תולדות סרביה בתקופה העות'מנית

ההיסטוריה של סרביה מנפילת האימפריה של סטפן דושאן ועד לקונגרס ברלין

כתב: גילי חסקין; ‏11-02-20

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו קודם: תולדות סרביה הקדומה. ראו גם: תולדות אלבניה בתקופה העות'מנית  ;                           גיאוגרפיה והיסטוריה של הבלקן.

סרביה היא אחת המדינות החשובות בבלקן. לפיכך, דיון בתולדותיה של סרביה, חשוב לא רק לטיול בארץ זו, אלא גם לטיול במונטנגרו, שסרביה ראתה ועדיין רואה בו חלק משטחה, טיול בבוסניה-הרצגובינה, וגם לטיול ביוון ובבולגריה. מכיוון שאנו עוסקים כאן גם בתקופת השלטון העות'מני, הקובץ הזה יכול להביא תועלת גם לטיול בטורקיה.

ראו גם: גיאוגרפיה של סרביה.

סרביה הגיעה לשיא כוחה בתקופתו של סטפאן דושאן, שהפך אותה לאימפריה.

הוא הצליח להרחיב מאד את ממלכתו. כבש את אוכריד ופרילפ (במקדוניה של ימינו) ואת קסטוריה (כיום בצפון יוון). כמו כן, כבש את אפירוס, את אלבניה ותסליה, מידי השליטים לבית אנז'ו. ששלטו באזורי החוף ומידי ביזנטיון.. הוא הכפיף למרותו את בוסניה ואת רגוזה, היא דוברובניק שבקרואטיה של ימינו .

הוא בנה את מנזר ויסוקי דצ'אני במטוחייה (קוסובו) – הדוגמה המונומנטלית ביותר לאדריכלות סרבית ימי-ביניימית – שנקרא על שמו.

בשנת 1346 הוכתר בבירתו החדשה סקופיה (כיום בירת מקדוניה העצמאית), ל"צאר הסרבים, היוונים, והבולגרים". תואר שסמן בלי ספק את התפשטותה הטריטוריאלית של סרביה, שנצלה באותה תקופה את היחלשותן הצבאית של האימפריה הביזנטית והונגריה. סטפן דושן בנה לעצמו חצר מפוארת לפי המודל הביזנטי, ואף שאף להשתלט על קונסטנטינופול. החצר שהקים, היתה חיקוי לחצר המפוארת שבקונסטנטינופול, אותה רצה לכבוש. הוא הכתיר את עצמו ל"צאר הסרבים, היוונים, הבולגרים והאלבנים" (1346) והקים פטריארכיה נפרדת לכנסיה הסרבית. ב-1354 פרסם קודקס חוקים, שנקראו חוקי ה"דושאנוב זאקוניק" (קודקס סטפן").

מותו סיים את ההתנגדות לאימפריה העות'מנית המתקדמת וכתוצאה מכך לנפילת הכנסייה האורתודוכסית המזרחית.

בנו של סטפן, אורוש (Stefan Uroš V (1355-1371), שכונה "החלש", ירש אותו. הוא לא הצליח להיכנס לנעלי אביו והממלכה הידרדרה לאנרכיה פאודלית. בתקופה זו עלה איום חדש: הטורקים החלו להתרחב מאסיה לאירופה. הבלקן היה המקום הראשון אליו התפשטה האימפריה העות'מנית הצעירה.

עבורם הבלקן היה לא רק זירה להתפשטות, אלא גם מאגר של כוח אדם איכותי.

השולטן העות'מאני מורד חצה את הדרדנלים ב-1363 , כבש את הערים הביזנטיות החשובות תסלוניקי ואדריאנופוליס -ששמה שונה לאדירנה (Edirne). הוא הפך אותה לעיר בירה של ממלכתו.. ב-26 לספטמבר 1371 הנחילו העות'מניים תבוסה מוחצת לסרבים של מקדוניה, בקרב על המאריצה (Maritsa). המלך אורוש מת, שושלת נמניה נכרתה והנסיך לזר חרבליאנוביץ' (Lazar Hrebeljanović) נהיה שליט של סרביה מקוצצת, שלא כללה את מקדוניה, צפון יוון ואלבניה. אפילו מונטנגרו נגרעה ממנה. המעצמה החזקה באזור היתה בוסניה, בהנהגת מלכה טורקטו (Tvarkto). בעוד השולטן מורד עוסק במלחמות עם יריבים טורקיים אחרים באנטוליה, הקים לזר ליגה של עמי הבלקן, כדי להדוף את הטורקים ובה השתתפו הסרבים, הבולגרים, האלבנים, ההונגרים והבוסנים בהנהגת טורקטו. היסטוריונים בני התקופה הגדירו אותו כ"צבא הדובר שבע לשונות".

ב-15 ליוני 1389 התעמתו הצבאות של סרביה ובנות בריתה, בפיקודו של הנסיך לזר חרבליאנוביץ' עם צבא הפולש העות'מאני בפיקוד השולטן מוראד הראשון ובניו, יאקוב ובאיזיד. שדה הקרב שנקרא בסרבית "קוסובו פולייה", כלומר "שדה קוסובו" נמצא במחוז פרישטינה, של ימינו. קיימים מעט מקורות מהימנים על התנהלות הקרב. חלק רב מלוחמי שני הצבאות איבדו את חייהם בלחימה. מתו גם שני המפקדים העליונים: הנסיך לזר נפל בשבי והוצא להורג, והשולטן מוראד מת. למרות שידם של העות'מאניים הייתה על העליונה והם הצליחו לחסל את הצבא הסרבי, הם סבלו אבדות כה כבדות, עד שנאלצו לסגת לכיוון אדירנה. הנסיגה הטורקית נגרמה גם על ידי פחדיהם של יורשי השולטן מוראד, לקראת המאבק הפנימי על השלטון.

הסרבים נותרו עם מעט מדי לוחמים היכולים להגן ביעילות על ארצותיהם, בעוד הטורקים החזיקו כוחות צבאיים רבים במזרח. משום כך, בשנים הבאות הנסיכויות הסרביות נפלו זו אחר זו תחת החסות העות'מאנית. קרב קוסובו הפך לאירוע מכונן בהיסטוריה העממית והרשמית ובתודעה הלאומית הסרבית (כמו מצדה אצלנו – מפלה שהפכה לסמל לאומי). קרב קוסובו קבע את גורלה של סרביה, מפני שלאחריו לא היה כוח שיכל לעמוד בפני הטורקים. בנו של לזר, סטפאן לזרביץ', נהיה לווסאל של העות'מניים. למרות זאת, הוא קיבל מקיסר ביזנטיון את התואר "דספוט" ושלט מבירתו, בלגרד, על סרביה מקוצצת, שכללה בעיקר את צפון הארץ. בלגרד פרחה ושגשגה בתקופה זו. העיר היתה למקום מפלט ויעד נכסף עבור עמי הבלקן שברחו מהשלטון העות'מני. התיישבו בה אלפי סרבים וכן סוחרים מרגוזה. נבנו בעיר כנסיות רבות וקמה בה לתחיה פעילות הכנסיה הסרבית האורתודוקסית. בינתיים ביססו העות'מניים את כוחם.

האפיפיור בוניפקיוס התשיעי קרא למסע צלב נגד האויב המוסלמי. הקואליציה כללה כוחות מהמדינות הקתוליות והאורתודוכסיות גם יחד: הונגריה, קרואטיה, צרפת, בורגונדי, אנגליה, סקוטלנד, האימפריה הרומית הקדושה, בוהמיה, שוויץ, פולין, ונציה, גנואה, קסטיליה, אראגון, נווארה, פורטוגל, אבירי מלטה, המסדר הטווטוני, ולאכיה וממלכת וידין[1]. בראש הקואליציה עמדו הונגריה תחת מלכה זיגיסמונד, וצרפת. מן הצד השני, עמדו האימפריה העותומאנית תחת הסולטן ביאזייד הראשון וההוסאלית שלה סרביה, תחת סטפן לזרביץ'. בסופו של דבר הגיע מסע הצלב לעיר ניקופוליס (כיום ניקופול שבבולגריה), שנפלה בידי הטורקים שלוש שנים קודם לכן. העיר שהיתה מבוצרת היטב, ולאחרי כמה ניסיונות להבקיע את החומות, הצלבנים הבינו שלא הביאו אתם ציוד מצור מתאים לביקוע עיר מבוצרת שכזו. הם החליטו להטיל מצור על העיר ולנסות להרעיב אותה. ב-25 לספטמבר 1396 הגיע לניקופוליס צבאו של ביאזיד, ותפס את הצלבנים בהפתעה מוחלטת. הצלבנים היו עסוקים בסעודה מפוארת חלקם שיכורים. הצרפתים שתקפו ראשונים לא יכלו לצבא העות'מני. רבים מהם נהרגו . זיגיסמונד ניסה להציל את הקרב עם יתר הצבאות, אבל ללא הצלחה, הרבה בגלל חיל הפרשים הסרבי הכבד של סטפן לזרביץ', שנלחם דווקא לצד הסולטן. הוא בחר להימלט משדה הקרב יחד עם שאריות הצבאות וגבולות הממלכה העות'מנית הגיעו במערב עד לדנובה. כמה שנים מאוחר יותר, בשנת -1402, הובס השולטן בייזיד הראשון, בידי טימורלנג, בקרב אנקרה (1402), אך האירופאים לא ניצלו את שעת הכושר הזאת.

יורשו (אחיינו) של סטפן לזרוביץ, דיורדיה (ג'וראג') ברנקוביץ', יצר קשר בשנת 1437 עם ינוש הוניאדי Hunyadi  Janos), רוזן טרנסילבניה[2], כדי להשתחרר מעול הטורקים וויתר על בלגרד לטובת הונגריה. הוניאדי התמנה למפקד ראשי של קואליציה אירופאית, שכללה את הונגריה, פולין, סרביה, וולאכיה, וכסות בורגונדיה, גינואה וונציה ונתמך הן על ידי האפיפיור והן על ידי הקיסר הביזנטי. בסדרה של קרבות בשנים 1441 ו-1442, הכה כוחות טורקיים גדולים, ועצר את התפשטותם אל הונגריה. לאחר מכן יצאו הוניאדי ואנשיו, ביחד עם המלך הפולני ולדיסלב, למסע ארוך אל הטריטוריות הטורקיות בבולגריה, והכו את הכוחות הטורקיים בבולגריה, בבוסניה, בהרצגובינה ובאלבניה.

הסולטאן מוראד השני שנדהם מהתבוסה של צבאו ,שלח כוחות נוספים, תחת פיקודם של קרמן ביאו (Kareman Beu) וסקנדרבג והורה להם לעצור את התקדמותו של הוניאדי, עד שהסולטאן יצטרף אליהם עם כוחות גדולים ומאורגנים יותר. כוחות האויב ניצבו משני צדי נהר מוראבה. ב- 3 בנובמבר 1443, המצביא ההונגרי צלח את המוראבה והתקיף את הצבא העותומאני. גיירגי קסטריוטי (סקנדרבג), מצביא ממוצא אלבני, שגויס לצבא העותמאני כנער והתאסלם, ניצל את ההזדמנות לערוק לטובת בני עמו.  במקום להוביל את חייליו להילחם בהונגרים, הוא הורה להם לסגת. דבר זה הוביל להתמוטטות מוראלית של הכוחות העותומאניים ולנסיגתם.  סקנדברג המשיך עם אנשיו למצודת קרויה שבאלבניה, שם הפך למנהיג האלבנים במלחמתם נגד העות'מניים ולסמל לאומי עד היום.

הוניאדי חצה את הדנובה, גירש את העות'מניים מסרביה והכה אותם מכה ניצחת. עם סיום מסע המלחמה, החלו שליטים במדינות השכנות, וגם האפיפיור, להפציר בהוניאדי לצאת למסע מלחמה נוסף. בשלב זה הופיעו במפתיע שליחי הסולטאן מוראד השני, ליד העיר סגד שבדרום מזרח הונגריה, וביקשו לחתום על הסכם הפסקת אש לעשר שנים. דיורדיה הסרבי חתם על הסכם שלום נפרד עם השולטן, הוכר שוב כדספוט ווסאל ולא השתתף בהמשך המאבק של הוניאדי עם הטורקים. דבר זה תרם לתבוסת הקואליציה הנוצרית בקרב וארנה (Varna) ביולי 1444 [3] ולמפלת ההונגרים בקרב קוסובו השני ב-1448.

בשנים שלאחר מכן אימן וחימש הוניאדי את כוחותיו. הוא היה בין הראשונים שהבינו את חוסר היעילות של הצבא הפיאודלי המבוסס על חיילים המגויסים לתקופות קצרות וקצובות, והראשון שגייס צבא סדיר לזמן ארוך (שיטה שהובאה לכדי שכלול, בימי בנו, מתיאש הוניאדי). ב-14 ביולי 1456 הדף את צבאו של מחמת השני מסרביה הצפונית. הוא השמיד את הצי הטורקי, והכה בצבא הטורקי שצר על בלגרד. כותבי הרשומות של הימים ההם טענו כי צבא של 100,000 חיילים עותומניים נפלו בידי צבאו של הוניאדי, שהגן על העיר. האפיפיור קליקטוס השני כתב בהתלהבות כי המצור על בלגרד "חרץ את גורלה של הנצרות" פעולות אלו הבטיחו את דחיית פלישת האימפריה העות'מאנית להונגריה למשך שבעים השנים שלאחר מכן.

העות'מאניים המשיכו בכיבושיהם עד שהשתלטו את כל הטריטוריה הסרבית ב־1459, כאשר סמדרבו (Smederevo) נפלה לידיהם. ב-1521 כבש סולימן הראשון את בלגרד והעיר נהרסה עד היסוד. רבים מתושביה הוגלו לאיסטנבול. סרביה הפכה לפחווה טורקית נשלטה בידי האימפריה העות'מאנית למשך כמעט חמש מאות שנים. הפטריארכיה הסרבית בוטלה רק מונטנגרו ההררית שמרה על עצמאותה.

ב־1526-7 התקיימה מדינה סרבית לתקופה קצרה, בטריטוריה של וויבודינה של היום. המנהיג של מדינה זו נקרא ה"קיסר" יובאן ננאד (Jovan Nenad), ובירתו הייתה סובוטיצה (Subotica) [4]. ב-1557 חודשה הפטריארכיה העצמאית של סרביה, ביוזמת הווזיר הגדול מחמוד באשה, שהיה סרבי שהתאסלם ומינה את אחיו לפטריארך.

הכוחות האירופאים, ובמיוחד האוסטרים, נלחמו פעמים רבות נגד העות'מאניים, והסתמכו במלחמות אלה על סיוע שקיבלו מהסרבים שחיו תחת השלטון העות'מאני. ב-1594, במהלך המלחמה האוסטרית-עות'מאנית (1593–1606), מרדו הסרבים בבאנאט (Banat) שבצפון-מזרח סרביה והסולטאן הגיב בשריפת השרידים של סאבה הקדוש – האתר הקדוש ביותר עבור הסרבים. סרביה יצרה מרכז נוסף של התנגדות בהרצגובינה, אך כאשר נחתם שלום בין העות'מאניים לאוסטרים, הם ננטשו לנקמה העות'מאנית. רצף אירועים זה נעשה רגיל במאות השנים הבאות.

בזמן מלחמת האימפריה העות'מאנית, נגד הליגה הקדושה (1683–1699), שהוקמה בחסותו של האפיפיור וכללה את אוסטריה, פולין וונציה[5], נתבקשו הסרבים למרוד בעות'מאניים, ותוך זמן קצר מרידות ולוחמת גרילה התפשטה בבלקנים המערביים: ממונטנגרו והחוף הדלמטי עד לאגן הדנובה ולסרביה העתיקה. אולם כאשר האוסטרים החלו לסגת מסרביה, הם הזמינו את הסרבים לבוא לצפון לטריטוריות האוסטריות. כשהם נאלצים לבחור בין הנקמה העות'מאנית לבין ממלכה נוצרית, סרבים רבים היגרו צפונה, כשהם מובלים על ידי הפטריארך ארסניה קרנוג'ביק. אזורים רבים בדרום הבלקן התרוקנו מאוכלוסייתם, והעות'מאניים ניצלו את ההזדמנות לאסלם את רשקה, קוסובו ומטוחיה (הפכה להיות חלק מקוסובו), ובמידה מסוימת את מקדוניה, תהליך שתוצאותיו ניכרים עד היום. הגם שיש כיום ניסיון, בעיקר בטורקיה, להדגיש את נוכחותם של תורכים ומוסלמים בבלקן גם בטרם הכיבוש העות'מאני החל מאמצע המאה ה-14, הרי אין ספק בכך שרוב רובם של המוסלמים החיים כיום בבלקן הם צאצאי מהגרים שהתיישבו באזור תחת השלטון העות'מאני או צאצאי המתאסלמים שהמירו את דתם במהלך המאות הרבות של נוכחות עות'מאנית באזור זה[6].

העות'מאנים רדפו את האריסטוקרטיה הסרבית, וביקשו להשמיד פיזית את האליטה החברתית הסרבית. 350 שנות שעבוד לעות'מאנים גרמו לנסיגה בתחומי הכלכלה, החברה והתרבות. האריסטוקרטיה הסרבית הישנה חוסלה והשליטים המוסלמים היו מעמד נפרד מה"רעיה", האוכלוסייה הנוצרית המשועבדת. מכיוון שהאימפריה העות'מאנית הייתה מדינה תיאוקרטית מוסלמית, הנוצרים הסרבים חיו כמשרתים – מושפלים ומנוצלים. כתוצאה מזה הם נטשו את הערים המפותחות שבהן עבדו באמנויות, חציבה וסחר ועברו להרים המרוחקים, שבהם התקיימו על גידול בקר וחקלאות. במקרים רבים הם היו צמיתים של בעלי אחוזות טורקיים. המסחר שקע ונתפש על ידי בני רגוזה ואחר כך בידי יהודים גולי ספרד. מאידך, הנרטיב העות'מני ידגיש את פיתוח הדרכים במדינה ואת האוטונומיה הדתית שקיבלו המקומיים.

העות'מאנים הנהיגו כמו בארצות נוצריות אחרות, את מס הדוושירמה (Devşirme), מכסת נערים שגויסו בכפייה והועברו לאיסטנבול. שם חולקו לקבוצות שונות ונשלחו לארמונותיהם של פקידים  גבוהים, מהם פחות, מושלי מחוזות ואדונים פיאודליים. כאן אוסלמו הנערים, התאמנו בנשק, למדו את השפה הטורקית והתבוללו בדרך כלל בחברה הטורקו-מוסלמית. תהליך ההתבוללות היה קל באופן יחסי, בהתחשב בקבוצות הגילאים הצעירים שגויסו. לאחר חמש שנים לערך הוחזרו הנערים לאיסטנבול, אומנו יסודית בכלי נשק וצורפו לחייל היאניצ'רים (Yeniçeri – החַיִיל החדש), שהיווה את גרעינו המשובח של צבא הסולטאן[7].

לגיוס הכפייה החדש, היו כמה וכמה יתרונות בעיני הטורקים. ראשית, עבדים אלו לא עלו בממון וניתן היה לגייסם גם בימות שלום. כתוצאה מכך, נוצל יסוד מעולה באוכלוסייה, אשר בתנאים אחרים לא היה יכול לתרום את חלקו לגייסות הצבא ולמעמד השליט במדינה. שנית, גיוס זה החליש את משאבי האוכלוסייה הנוצרית באימפריה העות'מאנית. כאן המקום להזכיר, שאוכלוסייה זו עלתה במספרה על האוכלוסייה המוסלמית בבלקניים. בעקיפין, נתחזק אפוא היסוד המוסלמי, שהתמעט עקב ריבוין של המלחמות. למרות ששיטה זו נגדה את רוח האסלאם, שהבטיחה ל"עמי הספר" חסות, שמשמעה חירות החיים, הדת והרכוש. בעול נשאה בעיקר האוכלוסייה הסלאבית, שכללה סרבים, בולגרים, בוסנים ואלבנים. פקידי הגיוס וקציניו נשלחו בשיטתיות ממחוז למחוז, קראו לפניהם את ראשי הכפרים ודרשו מהם רשימות מעודכנות של הנערים. מתוך מסדרי הנוכחות נבחרו הנערים שהצטיינו ביופיים, בחוסנם ובכושרם הגופני והמנטלי. ראוי לציין, כי במקרים רבים, גיוסי הכפייה לא נחשבו ם בעיני ההורים כאסון משפחתי,.

המוכשרים שבהם קיבלו הכשרה מקצועית, שפילסה את דרכם למנגנון העות'מני ואף לשדרות השלטון.

עם זאת, המוני סרבים היגרו צפונה, כדי להימלט מהדיכוי הטורקי. בעקבות הכישלון הטורקי לכבוש את וינה ב-1690, גבר הדיכוי הטורקי כלפי הנוצרים בבלקן ועמו ההגירה. המהגרים התיישבו באזורי הספר של הונגריה – וויוודינה ובנט – ששוחררו בהסכם קרלוביץ' (Treaty of Karlovci),[8] ב1699 וקיבלו קרקעות, אוטונומיה דתית ומשרות בצבא ובשירות המדינה.

הכנסייה הסרבית ניקזה אליה את המאוויים הלאומיים, שמצאה ביטוי במרידות תכופות ובמאבק לא סדיר מצד כנופיות של היידוקים שפעלו בהרים ואוסקוקים, שפעלו בים האדריאטי, שהיו ספק שודדים, ספק לוחמי חירות, היו כאילו שהתנדבו לצבא האוסטרי. אחרי אובדן העצמאות המדינית, העדר האפשרות של התארגנות צבאית סדירה, אילץ את עמי הבלקן לבחור במאבק "הגרילה" של ההיידוקים (אצל הבולגרים, הסרבים, המקדונים והרומנים) או הקלפטס (אצל היוונים) כאמצעי יחיד של התנגדות לוחמת בשלטון הזר. שיטות המאבק שלהן יושמו גם במאבק בבני המעמדות העשירים בחברה שלעיתים גם שיתפו פעולה עם משטר הדיכוי העות'מני.

ההיידוק, שהפך לדמות של גיבור רומנטי, נהג לשדוד את האצולה (הבויארים) ואת הכובשים העות'מאנים והיה משתף בחלוקת השלל את האיכרים העניים של האזור. הם פעלו על פי קוד מוסרי מסוים ובכך נבדלו מסתם שודדים. בני העם אהבו את ההיידוקים, סיפקו להם מחסה כשרדפו אחריהם וחיברו לכבודם בלדות. הם נחשבים תכופות לגיבורים עממיים או לאומיים.

ב־1716-1718, הטריטוריות האתניות הסרביות מדלמטיה, בוסניה והרצגובינה עד בלגרד ואגן הדנובה היוו שוב שדה קרב למלחמה אוסטרית-עות'מאנית חדשה, בה החל הנסיך אויגן מסבויה (Prince Eugene of Savoy). הסרבים תמכו, כרגיל, באוסטריה. לאחר שנחתם הסכם שלום בפוז'ראבץ (Treaty of Požarevac) איבדו העות'מאניים את כל שטחיהם באגן הדנובה, וכן חלקים מצפון סרביה וצפון בוסניה, מדלמאטיה ופלופונסוס

ב-1718 תפשו ההבסבורגים חלק מסרביה וכוננו של את "ממלכת סרביה", אבל אזור זה חזר לידי העות'מאניים ב -1739, כתוצאה מחוזה בלגרד.

מאז תחילת המאה ה-19 גילו מעצמות אירופה עניין רב בגורלם של השטחים שהעות'מאניים נאלצו לסגת מהם בהדרגה. ככל שהתמשכה המאה, החריפה השאלה – במיוחד מבחינתן של שתי השחקניות הראשיות באזור – רוסיה ואוסטריה-הונגריה, שכנותיה הגדולות של האימפריה העות'מאנית. בשתיהן ישבו עמים רבים, שחלקם עמדו בזיקה הדוקה עם עמי הבלקן; וגם בלעדי זאת, הן ראו בדאגה את התפוררות האימפריה העות'מאנית; התפוררות שהן גרמו לה וחששו שמא העצמאות שישיגו עמי ארצות אלו, יניע תהליך שיביא את המיעוטים החיים בשטחיהן, לתבוע עצמאות אף הן.

מדיניותן היתה אפוא הבטחת יציבות פנימית, באמצעות התרחבות אל מחוץ לגבולותיהן ודיכוי תנועות לאומיות בדלניות. מלבד זאת, שאפו שתיהן להרחיב את אזורי השפעתן אל עבר הים התיכון, וכל אחת נתנה את חסותה למדינות בלקניות שונות. אולם מדינות החסות נהגו בתוקפנות כלפי שכנותיהן, דבר שאיים לגרור גם אותן למלחמה. ייתר על כן, בגלל מערכת הבריתות הכללית שלהן (רוסיה עם צרפת, אוסטריה-הונגריה עם גרמניה), נשקפה סכנה לאירופה כולה.

כתוצאה מתיקוניו של השולטן סלים השני , מרדו הייניצ'רים בסרביה, בשנת 1801. המורדים חיזקו את אחיזתם בסנג'אק Smederevo, הגבירו את דיכוי התושבים על ידי מיסים כבדים ביותר ומעשי אלימות. הם חששו כי הסולטן ינצל את התנגדות הסרבים נגדם, ואז טבחו בשנת 1804 במאות סרבים מן המעמד הבינוני-גבוה (Knezes"), שנודע לימים כ"טבח הקנזים". 300 בני האצולה הסרבית התאספו בהמשך ובחרו במנהיג מקומי בשם Đorđe Petrović שמוכר יותר בכינויו "קאראג'ורג'ה" (Karađorđe), היינו, "ג'ורג' השחור". הוא, הנהיג התקוממות סרבית, כביכול כנאמן לשולטן, הביס את היאניצ'רים ,גירשם מפחוות בלגרד וזכה בשבחים מהסולטן. אולם כשמושל העות'מאני, הפאשה הגיע לסרביה לקחת בידיו את ניהול האזור, הוא נרצח. קאראג'ורג'ה נחשב למייסדה של סרביה המודרנית, ראש המרד הסרבי הראשון נגד השלטון העות'מאני (1813-1804). הוא הנהיג אישית את כוחות המורדים במספר קרבות נגד הטורקים הוא ביטל את הסדר הפאודלי ששרר בארץ, הקים מחדש ישות מדינית סרבית, שבראשה עמד ב-14 בפברואר 1804 – 21 בספטמבר 1813. נשא את התואר "ויליקי ווז'ד" – "המנהיג הגדול" או "הדוכס הגדול". הוא נעזר באספת העם ובמועצה בניהול המדינה. לצורך מאבקו בעות'מניים, הוא פנה לעזרת אוסטריה ורוסיה , מאבק שהשתלב במלחמת רוסיה-טורקיה בשנים 1807-1812. בשלום בוקרשט הוכרה האוטונומיה של סרביה וזכותה של רוסיה להתערב למענה. פלישת נפוליון לרוסיה אפשרה לטורקים לכבוש מחדש את סרביה, בשנת 1813 נאלץ קאראג'ורג'ה לצאת לגלות יחד עם עוד כמה ממנהיגי המרד. אולם בשנת 1815 פרץ מרד בהנהגת מנהיג סרבי אחר, מילוש אוברנוביץ' (Miloš Obrenović), שכונה "המרד הסרבי השני". המרד הסתיים בשנת ,1817 בהסכם בין אוברנוביץ' לשלטון העות'מאני, שהכיר בו כנסיך שליט של סרביה.

בשנת 1817 חזר קאראג'ורג'ה, כדי לארגן מרד חדש, בתזמון משותף עם המורדים היוונים בבלקן. אולם הוא רומה על ידי ידיד סרבי ונרצח בשנתו בפקודת מילוש אוברנוביץ' , שראה בו יריב וחשש מיוקרתו ומן הפופולריות שלו ובכך התחילה איבת דמים ממושכת בין המשפחות. בסופו של דבר ראשו הערוף של קאראג'ורג'ה נשלח לאיסטנבול ואוברנוביץ' המשיך בשלטונו.

סרביה השיגה את האוטונומיה שלה מהאימפריה העות'מאנית בשתי מהפכות ב-1804 וב-1815, (אם כי חיילים עות'מאנים המשיכו להחזיק בבירה, בלגראד, עד ל־1867). מהפכות אלה החיו מחדש את הלאומיות הסרבי והפיחו בהם את התקווה כי האימפריה הסרבית עוד תשוב.

האוטונומיה הסרבית הובטחה בשלום אדאירנופול (1829) וניתנה לה ערבות רוסית.

בתקופה זו עולה אחת הבעיות הסבוכות בתולדות אירופה והיא כונתה "הבעיה המזרחית", או "השאלה הבלקנית". שורשיה היו נעוצים בתביעות הלאומיות של עמי הבלקן: שניצלו את שקיעת האימפריה העות'מנית במאה ה-19 הם וניסו להקים מדינות עצמאיות, וזאת בסיוע מעצמות אירופה הנוצריות.  יוון הייתה הראשונה בכך, ב-1821, ואחריה, סרביה בשנות ה-30 וזאת עשו גם הרומנים של מולדביה וולכיה. שלושה עמים נוצריים אלה – היוונים, הסרבים והרומנים – השיגו הישגים נוספים בשנים הסוערות שבין 1850 ל-1870.

סרביה החדשה השתרעה בתחילה על שטח של 25,000 קמ"ר בלבד – פחות משליש משטחה כיום. מבלי להזכיר שטחים שכנים, שהסרבים ראו כחלק מארצם, כמו בוסניה, מונטנגרו ומקדוניה. הגשמת מאווייהם הלאומיים של הסרבים, בייחוד חלום "סרביה הגדולה", גרם לעימותים עם שכניהם הטורקים, האוסטרים וההונגרים, הבולגרים, היוונים והאלבנים. אך השאיפה הראשונה, להרחבת האוטונומיה, עד כדי עצמאות מלאה, כוונה נגד טורקיה לבדה.

יש לראות את האירועים שהתרחשו בסרביה בתמונה רחבה יותר: בשנת 1815 התפשטה האימפריה העות'מנית על פני כול החוף הצפוני של אפריקה, עד גבול מרוקו ועל פני הבלקנים, עד לנהרות דנובה ופרות. היא היתה פרושה על שני הצדדים של שפך דנובה ויובליו הנמוכים יותר והסתיימה רק ברכסים הדרומיים של הקרפטים. אם כי היא נהדפה בהדרגה לאחור, מאז התפשטותה המרבית, בשלהי המאה ה-17. במאה ה-18 עמדו אוסטריה, הונגריה ורוסיה, בראש תנועה להשבת אזורים נרחבים מהונגריה ומהחוף הצפוני של הים השחור, אל תחומיהן. האימפריה הקורסת, שרדה ממלחמות נפוליון בשל הקיפאון שנוצר במאזן הכוחות באירופה המזרחית, בין רוסיה, בריטניה וצרפת. בב-1821 התחדש תהליך ההתפוררות, כאשר החלה במאבקה לעצמאות (זכתה בה, כעבור מלחמה של שש שנים, ב-1827 וצרפת כבשה את אלג'יריה ב-1830. באותו פרק זמן, זועזע כל המבנה של השלטון העות'מני והתרופף, עקב ההכרה בסרביה, במולדביה ובוולכיה, כנסיכויות אוטונומיות באימפריה ובשל עלייתה של מצרים, בראשות מוחמד עלי, כאזור אוטונומי אחר.

בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19 החלו לנשב בבלקן רוחות לאומיות חזקות יותר. בעקבות אביב העמים ההונגרי ב-1848 דורבנו העמים הסלביים למצוא מדיניות משותפת. בתגובה לתכנית "גרמניה רבתי" שכללה את אוסטריה, נפערה תהום בין הלאומנים הסלביים לבין הגרמנים. ביוני נערך קונגרס סלאבי בפראג, שבראשו עמד המנהיג הצ'כי, פרנטישק פלצקי. הקונגרס היה מחולק לשלש קבוצות: צ'כים וסלובקים, סרבים וקרואטים, פולנים ורותנים[9]. חלוקה משולשת זו רמזה כבר על המדינות הסלביות העתידות לקום ב-1919 – צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה ופולין. הלאומנים הסלביים היו חלוקים ביניהם בנושא המדיניות. בעוד הקיצוניים חולמים על קונפדרציה גדולה שתאחד את כל הקטעים הפזורים של הגזע הסלבי (דבר שעורר פחדים חדשים בדבר מנהיגות רוסית בבלקנים), היו הרוב מעוניינים במניעת החלוקה של העמים הסלבים הנתינים בין הונגריה לגרמניה. אף על פי שטורקיה כמעט ולא חשה בגל המהפכות של 1848, הרי שטחיה, בשוליים המערביים, נשרו בכול מקום שהלאומיות היתה חזקה

בפרספקטיבה היסטורית, אפשר לראות באירועים שהתרחבו באירופה המזרחית ,באמצע המאה ה-19, אירועים בעלי משמעות מרחיקת לכת: ביסוס המלוכה הכפולה באוסטריה-הונגריה, שחרור הצמיתים ברוסיה, התפוררות כוחה של טורקיה העות'מנית באירופה והתגבשותן של מדינות בלקניות ביוון, בסרביה וברומניה.

במלחמת קרים לחצה רוסיה עוד יותר על הגבול הצפוני של האימפריה העות'מנית ונבלמה רק על ידי מעצמות המערב. היה זה עידן חדש של ריאליזם פוליטי. נוצרים קתולים ופרוטסטנטים נעשו בעלי ברית של טורקים מוסלמים, נגד הנוצרים היוונים-אורתודוכסים. היה ברור שהשלטון העות'מני, שהלך והתפורר ב-150 השנים האחרונות, יתפורר עוד יותר בשל הלחץ המחודש מצד אוסטריה ורוסיה וכאשר יתפורר, יחולל שינויים מרחיקי לכת.

בשלום פריז (1856), שסיים את מלחמת קרים, ניתנה לאוטונומיה הסרבית, בראשותו של הנסיך מילוש אורבנוביץ', ערבות של כול המעצמות הגדולות, הגם שחיילות מצב עות'מניים נשארו בבלגרד עד 1867. ההסדר צעד צעדים נוספים לקראת התפוררותה של האימפריה העות'מנית, אשר על מנת למנוע אותה, כביכול, ניהלו המעצמות המנצחות את המלחמה. מדרום מערב לסרביה שכן העם ההררי של מונטנגרו, שלחם בטורקים; במערב היו המחוזות של בוסניה הרצגובינה, מאוכלסים סלבים תחת שלטון טורקי.

המדינות הללו שאפו להרחיב את שטחיהן אל חבלי-ארץ שבהם היו בני עמיהם נתונים לשלטון זר, והאימפריה העות'מאנית היתה חלשה מכדי לבלום תהליך זה. המרידות בבלקן הקיפו את כל העמים והטורקים נקטו, כמובן, בפעולות גומלין אכזריות, שהתרכזו במיוחד בבולגריה. ב-1867, נאלצה טורקיה, בלחץ המעצמות לפנות את כוחותיה מכול סרביה. סרביה, שחסרה נמל ימי, היתה בעלת כלכלה פרימיטיבית. הוא נזקקה לדנובה, שהיה גבולה הצפוני ולפיכך היתה תלויה באוסטריה. עובדה זו דרבנה את שאיפתה של סרביה, להשתלט על טריטוריות מערביות, אשר יעניקו לה מוצא אל הים האדריאטי.

ב-1875 פרץ בבוסניה מרד נגד טורקיה. בלחץ דעת הקהל, נאלצה ממשלת סרביה לצאת למלחמה נגד טורקיה, ב- 1876. כעבור יומיים, הצטרפה אליה מונטנגרו. צבאו של השולטן החדש, עבדול חמיד השני, בפיקודו של הגנרל המוכשר עותמן פחה, הנחילו לסרבים תבוסה כה חמורה, עד שאלו בקשו את התערבות המעצמות.  ב-1 במארס 1877, כרתו חוזה שלום עם טורקיה.

באפריל 1877 הכריזה, רוסיה מלחמה על האימפריה העות'מאנית ורומניה הצטרפה אליה. סרביה היתה ניטרלית תחילה ורק בדצמבר, אחרי ניצחון רוסיה הצטרפו לצדה. לפיכך היו הרוסים מסויגים ביחס לסרביה. בראשית 1878 כבשו כוחות רוסיים את סופיה והתקדמו לכיוון איסטנבול. הטורקים ביקשו שביתת נשק ובמארס 1878 נחתם חוזה סאן-סטפאנו[10],  שהמחיש את הניצחונות הצבאיים הרוסיים. בהסכם זה, הבטיחו הרוסים את עצמאותה של סרביה, אך לא אפשרו ממנה להתרחב מבחינה טריטוריאלית ומסרו את שטחי מקדוניה, לבולגריה.. הסעיפים החשובים של חוזה סאן סטפאנו, הרחיבו את גבולותיה של בולגריה, למן הרי אלבניה ועד לים השחור. בנוסף לסרביה, הוכרה גם עצמאותן של רומניה ומונטנגרו. מבחינתה של טורקיה, פירושו של דבר היה אובדן מרבית שטחי הבלקן ויצירת איום מתמיד על ידי בולגריה המורחבת, בחסות רוסית.

הערות

[1] היא עיר נמל הממוקמת על הגדה הדרומית של נהר הדנובה, בצפון מערב בולגריה, בירת מחוז וידין, השוכנת כ-200 קילומטרים צפונית מערבית לבירה סופיה, בסמוך לגבולות רומניה וסרביה.

[2] יאנוש הוניאדי (1387 – 1456) היה מצביא ומדינאי הונגרי ממוצא וולאכי. שנודע בניצחונותיו על הטורקים. הוניאדי נולד למשפחת אצולה נמוכת דרגה. בצעירותו שימש בשירותו של זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שהיה אף מלך הונגריה. זיגמונד הכיר בכישרונותיו של הוניאדי, וגמל לו על שירותיו במתן אחוזות נרחבות בשטחה של הונגריה, במיוחד בחבל סורני, שהיה נתון לפשיטות בלתי פוסקות של העות'מניים. לאחר מאבקי ירושה, ניתנה המלוכה למלך הפולני הצעיר ולדיסלב השלישי מבית יגלו. הוניאדי היה בין התומכים בהמלכתו של ולדיסלב, ובתמורה הפך אותו ולדיסלב לאיש שבידו הכוח האמתי במדינה.

[3] ביולי 1444 יצאו צבאותיו של הוניאדי, בדרך לקונסטנטינופול. ליד העיר ורנה שבבולגריה, גילו כי הצי הוונציאני, שעליו סמכו, נכשל במשימתו למנוע מהצבא הטורקי לחזור לאירופה, וכי צבא שגודלו פי ארבעה מצבאם ניצב מולם. צבאו של הוניאדי הוכה בקרב ורנה. המלך ולדיסלב נהרג בשדה הקרב, והוניאדי נמלט חזרה להונגריה.

[4] סובוטיצה שוכנת במחוז באצ'קה שבצפון פרובינציית וויבודינה, העיר השנייה בגודלה בפרובינציה (אחרי נובי סאד), והעיר החמישית בגודלה בסרביה. סובוטיצה היא העיר הצפונית ביותר בסרביה, נמצאת באגן הקרפטים, וממוקמת כ-10 קילומטרים דרומה לגבול עם הונגריה.

[5] המלחמה האוסטרית-עות'מאנית הייתה מלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין הליגה הקדושה שהורכבה מהאימפריה הרומית הקדושה, האיחוד הפולני-ליטאי, הרפובליקה של ונציה ובהמשך גם רוסיה הצארית. המלחמה הסתיימה בתבוסה עות'מאנית וחתימת הסכם קרלוביץ. היסטוריונים הדוגלים בתזת השקיעה מציינים מלחמה זו כשלב השלישי המכונן בעיצובו של תהליך שקיעתה של האימפריה העות'מאנית. השלב הראשון היה מותו של סולימאן הראשון, השלב השני היה תקופת סולטנות הנשים, מלחמה זו מיצבה את הצארות הרוסית. כמעצמה דומיננטית במערכת הבריתות גם במרכז ומערב אירופה.

[6] https://in.bgu.ac.il/humsos/jamaa/Pages/issue-9.aspx

[7] לחייל חדש זה התקבלו עד למחצית השנייה של המאה ה-16 רק בני בלתי-מוסלמים, אשר נשארו בחזקת עבדי-הסולטאן כל ימי חייהם. חיילים אלה התגוררו בקסרקטינים כל זמן שירותם. בשנותיו האחרונות של סוליימאן הראשון ניכר ראשית ניוונו של חייל זה. עוד בשנת 1566 הותר ליאניצ'רים לשאת נשים, והיתר זה הביא להתגבשותה של כת צבאית מקצועית עם זכויות ירושה למעמד צבאי. הן צורפו לגייסות גם בני יאניצ'רים וכן אספסוף. כתוצאה מכך התרופפה המשמעת הצבאית, התרבו המרידות וכוח החייל ירד פלאים, עד שבוטל סופית על ידי מחמוד השני בשנת 1826.

[8] הסכם קרלוביץ' סיים את מלחמת האימפריה העות'מאנית-הליגה הקדושה (1683–1699) אשר הוכרעה צבאית לטובתה של אוסטריה כבר בקרב זנטה ב-11 בספטמבר 1697. בעקבות קונגרס בן חודשיים בין האימפריה העות'מאנית מצד אחד והליגה הקדושה (קואליציה של האימפריה הרומית הקדושה, האיחוד של פולין-ליטא, רפובליקת ונציה ופטר הגדול, הצאר של רוסיה) מהצד השני, נחתם ההסכם ב-26 בינואר 1699.

[9] כינוי כולל לסלבים שלא חיים ברוסיה; בעיקר אוקרינה ומולדובה

[10] Yeşil Köj – שדה התעופה של איסטנבול,