תולדות מרוקו בתקופה הערבית

ההיסטוריה של  מרוקו בימי הביניים

כתב: גילי חסקין

ראו גם, באתר זה: תולדות מרוקו בעת העתיקה.

הגיאוגרפיה של מרוקו; מרוקו מזווית אישית. קברי צדיקים במרוקו. האסלאם.

להרצאה על טיול למרוקו

ימי הבינים הוא מושג הקשור למערב אירופה ואינו מתאים בהכרח להתרחשויות במגרב, אבל הוא נותן את מסגרת הזמן המוכרת.

טיול במרוקו מפגיש את המטייל עם אתרים ומונומנטים, הקשורים לתולדותיה בתקופה זו.

קובץ זה עוסק בתולדות מרוקו החל מהכיבוש הערבי ועד התקופה המוראביטונית; עת השתלטו על מרוקו שושלות ברבריות קיצוניות, שהביאו את האסלאם לאחד משיאיו הטריטוריאליים.

בתקופה זו השפיעה מרוקו לא רק על המגרב, אלא גם ספרד, שכונתה בפיהם "אל-אנדלוס".

המוסלמים כינו את האזור "אל-אנדלוס", היינו, "ארץ הוונדלים", שישבו באזור כמה מאות קודם לכן. בין השנים 714 ו-756 הייתה אל-אנדלוס מחוז בח'ליפות אומיה, ונשלטה בידי הואלי (המושל) של צפון אפריקה. בתחילה הייתה עיר הבירה סביליה, וכעבור זמן קצר עברה לקורדובה. באל אנדלוס הגיע העולם הערבי ובעצם גם העולם המוסלמי, לאחד משיאיו הגדולים ביותר ועד היום, מהווה המושג "אל אנדלוס", חלום לעבר שהיה ואיננו.

בממלכה זו נותרו תחת השלטון המוסלמי נוצרים רבים שכונו מוזערבים. עד אמצע המאה ה-9 היו היחסים בין הנוצרים, שככל הנראה עדיין היוו את רוב האוכלוסייה שתחת השלטון המוסלמי, והשלטון עצמו, שלווים. הותר להם להתפלל בהתאם לדתם, להקים לעצמם רשויות ולשפוט את עצמם בבתי משפט משלהם. חלקם אף החזיקו במשרות בכירות במנגנון המדינה המוסלמית. המרת הדת לאסלאם עודדה אך לא נדרשה.

תקופה זו התאפיינה בסכסוכים פנימיים בין המוסלמים, הן בין משפחות האצולה הערביות לבין עצמן והן בין הערבים לבין הברברים, שחשו מופלים לרעה. המרד הברברי דוכא בסיוע כוחות סוריים. אך אלו נשארו בספרד בתום שליחותם ותרמו לחוסר היציבות הפוליטית. הסכסוכים בין המוסלמים הקלו על התהוותו של מוקד ההתנגדות הנוצרי בהרים הקנטבריים שבצפון ספרד, שם הקים פלאיו את ממלכת אסטוריאס. ניצחונו של פלאיו על המוסלמים בקרב קובדונגה (722) נחשב לניצחון הנוצרי הראשון, ומסמל את תחילתה של הרקונקיסטה, כיבושו ההדרגתי של חצי האי מידי המוסלמים, שהושלם באופן סופי רק ב-1492.

בטיול למרוקו נחשף המטייל במבנים רבי רושם. המוסלמים הרבו לבנות במרוקו, כמו במקומות אחרים. מיסודו, האסלאם אינו מפאר מבנים. מספרים על מוחמד שהגיע יום אחד לביתו ואשתו ספרה לו שהיא בנתה קיר מלבנים בבית והוא אמר לה שהאדם צריך לבנות רק מה שהוא חייב משום שהבניה מקיזה את דמו ואת ממונו של האדם ומה שאינו הכרח- אין לבנות. התפישה המוסלמית היסודית גורסת שהבניה היא בת חלוף. אולם כאשר האסלאם נתקל במבנים המפוארים של העולם האירופאי, לא יכול היה לעמוד בצניעות שהיתה ממאפייניו הבולטים. נוכח האתגר הביזנטי החלו המוסלמים לחקות אותו ולבנות בהצלחה יתרה. כך למשל, כיפת הסלע, שלה קוטר של 20.5 מ' קוטר. כבר האידריסים (ראו להלן), החלו מקימים במרוקו מפעלי בניה גדולים, עם ההתפתחות החלה ראקציה וקמו תנועות שדרשו לחזור אל מקורות האסלאם הקדום.

הכיבוש הערבי

כיבוש מרוקו (שנקראה בפי הערבים "אל מע'רב את אקצא", היינו המערב הקיצון) וביצור שלטונם בה, היה אחת המשימות הקשות ביותר של מקימי האימפריה המוסלמית. ההתנגדות העיקשת של הברברים וקווי האספקה הארוכים, הקשו מאד על הערבים.

לפי המסורת, שנכונותה מפוקפקת, כבר בשנת 680 הגיע המצביא עוקבה בן נאפיע לצפון מרוקו. האגדה אומרת שכאשר הגיע את הים, שראה בו את המעצור היחידי בפני כיבושיו, הרים את פרסות סוסו וקרא בקול: "אללה, אם הים לא היה עוצר בעדי הייתי רוכב לסוף העולם ומאסלם את כולו". למעשה, כיבושה של צפון מרוקו נעשה בפועל על-ידי מוסא בן נוצייר בתחילת המאה ה-8 (טאנג'יר 709), בהוראתו של וליד הראשון, מבית אומיה.  שר צבאו של בן נוצייר, היה טארִק אבִן זיאד (בערבית: طارق بن زياد) אשר נודע בהיסטוריה של ספרד כ"טאריק אל טוארטו" (טארק בעל העין האחת), שנמנה עם החשובים שבמפקדי הצבא בהיסטוריה של חצי האי האיברי. לפי ההיסטוריון אבן ח'לדון, טאריק היה משבט ברברי שעד ימינו קיים על גדות נהר באלג'יריה. יש הטוענים כי הוא הוזמן על ידי ויטיזה, יורש העצר הויזיגותי, כדי שיתערב במלחמת האזרחים הוויזיגותית.

מכול מקום, ב-29 באפריל 711, נחת צבאו של טאריק בגיברלטר (השם גיברלטר מגיע מהשם הערבי ג'בל טאריק, אשר פירושו: ההר של טאריק).

בעת הגעתו לגיברלטר, היו בצבאו של טאריק 12,000 חיילים בעוד שלאויביו היו 100,000. המסורת הערבית מספרת שטאריק הורה לחייליו לשרוף את ספינותיהם מיד כאשר הם מגיעים לאיבריה. לפי ההיסטוריון המוסלמי בן המאה ה-17, אל מכארי, נשא טאריק עם נחיתתו בגיברלטר נאום זה – הידוע מאוד בעולם המוסלמי – בפני חייליו: "הו אנשים! לאן תוכלו לברוח? הים, מאחוריכם. האויב מלפניכם. אין דבר בשבילכם, בשם אללה, מלבד האמת וכוחהּ של אישיותכם".

הצבאות המוּרים, בהנהגת, שטפו את היספניה ובקיץ של שנת 711, נחלו ניצחון מכריע, כאשר המלך הוויזיגותי, רודריק, הובס ומת ב-19 ביולי, בקרב גואדאלטה ליד נהר גואדאלטה שבמחוז קדיס שבדרום ספרד. בתבוסה נהרגו מרבית האצילים של חצר המלכות הוויזיגותי.

עד מהרה נפלו טולדו וקורדובה בידי המוסלמים. תוך כחמש שנים, בסיוע כוח תגבורת ערבי בראשותו של אבן נוצייר עצמו, השתלטו כמעט על כל חצי האי, כאשר ברוב האזורים הנוצרים נכנעו ללא קרב. המוסלמים חצו את הרי הפירינאים לאזור צרפת של היום ואף כבשו את נרבון, אך נבלמו ב-732 בקרב טור (שנערך דווקא בפואטייה) מול כוחות הפרנקים בראשותו של קרל מרטל, "הפטיש".

כבר ב-740 מרדו הברברים של צפון אפריקה, בשלטון החליפות, על רקע חברתי, לאומי, דתי ובשנת 742 הביסו צבא ששלח הח'ליף. הח'ליפות מצידה לא יחסה חשיבות רבה לאזור מרוחק זה, לעומת החשיבות שייחסו לארצות העשירות שבמזרח. התנגדות הברברים היתה לאומית מיסודה, אבל לבשה אופי דתי, כדרך מרבית התנועות החברתיות והלאומיות בימי הביניים. בהמשך, חולקה מרוקו בין מספר שושלות אזוריות. בשנת 771 הקימו בני מדאר משבט מכנאסה, את מושבם בסג'ילמאסה, היתה זו שושלת ברברית חאריג'ית (החריג'ים דגלו בעממיות ודמוקרטיזציה. הם טענו שלא רק בני משפחת הנביא רשאים למשול, אלא כול מוסלמי. "אפילו עבד חבשי שראשו כצימוק")

הם הצליחו לשמר את שלטונם שם, עד שנת 958.

–

האידריסים

האידריסיים היו משפחה של שליטים ערביים מזרע עלי. אידריס הראשון מרד בשלטון העבאסי (בראשותו של הרון א-ראשיד) ונמלט יחד עם עבדו ראשיד לצפון אפריקה. הוא התקבל כשליט מוסלמי על ידי הברברים ובשנת 788, ייסד שושלת בעיר אולילי – ולובוליס (לידה הוא קבור – במולאי אידריס).

הוא הרחיב את שלטונו על פני כל מרוקו ובשנת 790 כבש את תלמאסן שבאלג'יריה. לשלטון העבאסי לא היתה כל אחיזה בצפון אפריקה, למרות שלהלכה השתייך אזור זה לאימפריה העבאסית. אידריס, נינו של עלי, החל מסורת הנמשכת עד ימינו, של שושלות עצמאיות, השולטות במרוקו ומבססות את שלטונן על הטענה שהן מצאצאי הנביא מוחמד.

כאשר הורעל ב-793 על-ידי שליחו של הרון א-ראשיד, הכריזו הברברים על בנו (מאשה ברברית), שלא נולד עדיין, אדריס השני, למלך אחריו. הוא ייסד את פאס (בה הוא קבור).

ממשיכו של אידריס השני, מוחמד, חילק את הממלכה עם שמונת אחיו. הסכסוכים שהדבר גרם החליש את השפעת השושלת והלחץ החיצוני הגובר של הפאטימים והאומיים גרם להתפוררותה.

שושלת האדריסיים, שמלכה עד שנת 985, הרחיבה את תחום השלטון המוסלמי עד הרי האטלס הגבוה והפיצה בכוח את האסלאם. התאסלמותה המהירה של מרוקו בא לידי ביטוי בירידה החדה של מספר מושבי ההגמונים הנוצרים בכול המגרב. הנצרות, שקודם לכן נראתה מושרשת מאד, נעלמה כמעט כליל מן המע'רב כבר בתקופה זו.

החל במאה ה-10 גוברת ההתעניינות העולמית במרוקו. באותה את הועתקו דרכי הסחר שבין הסודאן המערבי לבין המזרח הקרוב, משבילי השיירות שבסהרה, אל קווים קרובים יותר לחוף הים התיכון. כיוון שהסודאן המערבי סיפק למוסלמים את הזהב הרב, שסייע לעליונות המשקית שלהם, דחף האינטרס הכלכלי, את השושלות הערביות, לכבוש את מרוקו.

במהלך המאה ה-10 איבדו האידריסים את שליטתם האפקטיבית על מרוקו, והאחיזה בה עברה לידי שבטים בֶּרְבֶּרִים. האידריסים עצמם אמצו בתקופה זו את המנהגים ואת התרבות הבֶּרְבֶּרִית, על אף מוצאם הערבי. בראשית המאה ה-11 התאפיינה מרוקו במלחמות בין שבטי הזנאטה שנתמכו ברובם על ידי ח'ליפות קורדובה, לבין שבטי הצנהג'ה שנתמכו בעיקר על ידי השושלת הפאטמית.

הפאטימים ששלטו בתוניסיה החל מ-909 ובמצרים החל מ-969, ניסו לתקוף את מרוקו ממזרח. במאה ה-10 מרוקו נכנסה תחת השפעת הפטימים, ששלטו במצרים, וחדלה להתקיים כישות עצמאית בעוד שהאומיים, שמרכזם היה בקורדובה, ניסו לחדור אליה מצפון, על-ידי ייסוד סאוטה (931) ומליליה (927) ועל- ידי תמיכה בשליטים מקומיים (שבט המכאנסה והמגראווה ושושלת בנו רוסתום שבטאהרת).

.

אי היציבות ששררה במדינה הובילה למאורעות קשים כנגד הקהילה היהודית, שהקשה שבהם הוא הטבח ביהודי פאס בשנת 1033 שבמהלכו נהרגו כ-6,000 מיהודי העיר פאס.

בשנת 1061 ייסדו הברברים הדרומיים תנועה דתית שהטיפה לשמירת המוסר המוסלמי.

להמשך קריאה: מרוקו בתקופת שושלות המורביטון והמווחדון