תולדות פורטוגל, בין עצמאות לשקיעה

תולדות פורטוגל, מהיווצרותה במאה ה-12 ועד להידרדרות האימפריה בסוף המאה ה-16.

כתב: גילי חסקין

ראו קודם: תולדות איבריה בימי הביניים.

להרצאה על פורטוגל

לאלבום תמונות מפורטוגל – 2010.

אלפונסו השישי מלך קסטיליה, השיא את בתו תרזה, לאנרי (דום אנריקה)  מבורגוניה (זוהי ההגייה של "בורגונדי" בפורטוגלית (Borgonha) או בספרדית (Borgoña)  וכך ייסד את השושלת הפורטוגלית הראשונה, ששלטה עד 1383.

בנם אפונסו אנריקש (Afonso Henriques), נחשב למלך הראשון של פורטוגל.

קרב אוריקה (בפורטוגלית: Batalha de Ourique) התחולל ב-25 ביולי 1139, כחלק מהרקונקיסטה בין הכוחות הפורטוגליים הנוצריים, עליהם פיקד אפונסו אנריקש (Afonso Henriques) ובין כוחות אל-מוראביטון המוסלמים, בפיקודו של עלי אבן יוסוף.

למרות העובדה שכוחות פורטוגל הנוצרית היו בנחיתות מספרית, הצבאות המוסלמיים נחלשו על ידי בעיות מנהיגות פנימיות, מה שהוביל לניצחונו של אפונסו אנריקש. על פי המסורת, במהלך הקרב, המלך אפונסו, עם תמיכה מהאצילים ומחייליו, הצליח להביס ולהמית חמישה מלכים מוריים. ניצחון זה מתבטא בסמל פורטוגל, המופיע גם על דגל המדינה, ובו יש במרכז חמישה מגינים, המסמלים את המלכים המורים שהובסו. על פי מסורת נוספת, הופיע יעקב בן זבדי (שזהו יום הקדוש שלו)[1] או ישו (על פי גרסאות אחרות), בחלומו של אפונסו ערב הקרב והבטיח לו ניצחון.

אחרי הניצחון, הכריז אפונסו על עצמאותה של פורטוגל כממלכה והוכתר למלך תחת השם אפונסו הראשון. כך, נוסדה רשמית ממלכת פורטוגל, תחת מלכות השושלת הראשונה של הענף הפורטוגלי של בית בורגונדי הצרפתי.

אפונסו אנריקש פנה לאפיפיור אינוקנטיוס השני (Innocentius II) בבקשה להכרת הכס הקדוש בממלכתו שאך נוסדה. האפיפיור נענה בחיוב והכריז על הכרתו בפורטוגל כממלכה קתולית עצמאית. בשנת 1143 הכיר אף מלך קסטיליה, בעצמאותה של פורטוגל. הצדדים חתמו על חוזה זאמורה (Treaty of Zamora), בו הושג השלום והוסכם על קץ הלחימה.

בהמשך אותה שנה, נכבשה ליסבון, בעזרת צי צלבני, שצר על העיר זמן רב, כחלק ממסע הצלב השני. חלק מהאבירים, שהיו פורטוגלים, צרפתים, אנגלים וגרמנים, התיישבו בעיר.

תקופת הרקונקיסטה מביאה גם שינויים חברתיים משמעותיים. המלכים הזקוקים למימון המלחמות פונים למועצות הנבחרות המקומיות – הקורטש – דבר שהעניק להם כוח רב (שירד רק כשלבית המלוכה יהיו אמצעים כלכליים עצמאיים מהמושבות). כמו כן יצירת האחוזות הגדולות בשטחים המשוחררים גורמת לניידות כוח עבודה  – ניוד חברתי משמעותי. החל להיווצר גם חיבור בין האופי התרבותי השונה בין הצפון הלוחמני והדרום הסובלני (ההבדלים קיימים עד היום) . מעמדם וכוחם של המסדרים הצבאיים והכנסייה – שהיתה משוחררת ממסים והותר לה לגבות מעשרות מהאוכלוסייה גברו מאד והיוו איום על המלוכה.

1166 אבורה (Evora) נכבשה על ידי ג'רלדו ג'רלדס  (Geraldo Geraldes), או סם פבור ( Sem Pavor), היינו," חסר פחד". באותה שנה נלחם אפונסו אנריקס את מלחמתו האחרונה בבדחוס. הוא שבר את רגלו בקרב, נלקח בשבי ושוחרר רק לאחר שמסר כמה מהטירות שכבש בדם רב. הוא המליך את בנו בן ה 16 סנשו (Sancho I), בקוימברה 1170.

1185 אלפונסו אנריקס מת ונקבר בקוימברה.

1185 – 1211 סנשו הראשון  ממשיך במשימת אביו לסלק את האל-מוחדון. מיישב אזורי הפנים הכבושים – גוארדה (Guarda) כחייץ מול לאון. מכיר בזכויותיהם של הקהילות המוסלמיות שבשטחו. ב 1189 עוזר לו צי צלבני בניצחון בדרום, אם כי צבאם, המורכב בעיקר מטמפלרים, נוחל תבוסות.

בשנים הבאות, ניהלה פורטוגל, מאבקים נגד ליאון והאל-מווחדון. נוצרה ברית מוזרה בין ליאון הנוצרית לבין המווחדון (תבוסתם של אלה ב 1212, היתה נקודת מפנה בכיבוש חצי האי על ידי הנוצרים, שיסתיים ב 1492 עם כניעת גרנדה).

1211 התכנסות ראשונה של אסיפת מעמדות בקוימברה בהשתתפות נציגי כמורה, אצולה וקומונות כשהמטרה העיקרית לצמצם את כוח הכנסייה. התערבות אפיפיור בהמלכת אפונסו השלישי (Afonso III), שירש את אחיו סנצ'ו השני. הוא מלך בין 1248 ל-1279 ובין השאר הוא העביר את הבירה מקוימברה לליסבון.. כיבוש פארו ב- 1249 מסמל את סוף הכיבוש המורי. המאבק לכיבוש מחדש, נוהל בעיקרו על ידי המסדרים הצבאיים ולא על ידי הממלכה.

בשנת 1267 הגיע אפונסו השלישי, להסכם עם ממלכת קסטיליה, על תיחום הגבול בין הממלכות, בנהר גודיאנה (Guadiana), כפי שהוא כיום. הוא בנה כחמישים טירות לאורך הגבול עם קסטיליה.

הסכם בדחוז (Treaty of Badajoz) מציין את הפירוד החוקי מקסטיליה. המתח מול המדינה השכנה יאפיין את התקופה הבאה. מחד יינשאו המלכים לנסיכות קסטיליות – דבר השומר על תקוות האיחוד מחדש ומצד שני יקפידו לשמור על עצמאותם.

אפונסו השלישי פיתח מכרות, הקים שווקים וירידים והביא לשיפור המצב הכלכלי. הוא מינה אדמירל גנואזי לאדמירל הצי , שם פיתחו סוג חדש של  אנייה. בעקבות הצורך להגיע אל המזרח הרחוק בנתיב ימי שבאותה העת עדיין לא היה ידוע, הזדקקו הקסטיליינים והפורטוגלים לאניות שיהיו מסוגלות לשוט ברוחות הסערה המנשבות באוקיינוסים וכן לעבור מרחקים גדולים. אנייה כזו הייתה חייבת להיות חזקה ובעלת יכולת תמרון. כדי לענות על צורך זה, פיתחו הפורטוגלים את הקרוולה (Caravela);, אשר שימשה אותם ואת הספרדים החל מהמאה ה-15, במסעות גילוי הארצות שערכו.

הקרוולה הייתה ספינה קלה, מהירה ובעלת כושר תמרון, שנבנתה מעצי אלון ואורן. מעצי האורן גם הפיקו שרף לאיטום החבלים, התרנים, המפרשים וסדקים בגוף האנייה. הקרוולה יכלה לסייר בסמוך לחופים וגם להפליג בקלות בלב ים בשעת סערה, כיוון שיכלה לתמרן ולהפליג בזווית לכיוון הרוח. ביצועים אלו התאפשרו בזכות מפרש משולש, שבוני הקרוולה אימצו מן הספינות הערביות.

לאחר שמת אלפונסו השלישי, ב-16 בפברואר 1279, עלה לשלטון במקומו, בנו דיניש הראשון (Dinis – נגזר מ"דניז", צורה צרפתית של דיוניסוס). הוא מלך בפורטוגל בין השנים 1279–1325 והיה הדמות החשובה ביותר במאה ה-13. הוא הוביל כמה מהלכים מהפכניים ונחשב לאחד המלכים החשובים במערב אירופה. בשנת 1290, הקים דיניש את אוניברסיטת קוימברה, ובשנת 1294 חתם על הסכם סחר עם ממלכת אנגליה. הוא הפך את השפה הפורטוגלית לרשמית (דבר דומה קורה בצרפת במאה ה-16) וביטל את מעמד השפה הלטינית. היה ידוע גם כמשורר של שירי אהבה בסגנון טרובדורים ( תרבות הטרובדורים, בשפה הפורטוגלית היא למעשה הבסיס לספרות ולשפה הכתובה הפורטוגלית).

דיניש קידם את המסחר והקים את הצי הפורטוגלי הראשון. פורטוגל תחת שלטונו, מנתה קרוב למיליון תושבים, ועל מנת להאכיל את האוכלוסייה הגדולה, הקדיש דיניש את עצמו במיוחד לקידום החקלאות והייעור ובעקבות כך כונה גם "המלך העמל" (El Labrador).  או "המלך האיכר".   כמו כן, פיתח את מעמד הסוחרים המושקעים באניות. הוא אפשר ליהודים להקים קהילות אוטונומיות. עם אוטונומיה משפטית מוחלטת. הבין שהיהודים יפתחו בפניו את המסחר הבין לאומי.

דיניש  חשש מהשפעה של ספרד ולכן ביטל את המסדרים הספרדיים, שהיו קיימים בפורטוגל. במקומם הקים מסדר פורטוגלי, על שם אוויש (Avis). בראש המסדר, העמיד את בנו הבלתי חוקי. כך הבטיח את שליטתו על המסדר. הוא שיפץ את הטירה המורית בסינטרה (SIntra) והפך אותה למעון הקיץ שלו, הידוע כיום כ"הארמון הלאומי סינטרה."

האגדה מספרת כי אשתו – המלכה איזבל – היתה עסוקה במעשי צדקה והיתה לוקחת אוכל מהארמון ומחלקת לעניים ברחבי העיר. באחד הפעמים עקב אחריה המלך (שהיה קמצן) וראה אותה לבושה במעיל, שמתחתיו הסתירה לחם, אותו התכוונה לחלק לתושבי העיר. כאשר שאל אותה המלך מה יש לה מתחת למעיל היא אמרה "וורדים" ופתחה את מעילה, שם נגלה לעיניו זר ורדים.  היה זה אחד הניסים שהפך אותה לקדושה כ-200 שנים לאחר מותה. כיום המלכה קבורה במנזר דה סנטה קלרה א-נובה ויש האומרים, כי הגופה נשארה שלמה, אחת לשנה נפתח קברה ומספרים כי הוא מריח כמו זר ורדים[2].

ב-7 בינואר 1325 מת דיניש, ובנו אפונסו הרביעי, עלה לשלטון במקומו. בשנת 1328 נישאה בתו של אפונסו – מריה, עם אלפונסו האחד עשר, מלך קסטיליה ולאון  (מלך בין השנים 1312–1350). אולם אלפונסו חי בעיקר עם פילגשו לאונור דה גוסמאן. עקב השפלת בתו, פתח אפונסו בשנת 1336, במלחמה כנגד ממלכת קסטיליה, שנמשכה עד לשנת 1340.

באותה שנה, בעקבות ברית שלום עם קסטיליה  נישא בנו פדרו, עם קונסטנסה מנואל (Constanza Manuel) בתם של חואן מנואל, נסיך ויאנה (Villena) [3] וקונסטנס מאראגון, שילדה  לו שלושה ילדים. אולם פדרו ניהל פרשת אהבים עם בת לווייתה של אשתו, אינס דה קסטרו (Inês de Castro), שהיתה ממשפחת אנוסים ונישא לה. אביו כעס על שלא נישא לבת משפחת אצולה. כמו כן, חשש מהשפעת ייתר של קסטיליה.

כשפדרו יצא לציד ואינס נותרה לבדה, ארגן אפונסו משפט מהיר, האשים אותה בבגידה והוציא אותה להורג. פדרו שב הביתה, גילה את שהתרחש בהיעדרו וארגן מרד נגד אביו. המרד אמנם נכשל, אבל כשפדרו עלה לשלטון (ב-28 במאי 1357), כפדרו הראשון, נקם באצולה. הוא הוציא את אינס מקברה ואילץ את כל אצילי פורטוגל, לנשק את גב ידה. הוא בנה לזכרה מונומנט באלקובסה (Alcobaça), שיירת בית המלוכה, כשדון פדרו ושלד המלכה המתה בראשם, הלכה מרחק של 110 ק"מ מליסבון לאלקובסה  שם נקברה המנוחה, בסרקופג מפואר בתוך כנסייה, שהמלך בנה לכבודה .ממש מול קברה, הכין את קברו שלו גם הוא בסרקופג מפואר וכתב עליו "עד קץ העולם"[4]. ארונות קבורה אלו נמצאים עד היום באותה כנסייה והם אתר עלייה לרגל לאלפי תיירים וצליינים.

בשנת 1990, סיפר הסופר והמשורר יעקב אורלנד ברדיו, כי בעקבות ביקור של הזמרת עמליה רודריגז הפורטוגלית, שהוא צפה בהופעה שלה בארץ, התרשם עמוקות במיוחד מבלדה מסוימת אשר סיפרה את סיפורה הטרגי של אינס דה קסטרו. אורלנד שהתרשם עמוקות כתב בעקבות סיפורים אלו שאסף את המחזה "אהבת קואימברה". המלך פדרו צמצם זכויות אצולה וכמורה, זכה בכינוי "רודף צדק" . בתקופת שלטונו, חוותה פורטוגל את איימי המגיפה השחורה, כמו מרבית מדינות אירופה.

משהשלימה פורטוגל את חלקה ברקונקיסטה ב-1249, הנוכחות הקסטליינית בזירה, סיכנה באופן תמידי את ריבונותה. פורטוגל התפלגה פוליטית: האצולה האריסטוקרטית (תורשתית), שנאבקה במלוכה, היתה מעוניינת שפורטוגל תתאחד עם קסטיליה. היה נוח להם שהמלך ישב רחוק (בקסטיליה). האצולה המסחרית חששה שהמלך יעביר למקום מושבו את מרכז הכובד.

את פדרו הראשון, ירש  ב-1367, בנו פרננדו הראשון (Fernando), שכונה גם "היפה". ב-1373 תוקף צבא קסטיליה את ליסבון וזורע חורבן והרס.

עם מותו של פרננדו הראשון, ב-1383, נכנסה פורטוגל לתקופה של אי שקט.

בשנים 1383–1385 פקד את הממלכה משבר הירושה. בשנת 1382 נחתם הסכם ובו הוחלט שבתו של פרננדו – ביאטריש  (Beatriz de Portugal) תינשא לחואן הראשון, מלך קסטיליה, ולאחר מותו של פרננדו, יירשו שניהם את פורטוגל. ב-14 במאי 1383 נישאו השניים. וב-22 באוקטובר אותה שנה מת פרננדו, ולפני מותו חתם על הסכם שחואן וביאטריש יירשו אותו. אולם, האצולה הפורטוגלית וגם מעמד הסוחרים העשירים של ליסבון,  לא קיבלו את ההסכם, אשר משמעותו הייתה העברת השלטון בפועל לשושלת החדשה, ולמעשה השתלטות של מלכי קסטיליה על פורטוגל. סדרת מעשי עוינות הדדים החלה מיד עם מותו של המלך בדצמבר 1383. קרב משמעותי ראשון, "קרב אטולירוס" (Battle of Atoleiros), התרחש באפריל 1384 בין כוח צבאי קסטילייני, לכוח פורטוגלי בפיקודו של הגנרל נונו אלוורש פריירה (Nuno Álvares Pereira), אשר נתמך בכוחות סיוע אנגלים. הקרב הסתיים בניצחון פורטוגלי ללא נפגעים. כוח קסטילייני גדול יותר, בפיקודו של המלך עצמו, הטיל מצור על ליסבון, אך נאלץ לסגת לאחר כארבעה חודשים, כתוצאה משיבושי ההספקה והטרדות מצד כוחות פורטוגלים אשר זינבו בו.

המתנגדים לאיחוד עם קסטיליה, הביאו מועמד נגדי, ז'ואאו (João), דוכס מסדר אוויש. הוא היה נצר לבית בורגונדיה, בני בריתם של האנגלים. במלחמת מאה השנים[5]. [במלחמה היו שלושה מחנות: אנגליה, צרפת ובורגונדי][6]. ז'ואאו לא היה יורש חוקי.  הוא נולד למלך פדרו הראשון, מפילגש בשם תרזה לורנסו (Teresa Lourenço), בת משפחת אצילים מגליסיה.

באפריל 1385, הכריז על עצמו ז'ואאו, בתמיכת ממלכת אנגליה, כמלך ז'ואאו הראשון מפורטוגל. הוא החל במסע לגיוס תמיכה עממית, גם בערים אשר הביעו את תמיכתם בעבר בנסיכה ביאטריש והמלך חואן הראשון מקסטיליה והעביר את תמיכתם אליו. הקסטיליינים אשר ראו בכך מעשה מרידה, פלשו בכוח בן 31,000 חיילים לפורטוגל תוך שהם מגרשים ושורפים יישובים מאוכלסים בדרכם. כוחות פורטוגלים אשר התנגשו בכוח הקסטילייני, הביסו אותם ב"קרב טרנקוסו"  (Batalha de Trancoso) בתחילת יוני.

בשלב זה החליט ז'ואאו הראשון, בהתייעצות עם הגנרל פריירה ובעלי בריתו האנגלים, לפגוע ממארב בכוח קסטילייני באזור אלז'וברוטה, המתאפיין בפני שטח של גבעות שטוחות, מוקף גאיות, ומיושב בדלילות.

קרב (Batalha de Aljubarrota) נפתח בתנועה קדימה של כוח הפרשים הכבד של הצרפתים, בעלי בריתם של הקסטיליינים. הפרשים הכבדים נתקלו במכשולים שנפרסו מבעוד מועד, וספגו אבדות כבדות מירי הקשתים הפורטוגלים שהמתינו להם. בשלב זה התארגן הכוח הקסטילייני העיקרי והגדול להתקפה ישירה על הכוח הפורטוגלי המרוכז בתווך שבין שני הגיאיות. הם החלו לנוע במעלה הגבעה, תחת מטר כבד של חיצי הקשתים האנגלים תוך שהם נעים בכבדות, מכוסים בשריון כבד, בחום הלוהט של אוגוסט. ז'ואאו מלך פורטוגל פיצל את הכוח העיקרי שלו משני צדי הגבעה, וכך נלכדו הקסטיליינים לאש צולבת משלושה כיוונים תוך שהם סובלים אבדות קשות.

בתוך שעה אחת בלבד מפתיחתו, ועוד לפני שקיעת השמש, הסתיים הקרב. הפורטוגלים הצליחו לתפוס את דגל המלחמה הקסטילייני, והלוחמים אשר חשבו כי מלכם נהרג, ברחו בבהלה. חואן הראשון, שלא נהרג, ברח במהירות משדה הקרב, והשאיר את חייליו לבדם ללא מפקד. הכוחות הפורטוגלים פתחו במרדף אחרי הקסטיליינים הנמלטים והמשיכו לפגוע ולהרוג בהם. מספר האבדות של הקסטליאנים היה כה גדול, עד שמלך פורטוגל אפשר לניצולים המעטים לשוב לביתם ללא פגע. בקסטיליה הוכרז אבל לאומי עד חג המולד של 1387. האגדות מספרות שהמצביא המהולל פרריה, היה צמא כשהוביל את צבאו לקרב ונשבע שלעולם לא יסבול עוד חייל מצמא – מאז מניחים כד מים כל יום ,בקפלת אלז'וברוטה בסאו ז'ורזה.

את הניצחון בקרב הנחשב לקרב העצמאות של פורטוגל חגג ז'ואאו בהקמת המנזר "סנטה מריה של הניצחון בקרב", בו קבורים הוא, אשתו, וכמה מצאצאיו (היום אתר מורשת עולמית), ובהקמת עיר בשם "הקרב" (Batalha). עתה, תמך העם בהמלכתו של ז'ואאו הראשון,.ההכתרה ייצגה את ראשית ימי השושלת המלכותית השנייה של פורטוגל. בית אוויש, שמלכה על פורטוגל, עד האיחוד המלכותי עם ספרד ב-1580[7].

ז'ואאו נשא לאשה את פיליפה לבית לנקסטר (Philippa of Lancaster). נכדתו של אדוארד השלישי [8].

זו הגיעה לפורטו והנישואין נחוגו בקתדרלה המחודשת של פורטו. השפעת המלכה ניכרה בהכנסת נימוסי חצר אנגלים וחינוך לבני אצולה.

אינש פירש (Inês Peres), בתו של הרמטכ"ל, נוניו אלוורש, הפכה להיות פילגשו של זואאו. הילד שייוולד להם יקבל את התואר "דוכס ברגנסה". ("כל ממזר מלך"….)

באוקטובר 1385 פתחו הפורטוגלים במתקפת מנע נגד העיר הקסטיליינית מרידה, והביסו ב"קרב ולוורדה" (Battle of Valverde), כוח קסטילייני גדול יותר אף מזה שהובס בקרב אלז'וברוטה. תקריות גבול בין שתי המדינות נמשכו עד שנת 1390, ומותו של חואן הראשון מלך קסטיליה.

הניצחונות החד משמעיים של הכוחות הפורטוגליים, הבטיחו את המשך השלטון של המלך ז'ואאו ושושלת בית אוויש, כשליטי ממלכת פורטוגל.

בשנת 1386 חתמו פורטוגל וממלכת אנגליה על הסכם הגנה ושיתוף פעולה הדדי, "הסכם וינדזור" (Treaty of Windsor) . הסכם זה קיים בתוקף עד ימינו אלה, ונחשב להסכם הבין מדינתי העתיק ביותר שעדיין מתקיים.

פיליפה וכן ז'ואו נקברו – יד ביד, במנזר בטליה, שנבנה כתשלום נדר לפני קרב אלז'וברוטה . הבנייה החלה ב 1388, ניתן לראות במנזר את סמל מסדר הבירית (Order of the Garter) [9]. שייסד סבה של פיליפה, אדוארד השלישי [10]. במנזר נקברו עוד רבים מבני המשפחה והאצולה, כולל אנריקה הספן.

ניצחון בית אוויש הושג בעזרת העירוניים ובניגוד לאצולה שתמכה בספרד. כתוצאה מכך, האליטה התורשתית  ירדה מגדולתה ועלתה האליטה החדשה – בעלי הון, בוני אניות וסוחרים.

בשנת 1411 חתמו פורטוגל וקסטיליה על הסכם "אייטון" (Treaty of Ayllón) ועל פיו הכירה ממלכת קסטיליה בעצמאותה של ממלכת פורטוגל.

תחת מלכות שושלת בית אביש במאות ה-15 וה-16, השיקה פורטוגל את עידן התגליות האירופי, שבעטיו השיגה שליטה בלעדית על המסחר בתבלינים ובטובין אחרים עם המזרח ובסחר בעבדים מאפריקה.

1415 ז'ואאו כובש את סאוטה (Ceuta) במרוקו ובזה מסיים את המתקפות על חופי פורטוגל על ידי פירטים מצפון אפריקה. ראשית ההתפשטות הפורטוגלית. עיקר מעייני הממלכה היו בגילויים ורכישת עמדות בחופי הארצות החדשות. פורטוגל חלוצת הימאות באוקיאנוסים. אנריקה  (Infante D. Henrique of Portugal, Duke of Viseu) יועצו, הכיר בצורך של שליחת משלחות שיטתיות לחקר אפריקה – הכוח המניע יצר הדעת ולהט דתי וכמובן מסחר.

אנריקה, שלימים יכונה "הנווט", ישב בסגרש (Sagres), בדרום אלגרבה (Algarve), שם הקים בית ספר ימי וקבל את מונופול הסחר בכל הארצות שיתגלו. ביוגרפיה מרתקת  – (Prince Henry "the Navigator": A Life), כתב פטר ראסל (P. E. Russell). הוא החכיר זכויות מסחר ליזמים שונים.

ראו באתר זה: אנריקה הספן

כדי לעודד גילויים, העניק הכתר מענקים והלוואות נדיבות מאצילים והקהילה היהודית. המשלחות לאפריקה הביאו לאזור אלגרבה עבדים שחורים. נפילת קונסטנטינופול 1453 נותנת דחף נוסף לגילויים באפריקה בתמיכת האפיפיור הרואה בגילויים מסע צלב נוסף.

יורשו של ז'ואאו, דוארטה ( Duarte – צורה פורטוגלית של אדוארד), "המלך הפילוסוף", אישר פשיטה לטנג'יר (Tangier). הכוח הפורטוגלי הובס ואחי המלך נלקח בשבי. עד שהחליטו  לפדות אותו מת המלך במגפה ואחיו בשבי. בשנת 1438, ירש את הכס ילד בן שש –  אפונסו החמישי. היה מלך פורטוגל עד יום מותו. כונה גם "האפריקאי", על שם כיבושיו באפריקה

בימי אפונסו החמישי, נטבע לראשונה הקרוזאדו מזהב, שייהפך לסמל העושר הפורטוגלי מהתגליות. רבי יצחק אברבנאל[11] ואביו שימשו כסוכני כספים בחצרו.

אפונסו החמישי מת ב-28 באוגוסט 1481 ממחלת הדבר. בפורטוגל התאבלו על מות המלך, העם אשר אהב אותו והאצילים אשר פחדו מבנו.

בתחילת המאה ה-15 יצאה פורטוגל למספר מסעות גילוי וכיבוש מחוץ לאדמתה ביבשת אירופה. פורטוגל שיגרה משלחות חקר לחופי מערב אפריקה, ואלה גילו את איי מדיירה, את סאו טומה ופרינסיפה, את כף ורדה, את אנגולה ואת גינאה.

ראו באתר זה: עידן התגליות הפורטוגלי

בנו של אפונסו החמישי, ז'וּאָאוּ השני (Dom João II de Portugal) היה המלך השלושה-עשר של פורטוגל. יוחסו לו הכינויים "הנסיך המושלם" ("O Príncipe Perfeito") או "הרודן" (O Tirano). מלכת ספרד איזבלה הראשונה נהגה להתייחס אליו בכינוי "El Hombre" ("הגבר").

ב-1477, לאחר שאביו ויתר על הכתר פרש למנזר, ז'ואאו הפך למלך לימים ספורים, עד שהאב שב לאיתנו והחזיר לעצמו את הכתר. ב-1481 מת אביו וז'ואאו השני הוכתר שוב.

עם עלייתו הרשמית לכס המלוכה, נקט ז'ואאו בסדרת צעדים שנועדו לצמצם את כוחה של האריסטוקרטיה ולחזק את שלטונו. כתוצאה מכך, רבו מאוד הקנוניות מצד האצילים. כמו כן  התנהלה תכתובת מחתרתית ערה, בין דוכס ברגנסה לבין מלכת קסטיליה איזבלה הראשונה, בה ותחנונים כלפי מלכת קסטיליה להתערב בנעשה בפורטוגל. תכתובת זו יורטה בידי מרגלי הממלכה. ב-1483 הוצא בית ברגנסה אל מחוץ לחוק, אדמותיו הוחרמו והדוכס הוצא להורג בעיר אבורה.

בשנה שלאחר מכן, זימן ז'ואאו השני, את בן דודו וגיסו, הדוכס מויזאו, לארמון ודקר אותו למוות, עקב חשד ממעורבותו בקנוניה נוספת. רבים נוספים הוצאו להורג, נרצחו או הוגלו לקסטיליה, כולל גם הבישוף של אבורה, שהורעל בכלא. בהקשר למאבקיו של המלך עם בני מעמד האצולה, מיוחס למלך המשפט: "הנני אדונם של אדונים, ולא משרתם של משרתים".

לאחר השתלשלות מאורעות אלה, איש בממלכה לא העז להמרות את פי המלך ולפקפק בדבריו. עתה, היה ז'ואאו חופשי למלוך כראות עיניו, ונגדו לא נרקמו עוד קנוניות. אצילים אשר צידדו במלך, או נכנעו לו, נדרשו להביע נאמנותם למלך בפרהסיה. בתמורה ניתנו להם הטבות מסוימות, תוך שנדרשו להמשיך לשלם מיסים לחצר.

מאבקי ירושה מסבכים פורטוגל במאבקים עם ספרד. קסטיליה מתאחדת עם ארגון ואילו פורטוגל תפנה בעתיד לים ולא לחצי האי האיברי

עוד בהיותו נסיך הכתר, הוא החיה את מסעות התגלית ואת חקר האוקיינוס האטלנטי בידי פורטוגל, במטרה למצוא את הדרך הימית להודו. את מסעות התגלית האלה חנך אחי-סבו אנריקה הספן, והן נזנחו במידה רבה עם מותו בשנת 1460.

המשך מפעל התגליות ניצב בראש מעייניו והוא קיווה לגלות את הנתיב הימי להודו.

ראו באתר זה: המסעות הפורטוגליים הגדולים, לגילוי הדרך להודו.

כאשר שב כריסטופר קולומבוס ממסעו הראשון בשליחות המלכים הקתולים של ספרד בשנת 1492, הוא עגן בליסבון עקב סערה, וניצל את ההזדמנות כדי להתרברב בפני ז'ואאו השני על תגליותיו בצדו השני של האוקיינוס האטלנטי (שמונה שנים קודם לכן סירב ז'ואאו השני לממן ולצייד עבור קולומבוס, צי הנועד לאותה המטרה).

ראו באתר זה: כריסטופר קולומבוס

תגובתו היחידה של המלך  הייתה כי בהתאם להסכם עם ספרד, האדמות אותן גילה קולומבוס הן בתחום ההשפעה של פורטוגל. זאת בהתאם לבולה אינטר קאטרה (Inter caetera),  שפרסם האפיפיור אלכסנדר השישי, משנת 1481 כל האדמות אשר יתגלו דרומה לאיים הקנריים, ישתייכו לפורטוגל[12]. במכתב ששיגר לאיזבל מלכת קסטיליה, איים ז'ואאו לשגר צי לאיים שגילה קולומבוס ודרש את ריבונות פורטוגל על אדמות אלה. במהרה פנתה ספרד למשא ומתן, בתיווך נציג האפיפיור, שנערך בעיירה הקטנה טורדסיאס (Tordesillas) הצמודה לגבול הפורטוגלי. התוצאה של שיחות אלה הייתה חתימתו של חוזה טורדסיאס  (Tratado de Tordesilhas) אשר חילק את העולם מחוץ לאירופה בין ספרד ופורטוגל.

על יחסו ליהודים כתב, המסאי והפילוסוף הצרפתי, בן תקופת הרנסנס, מישל דה מונטן (Michel de Montaigne‏) , שאמו הייתה מצאצאי האנוסים:

"כאשר מלכי קסטיליה גירשו את היהודים מספרד, נתן להם המלך ז'ואאו מפורטוגל מקלט בארצו למשך תקופה מסוימת תמורת שמונה אסקודו לנפש, בתנאי שעם סיומה של תקופה זו יעזבו את פורטוגל, והבטיח להעמיד לרשותם ספינות כדי להעבירם לאפריקה. כשהגיע אותו יום, הכריז כי מי שלא יציית יישאר כעבד בפורטוגל. מספר ספינות הועמדו לרשות היהודים, ואלה שעלו עליהן התקבלו בגסות על ידי המלחים – נוסף לעלבונות אחרים. הם הוחזקו בים, הולכים ושבים עד שאזל מזונם, ואז היו חייבים לקנות מהמלחים מזון במחירים מופקעים במשך זמן רב והוחזרו לחוף כשכותונתם לעורם בלבד. כאשר יחס לא אנושי זה נודע לנשארים בפורטוגל, החליטו רובם להפוך לעבדים, ואחרים המירו את דתם והתנצרו."

בשנת 1483 העלילו גורמים מקרב בני האצולה על ר' דון יצחק בן יהודה אברבנאל, ששימש כשר אוצר ויועץ קרוב לאביו אפונסו החמישי, כי הוא עומד לבגוד במדינתו פורטוגל, במסגרת קשר של דוכס ברגנסה נגד המלך. עקב כך, לאחר שהוזהר מבעוד מועד, נטש את משרתו וביקש מקלט בטולדו שבספרד, מושב משפחתו בעבר, וכך הציל את עצמו. משם ניסה להסביר לז'ואאו השני את חפותו. הדבר לא עלה בידו והמלך החרים בצו מלכותי את כל רכושו.

ז'ואאו השני, צירף את האסטרונום היהודי אברהם בן שמואל זכות, לצוות מחקר אשר עסק בהכנת לוחות אסטרונומיים וימיים לטובת הימאים הפורטוגלים אשר עסקו במסעות כיבוש וגילוי ברחבי העולם, כמו כן תידרך ספנים בשימוש באיצטרולב ששכלל, הוא היה הראשון שהתקין אותו מנחושת במקום עץ ובכך אפשר לספנים לקבוע את מעמד השמש בדיוק רב יותר[13]. הלוחות שחיבר ר' אברהם, החליפו לוחות ישנים יותר שחוברו במאה ה-13, אף הם על ידי שני מלומדים יהודים[14].

הוא המשיך בתפקידו זה גם בתקופת מלכותו של מנואל הראשון.

עם מותו של ז'אאו השני, באלוור ב-1495, ירש את הכתר מנואל הראשון, דודנו וגיסו, אחיה של אשתו אלונור (Eleanor of Viseu).בימי מלכותו הקיף ואסקו דה גמה את כף התקווה הטובה והגיע לחופי הודו ובכך בישר לארצות המזרח על עידן חדש של נוכחות פורטוגלית הגמונית בכל אגן האוקיינוס ההודי.

האימפריה הימית שבנתה פורטוגל באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס ההודי חלשה על שטחים רחבי ידיים באמריקה, אפריקה ואסיה.

ראו באתר זה: האימפריה הפורטוגלית

הסחר הבינלאומי עבר לנתיב החדש שבשליטת פורטוגל. קיסרות ימית אדירה, למרות שהפורטוגלים החזיקו רק בחופים ולא חדרו עמוק ליבשות. מאחזיהם הקיפו את אפריקה והאוקיאנוס ההודי ואף ים סוף והמפרץ הפרסי וכן חופי סין ויפן. מרכז הקיסרות במזרח – גואה. מבחינה דתית, הלכו המיסיונרים בעקבות המגלים והסוחרים. כך למשל, המקרה של ממלכת קונגו הראשונה, שמלכה התנצר ב-1491.

היצירה ספרותית הגדולה – "הלוזיטנים" (Os Lusíadas), שכתב המשורר הלאומי לואיש דה קמואיש (Luís de Camões)[15], מבטאת את הלהט הזה. עושר רב זרם לליסבון. מרכז הסחר כשהמלך גובה אחוז ניכר מהרווח, אלא שעלות המשלחות ואחזקת המושבות וההתעשרות הפתאומית (גם מרכושם של מגורשי פורטוגל)  גרמה לבעיות כלכליות וחברתיות: אינפלציה, מותרות, שחיתות ירידת ערך העבודה, נטישת כפרים ואדמות ומעבר לערים, עבדים שחורים לעבודות כפיים, התדלדלות אוכלוסייה כתוצאה מהגירה. הפרדוקס: מדינה עשירה במשאבים מבחוץ סובלת מגרעון מתמיד – כמו ספרד.

בתקופה זו חלה פריחה אמנותית וספרותית – ראשית המגע עם עולם הרנסנס וההומניזם, הדגשת חשיבות החינוך, ארכיטקטונית. במידה מסוימת נבלמה ההתפתחות האמנותית בגלל הכנסייה. הסגנון המנואלי המפואר – מנזר ז'רונימו ומגדל בלם, קפלת האימפרפטאס בבטליה ובתומר.

התחרות עם ספרד על גילוי וחקר חופי אמריקה ועל סחר התבלינים, נרגעה במידת מה, עם חתימת חוזה סרגוסה (Tratado de Zaragoza) , ב-5 באפריל 1529.

היה זה הסכם שלום בין ז'ואאו השלישי, מלך פורטוגל, לקרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, בעיר סרגוסה אשר באראגון. החוזה הגדיר מחדש את אזורי ההשפעה באסיה בין הקסטילינים לפורטוגלים, במטרה לפתור את הסכסוך שהתעורר בין המדינות, סביב איי מאלוקו שבאינדונזיה[16].

מלכי פורטוגל והיהודים

ז'ואאו השלישי 1521 – 1557, הכניס לפורטוגל את האינקוויזיציה בשנת 1531. בניגוד לרוחות ההומניזם שנשבו באירופה, הוא קדם את הכוחות הפנטיים הדתיים. מטרתה העיקרית היתה יהודים מומרים "נוצרים חדשים". כוחה של האינקוויזיציה ששאבה סמכותה ישירות מן האפיפיור היה בכוח האקס קומוניקציה (נידוי)  וטכסי האוטו דה פה (Auto da fé), שכללו וידוי ושריפה פומבית של כופרים[17]. ב 1540 הכניס את הישועים שהיו למעצבי החינוך, ואלו הקימו קולג' בקוימברה. לאווירת ההומניזם והרנסנס לא היה מקום. ב-1559 הוקמה אוניברסיטה ישועית גם באבורה. למעשה היה זה ניצחון השמרנות והמונרכיה על רעיונות הקדמה.

ראו באתר זה: הישועים.

יורשו מנואל הראשון, רצה לשאת את איזבלה, בתם של פרדיננד ואיזבלה מספרד. כדי לקבל את הסכמת המלכים הקתוליים,  נאלץ מנואל הראשון, ליישם את התנאי של גירוש היהודים (והמוסלמים) מממלכתו. ב- 1497 ניתן צו הגירוש, שגרם לנזק כלכלי כבד. הקהילה היהודית אריסטוקרטיה רבת השפעה שנהנתה מהגנת הכתר והאצולה והצטיינו כרופאים, כלכלנים, מדפיסים (11 האינקונבולות הראשונות בפורטוגל נכתבו בעברית) ובעלי מלאכה[18]. בפועל, למוסלמים כמעט ולא התנכלו, מחשש לנקמה בנוצרים בארצות מוסלמיות. המלך לא רצה לאבד את יהודי פורטוגל, ולכן עודד את התנצרותם.

כ- 20,000 התנצרו ולמרות התנגדות מסדרי הנזירים, הוסכם שבמשך שני עשורים לא תיבדק אמונתם. ב 1506 פרץ פוגרום, בהסתה של שני נזירים דומיניקנים בליסבון וכמה מאות יהודים חדשים נרצחו. קהילות רבות עזבו, בעיקר ללונדון ואמסטרדם, ביניהם משפחת אספינוזה (ESPINOZA = שפינוזה).

מאה שנה מאוחר יותר העריכו שכ 20,000 מומרים, שכונו "מראנוס" (מילולית: חזירים), חיו בפורטוגל. בעיקר בהרים.

מאוחר יותר, החלה האימפריה הפורטוגלית להתנוון ואיבדה חלק ניכר מעושרה וממעמדה.

להמשך קריאה:

תולדות פורטוגל מהמאה ה-16 ועד למאה ה-20

הערות

[1] עקב בן זבדי (או יעקב הקדוש; בשפות אחרות: סנט ג'יימס, סן ז'ק, סנטיאגו, יקובוס, זנקט יקוב, סן דייגו) (מת בשנת 44) היה אחד מתלמידי ישו. יעקב בן זבדי נחשב לקדוש נוצרי ונושא בדרך כלל את השם "יעקב הגדול", על מנת להבדיל בינו לבין שליח אחר ששמו יעקב (יעקב בן חלפי; יעקב הקטן).

[2] מאתר האינטרנט של עמיר פרי: https://amirpery.co.il/%D7%A7%D7%95%D7%99%D7%9E%D7%91%D7%A8%D7%94.htm

[3] בצפון מערב אליקנטה, על גבול וולנסיה וקסטיליה.

[4] סיפור זה עלה בעיתון "עתמול" בשנת 2001, בשם "עד קץ העולם" וכן בעיתון הקיבוצים גם הוא בשנת 2001, בשם : "לבבות ושלדים".

[5] מלחמת מאה השנים הייתה סכסוך ארוך מאד, בין אנגליה לצרפת, שראשיתו בשנת 1337 וסופו הלא פורמלי, בשנת 1453. הסכסוך ארך מאה ושש עשרה שנים, כשבתקופה זו שלטו באנגליה ובצרפת חמישה מלכים. הסכסוך לא התנהל בצורת לוחמה מתמשכת בעוצמה קבועה, כי אם בסדרת מערכות נפרדות, של לוחמה בעצימות נמוכה ושל הפסקות אש לסירוגין. חלקן, הפסקות ארוכות. המלחמה התרחשה כולה על אדמת צרפת, ולעיתים נראה היה שמדובר במלחמת אזרחים צרפתית, כשאנגליה פועלת כאחד המחוזות ביחידה מדינית אנגלו-צרפתית.

כאשר החלה המלחמה, היו לכתר האנגלי זכויות אך גם תביעות טריטוריאליות בצרפת, ומערכת יחסים פיאודלית הסדירה את היחסים בין מלכי צרפת ואנגליה. אלה היו הבסיס למתחים מתמידים הן בין מלך צרפת למלך אנגליה, והן בין מלך צרפת לאציליו הבכירים. אנגליה איבדה במהלך המלחמה את כל נחלותיה בצרפת, פרט לקאלה, אשר אף היא תאבד 100 שנה אחר כך. כל עוד נמשכה המלחמה ביבשת, הצליחו מלכי אנגליה להסיט את תשומת הלב מן הסכסוכים הפנימיים הממאירים בין הברונים הכפופים להם באנגליה והטוענים השונים למלוכה לבין עצמם, אל המלחמה כנגד צרפת, בשטחה. מלחמה זו דרשה השקעה רבה מאד של כוח אדם ומשאבים.

מבחינה פורמלית לא הסתיימה המלחמה מעולם באופן רשמי. בסיום הלחימה לא נחתם חוזה שלום. מכול מקום, כשנסתיימו מעשי האיבה,  ציפתה לאנגליה עוד הקזת הדם של "מלחמות השושנים" בדרך לעיצוב ממשל ריכוזי ויעיל תחת בית טיודור אשר הביא אותה לפסגת הישגיה מן המאה ה-16.

[6]  (האפיזודה הידועה ביותר במלחמה היא זו של ז'אן דארק  (Jeanne d'Arc‏; 1412 –1431), הידועה גם בכינויי "הבתולה מאורליאן" הייתה מצביאה צרפתייה אשר מילאה תפקיד מפתח בתהליך שחרור צרפת מהכיבוש האנגלי בזמן מלחמת מאה השנים במאה ה-15. כחלק ממילוי תפקידה זה היא לבשה שריון ובגדי גבר ופיקדה על כוחות בצבא מלך צרפת, אשר השתתפו באופן פעיל במלחמה נגד האנגלים. בין הישגיה הצבאיים היה שחרור אורליאן מהמצור האנגלי. בהיותה בת 19 בלבד היא נשבתה בקרב לשחרור העיר קומפיין ונשפטה בידי האינקוויזיציה בעוון כישוף, קשרים עם השטן ואישומים נוספים. היא נמצאה אשמה במשפט והועלתה על המוקד בעיר רואן. התנופה שנוצרה בעקבות ניצחונותיה סחפה את צרפת לניצחון במלחמה כולה. ז'אן ד'ארק נחשבת לגיבורה לאומית צרפתית, לאייקון פמיניסטי, ולמיתוס מכונן בתרבות הצרפתית. כמו כן היא הוכרה כקדושה של הכנסייה הקתולית.

[7] אז הומלך מלך ספרד, פליפה השני, גם על פורטוגל (בשנת 1640 הושב כתר פורטוגל לפורטוגלים, לידי בית ברגנסה

[8] אדוארד השלישי היה מלך אנגליה משנת 1327 ועד מותו. נחשב לאחד שליטיה המוצלחים ביותר של הממלכה האנגלית בימי הביניים. תקופת שלטונו (50 שנה) נחשבת לארוכה במיוחד.

משימתו הראשונה כמלך, הייתה שיקום כוחה וסמכותה של המלוכה לאחר שלטונו הכושל של אביו, אדוארד השני. לאחר מכן התפנה להפיכת הממלכה האנגלית לכוח הצבאי היעיל ביותר באירופה. לאחר שהצליח לנצח (אך לא לשעבד) את ממלכת סקוטלנד, הכריז על עצמו ב- 1337 , בתור היורש החוקי של הכתר הצרפתי, הכרזה אשר גרמה לפריצתה של "מלחמת מאה השנים". לאחר מספר עיכובים ראשונים, הייתה ידה של אנגליה על העליונה במלחמה. ניצחונותיהם של האנגלים בקרב קרסי ובקרב פואטייה הובילו לחתימה על הסכם ברטיני. אך הצלחותיו של אדוארד נקטעו בנקודה זו, ושנות שלטונו המאוחרות יותר אופיינו בכישלונות בזירה הבינלאומית ומאבקים בתוך הממלכה, בין היתר עקב בריאותו המדרדרת.

בתקופת שלטונו נרשמו התפתחויות חיוניות ברשות המחוקקת והממשלה בכלל והתפתחות הפרלמנט האנגלי בפרט. אף על פי שאופיין כשליט חם מזג, נודע הוא גם כאדם רחום וחנון בעת הצורך. אף על פי שזכה להערצה עצומה בתקופת שלטונו ובמאות שלאחריו, הוקע אדוארד השלישי על ידי היסטוריונים ותואר כ"הרפתקן חסר אחריות". עם זאת, ההיסטוריה המודרנית זוקפת לזכותו הישגים רבים.

[9] זהו  מסדר אבירים אנגלי. נוסד בשנת 1348, נמצא במקום השלישי, לאחר תוארי האצולה ולאחר צלב ויקטוריה וצלב ג'ורג' במערכת המסדרים, העיטורים והמדליות של הממלכה המאוחדת)

[10] אדוארד השלישי היה מלך אנגליה משנת 1327 ועד מותו. נחשב לאחד שליטיה המוצלחים ביותר של הממלכה האנגלית בימי הביניים. תקופת שלטונו (50 שנה) נחשבת לארוכה במיוחד.

משימתו הראשונה כמלך, הייתה שיקום כוחה וסמכותה של המלוכה לאחר שלטונו הכושל של אביו, אדוארד השני. לאחר מכן התפנה להפיכת הממלכה האנגלית לכוח הצבאי היעיל ביותר באירופה. לאחר שהצליח לנצח (אך לא לשעבד) את ממלכת סקוטלנד, הכריז על עצמו ב- 1337 , בתור היורש החוקי של הכתר הצרפתי, הכרזה אשר גרמה לפריצתה של "מלחמת מאה השנים". לאחר מספר עיכובים ראשונים, הייתה ידה של אנגליה על העליונה במלחמה. ניצחונותיהם של האנגלים בקרב קרסי ובקרב פואטייה הובילו לחתימה על הסכם ברטיני. אך הצלחותיו של אדוארד נקטעו בנקודה זו, ושנות שלטונו המאוחרות יותר אופיינו בכישלונות בזירה הבינלאומית ומאבקים בתוך הממלכה, בין היתר עקב בריאותו המדרדרת.

בתקופת שלטונו נרשמו התפתחויות חיוניות ברשות המחוקקת והממשלה בכלל והתפתחות הפרלמנט האנגלי בפרט. אף על פי שאופיין כשליט חם מזג, נודע הוא גם כאדם רחום וחנון בעת הצורך. אף על פי שזכה להערצה עצומה בתקופת שלטונו ובמאות שלאחריו, הוקע אדוארד השלישי על ידי היסטוריונים ותואר כ"הרפתקן חסר אחריות". עם זאת, ההיסטוריה המודרנית זוקפת לזכותו הישגים רבים.

[11] רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל או דון איסק אברבנאל ( בפורטוגלית: Dom Isaac Abravanel; ‏1437– 1508, היה מדינאי יהודי, פילוסוף, מיסטיקן, פרשן מקרא וכלכלן. בשנת 1483 העלילו עליו כי הוא עומד לבגוד במדינתו, פורטוגל. ולכן ביקש מקלט בטולדו בספרד, מושב משפחתו בעבר, משם ניסה להסביר למלך פורטוגל ז'ואו השני את חפותו. הדבר לא עלה בידו והמלך החרים את כל רכושו. באותה התקופה חידש את כתיבת הפירוש לתנ"ך, וסיים את חיבור הפירושים לספרים: יהושע, שופטים ושמואל. במהלך החיבור של פירושו לספר מלכים נקרא על ידי המלכים הקתוליים פרננדו השני מלך אראגון ואיזבלה הראשונה מלכת קסטיליה שמינו אותו לתפקיד שר האוצר של הממלכות קסטיליה ואראגון. בתפקיד זה שרת שמונה שנים. פעל ללא הצלחה לביטול גזירת גירוש ספרד. ידוע בפירושו על התורה (ראו בהרחבה: בנציון נתניהו, דון יצחק אברבנאל – מדינאי והוגה-דעות, תרגם אהרן אמיר, הוצאת שוקן, 2005; אפרים שמואלי, דון יצחק אברבנאל וגירוש ספרד, מוסד ביאליק, 1963).

[12] אינטר קאטרה (בלטינית: Inter caetera, "בין שאר [מטלותינו]") היא בולה אפיפיורית שנשלחה למלכי ספרד ב-3 וב-4 במאי 1493 על ידי האפיפיור אלכסנדר השישי. הבולה נכתבה בעקבות חזרתו של כריסטופר קולומבוס ממסעו הראשון במרץ 1493, אשר במהלכו נקבע קו באוקיינוס האטלנטי שמחלק את העולם בין ספרד לפורטוגל. לפי החלוקה, מה שנמצא "מאה ליגות" מערבית לקו העובר בין האיים האזוריים לכף ורדה, נתון לריבונות ספרדית.

[13] רם בן-שלום,, "מיתוס ומיתולוגיה של יוון ורומא, בתודעה ההיסטורית של יהודי ספרד בימי הביניים, על אברהם זכות בתוכם", ציון, ס'ו, ד', תשס'א, 2001.

[14] הלוחות החדשים שימשו בין היתר את כריסטופר קולומבוס במסעותיו[ר' אברהם אף הדריך את קולומבוס לפני מסעו ועזר לו בידיעת חישובים שונים על מערכת השמש והירח וכן בשימוש האצטרולב.

[15] לואיש ואז דה קמואש (1524,– 1580, ליסבון) נחשב על ידי רבים לגדול המשוררים בשפה הפורטוגלית ובין גדולי המשוררים בהיסטוריה האנושית. גאוניותו ושליטתו בחריזה זיכוהו במעמד שקול לזה של הומרוס, ורגיליוס, דנטה, סרבנטס או שייקספיר. הוא חיבר מספר רב של פואמות בפורטוגלית ובספרדית ודרמות ליריות, אך יותר מכל נודע בזכות יצירתו האפית הלוזיאדים (Os Lusíadas), כלומר הלוזיטאנים. חיבורו הפילוסופי "הפארנאסוס של לואיש ואז" אבד לאנושות, כשנגנב ממנו, יחד עם חלק מ"הלוזיטאנים", בעת שהותו באי מוזמביק.

[16] הסכסוך החל ב-1521, כאשר התעמתו ביניהן משלחות משתי הממלכות שהגיעו לאזור מערב האוקיינוס השקט, וכול צד תבע את הארכיפלג העשיר בתבלינים לעצמו, מכיוון שהמרידיאן אשר חילק ביניהן את המזרח על פי חוזה טורדסיאס לא הוגדר כראוי.

[17] אוֹטוֹ דָה פֶה (בפורטוגלית: Auto da fé, בספרדית: Auto de fe; מילולית: "מעשה האמונה") היה טקס דתי חגיגי שערכה האינקוויזיציה בהוציאה לפועל את גזרי הדין של קורבנותיה.

בטקס זה, שנערך בכנסייה, הוכרז גזר דינם של הכופרים שנתפסו ונחקרו על ידי האינקוויזיציה, וכן הוצא לפועל. בניגוד למאסרם ולעינויים של החשודים בכפירה, שנעשו בחשאי, התנהל טקס האוטו דה פה בפומבי בכיכר ציבורית, במועד שהוכרז עליו מראש. מטרתו העיקרית הייתה לזרוע אימה מפני כפירה בנצרות ולחזק את אמונתם של הנאמנים לה.

[18] אינקונבולה (מלטינית incunabulum, וברבים incunabula, מילולית "חיתולים" ובהשאלה "עריסה", "ערש", "השלבים הראשונים של החיים") הוא כינוי כללי לספרי הדפוס הראשונים, שנדפסו משנת 1445 ועד שנת 1500.בתקופה בראשיתית זו של הדפוס נדפסו באירופה כ-30,000 ספרים, חוברות, עלונים ודפים בודדים. הספרים נדפסו ב-18 לשונותיה העיקריות של אירופה. מתוכם נדפסו כ-250 ספרים עבריים. ספרי האינקונבולה הם נדירים מאוד ומשום כך יקרים מאד.