תולדות סנגל

כתב: גילי חסקין; 07-03-19

ראו קודם, באתר זה: יומן הטיול בסנגל ; לטייל באפריקה ; מבוא לטיול באפריקה ; סנגור ותנועת הנגריטוד,

ראו גם : טיול לזמביה ; ספארי בקניה ; ספארי בטנזניה ; זכרונות מאוגנדה ; טיול לגאנה ; טיול לבנין ;  טיול לטוגו ; הפתעה בבורקינה פאסו ;

לתמונות מהשטח: טיול בחבל בסארי בסנגל; טיול בצפון סנגל; טיול בדרום סנגל.

סנגל (כמו גמביה החבוקה בה), היא אומה צעירה, שנוצרה במהלך התעוררות העצמאות של האזור בשנות ה-50 של המאה ה-20. כמובן שבאוזר התפתחו תרבויות דורות רבים קודם לכן, אבל הם לא ראו את עצמן כחלק מאומה אחת.

השם "סנגל" (Sengal) נובע משמו של נהר סנגל, שמהמדינה גובלת בו בצפון ובמזרח. מקור שמו זה, ממילה "Sunuu Gaal" בשפת הוולוף (Wolof) המקומית, שהוראתה "הסירה שלנו". יתכן גם שמדובר בשיבוש פורטוגלי של המילה Zenaga, שפה ברברית שהיתה שגורה בפי התושבים שחיו מדרום למאוריטניה. אולי יש קשר למילה Sanhaja, שהיה שמה של קונפדרציה צפון אפריקאית גדולה.

להבדיל ממרוקו ובמידה רבה ממאוריטניה,  שהן מדינות ערביות-ברבריות, כאן, בסנגל, מתחילה אפריקה השחורה.

מוזר ככל שיישמע, עד אמצע המאה ה-20, רווחה הדעה כי לא היתה לאפריקה כל היסטוריה משלה, טרם בוא האירופאים וכי גם אחר כך, היתה זו היסטוריה של הפעילות האירופאית באפריקה, ולא היסטוריה של עמי אפריקה עצמם. חוקרים אירופאים תפשו את אפריקה כיבשת שהיתה שרויה במצב סטטי, ללא התקדמות וגם לאחר הופעת האירופאים, נתפשו האפריקאים כאנשים הממלאים תפקיד סביל בתהליכים חזקים מהם: מוצר יצוא בסחר העבדים מושא לפעילות מיסיונרית ויעד לשלטון קולוניאלי. גם כיבושה של אפריקה וחלוקת בין המעצמות בשלהי המאה ה-19 נתפשו כחלק מן ההיסטורי האירופאית[1]. בשנת 1963 קבע ההיסטוריון האנגלי טרבור – רופר (Trevor – Roper 1914 ) כי אל לנו להשתעשע בהתפתלויות חסרות ערך של שבטים ברבריים בפינות ציוריות, אך לא רלוונטית, של כדור הארץ". הוא קרא לסטודנטים להתרכז בהיסטוריה של אירופה, שהיא בלבד מסבירה את התפתות האנושות[2].

אולם משכילים אפריקאים, שמחו על היחס המפלה של השלטון הקולוניאלי כלפיהם, הקימו בסוף המאה ה-19 תנועות לאומיות תרבותיות, הם חיפשו ביטוי לזהותם הקולקטיבית במורשת העבר של עמיהם[3].

ראשית ההתיישבות באזור

בהיעדר מסמכים כתובים או שרידים מונומנטליים, לא ידוע הרבה על המבנים החברתיים שהתפתחו באזור, טרם הגעת האסלאם. המידע מתבסס על חפירות ארכאולוגיות ועל יומניהם של נוסעים.  מהם ניתן ללמוד שסנגל יושבה על ידי הגירות מצפון ממזרח. היו אלו שבטי הפולאני ( Fulani), הוולוף (Wolof) והסרר (Serer), שהגיעו בכמה גלי ההגירה. הוולוף היו האחרונים שבהם. אלו הם טיפוסים נגרואידים אמתיים, להבדיל מהטיפוסים החמיים, החיים מצפון לנהר סנגל.  מדובר היה בחברות מפוצלות, בהן הקשר בין הפרטים נשען על "יחסי שארות", במסגרת שבה רואים חברי הקבוצה את עצמם כבנים ובנות לאב או לאם משותפים. חברות  כאלה עדיין מהוות את תשתיתה של המערכת החברתית, הפוליטית והכלכלית הבסיסית ביותר, באזורים שונים של אפריקה. אולם בכמה מקומות, בעיקר במערב אפריקה, התפתחו אותן חברות סגמנטריות (מפוצלות, מקוטעות), לכדי יחידות חברתיות ופוליטיות גדולות ומורכבות יותר. הן יצרו מערכות שלטון ריכוזיות וממוסדות והגדירו מערכת יחסים ברורה, בין השליטים לנשלטים. לעתים, הצליחו חברות אלו, לצבור לעצמן נכסים, הודות להתרחבות רשתות המסחר בין הקבוצות השונות ונוצר מבחינתן צורך לפקח על מערכת הסחר ולשמור על הביטחון בדרכים. בניגוד לאירופה, שם הבעלות על קרקעות שימשה כאמת מידה לעצמה כלכלית ופוליטית, באפריקה, שם היתה מצויה קרקע בשפע, אמת המידה העיקרית לעוצמת המבנים הפוליטיים היתה גודלו של המשאב האנושי.

ראשיתה של תקופת הברזל היתה קדומה מאד באפריקה והיו חוקרים שייחסו לשחורים את עצם ההמצאה של עיבוד הברזל. אך מסתבר שהמצאה מכרעת זו הגיעה לאפריקה מקדמת אסיה במחצית השנייה של האלף השני לפני הספירה. אחרי ימי הביניים, כשאפריקה הצפונית באה במגע עם אפריקה שמדרום לסהרה, שלטו האפריקאים בכול מקום כמעט, בטכניקה מתקדמת של עיבוד ברזל, שהיתה יחידה במינה ומתקדמת למדי[4].

האתרים הקדומים ביותר בסנגלגמביה (Sénégambie) הם מעגלי האבן המגליתיים. מדובר  בארבע קבוצות של אבנים גדולות, מתוך 1,053 קבוצות דומות המכילות 29,000 אבנים סך הכל. המעגלים שוכנים לאורכה של רצועה ברוחב של 100 ק"מ המשתרעת מצפון לנהר גמביה בסנגל ובגמביה ועד למרחק של 350 ק"מ משפך הנהר אל האוקיינוס האטלנטי. ריכוז המעגלים גדול במיוחד במערבה של הרצועה, ושם שוכנים ארבעת המעגלים המדוברים.

יש לציין כי מעגלי אבן מתקופות שונות ובגדלים שונים, מוכרים גם מאירופה, כך למשל סטונהייג' (Stonehenge) באנגליה, דרמברג  (Drombeg) בדרום מערב אירלנד קרחונג'  (Carahunge) שבדרום ארמניה ברודוגר (Brodgar) שבאיי אורקני  (סקוטלנד) וכמובן רוג'ום אל הירי (רוגם החתול) ברמת הגולן. מעגלי האבן הם בדרך כלל אתרים פולחניים. אם כי הפסיכולוג מיכה אנקורי הציע שמדובר בתבניות שנועדו להרגיע ציבור, בדומה למנדלות הבודהיסטיות.

ראו באתר זה: תרבות המגאליתים

החוקרים סבורים כי המעגלים המסתוריים בסנגלגמביה, נבנו במשך תקופה ארוכה בת למעלה מ-1,500 שנים, בין המאה ה-3 לפנה"ס ועד המאה ה-16, והם שרידיה של קבוצה תרבותית ודתית שהתקיימה במערב אפריקה בתקופות אלה. המעגלים שימשו כמקומות קדושים וכאתרי קבורה, בדומה לתילים שבאסטואר של נהר סלום. האתר הקדום ביותר באזור הוא מעגלי אבנים, לגדת נהר גמביה, אתר שהוליד ספקולציות רבות אודות הציביליזציה הקדומה ביותר שהתגלתה באזור ובנתה את המתחם המסתורי הזה. כנראה בסביבות שנית 750 לספירה.

האבנים הבונות את המעגלים הובאו מאתרי כרייה ועובדו באמצעות כלי ברזל. צורתן היא כשל גליל או מצולע, בגובה ממוצע של 2 מטר ובמשקל של עד 7 טון. כל מעגל כולל בדרך כלל בין 8 ל-14 אבנים, וקוטרו עומד על 4 עד 6 מטר. חלק מהמעגלים מכילים שתי שורות של אבנים, כשאחת מהן מקיפה את האחרת. כל המעגלים שוכנים בסמוך לתילי קבורה המוכרים גם מאזורים סמוכים אחרים במערב אפריקה, ברחבי מאלי ומאוריטניה. ארבעת המעגלים הוכרזו בשנת 2006 כאתר מורשת עולמית.

ידוע שבמהלך המאות הראשונות לספירה, התפתחו בהדרגה דרכי מסחר, שחיברו את מערב אפריקה עם הסהרה.  הסחר התחיל כשהגיעו הגמלים שהובילו על גבם מלח וזהב וחצו את המדבר מצד לצד. גם בתקופה הרומית היו קיימים קשרים אלה. זהב ועבדים שחורים הגיעו מאפריקה לרומא.

החל מהמאה ה-7 לספירה החלו ערבים וברברים לחצות את נהר סנגל דרומה ולהתערבב עם שחורי העור המקומיים. באמצעות קשרי המסחר עם האזורים שמדרום לסהרה, הופיעו ידיעות אל אפריקה השחורה בחיבורי הגאוגרפים הערביים, החל מהמאה השמינית.

הממלכות הקדומות במערב אפריקה

בחלקה המערבי של היבשת התקיימה, כבר במהלך המאה הראשונה לספירה, ממלכת אואוקאר (Aoukar) הלוא היא "גאנה הקדומה". היא לא שכנה בחוף הזהב, היכן ששוכנת גאנה של היום, אלא הרחק צפונה, באזורי הגבול שבין מאלי ומאוריטניה של היום, ובכלל זה אזור קסמנזה (Casmance), שבדרום סנגל[5].

ממלכות הן אותן חברות שפיתחו שלטון ריכוזי, הכולל מוסדות מנהל ומשפט ויש בהן מדרג של סמכויות וכוח המקביל לפער בעושר, בזכויות ובסטטוס. תהליכים אלו של ריכוז כוח חלים בדרך כלל עם הופעת גורם חדש – חידוש טכנולוגי, תמורה כלכלית או כוח חיצוני. לחץ של נוודים על חברה חקלאית, עשוי לזרז היערכות מחודשת כזו. השתלטות של קבוצת נוודים, המורגלת בפשיטות שוד על אוכלוסייה חקלאית, בדרך של כיבוש, עשויה אף היא להצמיח ממלכה, שיש בה שלוטים ונשלטים. גם התפתחות מסחר, המביאה לצבירת נכסים, לפער כלכלי וחברתי ולתפיסת סמכויות פוליטיות בלעדיות, יכולה להניב התפתחות פוליטית דומה. משום שנוצרים צרכים חדשים כמו פיקוח על הסחר ושמירה על ביטחון דרכי המסחר, הם מחייבים ארגון פוליטי ברמה גבוהה.

לא ידוע בוודאות מתי נוסדה ממלכת גאנה הקדומה, אך העדות העתיקה ביותר לקיומה היא מהמאה ה-9 לספירה. האסטרונום והמתמטיקאי הערבי מוחמד אל פזארי (al-Fazari), שחי במחצית הראשונה של המאה התשיעית בחצר הח'ליף העבאסי בבגדד, היה הראשון שהזכיר את הממלכה בשם זה: "גאנה ארץ הזהב". בעת ההיא היתה כבר גאנה ממלכה ותיקה. לפי המסורת, ייסדוה לבנים מן הצפון, אך היא לא קיבלה את האסלאם. היתה זו מערכת פוליטית חזקה ומאורגנת, שבשל שליטתה על מחצבי הזהב ויכולתה לנצלם לצורכי מסחר, כונתה "אדמת אל הזהב"[6].

עדויות נוספות מלמדות, כי מלבד ממלכת "גאנה הקדומה", היו קיימות, כבר במאה החמישית לספירה, ממלכות יעילות וריכוזיות במערב אפריקה. ממלכות אלו הקימו צבאות יעילים ומערכות יעילות של גביית מיסים ושמירה על הסדר הציבורי[7].

הסחר באזור הסהרה עמד על חילופי מלח בזהב. סוחרים ברברים וערבים הביאו את המלח בשיירות גמלים, ממקורותיו בסהרה ועד לגבול המדבר. משם ועד למקורות הזהב בפנים היבשת פעלו סוחרים אפריקאים, שהשתמשו בחמורים ובשוורים כבהמות משא. על גבולה מדבר נפגשו שתי מערכות סחר ובאוזר אסטרטגי זה קמו ערי הממלכה הראשונות[8].

שתיים מהממלכות החשובות ביותר שקמו באזור הן ממלכת גאנה (שבשונה מ"גאנה הקדומה" שכנה באזור מאלי של היום) וממלכת מאלי, ששכנה בסנגל של היום. ממלכת גאנה פרחה ושגשגה החל מהמאה התשיעית ועד למאה האחת עשרה ונודעה בעולם של אז, כארץ בעלת עושר אגדי.

בשנת 1068 מסר הגאוגרף אל בכרי[9], איש קורדובה, תיאור מפורט של גאנה, שהתבסס על ידיעות שאסף מפי סוחרים שביקרו בה. הוא תיאר הוא תיאר אותה כארץ של עושר אגדי, שבה הזהב מתגלגל ברחובות. את מלך גאנה תיאר כאדם רב עצמה, רודף צדק, המעורר כבוד ומורא ברחבי ממלכתו. המלך שדבק בדת אבותיו, נהג כבוד במוסלמים. אלה היו מופקדים גם על המינהל, שכן ידעו קרוא וכתוב. בחצר המלך נערכו טקסים מפוארים והיו בה גם בני מלכים שהיו כפופים לו. המלך הטיל מסים על יבוא מלח, נחושת וסחורות אחרות ופיקח על תפוקת הזהב, לבל ירד ערכו בשל עודף היצע.

באמצע המאה ה-11, היה בבירת גאנה (בגבול מאלי – מאוריטניה של היום), רובע מיוחד למוסלמים, בעיר המלך. הגיאוגרף הערבי אל זהרי, תיארך את אסלומה של גאנה בשנת 1076. ההיסטוריון המוסלמי אבן ח'לדון[10] טען, שלוש מאות שנה מאוחר יותר, בהתבססו על מסורות מקומיות, שהדבר קרה בהשפעתה של תנועת המוראביטון (נודעה באירופה בשם (Almoravides, שצמחה במאה ה-11, באי על נהר סנגל, התפשטה גם צפונה למרוקו ועיכבה את הרקונקיסטה בספרד. על חורבותיה של ממלכת גאנה קמו מספר מדינות, שהחשובה שבהן היתה ממלכת מאלי.

ראו באתר זה: טימבוקטו – העיר שבקצה הסהרה

ראשיתה  של ממלכת מאלי באחת מנסיכויות המאלינקה (Malinke) [11] שעל נהר הניז'ר העליון, אשר בהנהגת מלכה הנערץ סונדיאטה  (Sundiata) גברה על שכנותיה ובתוך שנות דור אחד התפשטה צפונה, עד לגבול המדבר, ובלעה תוך כדי כך, את המדינות שקמו עם התפוררותה של גאנה.  כך התחילה ההגמוניה של ממלכת מאלי, ששלוחותיה הגיעו במזרח עד לגבול הרפובליקה של ניז'ר ובמערב, עד לאוקיינוס האטלנטי, בסנגל של היום.

ממלכת מאלי הגיעה לשיא כוחה במהלך המאה ה-14. עלייתה הושפעה ישירות מגילוי מקורות זהב באזורים דרומיים יותר, על הגבול שבין רפובליקת מאלי וגיניאה של היום. מלכי מאלי היו מוסלמים וקיימו קשרים עם צפון אפריקה.

למן המאה ה-14, שלטה ממלכת מאלי גם בעיר טימבוקטו, אשר היתה למשך זמן קצר, למרכז הדתי החשוב ביותר במערב אפריקה. היו מבין שליטיה של ממלכת מאלי שעלו לרגל למכה ואחד ביקר גם באל אזהר שבקהיר. המפורסם שבין שליטי מאלי היה מנסא מוסא, שמלך בשנים 1312-1337 ועלה לרגל למכה, בשנת 1324. השם Rex Mali (מלך מאלי), מופיע על מפה אירופאית, כבר בשנת 1339 ובשנת 1375 הופיע השם "מוסא מאלי" על מפה שהכין הקרטוגרף היהודי אברהם קרשקש ממיורקה, עבור הנסיך הפורטוגלי אנריקה הספן[12]. ב-1352 , בימי מנסא סולימן, אחיו של מנסא מוסא, ביקר במאלי הנוסע הערבי המפורסם אבן בטוטא[13], בכתביו הדגיש את הביטחון ששרר ברחבי הממלכה ואת העונשים החמורים שהטיל המלך, לא רק על שודדים, אלא גם על אנשי המנהל שסרחו.

מאלי שקעה בראשית המאה ה-15. מחוזות מרוחקים מרדו והיו לעצמאים. מאלי איבדה את אזור הסאהל ואת הערים המוסלמיות שבו. האימפריה הצטמקה. את מקומה כמעצמה העיקרית באזור ירשה סונגאי (Songhai), שקודם לכן היתה כפופה למאלי. בממלכה זו היתה טימבוקטו[14] למרכז חשוב ומרכז תורה אסלאמי. סונגאי נכבשה בסוף המאה ה-16 על ידי הסעידים ממרוקו והתפוררה לממלכות קטנות. החשובה שבהן היתה במבמרה שעל הניז'ר.

המלכים האפריקאים היו חזקים ונערצים ונתיניהם האמינו כי המלך ניחן ביכולות על אנושיות ואף שהוא עצמו החזיק כל חייו בערכי המסורת הדתית המקומית, אימצו ממשיכיו את דת האסלאם.

המלכים שעמדו בראש הממלכות האפריקאיות הקדומות נהגו לעטות על עצמם תדמית על אנושית, שנועדה להעצים את כוחו של השליט ולהחדיר בלב הנתינים את התפישה כי מלכיהם אוחזים בכוחות אלוהיים וכי יש בכוכם כדי לתקשר עם האבות הקדמונים. יחד עם זאת, מעמדו הרוחני המיוחד של המלך, לא הפך אותו לשליט כל יכול. המסורת השלטונית שהתגבשה בממלכות אפריקאיות רבות, סיפקה מערכות של איזונים ובלמים, שווידאו שהשליט לא יחרוג מן הנורמות המקובלות. הוא נדרש במקרים רבים להיוועץ עם מועצות של זקני החברה, או של שליטים אזוריים, שהיתה להם דרך לבטא את מורת רוחם מהחלטות שקיבל, אם חרג מסמכותו. אחת הדרך שיכלו מועצות אלו לבטא את חוסר שביעות רצונם, היה היעדרות מכוונת מטקסי הארמון ועל ידי כך לפגוע בלגיטימיות שלהם[15].

הגעת האסלאם

בניגוד למזרח היבשת, לשם הגיע האסלאם כבר במאה השביעית, מערבה של אפריקה נחשף לאסלאם רק בסוף מאה התשיעית. האסלאם הגיע למערב אפריקה באמצעות סוחרים מוסלמים מצפון אפריקה, שפעלו בסהרה. סוחרים אלו באו במגע עם צפון היבשת, שהתאסלמה כבר בסוף המאה השביעית. הסוחרים המוסלמים פרצו דרכים חדשות, התיישבו בערי הממלכה שקמו באזור המפגש שבין המדבר לבין אפריקה המערבית.  במאה ה-15 הגיעו אל החגורה של הצמחייה הטרופית בדרום, לחופי האוקיינוס האטלנטי, שבין נהרות גמביה וסנגל במערב ועד לאזורי ההאוסה – צפון ניגריה כיום – במזרח. בכול האזורים הללו קמו קהילות מוסלמיות, שהיו לעתים קרובות אוטונומיות. אולם הסוחרים תרמו לתפוצת המוסלמים באפריקה, יותר מאשר להפצת האסלאם. מי שהחדירו את האסלם לחברות האפריקאיות המקומיות, היו אנשי דת מוסלמים, מחצי האי ערב שליוו את הסוחרים בדרכי השיירות, החל מהמאה העשירית  התיישבותם בערי הסחר, האיצה את תהליך ההתאסלמות. הם שימשו כמורי הלכה וכנושאי משרות דתיות ויצרו קשרים על שליטי הממלכות האפריקאיות. וכך, ביוזמת אנשי הדת, נוצר חיבור רב עצמה, בין סוחרים ואנשי דת מוסלמיים לבין הממלכות האפריקאיות ושליטיהן. ידוע סיפורו של הגיאוגרף הערבי אל בכרי שהוזכר לעיל, המספר על אחד משליטי המאלינקה, שלאחר כמה שנות בצורת, פנה למוסלמי שישב בחצרו. לאחר שהאחרון לימד אותו את כללי האסלאם, התפלל המוסלמי כל הלילה והמלך ענה אחריו אמן. עם שחר התקדרו השמים וגשם עז ניתך ארצה. מאז היו הוא ואנשי חצרו למוסלמים. על אף שמגמתו הדתית של הסיפור ברורה ולמרות אופיו האגדתי, יש בו כדי לתרום להבנת מניעיהם של שליטי הממלכות האפריקאיות, אשר קיבלו על עצמם את דת האסלאם. יש להניח כי לרוב הושפעו הללו מאינטרסים ומשיקולים מעשיים[16].

אלו שקיבלו את האסלאם היו בעיקר בני האליטות השלטוניות, בניגוד למרבית נתיניהם שהמשיכו להחזיק בדתות המסורתיות. השליטים עצמם התפללו כדרך המוסלמים וחגגו את חגי האסלאם, אך שלחו גם קרבנות לבמות הפולחן המקומיות וקיימו חגים פרה אסלאמיים. למרות שנעזרו בשירותיהם של אנשי הדת המוסלמיים, לא הזניחו את קשריהם עם כוהני הדתות המסורתיות. אבן ח'לדון שהיה מוסלמי אדוק, שיבח את ההקפדה על התפילות בימי שישי. יחד עם זאת, ביקר את המלך, של מאלי, על שבמקביל לתפילה המוסלמית ערך ביום חג, גם טקס מסורתי. תיאור זה מבליט את השניות שאפיינה את האסלאם בחצרו של מלך מאלי. .

גליה צבר[17], מדגישה בספרה "בראשית היתה אפריקה", כי האסלאם חדר למערב אפריקה באורח איטי והדרגתי אל תוך המסגרות המקומיות ועיצב דפוס של אסלאם סובלני, מתון ופשרני, שהמחזיקים בו הכירו ברלוונטיות שלה דתות המסורתיות ובחשיבותן לאורח החיים של האוכלוסייה האפריקאית המקומית. כמו כן, אימוץ האסלאם, קירב את השליטים  האפריקאים לנציגי הדת החזקה בעולם והקל בכך על חיזוק הקשרים הכלכליים עם העולם שמצפון לסהרה.

ממלכת מאלי שצמחה בסנגל של ימינו, אימצה בתקופת השיא שלה, במאה ה-14 יסודות מדת האסלאם, אחרי ששליטי הממלכה התאסלמו. לכן, היא משמשת בידי החוקרים, כדגם נאות לבחינת הקשר המיוחד שהתפתח ביבשת אפריקה בין המערכות הכלכליות והפוליטיות לבין המערכת הדתית החדשה[18].

אלו שקיבלו את האסלאם היו בעיקר בני האליטות השלטוניות, בניגוד למרבית נתיניהם שהמשיכו להחזיק בדתות המסורתיות., למרות התפישה המוסלמית של מהפך, הגורסת כי מי שמקבל את האסלאם, נוטש לגמרי את דתו הקודמת. אף שהשליטים קיבלו את האסלאם, כמעט ולא היתה לו השפעה על הנתינים. הכפריים המשיכו באורח חייהם המסורתי, שהדת היא חלק בלתי נפרד ממנו. השליטים, שחששו מקרע בינם לבין נתיניהם, שדבקו בדת אבותיהם, פתרו את הסתירה הזאת באמצעות פשרה בין האסלאם לבין הדת המקומית. למרות שנעזרו בשירותיהם של אנשי הדת המוסלמיים, לא הזניחו את קשריהם עם כוהני הדתות המסורתיות.

בנוסף לסוחרים הערבים, נמנו על סוכני הדת החדשה, גם חברי המסדרים הצופיים, שהציגו בפני המתאסלמים החדשים, תפישה שונה של עבודת האל, מזו המקובלת באסלאם האורתודוכסי. הצופיות צמצמה מאד את המרחק שבין מורי הדת לבין ייתר המאמינים. הצופיות הדגישה את הממד החווייתי שבאמונה הדתית והעניקו למאמין תחושה של חום, משפחתיות ולכידות בסביבת יתר המאמינים. מבחינתם של האפריקאים, קבלת האסלאם לא היתה מהפך של סדרי בראשית. הדת החדשה, שהתייחסה בסלחנות למנהגים המקומיים, דמתה במובנים רבים לדתות האפריקאיות המסורתיות בכך שלא הכירה בעליונותם המובהקת של כלי הקודש ואפשרו לכול פרט בחברה, לעבוד את האלוהים בדרכו שלו וללא מתווכים. הפתיחות הרבה שגילו חברי המסדרים הצופים והקלות בה קיבלו לשורותיהם מצטרפים חדשים, הפכה אותם לסוכנים חשובים בהפצת האסלאם באפריקה.

התפישה שהמתאסלם הבודד מסוגל להגיע לחיבור עם האל ולהתאחד עם הניצוץ האלוהי הטמון בתוכו, קסמה לאפריקאים. הצופיות הדגישה את הממד החווייתי שבאמונה הדתית והעניקו למאמין תחושה של חום, משפחתיות ולכידות בסביבת יתר המאמינים.

. לצד הסוחרים וראשי המסדרים הצופים, פעלו במערב אפריקה גם כוחות אחרים. כך למשל, בני קבוצה אתנית בשם טוקולר (Tukulor), שהקימו כבר במאה האחת עשרה ממלכה אסלאמית לוחמת. בקרבם נמצאו אנשי דת מוסלמים שכונו "טורודבה" (Torodbe), שהיו סוכני ההקצנה בקרב בני הפולאני  (Fulani)רועי בקר, שמאז המאה השלוש עשרה התפשטו מאזור נהר סנגל מזרחה, לעבר מישורי הסאהל.

גם המורביטון שהוזכרו לעייל היו קיצונים מוסלמים. ראש אחד השבטים בסהרה הזמין את חכם האסלאם עבדאללה בן יאסין, מהעיר נפיס שבצפון-מזרח מרוקו, כדי ללמד אסלאם בשבטו. מכיוון שהטפותיו של יאסין לא התקבלו יפה בקרב השבטים הברברים להם הטיף, ולכן הוא לקח את חסידיו למנזר-מבצר (ריבאט) על נהר סנגל התחתון. זהו המקור לשם "מוראביטון", שהוראתו היא אלה החונים במבצר הספר ומוכנים לצאת למלחמת הקודש בכופרים[19]. אבל לא היה בהם כדי לפגוע ברוחו הכללית של האסלאם במערב אפריקה.

ראו באתר זה: השושלות הברבריות במרוקו

הסובלנות הדתית שהביא עמו האסלאם, באה אל קיצה בסוף המאה השש עשרה. בתקופה זו עלו קבוצות לוחמניות, שדרשו לשרש מן האסלאם את אותם יסודות מקומיים שהשתלבו בה והדגישו דווקא את אופיו הלוחמני, האדוק והטהרני של הדת החדשה. בניגוד לסוכנים הקודמים של הדת החדשה – הסוחרים וחברי המדרים הצופיים – הניפו סוכנים אלו את דגל הג'יהאד הקיצוני, שיצא קודם כל נגד התרבות המוסלמית הסובלנית שהתפתחה ביבשת. נושאי דגל הג'יהאד היו לא פעם מוסלמים, בני מערב אפריקה, ששהו תקופות מסוימות במרכזי האסלאם האורתודוכסי שבצפון היבשת והחליט בשובם ליישם את מה שתפשו כאסלאם האמתי" ולצאת נגד מוסלמים הסוטים מ"דרך היישר". הם טענו שיש לשרש מהאסלם האפריקאי את היסודות המקומיים אליהם הסתגל במשך מאות שנים. אסלאם שנאמר עליו כי הוא דומה לנחל מים, חסר צבע כשלעצמו, אך משקף את צבע הקרקע, שהוא זורם עליה[20].

הרעיון המרכזי היה, שבכדי להיות מוסלמי נאמן אין די בשמירה קפדנית של המצוות, אלא יש  להילחם כנגד כל מה מי שלא נוהג כך. כל דבר ועניין שאיננו כלול בהלכה המוסלמית נחשב כהתנגדות ויש להילחם בו, במיוחד עניין השבטיות. הם דרשו לזנוח את קשרי הדם ואת ההבדלים האתניים, ולהתאחד תחת דגל האסלאם. הלהט הדתי שאחז בתנועות שדרשו רפורמה אסלאמית היה כה עז, עד שגורמים מקומיים התקשו לעמוד בפני דרישתם להחלה נוקשה של חוקי האסלאם. היחידים שהצליחו לבלום את עוצמתם של מנהיגי תנועות הג'יהאד ואפילו להדוף אותם, היו צבאותיהם של המעצמות הקולוניאליות. למרות זאת, דת האסלאם עצמה, גילתה יכולת שרידות מרשימה נוכח הכיבוש הקולוניאלי וניסיונות הניצור שהביא עמו. הנצרות במערב אפריקה הצליחה להתפשט רק במקומות שהאסלאם לא הגיע אליהם. בתקופה הקולוניאלית, היו האסלאם ותנועות הג'יהאד, ביטוי של תגובת נגד, לחדירה האירופאית לאפריקה ולרעיונות שהביאו עמם השליטים הלבנים.

בעקבות הכיבוש הערבי של צפון אפריקה במאה השביעית, התרחב הסחר בסהרה  הזהב של אפריקה הזין את הכלכלה המשגשגת של העולם המוסלמי ותרם לעליונותו על אירופה הנוצרית של ימי הביניים, שמלאי המתכות היקרות שלה התדלדל מערכת המטבע שלה התמוטטה וחלה בה נסיגה למשק חליפין[21].

הגעת האירופאים

טרם גילוי אמריקה, היתה אפריקה, ספק הזהב של אירופה. סוחרים מוונציה וגנואה, באו לצפון אפריקה לקנות זהב שהגיע ממערב אפריקה דרך הסהרה. אירופה הנוצרית היתה תלויה אפוא בזהב אפריקאי ובתיווכה של מערכת סחר מוסלמית להפקתו. שקיעת הכוח המוסלמי בצפון אפריקה במאה ה-15, מסמנת את עליית כוחה של אירופה. בראשית המאה החלו הפורטוגלים להתקדם דרומה, לאורך החוף המערבי של מרוקו והסהרה, כדי להגיע בדרך הים אל מקורות הזהב. הם קיוו גם לעקוף בדרך זו את העולם המוסלמי, להגיע להודו ולחבור בדרך זו עם האח יוחנן (Prester John), מלך נוצרי אגדי, שאמור יהיה להושיע את הנוצרים. הספנים הפורטוגלים הפליגו דרומה לאורך חופי אפריקה, שלא היו מוכרים עד אז. במפרצים המבודדים הם הקימו תחנות סחר, שם יצרו קשר עם הסוחרים שנעו בשיירות שחצו את המדבר.  אולם לא היה במגעם מסחריים אלו כדי למלא את הדרישה האירופאית לזהב. השלב הראשון, הקשה בהתקדמות הימית הסתיים בשנת 1445, כאשר עבר הספן הפורטוגלי דיניש דיאש  (Dinís Dias) את האזור הצחיח והגיע לאזורים מיושבים, שם גדלה צמחיה ירוקה, שם הוקמה לימים, העיר דקר. . הוא זה שהעניק למקום הזה את השם "הכף הירוק". המפרץ שבחלקו הדרום-מערבי מהווה נמל טבעי מצוין. מאז גילויו היווה הכף תחנה חשובה במסחר בין אפריקה לאירופה, ובכלל זה סחר העבדים[22].

ראו באתר זה: עידן התגליות הפורטוגלי; אנריקה הספן וגילוי העולם החדש.

סחר העבדים

בכול החברות באירופה, באסיה במזרח התיכון, באמריקה ובאפריקה  היתה עבדות. עבדים מילאו מגוון רב של תפקידים בממלכות אפריקאיות: חיילים בצבא, שרים בחצר המלך, משרתים ופועלים חקלאיים בבתי האצילים. אולם מספר העבדים היה לרוב קטן, ומרביתם השתלבו במשקים הביתיים. עם תחילתו של סחר העבדים המודרני, הממדים השתנו לגמרי.  עד המאה השש עשרה, היו עבדים רק אחד ממוצרי הסחר שהתפתח עם אפריקה. אבל עם התפתחות הסחר הטרנס אטלנטי, בין המאות השש עשרה והתשע עשרה, נהיו העבדים למוצר היצוא העיקרי של אפריקה. סחר העבדים נמשך כארבע מאות שנה. הוא התחיל באמצע המאה ה-15, הסתיים פורמלית באמצע המאה ה-19, אבל במקרים רבים הוא נמשך הרבה יותר. בצפון ניגריה למשל, הסתיים סחר העבדים בשנת 1936. הסחר הזה מילא תפקיד משמעותי ואפילו מכריע בתולדותיה של אפריקה. למעלה כחמישה עשר מיליון אנשים נחטפו, נאסרו, הועברו באניות, בתנאים מזוויעים, אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי.

הפורטוגלים היו הראשונים שהחלו עם החרפה הזאת, הספרדים הצטרפו וכעבור דור, גם האנגלים, ההולנדים וכול מי שיכול היה. החל מ-1677, עת נקבעה בעלות צרפת על השטח הכולל את סנגל, החל להתנהל ממנו סחר ער בעבדים. טוענים שהפורטוגלים בסנגלגמביה, כפי שנקרא כאן האזור, היו מקבלים שנים עשר עבדים, תמורת סוס אחד.

מחירם הנמוך של העבדים האפריקאים באותה תקופה נבע מפתיחת החוף של אפריקה המערבית למסחר בידי הפורטוגלים. היצוא הקבוע של זהב ושנהב ממערב אפריקה לאירופה והתפתחותה של פורטוגל כמעצמת מסחר גדולה באסיה, הפכו את הקשרים במסחריים בין מערב אפריקה, לאירופה, לסדירים וזולים. יעילותם של סוחרי העבדים בנתיב האטלנטי, מהימנות האספקה ויציבותה מחירים, גרמו כבר במאה ה-16, לזיהוי מוחלט של עבדות עם שחורים אפריקאים[23].

הסיבות לבחור דווקא באפריקאים היו הקרבה הגיאוגרפית לשווקים שבעולם החדש. אבל סיבות חשובות יותר לכך שהאפריקאים נחשבו למתאימים יותר לעבדות היתה הפער התרבותי שבין החברות, שגרם לכך שהאפריקאים נחשבו בעיני האירופאים פרימיטיביים בדרגה שהלמה עבדים. סיבה שלישית היתה הפער הגזעי בין האדון הלבן לעבד השחור. מכיוון שלבן ושחור הם שני הקצוות בספקטרום הפיגמנטציה, תהליך הדה הומניזציה והשעבוד של מי שרחוק ממך, הוא קל יותר[24].

חברות הסחר והסוחרים האירופאים הצליחו לקיים את סחר העבדים ולהרחיבו, משום שנהנו משיתוף פעולה מלא מצד הסוחרים והשליטים האפריקניים, ששלטו ופיקחו על שרשרת הסחר כולה. מחצית מהעבדים שהגיעו לידי הסוחרים האירופאים במערב אפריקה, לא ניצודו בפשיטות, אלא נמכרו לעבדות מסיבות שונות: אם כעונש על ביצוע מעשים פליליים, ניאוף, או כישוף. אחרים נמכרו לעבדות משום שהיו בעלי חוב, או נלקחו כשבויי מלחמה.

סחר העבדים הוא פרק מזעזע בתולדות האנושות. זהו פרק רווי סבל, יגון, חרפה ומוות של מיליוני אנשים. פרק אפל זה בתולדותיה של אפריקה, רצוף אירועים מחרידים שהחלו בפשיטות על כפרים שלווים, תפישת תושבים תמימים, מסע מפרך אל החוף, תחת שבטו של הנוגש. מבחני סבל שנועדו למיין את החזקים, שיעמדו בתלאות המסע טלטולים בבטן הענייה, מכירתם בשוק, כבני בקר ותנאים מחפירים של עבודה במטעים[25].

רבים מהעבדים שהובאו לעולם החדש מתו ממחלות ומעבודה קשה ואולם, את מקומן תפשו חיש קל אחרים שהובאו אף הם מאפריקה. היה זה פרק קודר ומזוויע בתולדות המין האנושי. אפריקה לא שוקמה מהאסון והסיוט הזה עדיין נוכח. הפצע העמוק שנושאת עמה יבשת אפריקה מאז התקופה של סחר העבדים, רחוק מלהגליד. זיהויו של האדם השחור עם נחיתות, פיגור וניצול, עדיין חרות בתודעתם של מערביים רבים וכנראה גם בתודעתם של האפריקאים עצמם. זכר לתהליך האכזרי של הפיכת האדם השחור לסחורה. חפץ עובר לסוחר[26]. לסחר העבדים ניתנה הצדקה היסטורית: כך היה מאז ומתמיד. נושא המוזכר גם בתנ"ך. מעבר לכך, ניתנה לו הצדקה דתית: שעבוד אפריקאים הוצג כמעשה של חסד, שהרי ניתנה לפרא השחור הזדמנות לשמש כעבד בחברה נוצרית ועל ידי כך להינצל מחטא עבודת האלילים של החברה האפריקאית.

ההיסטוריון עלי מזרואי מדגיש, בנוסף לאכזריות הפיזית, את ההשפלה, שלבשה צורה של ביזיון חברתי ופסיכולוגי. היא התבטאה זיהוי של אדם עם חפצים. השפלה יכולה ללבוש גם צורה של בידוד שיטתי, של שמירת מרחק, של זיהוי עם מקור של זיהום חברתי. במובן זה אפשר להתייחס אל האפריקאים ואל צאצאיהם כאל המושפלים ביותר בהיסטוריה המודרנית[27].

המאמצים שהושקעו במאה ה-19 כדי לאכוף את האיסור על הסחר בעבדים באפריקה, החל מהסכמים עם שליטים, דרך פעילות מיסיונרית וכלה בשימוש בכוח נגד סרבנים, הביאו גם להעמקת המעורבות האירופאית באפריקה, במאה זו. הם היו בין הגורמים שסללו את הדרך להשתלטות הקולוניאלית על היבשת בסופה של אותה מאה. האירוניה היא שהמאמצים לבטל את העבדות, דווקא הביאו לעליה דרמטית בסחר העבדים ובעבדות בתוך אפריקה עצמה. החלופה הכלכלית לסחר האסור בעבדים, היתה מסחר חוקי ולגיטימי בחומרי גלם חקלאיים, כמו שמן דקלים וגומי. אולם הדבר לא הביא לחיסול העבדות. משום שאת המוצרים ה"לגיטימיים" לשוק האירופאי, ייצרו בעיקר עבדים. האירופאים חדלו להשתמש בעבדים עצמם, אך המשיכו לצרוך את תוצרתם. ולכן הביקוש לעבדים בתוך אפריקה, דווקא עלה במאה ה-19, עליה תלולה.

השליטים האירופאים מצאו מספר רב מאד של עבדים בנחלותיהם החדשות וחרטו על דגלם את ביטול העבדות כהצדקה לשלטונם. בכך הם זכו לגיבוי מוסרי של הכנסיות והשתמשו בו כדי להרחיב את התמיכה בקולוניאליזם. המשטרים הקולוניאליים, בעיקר בעשורים הראשונים לשלטונם באפריקה, היו חלשים ונטולי כוח אדם ומימון. הם רצו לבסס את שלטונם בזול ושאפו להפוך במהירות את המושבות לבעלות ערך כלכלי עבור מעצמות האם. לשם כך הם נזקקו לשיתוף פעולה של אליטות אפריקאיות, אשר עוצמתן ועושרן התבססו על עבדים. לכן היו שליטים קולוניאליים אשר התפשרו עם מחויבותם לשים קץ לסחר העבדים ולמלחמות לצורכי שיעבוד. הצרפתים הגדילו עשות, כאשר חתמו עם שליט מקומי על הסכם שמנע ממנו לערוך פשיטות לצרכי שיעבוד, ללא אישור מצרפת. אין פלא ששעבוד נרחב וסחר גלוי בשווקי העבדים, נמשכו עד תחילת המאה ה-20, באזורים לא מעטים במערב אפריקה[28].

השלטון הצרפתי

מראשית הפשיטות הצרפתיות על מערב אפריקה באמצע המאה ה-17, היה לסנגל מעמד של מוקד מסחרי, פוליטי ותרבותי, עבור הקולוניאליזם הצרפתי . ההתיישבות הצרפתית קיבלה חותם רשמי עם הקמתם של יישובי קבע באי גורה ובסן לואי.

ב-1625 נוסדה חברת סחר צרפתית לפיתוח הקשרים עם סנגל וב-1635 הגיעו לסנגל מיסיונרים צרפתים. ב-1659 יסדו הצרפתים את תחנת המסחר הקבועה הראשונה שלהם – סן-לואי, שבשפך נהר סנגל. הם החלו להוציא מהאזור בעיקר שנהב ועבדים. בהדרגה העמיקו הצרפתים לפנים הארץ והקימו בה תחנות סחר קבועות.

בתקופה שלאחר המהפכה הצרפתית. בשאר אזורי המושבה הם החילו את "חוק הילידים" ונשענו על בריתות והסכמים עם מרבוטים (Marabouts) [29]– חכמי דת – שעמדו בראש מסדרים מוסלמיים מקומיים. הם לא היו רק מנהיגים רוחניים. המרבוטים בסנגל היו בעלי אחוזות עשירים, שריכזו בידיהם עצמה כלכלית. הם ארגנו ביעילות את פיתוח גידולי הבוטנים, בפיקוח צרפתי. למרבה האירוניה, דווקא בסנגל, שיועדה להטמעה, אפשרו הצרפתים, מידה רבה של המשכיות במערכות השלטון המסורתיות[30].

ב-1809, בעת המלחמה בנפוליאון, כבשו הבריטים את סן לואי מידי הצרפתים. הם החזירו אותה לאחר מפלת נפוליאון. באמצע המאה ה-19 החל כיבושה השיטתי של הארץ בידי הצרפתים. הוקמו גדודי פרשים (ספאהים Spahis), אפריקאים וגדודי רגלים שגויסו מקרב עבדים משוחררים.

לואי פדרב (Louis Léon César Faidherbe), מושל המאחז הצרפתי במקום, בשנים 1854-1865, ביקש להרחיב את אזור השליטה הצרפתי, כדי להגיע אל המקורות של חומרי הגלם בתוך היבשת ולעקוף את המתווכים האפריקאים שעל החוף. בסיוען של יחידות צבא, השתלט המושל על 450 ק"מ לאורך נהר סנגל והקים שם תחנות סחר, לשימושם של סוחרים צרפתיים. כך נכבשה הארץ כולה והייתה לבסיס האימפריה הקולוניאלית הגדולה, שהקימו הצרפתים במערב אפריקה. הבירה היתה סן לואי ומ-1904 – דקר[31]. מיד עם כיבוש סנגל, החלה צרפת להרחיב ולפתח את נמלה של דקר ובשנת 1902 העיר הפכה לבירה המנהלתית של אפריקה המערבית הצרפתית. העיר תוכננה כך כדי שתקדם את האידיאולוגיה ואת התרבות הקולוניאלית המודרניסטית.[32].

מאבקם של ההומניסטים לביטול העבדות היה קשור קשר הדוק לתנועה המיסיונרית מיסיונרים אנגליקנים בריטים, כמו קתולים צרפתים, הקימו תחנות מיסיון ופעלו לחולל שינוי מקיף באורח חייהם של האפריקאים. לשם כך הם למדו את השפות המקומיות, שיאפשרו להם להחדיר טוב יותר את בשורת הדת ללב האפריקאים. בתי הספר של המיסיון זכו יוקרה רבה, כי בנוסף לדת, הקנו לאפריקאים כלים להתמודד עם הנוכחות האירופאית. בתי הספר הללו, המרפאות והסדנאות סללו את הדרך בפניה מיסיונרים ובפני הבשורה הדתית שהביאו עמם. מיליוני אפריקאים קיבלו את הנצרות. משוחררי האניות שוקמו ויושבו מחדש בידי אגודות מיסיונריות, לאחר שהטמיעו חלק מערכי המערב, חזרו בני הדור השני לאזורים מהם באו אבותיהם. במקרה של סנגל היו אלו בעיקר בני הוולוף, שהיו סוכני התרבות החשובים ביותר של הנצרות ושל תרבות המערב.

במאות ה-19 וה-20 נחשבה האימפריה הצרפתית לאימפריה הקולוניאלית השלישית בגודלה, אחרי אלה של ספרד ובריטניה. בשיאה, בין 1919 ל-1939, השתרעה האימפריה הצרפתית על שטח של כ-12,347,000 קמ"ר[33]. למרות גודלו העצום של השטח, צרפת העתיקה את המבנה הריכוזי של השלטון במדינתה, אל הקולוניות ובנתה במידת האפשר, מערכת אחידה בכול האזורים.

הצרפתים היו שותפים לתפישה הקולוניאלית האירופאית בדבר עליונותו של הגזע הלבן על פני הגזע השחור, אולם לצד זאת, הם הדגישו באורח ייחודי להם את עליונותה הכללית של התרבות הצרפתית על פני התרבויות האחרות. מסיבה זו ובשל העובדה כי ראו בקולוניות שלהם את "צרפת שמעבר לים" (La France d'outre-mer), הדגישו הצרפתים כי יש בפעילותם הקולוניאלית משום "שליחות מתרבתת" , כלומר, לחשוף את האוכלוסיות האפריקאיות הנחשלות, לתרבות הצרפתית הנעלה. הם ניסו בתחילה לבולל את האפריקאים בתרבות הצרפתית ודיברו על טמיעה, או הִדָּמוּת (assimilation) . מדיניות האָסִימִילַצְיָה  דגלה בהפיכת האפריקאים לצרפתים לכול דבר ולאזרחים שווי זכויות של צרפת עצמה. צרפת ניסתה ליישם רעיון זה בסנגל, בארבע קהילות בלבד: האי גורה(Goree)  וסן לואי (Saint Louis), יחד עם דקר ורופיסק (Rufisque) , רכשו להם מעמד ייחודי בשנות ה-70 של המאה ה-19, בתור "ארבע הקהילות", שהעניקו לילידי אפריקה, יודעי קרוא וכתוב בערים, את הזכויות הקשורות באזרחות הצרפתית ובמיוחד את זכות הייצוג העצמי[34].

ראו באתר זה: קולוניאליזם.

תושבי ארבע הקהילות כאן היו כפופים לחוק הצרפתי וקיבלו כבר בתחילת המאה ה-20 ייצוג בפרלמנט הצרפתי. רובם הגדול של בני סנגל, לא עמדו בקריטריונים הנדרשים לצורך זכות ההצבעה, אבל הקמתם של מוסדות מייצגים כ"ארבע הקהילות", ומתן אזרחות צרפתית לקהילה קטנה, אך רבת השפעה, של בני סנגל, עודדו יצירה של אליטה בעלת חינוך מערבי, שהיתה רוויה בתרבות צרפתית..

לימים שינו הצרפתים את עמדתם ופיתחו את רעיון ה"התחברות", או "התקשרות" (Association), אשר שם דגש על הפיכת תשובי המושבות לדמויי צרפתים, מבלי לעשותם לאזרחי צרפת. מדיניות התקשרות זאת אפשרה לצרפת להמשיך ולדגול בעקרונות השליחות המתרבתת מחד, מבלי להתמודד עם הצורך לקלוט מיליוני אפריקאים מאידך. אפשר להזכיר כאן את סיפור הילדים על הפיל בבר שבקריאה נכונה מדבר על כך שפילון שברח מציידים, הגיע לבית של אשה צרפתית שלימדה אותו מנהגים ומוסר אירופי וסופו שחזר לאפריקה והפך למלך הפילים.

הם הפרידו בין אלה שקיבלו זכויות מלאות ונחשבו אזרחים (Citoyens), לבין משוללי זכויות אלו שנחשבו רק לנתינים  (Sujets), שהיו כפופים לסמכות "חוק הילידים" ה- Indigenat, שגובש בצרפת בשנת 1887. קובץ חוקים זה הקנה למושלים הקולוניאליים עצמה ביצועית ושיפוטית ביחס לנתינים. הוא אפשר להם להטיל סנקציות על האוכלוסייה ואף לעצור ללא משפט, במקרים של אי תשלום מס, היעדרות מעבודות כפייה ציבוריות, או אי עמידה במכסת היבולים. מדיניות התקשרות זאת אפשרה לצרפת להמשיך ולדגול בעקרונות השליחות המתרבתת מחד, מבלי להתמודד עם הצורך לקלוט מיליוני אפריקאים מאידך[35].

היו טריטוריות צרפתיות, כמו מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, ומדגסקר, שהוכפפו לשלטונו הישיר של שר המושבות בפריז. אזורים אחרים במערב אפריקה חולקו לשתי פדרציות. סנגל השתייכה לפדרציה של "מערב אפריקה הצרפתית", שכלל בנוסף לסנגל, גם את מאוריטניה, חוף השנהב, דהומיי, ניז'ר, סודן הצרפתית, גיניאה וולטה. הקמת הפדרציות נועדה ליצור רצף טריטוריאלי שיקל על המנהל הצרפתי להשליט שלטון ריכוזי וישיר[36].

השפה הצרפתית היתה אפוא לשפה רשמית בבתי הספר, במסדרונות הממשל ומסחר בין המושבות ושימרה את מעמדה עד עצם ימינו אלו. צרפת נקטה במדיניות של חינוך ממלכתית ואליטיסטית. היא העניקה חינוך טוב למספר מצומצם של תלמידים. בבתי הספר נאסר השימוש בשפות המקומיות והתלמידים נאלצו לדבר צרפתית, אפילו בהפסקות. מערכת החינוך היתה זהה לזו של צרפת. כמו כן נלמדו הספרות וההיסטוריה הצרפתית. למרבה הלעג, נאלצו אפריקאים רבים, לדקלם בשיעורי ההיסטוריה שלהם את המשפט "אבותינו הגאלים"….

בבית הספר המיוחס ויליאם פונטי שבדקר (École normale supérieure William Ponty), ביקרו מרבית התלמידים המוכשרים (עמם נמנו לאחר מכן, רוב מנהיגי אפריקה העצמאית הפרנקופוניות(. בוגריו יצאו לפאריס ללמוד באוניברסיטה ושם היו שווים לסטודנטים הצרפתיים. אגב, האפשרות להגיע לצרפת ולהיהפך לאזרח צרפתי, גרמה לכך שבקרב יוצאי המדינות דוברות הצרפתית, יש הרבה יותר נישואי תערובת מאשר בקרב דוברי האנגלית (קשור גם להבדל שבין הקתוליות לפרוטסטנטיות). צעירים אלו פגשו בנשים אירופאיות ונישאו להן, כפי שעשה לאופולד סדאר סנגור (Léopold Sédar Senghor; 1906-2001) , נשיא סנגל הראשון בשנים 1960-1980. מי שזכה להשכלה גבוה גם נהנה מכול ההטבות הניתנות לאזרחי צרפת. האירופאים בכלל והצרפתים בפרט חשו כי פרשו את חסותם על האפריקאים, אולם עבור האחרונים, היתה זו הפקעה של ריבונותם. המשטרים הקולוניאליים, שהתגבשו לרוב בתנאים של שקט יחסי, מיסדו יחסי שליטה ותלות בין הכובשים הזרים לבין האפריקאים.

מי שזכה להשכלה גבוה גם נהנה מכול ההטבות הניתנות לאזרחי צרפת. כך יכול היה פליקס הופואה בואני (Félix Houphouët-Boigny), מחוף השנהב, להיות שר בריאות בממשלת צרפת. דבר שלא יכול היה לקרות בבריטניה. קל וחומר בהולנד. במשך עשרות שנים לאחר קבלת העצמאות, שמרו  רבים ממנהיגי אפריקה, הדוברת צרפתית, על אזרחותם הכפולה[37].

לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה, שלטה ממשלת וישי בעיר ובנמל. ב-23 בספטמבר 1940 ניסו כוחות בריטניה וצרפת החופשית לכבוש את העיר אך נהדפו. באוקטובר 1942 הצהיר אדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן ((François Darlan – מפקד הצי הצרפתי – שצרפת של וישי תגן על דקר עד הסוף. אולם כעבור זמן, שינה את טעמו, התייצב לצד בנות הברית והתיר להן להשתמש בנמל של דקר.

דה-קולוניזציה

עצמאותה של אפריקה היא תוצאה של מפגש בין שני תהליכים: מצד אחד, השינויים באירופה והרצון לבנות עולם אחר, טוב יותר ומצד שני, התפתחותה של שכבת המשכילים באפריקה, אשר גיבשה תנועות אנטי קולוניאליות ונאבקה לעצמאות מהירה מעול הקולוניאליזם.  כך, כבר בשנות הארבעים של המאה העשרים, קמו ברחבי אפריקה, מפלגות, אשר דרשו קודם כל לתת ביטוי פוליטי לשאיפות האפריקאיות. גם כאן ניכרו ההבדלים בין האזורים שהיו תחת שליטה בריטית לבין האזורים שהיו תחת שלטון צרפתי.

אבן הדרך הראשונה, בהתפוררות הקולוניאליזם היתה מלחמת העולם הראשונה, בה לחמו אפריקאים שחורים לצד חיילים לבנים וחזו במו עיניהם בהתפוררות המיתוס של עליונות הגזע הלבן. גם שינוי הסדר העולמי וזכייתם של כמה עמים באירופה לראשיתה של הגדרה עצמית, עורר תקווה בליבותיהם של האפריקאים שהחלו את ראשית דרכם במאבקיהם נגד השליטים הזרים. אם כי מדובר היה במתי מעט וכמעט שלא במושבות הצרפתיות.

מלחמת העולם השנייה היתה ציון דרך חשוב ביותר שליווה את המאבק לדקולוניזציה. מבחינה צבאית, צרפת הובסה וירדה מהזירה הבינלאומית כמעצמה גדולה. מיד לאחר המלחמה, נטו מנהיגיה של צרפת לראות במושבותיהם שמעבר לים, מנוף להשיב עטרה ליושנה. למרות המצוקה הכלכלית שהמיטה המלחמה על צרפת, הושקעו סכומי ענק באפריקה, כדי לחזק את הקשר בין המושבות לארץ האם. לעומת בריטניה, שהכריזה לאחר מלחמת העולם השנייה, כי מתן עצמאות לתושביה הוא יעד מדיני, דחתה צרפת על הסף את האפשרות של הענקת עצמאות . צרפת חזרה למעשה למדיניות ההטמעה ושאיפתה היתה לשלב את מושבותיה במערכת צרפתית-אפריקאית מאוחדת. הגנרל שארל דה גול (Charles de Gaulle), ראש הממשלה הראשון של צרפת לאחר שזכה בחירותה מחדש, ראה במושבות באפריקה, את המשכה של המטרופולין מעבר לים. למען האמת, גם המנהיגים המקומיים במערב אפריקה היו שותפים לתפישה זו. ליאופולד סנגור מסנגל ופליקס הופואה-בואני מחוף השנהב, השתתפו בכינוס שהתקיים ב-1944 בקונגו הצרפתית, יחד עם נציגים צרפתים, ולא ביקשו עצמאות למדינותיהם .

ב-1946 ניתן לסנגל ייצוג באסיפה הלאומית הצרפתית כ"טריטוריה מעבר לים" של "האיחוד הצרפתי" (Union franĉaise) וב-1958 אישר משאל עם את חברותה ב"חבר העמים הצרפתי" שהוקם באותה שנה. אפילו אינטלקטואלים צרפתיים ראו בקשר בין החזק (צרפת) המגן על החלש (אפריקה), קשר סולידרי, המגלם את פסגת ההומניות.

עד אמצע שנות ה-50 דבקה צרפת במדיניות של חיפוש איזון חדש בין זעזועי המלחמה לבין רצונה לשמר את האימפריה. לכן החלטתה להעניק עצמאות למושבותיה בשנת 1960, באה בהפתעה[38].  גם חלק ניכר מדוברי הצרפתית האפריקאים ביקשו לאורך שנות ה -40 וה-50 שוויון זכויות במערכת הצרפתית. כך למשל ליאופולד סנגור הקים יחד עם עורך הדין לאמין גיי (Lamine Gueye), גוש אפריקאי (Bloc African) – מפלגה סוציאליסטית סנגלית, שהיתה קשורה למפלגה הסוציאליסטית הצרפתית. סנגור, שהיה לו מעמד של "נתין", מתח ביקורת על מדיניותה הריכוזית של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית ותבע לממש את ההבטחות הצרפתיות להרחבת הזכויות לאפריקאים. גיי לעומת זאת, שהיה במעמד של "אזרח", התנגד בחריפות לכול שלטון שיוביל לקראת שלטון עצמי באפריקה. רעיון העצמאות גובש רק לאחר 1956, עם הענקת עצמאות לטריטוריות שבשלטון צרפת בצפון אפריקה – מרוקו וטוניסיה, כאשר הלך הרוח באפריקה החל להשתנות עם התחזקותה של הלאומיות האפריקאית, ורוחות חדשות החלו לנשב ביבשת, כמו גם בצרפת עצמה. ב"חוקת דה גול" שנוסחה ב-1958, הוצע להקים "קהילה צרפתית גדולה תחת שלטון צרפת, עם מידה מסוימת של אוטונומיה למושבות, אך לא עצמאות מלאה. החוקה החדשה עמדה להצבעה במועצות של המושבות השונות והתקבלה על ידי כולן, פרט לגיניאה, בראשות אחמד סקו-טורה, שדחתה את ההצעה הצרפתית וזכתה בעצמאות מלאה, רוב רובם של המנהיגים האפריקאים במושבות צרפת, העדיפו את המשך הקשר הישיר עם המטרופולין, על פני עצמאות מלאה. כאשר החליט דה גול, בשנת 1960, להעניק עצמאות למדינות אפריקה שבחסות צרפת, התנגדו לכך מרביתם של מנהיגי המושבות[39].

החל תהליך מואץ של דה-קולוניזציה. כמעט כול מושבותיה של צרפת, קיבלו עצמאות באותה שנה – 1960.

סנגל העצמאית

בינואר 1959 התמזגו סנגל וסודאן הצרפתית ליצירת "הפדרציה של מאלי", שקיבלה עצמאות ב-20 ביוני 1960[40]. כוונת מייסדיה היתה להקיף את כל ארצות אפריקה המערבית הצרפתית לשעבר. אולם בסופו של דבר, כלל האיחוד רק את שתי ארצות אלה. בעקבות הקשיים הפוליטיים הפנימיים התפרקה הפדרציה ב-20 באוגוסט אותה שנה. סנגל וסודאן הצרפתית (ששינתה את שמה לרפובליקת מאלי) הכריזו על עצמאותן בנפרד.

הנשיא הראשון סנגור, שהיה גם ממקדמי הסוציאליזם האפריקאי, ריכז בידיו את מרבית סמכויות השלטון עד לפרישתו ב-1980. יורשו עבדו דיוף)  (Abdou Diouf, כיהן, כמו קודמו, שני עשורים[41].

סנגל חברה לגמביה ליצירת הקונפדרציה של סנגמביה ב-1982. הרעיון לאחד את סנגל עם המדינה הזעירה שהיא חובקת היה מתבקש, שהרי מדובר במצב גיאוגרפי בו מדינה קטנה תקועה כטריז בתוך שטחה של אחותה, מה גם שהתושבים הם אותם אנשים. את ההבדל ביניהם יצר הקולוניאליזם.

איחוד שתי המדינות, שאחת מהן בולעת את השנייה (סנגל הגדולה והצרפתית את גמביה הקטנה והבריטית), קרם עור וגידים ב-1 בפברואר 1982. אולם לא האריך ימים. האינטגרציה של שתי המדינות מעולם לא בוצעה  למרבה ההפתעה, דווקא גמביה הקטנה והענייה עוד יותר שהעדיפה לשמור על בדלנותה, עד שקצרה רוחה של סנגל והאיחוד התפרק כבר ב-30 בספטמבר 1989.

בבחירות של שנת 2000 הפסיד עבדו דיוף, בסיבוב השני ליריבו הוותיק עבדולֶיי וָאד (Abdoulaye Wade). ההפסד של דיוף, לאחר שמפלגתו שלטה בסנגל בכל ארבעים שנות קיומה עד אז, לא גרם לזעזוע שלטוני ודיוף קיבל את תוצאות הבחירות ללא כל התנגדות. מחליפו ואד אף אמר, בעת כניסתו לתפקיד, כי מגיע לדיוף פרס נובל על כך שהצליח להעביר שלוש מערכות בחירות במדינה ללא אלימות. ב-2001 כוננה במדינה חוקה חדשה, שהכירה במפלגות האופוזיציה והעניקה זכויות מסוימות לנשים. עבדולאי ואד, נבחר מחדש ב-2007. לקראת כינוס ארגון הוועידה האסלאמית שנערך בחודש מרץ 2008 ביצע ואד מספר מהלכים פוליטיים חדים, אשר יועדו לחזק את בנו, כרים ואד, כמועמד מוביל לאחר סיום כהונתו של האב (בכול זאת, אנחנו באפריקה…). צעדים אלו, בנוסף למשבר כלכלי עקב עליית המחירים בכלל ועליית מחירי האורז בפרט ותהליך העיור המואץ, גורמים לאי שקט פוליטי. כמו כן, השמועות על פרישתו של ואד האב, לאחר הוועידה האסלאמית, קיצוץ קרוב למחצית משרי הפרלמנט וצעדים נגד רוכלי הרחוב השאירו את ואד מבודד בזירה הפוליטית וברחוב. מתנגדיו הפוליטיים של ואד הצליחו לחשוף את בנו לעיני הציבור, על ידי זימונו לחקירה בנוגע לכספים שיועדו לוועידה האסלאמית ובכך גם לקעקע את מינויו הרשמי לראש המועצה המחוקקת (תפקיד שהמכהן בו משמש גם כממלא מקום הנשיא). עקב כך, התאמץ כרים להנמיך פרופיל ציבורי. אך ללא הועיל. בניסיונו לזכות בכהונה שלישית ב-2012 הפסיד האב למאקי סאל (Macky Sall).

סנגל היא בין המדינות המעטות באפריקה שמעולם לא אירעה בה מלחמת אזרחים או הפיכה צבאית, והיא עברה באופן חלק ממשטר ריכוזי למשטר דמוקרטי רב-מפלגתי .

במשך שנים, גם כאשר "בּוֹקוֹ חַרַאם"[42] וקבוצות אסלאמיסטיות אחרות במערב אפריקה כבשו שטחים, ביצעו פיגועי התאבדות, מעשי אונס וחטיפות, סנגל נותרה בטוחה מפני אלימות קיצונים. אולם ההסלמה בפעילות קיצונים מוסלמיים ברחבי העולם, לצד ההאשמות כי גורמים בסנגל קשורים לארגון בוקו חראם, הכניסו לעמדת מגננה את הדמוקרטיה, שיותר שכמעט כל תושביה הם מוסלמים[43].

חטיפת הנערות בניגריה, על ידי "בוקו חראם".

על רקע זה אמר מאקי סאל ,כי יש צורך לרסן חירויות, להדק גבולות ואפילו לאסור על נשים ללבוש בורקות, זאת משום שבסנגל אין מקום למוסלמים קיצונים. "כשאנחנו רואים סוגים חדשים של כיסויים מופיעים בחברה שלנו. אנחנו יודעים שזה לא עולה בקנה אחד עם התרבות שלנו או החברה שלנו", אמר הנשיא. הוא קרא ליצור תכנית לימודים אחידה בבתי ספר אסלאמיים, כדי להבטיח שתוכן קיצוני לא יקבל בהם במה.

הערות

[1] Ali A. Mazrui, "European Exploration and Africa’s Self-Discovery", The Journal of Modern African Studies 7, no. 4 (1969): 661–676.

[2] Hugh Trevor-Roper, "The Past and Present: History and Sociology", Past and Present 42 (1969): 6

[3] נחמיה לבציון, צמיחת המדינות החדשות באפריקה, מבוא להיסטוריה של אפריקה, האוניברסיטה  הפתוחה , תל אביב, 2003, (להלן: היסטוריה של אפריקה), עמ' 7-8

[4] האנציקלופדיה העברית, כרך ה', עמ 345

[5] בראשית היתה אפריקה, , עמ' 13-15

[6] Plofker, Kim (2007). "Fazārī: Muḥammad ibn Ibrāhīm al‐Fazārī". In Thomas Hockey; et al. The Biographical Encyclopedia of Astronomers. New York: Springer. pp. 362–3

[7] בראשית היתה אפריקה, עמ' 18

[8]  נחמיה לבציון, מבוא להיסטוריה של אפריקה, יחידה מס' 1, האוניברסיטה הפתוחה תל אביב,   1980 (להלן: מבוא להיסטוריה של אפריקה), עמ' 49

[9] אל-בכרי (בשמו המלא: אבו עביד עבדאללה בן עבד אל-עזיז אל-בכרי), אל-בכרי היה גאוגרף והיסטוריון שכתב על אירופה, צפון אפריקה וחצי האי ערב. הוא נולד בשנת 1014 באל אנדלוס (ספרד של ימינו). הוא עבר לחיות בקורדובה, ולמד שם ביחד עם גאוגרפים והיסטוריונים ידועים נוספים בני זמנו כגון אבן חייאן. הוא בילה את כל חייו באל-אנדלוס, לרוב בערים אלמריה וסביליה. הוא מעולם לא נסע לאזורים המרוחקים שעליהם הוא כתב. אל-בכרי מת בשנת 1094. רק שתיים מעבודותיו השתמרו עד ימינו. ספרו החשוב ביותר הוא "ספר הדרכים והממלכות" אותו הוא סיים לחבר בשנת 1068, מתבסס על תיאוריהם של סוחרים ומגלי ארצות כגון אברהם בן יעקב. הספר הוא אחד מהמקורות החשובים ביותר להיסטוריה של מערב אפריקה, והוא מספק מידע יקר ערך על אימפריית גנאה, שושלת אל-מוואחידון ועל סחר חוצה סהרה. ספרו השני של אל-בכרי שהשתמר עוסק בחצי האי ערב ומספק מידע גאוגרפי ורשימת שמות של יישובים ומקומות בחצי האי.

מכתש קטן בירח בצפון-מערב "ים השלווה" קרוי על שמו. (Lévi-Provençal, E. (1960), "Abū ʿUbayd al-Bakrī", Encyclopaedia of Islam 2nd Ed. Vol. 1, Leiden: Brill, pp. 155–157).

[10] עבד א-רחמן אבן ח'לדון  נולד בתוניסיה בשנת 1332  למשפחת אריסטוקרטיה מוסלמית שהייתה מצאצאי מנהיגי כיבוש ספרד. למד תיאולוגיה, משפט וספרות ערבית. השתלם גם בפילוסופיה, בהיסטוריה, במדעיה החברה ובגיאוגרפיה. לאחר שהשלים את לימודיו שימש בשירותם של שליטים מוסלמיים בתוניסיה, מרוקו וגרנדה. פעל כפוליטיקאי, יועץ, ואף מדריך לשליט צעיר (מוחמד החמישי בגרנדה). משלא נחל הצלחה רבה בכל אלה פנה לעסוק בתחום שעניין אותו יותר מכול, מדע ההיסטוריה. במהלך שהות בטירה מבודדת בהרי אלג'יריה בשנת 1377 החל אבן ח'לדון לכתוב את יצירת המופת שלו, "אקדמות למדע ההיסטוריה", או בקיצור ה"מוקדימה" ("אקדמות"), אותה המשיך לכתוב בעיר תוניס (שאליה עבר לשם עיון בספרים שנדרשו לו להשלמת הספר). ספר זה נועד להיות חלק מאנציקלופדיה האסלאמית ראשונה למדעי ההיסטוריה, אבל אבן ח'לדון השלים רק את כרך ה"מוקדימה" "אקדמות" שהפכה למפורסמת ביותר (ראו בהרחבה: עבד אל רחמן אבן ח'לדון, אקדמות למדע ההיסטוריה ("מקדמה"), הוצאת מוסד ביאליק, 1966, הדפסה שנייה 2002). אחרי פרוץ מגפה בתוניס עקר למצרים ב-1383מאז ועד מותו בשנת 1406 שימש אבן ח'לדון בתפקידים שיפוטיים שונים בעיר קהיר,. כמו כן, לימד במכללת אל אזהר.

[11] מלינקה או מנדינקה (Mandinka),  הוא קבוצה אתנית גדולה במערב אפריקה שמונה 11 מיליון בני אדם הם שייכים למשפחה של שבטים הדוברים את השפות משמפחת המאנדה (Mandé) והמונה 80 מיליון. גם הדיולה שבקזמנסה והבמברה של מאלי, שייכים למשפחת שפות זו.

[12] ראו באתר זה: עידן הגילויים הפורטוגלי בתקופת אנריקה הספן

[13] ראו באתר זה: אבן בטוטא

[14] ראו באתר זה: טיול לטימבוקטו

[15] גליה צבר, בראשית היתה אפריקה, ספריית האוניברסיטה המשודרת, , משרד הביטחון, תל אביב, 2010

[16] בראשית היתה אפריקה, עמ' 37

[17] . ספרה של גליה צבר "בראשית הייתה אפריקה",  הוא מסע מרתק בנבכי ההיסטוריה הפוליטית, החברתית, האתנית והתרבותית של אפריקה – היסטוריה מורכבת, ייחודית, מסקרנת ולפרקים מפתיעה. את הספר חותמות תובנות חשובות על מצבה המורכב של אפריקה כיום ועל מקומה של היבשת בזירה הקפיטליסטית הבינלאומית. פרופ' גליה צבר היתה ראש המסלול ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל-אביב. מחקריה עוסקים ביחסי דת ומדינה באפריקה, בהיבטים סוציו-פוליטיים של מגפת האיידס ובקהילת מהגרי העבודה האפריקאים בישראל. "בראשית הייתה אפריקה" נכתב בגישה, שהמחברת מגדירה כ"אפריקניסטית" לדבריה, גישה זו "מסתייעת בשיטות מחקר מגוונת, תוך כך שהיא מבקשת להתחקות אחר ההיסטוריה של אפריקה מימי הממלכות הגדולות ועד ימינו אנו".

[18]  על כך, ראו בהרחבה ספריו של נחמיה לבציון, מהאוניברסיטה העברית. לימים נשיא האוניברסיטה הפתוחה. נחשב לחוקר חשוב של האיסלם באפריקה. פיתח שיטות מחר חדשות בחקר חברות אורליות. ראו: מבוא להיסטוריה של אפריקה, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1980. דת האסלאם – מבוא היסטורי, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1989. האסלאם: מבוא להיסטוריה של הדת, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1998. נחמיה לבציון ויקותיאל גרשוני, צמיחת המדינות החדשות באפריקה – מבוא להיסטוריה של אפריקה, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2003.

[19]  300 שנים מאוחר יותר, הציע ההיסטוריון והסופר הערבי אבן אבי זאר , כי אבן יאסין בחר בשם הזה כדי לעודד את חסידיו למסור את נפשם במלחמת הקודש המתרגשת עליהם..

[20] R. Caillie, Travels Through Central Africa to Timbuktu and Great Desert to Morocco; Performed in the Years 1824-1828, London, 1830

[21] נחמיה לבציון, מבוא להיסטוריה של אפריקה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2003, עמ'48-50

[22] https://www.gilihaskin.com/%D7%90%D7%A0%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%9F-%D7%95%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%99-%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9/

[23] הרברט קלייו, "עבדות באמריקה": ניתוח השוואתי", בתוך: מירי אליאב פלדון (עורכת), בעקבות קולומבוס: אמריקה, 1492-1992, תשנ"ז, עמ' 357-386.

[24] עלי מזוראי, אפריקה – שקיעת גן העדן, הוצאת מפרש, תל אביב, 1985, עמ' 151-155.

[25] מבוא להיסטוריה של אפריקה, עמ' 94.

[26] בראשית היתה אפריקה עמ' 60-65

[27] עלי מזוראי, אפריקה – שקיעת גן העדן, הוצאת מפרש, תל אביב, 1985, עמ' 151-155. עמ' 52-54

[28] אלה קרן, "מעבדות לחירות? הדרך לביטול הסחר בעדים לשחרור העבדים באפריקה", זמנים, 107, 2009, עמ' 73-62.

[29] בסנגל פעלו מסדרים שונים. מרבוטים תיג'יאנים, קאדרים ומורידים.

[30] נעמי חזן, נורית השמשוני-יפה, אלה קרן, קולוניאליזם ודה קולוניזציה באפריקה, בתוך: צמיחת במדינות החדשות באפריקה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב(להלן: קולוניאליזם ודה קולוניזציה), עמ' 101.

[31] ההיסטוריה של אפריקה, עמ' 106.

[32] Patrick Manning, Francophone Sub-Saharan Africa 1880-1995, Cambridge, 1998, p. 38

[33] יחד עם צרפת המטרופוליטנית, סך כל השטח שהיה נתון תחת ריבונות צרפתית בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים היה 13,000,000 קילומטר רבוע, כ-8.7% משטחו היבשתי של כדור הארץ.

[34]  לין שילר, "אחרית דבר", חתיכות העץ הקטנות של אלוהים, שלוש יצירות מופת מסנגל, הוצאת אחוזת בית, תל אביב,  2012, (להלן: אחרית דבר), עמ' 550.

,[35] תמר גולן, שחור-לבן, לבן-שחור, ראשי פרקים באפריקה של ימינו, האוניברסיטה המשודרת, הוצאת מודן, בן שמן, 2015, עמ' 89-90.

[36] בראשית היתה אפריקה, עמ' 99.

[37] שחור לבן, לבן-שחור, עמ' 92.

[38] "צרפת נאבקת עם עצמה", סקירה חודשית, יוני-יולי, 1958, עמ' 21-25.

[39] בראשית היתה אפריקה, עמ' 142-145.

[40] , על-פי הסכם שנחתם עם צרפת באפריל 1960

[41] הוא  ניצח בבחירות של 1983 ברוב של 83.5%. בבחירות הללו הרשה דיוף ל-14 מפלגות להתמודד, במקום ארבע בלבד שהרשה קודמו בתפקיד. הוא ניצח ניצחון מרשים, גם בבחירות של 1988.  ברוב קטן יותר, בבחירות של 1993. ניצח דיוף ברוב של 72.3% וב- 1993 ברוב של 58%.

[42] . בּוֹקוֹ חַרַאם או בשמו הרשמי ג'מאעת אהל א-סונה ל-דעוה ואל-ג'יהאד ("קבוצת אנשי הסונה לדעוה ולג'יהאד"); הוא ארגון טרור וג'יהאד אסלאמיסטי קיצוני סוני, מבני שבט האוסה. בשנת 2009 החל הארגון במרד מזוין נגד ממשלת ניגריה, שהתרחב בהמשך גם לשכנותיה. שם הארגון "בוקו חראם" משלב בין המילה הערבית "חראם", שמשמעותה "אסור", והמילה בשפת ההאוסה "בוֹכּוֹ", שפירושה המקורי הוא "זיוף" ,אך במשך הזמן קיבלה משמעות נוספת והפכה בקרב דוברי ההאוסה לכינוי לחינוך מערבי. שם זה ("חינוך מערבי הוא אסור") משקף את העיקרון למענו נלחם הארגון, לפיו: "השפעה מערבית היא חטא" ו"ספרות זרה היא עוון". בהתאם לעיקרון זה פועל הארגון למניעת ה"התמערבות" – חדירת תרבות המערב, לאזורים בהם הוא פועל. פרט לניגריה, הארגון החל לתקוף את קמרון בשנת 2012 ואת צ'אד וניז'ר בשנת 2015.

הארגון הכריז על הקמת ח'ליפות אסלאמית בשליטתו עם הצלחות רבות-משמעות בהשתלטות על שטחים ויישובים. בינואר 2015 השיג ארגון הטרור שליטה רחבה על שטח של כ-50,000 קמ"ר (כשטחה של בלגיה) וכפה את שלטונו על כ-130 ערים וכפרים. ב-7 במרץ 2015 הכריז ארגון בוקו חראם, באמצעות סרטון שפורסם באינטרנט, כי הוא נשבע אמונים למדינה האסלאמית. מאז מכונה הארגון גם "מחוז מערב אפריקה של המדינה האסלאמית" (מתוך ויקיפדיה).

[43] . דיאון סרסי, "נווה מדבר של יציבות; אחרי שנים של שקט, סנגל המוסלמית חוששת מחדירת קיצונים", הארץ, 14/12/1015