותו – Jeon Soon-ok, כחברת המועצה הלאומית של קוריאה, מטעם המפלגה הדמוקרטית המאוחדת.

[14] אורנה כץ-אתר, "פרשת טיבוע אניית הצי האמריקני 'ליברטי': גלגולה של עלילה", קתדרה 142, טבת תשע"ב, 2011, עמ' 130-111.

[15] "Pueblo Incident". "Naenara" News from South Korea. Archived from the original on 27 May 2015.

[16] https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/.premium-1.4441311

[17] הוא נבחר לפרלמנט ב-1961, אבל ימים ספורים מאוחר יותר פוזר הפרלמנט בהפיכה בראשות גנרל פאק צ'ונג-הי.

[18] תוספת האות e לפני תנועה נוספת לא נשמעת ולכן "קים דה-ג'ונג" ולא קים דיי ז'ונג

[19] https://news.walla.co.il/item/1540549

[20] פול ג'ונס, תולדות הזמן המודרני, עמ' 648-149

[21] "בגרזן נרצחו שני אמריקנים בקוריאה", מעריב, 19  באוגוסט 1976

[22] . ראו סרטון ביוטיוב: https://www.youtube.com/watch?v=I9YeOiHuqAY

[23] פיליפ בן, "חיילי ארה"ב וצפון קוריאה במצב של כוננות בעקבות רצח", מעריב, 20 באוגוסט 1976

[24]  עידו דיסנצ'יק, "פורד ציווה לעקור עץ המריבה", מעריב, 22 באוגוסט 1976

[25] תודה ליובל נעמן על הערתו

[26]  https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%9C%D7%9B%D7%9C%D7%AA_%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%94_%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%AA