תולדות מרוקו בעת העתיקה

תולדות מאוריטניה (מרוקו) העתיקה

כתב: גילי חסקין

ראו גם, באתר זה: הגיאוגרפיה של מרוקו; מרוקו מזווית אישית; טיול למרוקו

פרהיסטוריה

האזור שבו שוכנת מרוקו יושב כבר בתקופה הפלאוליתית. תושביה המקוריים של מרוקו נקראים "בֶּרְבֶּרִים". באזור נמצאו ציורי מערות וסלעים: אריות, ג'ירפות, פילים, יענים, אנטילופות מהתקופה הפליאוליתית העליונה (40000 שנה לפני זמננו). האקלים היה גשום יותר והאזור היה מיוער יחסית.

היוונים ידעו על אזור זה אבל לא התיישבו בו. במיתולוגיה המסורתית היוונית מיוחס מקומה של ייבשת אטלנטיס האגדית לאזור שממערב למצרי גיברלטר, שנוצרו על ידי עמידתו של הרקולס על שתי היבשות. אחת המסורות טוענת שבצדו המערבי של החוף הים תיכוני, שכנה מערתו של הציקלופ, אליה נמלטו אודיסאוס ואנשיו.

שם הקדום של אזור מרוקו של היום הוא מאוריטניה (Mauritania) מאוריטניה השתרעה מנומידיה (לוב של ימינו) שבמזרח ועד לאוקיינוס האטלנטי. תושביה נקראו Maurysioi או Mauri ומכאן נגזר שם הארץ. לפי דעה אחת היו המאורים עם לובי, אבל היו שטענו כי הם צאצאים של פרסים, מדיים וארמנים שהגיעו לצפון אפריקה. מלבדם ישבו במקום עשרות שבטים שמקורם באפריקה.

פיניקים:

התיישבות הקדומה ביותר של מרכזי התרבות המערבית היתה, ככל הנראה, של הפיניקים החל במאה ה-10 לפני הספירה ובצורה משמעותית יותר במאה ה- 8  לפני הספירה. הם הקימו תחנות סחר (וולופוליס, טינגיס שהפכו בתקופת הקיסר הרומי קלודיוס למוניפיקיום)[1].

מהמאה התשיעית ועד למאה השישית לפני הספירה, התפשטו הפיניקים ברחבי הים התיכון והשתלטו על המסחר בו. הפיניקים התיישבו והקימו תחנות מסחר רבות, תחילה בקפריסין ואחר כך באיי הים האגאי בקרבת יוון, סיציליה, מלטה, סרדיניה, צפון אפריקה (בה בין השאר נוסדה מושבת הפיניקים המפורסמת והחזקה ביותר- קרתגו), ספרד, והחוף הצפון מערבי של אפריקה.

כיום מעריכים החוקרים, כי התאריך המשוער בו התחילה ה"קולוניזציה" של הפיניקים באגן הים התיכון, הוא ראשית המאה התשיעית לפני הספירה, כלומר בימי הממלכה המאוחדת של הפיניקים תחת שלטון המלך אֶתְבַּעַל. תחילה היו המושבות הללו לא יותר מאשר תחנות עגינה ומתן שירותי נמל לספינות הפיניקיות, כמו גם נקודות מוצא לחיפוש חומרי גלם טובים. אולם עם הזמן, במיוחד בשל קשרי המסחר הענפים, רובן גדלו והתרחבו לכדי ישובי קבע מרכזיים. הפיניקים ייסדו תעשייה של ייצור צבע מחלזונות ימיים שנמצאו במימי האוקיינוס האטלנטי. הפיניקים התמחו בייצור צבע הארגמן ששימש לצביעת בדים מחלזון המורקס (Murex) שנקרא בשפתם "כנען".

בדים אלה נחשבו ליוקרתיים והיו מוצר סחר מרכזי של הפיניקים במשך מאות שנים. אולם ניצול יתר של ה-החילזון, גרם להיעלמותו מהחופים המזרחיים של הים התיכון, דבר שדרבן את הפיניקים לצאת למסעות מרוחקים על מנת לחפש מקורות חדשים לייצור הצבע.

הפונים פתחו חקלאות משגשגת וחלקים מסוימים של הארץ, הצטיינו בפוריות רבה. המקדש הרומי בוולובוליס, ניצב על מקומו של המקדש הפוני לאל מלקרת.

ממלכת קרתגן, שהוקמה באזור תוניסיה של ימינו, השפיעה במשך מאות שנים, גם מעבר לנחלתה היא, מבחינה תרבותית, דתית ולשונית.

ראו באתר זה: תולדות קרתגו

עדויות, ספק היסטוריות, על שיט של חאנו הספן הפניקי, שנת 500  לפני הספירה בקירוב לאורך החוף האטלנטי דרומה עד לקו המשווה. חאנו או חנון יצא למסעו הימי בראש של צי בן כשישים ספינות, על מנת לחקור וליישב את חופיה הצפון מערביים של יבשת אפריקה. הוא הפליג דרך מיצרי גיברלטר, ייסד או הקים מחדש מספר מושבות לאורך חופה הצפון-מערבי של מרוקו והמשיך למרחק רב לאורך חופה המערבי של אפריקה. הוא עצר לביקור במוגאדור , בה ייצרו הפניקים את צבע הארגמן.

אולם המטרה המרכזית של המסע הייתה קרוב לוודאי מכרות הזהב העשירים שהתקיימו באזור נהר הניז'ר העליון בעומק היבשת. הואיל והפיניקים התקשו להגיע ישירות אל המכרות באופן יבשתי שאז הם היו נאלצים לחצות את מדבר הסהרה במסע מפרך, הם בחרו להגיע דרך הים לחוף הזהב שבאפריקה המערבית דרך אזור סהרה המערבית של ימינו. שם התנהל שכר חליפין בין הפיניקים לשיירות של ילידים שהביאו את הזהב מהמכרות בצורת אבקה או מטילים. על החוף התנהל מיקח וממכר שבסופו המירו הפיניקים מוצרים כגון כדים זולים, תכשיטי זכוכית ובדים צבעוניים במתכת היקרה. במסעו נתקל חנון בשבטים ילידיים שונים בהם התקבל באופנים שונים.

לקראת סופו של מסע החקר נתקל חנון באי המיושב על ידי ילידים שתוארו על ידו כפראיים במיוחד ובעלי שיער פרוע. ניסיונות שערכו הפיניקים ללכוד מספר גברים מקומיים נכשלו. שלוש נשים לעומת זאת, נלקחו בשבי, אולם הן היו כה פראיות שהפיניקים נאלצו להרגן, ועורותיהן הוסרו מעליהן ונשלחו לקרתגו. הפיניקים כינו את הפראים בשם "גורילה" (gorillae), וכאשר מגלים אירופאים במאה ה-19 נתקלו לראשונה בגורילות, קופי הענק קיבלו את אותו השם, מתוך הנחה שמדובר באותם אנשים פראיים שתוארו על ידי חנון.

הריסת ממלכת קרתגו והשתלטות ההדרגתית של רומא על האזור, לא היו סוף התרבות והלשונות הפוניות והברבריות, אבל הן פתחו את האזור להשפעה הרומית.

הרומים

מאז סוף המלחמות הפוניות היה ברור לכול כי החופים של צפון אפריקה והארצות שמדרומם נשלטים על ידי רומא. אבל כדרכם לא הזדרזו הרומים לספח את האזור ושלטו עליו בדרכים שונות: החלק המזרחי, שהיה נחלתה של קרתגו, הפך לפרובינקיה בשם "אפריקה". השטחים הפוריים ממערב נמסרו לצאצאי מסיניסה (Masinisa)  מלך הנומידים, בעל בריתה של רומא, שגדודי הפרשים שלו סייעו לה לנצח את חניבעל.

ראו באתר זה: המלחמות הפוניות

נומידה תפשה בערך את השליש המזרחי של אלג'יריה של ימינו. השם הוא גרסה של Nomads, שפירושו נוודים. בזמן המלחמה הפונית השניה היו הנומידים בתהליך של מעבר להתיישבות קבע סביב העיר סירטה (Cirta), כיום קונסטנטין.

לאחר תבוסת קרתגו, הריסתה והכרזתה כשטח מקולל בשנת 143 לפני הספירה (במהלך המלחמה הפונית השלישית) נותרה נומידיה הממלכה החשובה ביותר ביבשת השחורה. עליה שלט יוגורתה, המלך הברברי הפופולרי ונכדו הבלתי חוקי של מסיניסה, מלכה הראשון של הממלכה. לצדו של יוגורתה שלט על החלק המזרחי והעני יותר של הממלכה אחיו החורג אדהרבעל.

לאחר תבוסת קרתגו, הריסתה והכרזתה כשטח מקולל בשנת 146 לפנה"ס (במהלך המלחמה הפונית השלישית), נותרה נומידיה הממלכה החשובה ביותר באפריקה.

על נומידיה שלט יוגורתה (Yugurtha), המלך הברברי הפופולרי ונכדו הבלתי חוקי של מסיניסה, מלכה הראשון של הממלכה. יוגורתה לחם לצד רומא במלחמת נומנטיה[2] (133-134) תחת פיקודו של סקיפיו אימיליאנוס, שם התיידד עם אנשי אצולה רומיים שהשתתפו במלחמה.

יוגורתה ירש את הממלכה ביחד עם שני אחיו החורגים, אך רצח אחד מהם ואת השני, אדהרבעל, הביס והשתלט על הממלכה כולה, בעוד אדהרבעל נמלט לרומא שם ביקש את עזרת הסנאט על מנת להשיב לו את חלקו בממלכה.

ב-116 לפנה"ס החליט הסנאט הרומי על חלוקת הממלכה בין היריבים. את החלק המזרחי העשיר יותר והכולל את עיר הבירה סירטה, העניק הסנאט לאדהרבעל.

ב-112 לפנה"ס, תוך כדי התעלמות מפורשת מההחלטה הרומית לחלק את הממלכה לשניים, תקף יוגורתה את אחיו החורג והוציא אותו להורג בעינויים. במהלך הלחימה הרגו כוחותיו של יוגורתה אנשי עסקים איטלקיים ועוררו את זעם רומא. ב-111 לפנה"ס נשלח לנומידיה הקונסול בסטיה בראש צבא, אך הגיע להסכם תמוה עם יוגורתה ונמנע מלתקוף אותו.

בשל החשדות לשוחד זומן יוגורתה לרומא להסביר את תנאי ההסכם. הוא ניצל את שהותו ברומא כדי לארגן רצח של יריב פוליטי ואיבד בכך את כל תמיכתו ברומא. מכיוון שהבאתו לרומא הייתה כרוכה בהבטחה לשמור על שלומו, נשלח יוגורתה חזרה לאפריקה ללא פגע. בצאתו מרומא השמיע יוגורתה את האמרה המפורסמת: "הוי עיר הנמכרת והעתידה להיחרב, אם אך ימצא הקונה". רומא חידשה את המלחמה, שתהיה ידועה בשם "מלחמת יוגורתה". לימים הסביר ההיסטוריון סאלוסטיוס כי במחמה זו קראו לראשונה תיגר על שלטונה של האצולה ברומא. למלחמה זו יש שני היבטים: היא חושפת את מדיניות החוץ ואת האינטרסים הרומיים באפריקה, בשלהי המאה הaניה לפני הספירה והיא פרק מאלף להבנת המאבק הפוליטי ברומא.

המלחמה נמשכה כ-8 שנים ובמהלכה התגלו פגמים רבים בניהול הצבא הרומי ובמדיניות החוץ והפנים של הרפובליקה.

במהלך המלחמה התבלטו המצביאים הרומים קוינטוס קיקיליוס מטלוס, גאיוס מריוס ולוקיוס קורנליוס סולה בכישרונם. הצבא הרומי עבר מהפך לצבא חדש, יעיל ומיומן יותר, אך גם נאמן למפקדיו ולאו דווקא לרפובליקה אותה הוא משרת.

המלחמה הסתיימה עם לכידתו של יוגורתה על ידי הכוחות הרומים בשנת 105 לפנה"ס. המלך בוקסוס ממאוריטניה הסגיר את חתנו יוגורתה לידי הרומיים ובתמורה קיבל את מערב נומידיה. פרשה זו, שחוללה משבר גדול ברומא, לא פגעה ביחסים שבין רומא לנומידיה וזו נותרה להיות בת חסות רומית.

כאשר פרצה מלחמת האזרחים בין קיסר לפומפיוס, תמך יובה הראשון מלך נומידיה, בפומפיוס. אחרי נצחונו של יוליוס קיסר בתפסוס, הוא התאבד. נומידיה סופחה לרומי ב-46  לפני הספירה, ושמה שונה לפרובינקיית "אפריקה נובה".

אזור מאוריטניה (בין נומידיה לאוקיינוס האטלנטי, בין הים התיכון לסהרה) נכנס לתחום התעניינותה של רומי כבר בזמן המלחמה הפונית השנייה והם קיימו עמו קשרי מסחר. במאה השניה לפני הספירה אוחדו השבטים לממלכות ושליטיהם קיבלו את מרותה של רומא.

אוגוסטוס קיסר ייסד מבצרים ומושבות של חיילים בצפון אפריקה. בשנת 25 לפני הספירה החליט אוקטביאנוס אוגוסטוס לאחד את האזור תחת ממלכה אחת והעמיד בראשה את יובה השני (בנו של יובה הראשון) , שגדל באיטליה, נלחם לצדו של אוקטביאנוס ונשא לאשה את קלאופטרה סלנה (בתם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה). הוא החל בהפקת ארגמן מקונכיות, סמוך לאסווירה. הצבע שימש לצביעת בדים.

בנו של יובה II , פתולימיאוס שהומלך בשנת 23  לפני הספירה, היה למעשה מלך רומי. בתקופתו  נוסדו ערים חדשות, החוק הרומי תפש את מקומם של המנהגים המשפטיים המקומיים, נוצרו יצירות אומנות לפי הדגם הקלאסי והשימוש בלטינית הלך וגבר. למעשה ונרצח על-ידי הקיסר קליגולה[3]. על-פי הסיפור, כאשר ביקר ברומי והרגיז את קליגולה בגלימה ארגמנית שאינה הולמת שליט ברברי). הוא התכוון כנראה לספח את ממלכת החסות הזאת כפרובינקיה לרומא, אך הדבר לא עבר ללא קושי. אחד מן העבדים המשוחררים של פתולומיאוס, איידמון Aedemon)), הרים את נס המרד, בסיוע שבטים מן המדבר, בשנת 41. רק לאחר מערכה שנמשכה שלוש שנים, הושב הסדר על כנו, בתקופת קלאודיוס. אמנם איידמון נכנע כבר בשנת 42, אבל המרד נמשך בהרים ובמדבר. על כן נשלח לשם סווטוניוס פאולינוס, גיבור כיבוש בריטניה. הוא חצה את הרי האטלס, הגיע למדבר סהרה ופגע אנושות באויבי רומא. אבל ההתנגדות נמשכה בפאתי המדבר. בשנת 43 חדר לאזור מצביא רומי נוסף – הודסיוס גטה (Geta) והצליח לדכא את אחרוני המורדים. בתקופת קליגולה פרץ מרד נוסף, באזור תוניסיה, של השבטים המוסולמים ( Musulamim) ואף הוא דוכא בתקופת קלאודיוס.

רומא סיפחה את מאוריטניה וחילקה אותה לשתי פרובינקיות: Mauritania Tingitana שבירתה טינגיס (טנג'יר של ימינו) ו-Mauritania Caesarensis), שבירתה קיסריה היום שרשל (Cherchel), 80 ק"מ מערבה לאלג'יר. שתי הפרובינקיות הללו נוהלו על ידי פרוקורטורים ממעמד הפרשים.

עם צירוף שתי המאוריטניות לקיסרות, הושלמה ההשתלטות הרומית על כול חופי הים התיכון. החדירה הרומית לצפון מערב אפריקה היתה שונה מאזור לאזור. התעניינותם העיקרית היתה במחק המזרחי של המגרב, שטחי ממלכות הפונים ונומידיה לפנים. באזור זה, הקימו הקיסרים הפלווים ישובים ומחנות צבא. במאוריטניה. במאוריטניה קיסריאנסיס הסתפקו הרומאים בשליטה על רצועת אדמה שרוחבה 50 ק"מ בלבד. גם במערב הם הסתפקו בשליטה ישירה באזור מצומצם: במשולש שקודקודיו טינגיס (טנג'יר), סאלה (Sala), המסוכה לרבאט וולובוליס שליד מכקנאס של ימינו. אזור זה שימש את הרומאים עמדה קדמית להגנת דרום ספרד (Betica).

התושבים גויסו לחילות הפרוקורטור, כחילות עזר, והאזור הפך לקולוניה לחיילים משוחררים. הרומאים חילקו את צפון אפריקה לחמש יחידות מנהליות – פרובינקיות (מצרים, אפריקה, כרתים וקירנאיקה, מאוריטניה, נומידיה), ועד מהרה החלו לנהל את האזור באופן ישיר על כל רובדי החיים. החל מזה המדיני ועד זה התרבותי. השפה הלטינית התפשטה, אבל מאוריטניה שמרה על החיים המסורתיים. תקופה זו התאפיינה בפריחה תרבותית וכלכלית. באותה התקופה האזור עבר תהלכי עיור מתקדמים, ורבים מן השבטים נושלו מאדמותיהם.

מקור הדאגה הקבוע לשלטון הרומאי בצפון-מערב אפריקה היה שבטים נודדים בדרום האזור המיושב. הרומאים הצליחו בדרך כלל להטיל הגבלות על תנועותיהם של השבטים האלה, ולפעמים גם לגבות מהם מסים. בכול זאת איימו הללו מדי פעם על בטחוןה פרובינציות. באופן כמעט קבוע, נהגו הברברים להתנגד לשלטון הרומאי ולתקוף את מוצבי הצבא הרומאי, שהיה דל יחסית בכוח, והוא נהג להחזיק באזור סדר כוח של כ-28,000 לוחמים. בתקופת הקיסר הדריינוס, פרצו מרידות  ברחבי הממלכה (בניהם של היהודים), דבר שגרם לתסיסה במאוריטניה. הוא שלח לשם (כמו לבריטניה), כוחות תגבורת ומפקדים מנוסים. בשנים 145-152 פרצו קרבות . על פי כתובות שנתגלו באזור, נלחמו םש יחידות מן הלגיון השישי "פראטה (Ferrata), שהיה מוצב דרך קבע ביהודה, ולצדן פרשים שבאו מספרד, מגרמניה ומפאנוניה. במטבע משנת 152 צוין נצחון במערכה במאוריטניה. כמו כן שוכלל קוו ההגנה הקדמי, הלימס (Limes) שנבנה כבר בימי הדריינוס. בשנת 172, ערכו שודדי ים ממאוריטניה, פשיטות שוד על חופי צפון אפריקה וספרד. הסדר הושב על כנו על ידי העברתו לאזור של המצביא יוליוס יוליאנוס.

במבט כולל על האזור ניתן לומר כי מראשית תקופת הקייסרות היה זה חלק אינטגרלי של העולם הרומי. למרות ההבדלים בין שלושת חלקיו, שנבעו מתולדותיהם השונות ומן הדרכים הנבדלות בהן באו במגע עם רומא וצורפו לאימפריה, ניתן לראותם כיחידה אחת, בעלת מאפיינים משותפים. השטחים הפוריים ומרובי האוכלוסין היו אלה הקרובים לים והגבול הדרומי היה המדבר, שוב נדדו שבטים, שתקפו את האזורים המיושבים, למטרת שוד, כאשר חל ריפיון בכוח ההגנה שלהם. הגבול הדרומי הורחק עם סלילת דרכים, חפירת בערות, כריית תעלות ושימוש במי הנחלים.

השגשוג של רוב ערי האזור היה תלוי בחקלאות. האזור אף כונה "אסם האימפריה", ונהג לייצא תבואה בכמויות גדולות לשאר חלקי האימפריה, בעיקר לאיטליה וליוון. אפריקה סיפקה בראשית ימי הפרינקיפט, חלק חשוב של צורכי התבואה של רומא. יוסף בן מתיתיהו מוסר שבתקופת אספסיאנוס, התפרנסה העיר רומא, שני שליש מהשנה מהתבואה שבאה מאפריקה ומצרים סיפקה את השליש האחרון. יבולים אחרים שיוצרו באזור כללו פירות, תאנים, ענבים ושעועית. תחת השלטון הרומאי צפון באפריקה הייתה קהילה יהודית גדולה. כל ההתרחשויות האלו נגעו לאזורים החופיים בלבד בעוד פנים הארץ  ההררי היה מחוץ לתחום השלטון הרומי.

בשנת 284 לספירה, התפלגה האימפריה הרומית לאימפריה לאימפריה מזרחית (האימפריה הביזנטית) ולאימפריה מערבית. כך היה גם בצפון אפריקה, והגבול באזור זה בין שתי המדינות עבר באמצע לוב של ימינו, כך שמצרים וקירנאיקה במזרח היו תחת שלטונה של האימפריה המזרחית, וחלקו המערבי של האזור (מערב לוב, טוניסיה, אלג'יריה ומרוקו של ימינו) היה תחת האימפריה המערבית.

השבטים הוונדלים הם שהביאו קץ לשלטון  הרומי באזור ב-428.

הוונדלים

הוונדלים הם קבוצה שבטית טווטונית מזרחית ממוצא סקנדינביה[4]. התפשטותם דרומה, במסגרת נדידת העמים הגדולה סביב שנת 400, נעשתה דרך צפון ומרכז אירופה, ומשם לחצי האי  האיברי (שנקרא על שמם – אנדלוסיה). חלק גדול מהם לא הצליח להתקדם והושמד בקרבות, אבל אחד הכוחות (שמנה כ-80,000 איש), בראשות גייזריך[5], הגיע בשנת 428 לצפון אפריקה.

למעשה, הוא הוזמן לשם על ידי בוניפציוס, המושל הרומי של צפון אפריקה, שקיווה להיעזר בכוחם הצבאי של הוונדלים במטרה לממש את שאיפותיו הצבאיות מול השלטון המרכזי. 80 אלף וונדלים חצו את מיצרי גיברלטר, וגרמו לבוניפציוס להבין שעשה טעות, כאשר צבאו הובס בידיהם בשנת 430. גייזריך כבש אדמות רבות במרוקו ואלג'יריה של היום. קיימת סברה על בריחת שבטים צפון אפריקאים מפני הוונדלים והפיכתם לשבטי הנוודים בדרום מרוקו. ב-11 בפברואר 435 חתם אתו הקיסר הרומי ולנטיניאנוס השלישי הסכם שלום. הרומאים הכירו בשלטונו תחת חסותם על השטחים שכבש. גייזריך מצדו שלח את בנו הונריך כבן ערובה לרומא, התחייב לחדול מהתקפות על קרתגו ולהעלות לרומא מס. בשנת 439, כשהרומאים היו עסוקים במלחמה בגאליה, ניצל גייזריך את ההזדמנות וכבש את קרתגו, שהפכה לבירתו. קרתגו שוב הפכה לאיום על רומא.

גייזריך כבש את סיציליה, סרדיניה, קורסיקה והאיים הבלאריים. הוונדלים הסתמנו כמעצמה ימית וגם עסקו בפיראטיות. בשנת 442 נאלצו הרומאים להכיר בכיבושיו של גייזריך בכל השטחים שכבש, ולהכיר בו כשליט עצמאי שאינו כפוף לרומא. בשנת 455 נרצח ולנטיניאנוס בידי אנשי פטרוניוס מקסימוס. גייזריך כבר לא ראה עצמו מחויב לשלום עם רומא. ב31 למאי כוחותיו נחתו באיטליה וצעדו לעבר רומא. האפיפיור לאו הראשון התחנן בפניו שלא יפגע בעיר, גייזריך הסכים, על אף שהיה שייך לכנסייה האריאנית ולא היה כפוף לאפיפיור. לאו פתח את שערי העיר בפניו. הוונדאלים בזזו זהב וכסף רב בעיר, כולל אוצרות הזהב שטיטוס הביא מרומא, מאות שנים קודם לכן והפכו את שמם למושג.

הוונדלים עצמם היו נוצרים אריאנים[6] בעוד שנתיניהם היו ברברים, יהודים ובעיקר קאתולים, אתם היה הקשר רע במיוחד.

בשנת 468 היה ניסיון משותף של שתי האימפריות הרומיות, שסבלו רבות מהפירטים הוונדאלים, לגבור על גייזריך. הצי והצבא הרומיים המשותפים, בפיקוד הקיסר הביזנטי לעתיד בסיליקוס תקפו את הוונדאלים בכף בון (כיום בטוניסיה). לפי ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס מנה הכוח מאה אלף אנשים, שגויסו מכל רחבי אגן הים התיכון. משלחת זו הפליגה בצי הספינות האדיר ביותר שהושט אי פעם בים התיכון ומן הדין היה שלא יתקשו להתגבר כלל על הוונדלים. גייזריך העמיד פנים כאילו הוא מתייחס למפקדם בכול הכבוד והשיג ממנו ארכה של חמישה ימים, כדי "להכין את העיר לכניעה". אחר כך כינס את כוחותיו בסתר ובלילה הרביעי שחל אניות אש לתוך הצי הקיסרי ובעקבותיהם שני גליאונים חמושים. האש היוקדת והוונדלים עשו כלה ברומאים המופתעים. רק כמה ספינות רצוצות וכמה מאות חיילים שבו לקונסטנטינופול.

גייזריך נותר שליט מערב הים התיכון עד יום מותו, מגיברלטר ועד טריפוליטניה.

במהלך המאה ה-5 איבדה האימפריה הרומית המערבית את שטחי שלטונה במערב צפון אפריקה

הביזאנטים

במהלך השנים הבאות, עד לאמצע המאה השישית החל כוחם הצבאי כלכלי (שוד-ים ומסחר) של הוונדלים להתרופף וחלה היטמעות שלהם בעולם הרומי. גם השבטים הברברים החלו לגלות אותות אי רצון, כאשר עלה יוסטיניאנוס לשלטון בביזנטיון, היה מלך הונדלים הילדריך. הוא היה ביחסים טובים עם הקיסר המזרחי, והוסיף לשלוח לקונסטנטינופוליס את דמי המס השנתיים עליהם הסכים גייזריך, בחוזה השלום, שנתן תוקף לכיבושיו.

יוסטיניאנוס החל להכין את צבאו לקראת מלחמה כנגד הממלכה הוונדלית, בשנת 533, כתגובה לפשיטות ונדליות על ערים ביזנטיות, לשינוי בהנהגה הפוליטית שבגינו הוונדלים הפכו עוינים לביזנטיון, הרדיפה הדתית שחלק מן הנוצרים הניקיאים סבלו תחת הונדלים, האריאנים, ורצונו להשתלט על אזור צפון אפריקה. כאשר פרץ סכסוך מקומי על  השלטון והילדריך הודח ונאסר על ידי אחיינו גיילימר, (530 לערך), ניצל זאת הקיסר יוסטיניאנוס ובניגוד לעצת שריו, החליט להכות את הוונדלים. לשם כך מיהר לכרות חוה שלום עם ח'וסרו מלך פרס.

לצורך המשימה רצה לשלוח לשם את מצביאו בליסריוס (Belisarius), בקואליציה של מספר מפקדים, דבר שיש בו הגיון מדיני רב, כדי ששום מצביא לא יזכה בכול התפארת כולה וייהפך ליריב לקיסר עצמו. בליסריוס הסכים לאחר שקיבל בזכות המלכה תיאודורה, סמכויות של משנה לקיסר. היו בביזנטיון חששות רבים ממסע עונשים זה. מספרים כי מושל העיר אמר ליועץ יוחנן הקפדוקי, כי הוא חרד שמא האסון ישווה בגודלו למפלה שקיבלו שני דורות קודם לכן, מידי גיזריך, אך יוחנן הקפדוקי השיב בעליצות כי במלחמה היא אבדו לרומא למעלה ממאה אלף איש וכעת שולחים לצפון אפריקה רק 15000 חיילים. רובם רגליים. המסע זכה לברכת הפטריארך של קונסטנטינופול, שהרי היתה זו מלחמת קודש לשחרור פרובינציה רומית מידי עריצים, שהיו גם אריאנים.

בליסאריוס נחת בקרב העיר לפטיס מגנה (בלוב של היום) והחל לעשות את דרכו לעבר הבירה הוונדלית קרתגו. בקרב קרתגו כוחותיו של בליסאריוס פגשו את הונדלים בראשותו של מלכם גלימר ובקרב שהתחולל בליסאריוס הביס את הונדלים והצליח לכבוש את קרתגו, מאוחר יותר הוא הביס את גלימר שוב בקרב טריקמרום וכתוצאה מכך גלימר נכנע בשנת 534. בליסריוס נחל ניצחון מזהיר וכונן במקום שלטון ביזאנטי. חיל הפרשים הוונדלי הצטרף לצבא הקיסר ואילו שאר האוכלוסייה נטמעה ונעלמה כליל כאלמנט נפרד. למרות שהוונדלים נמחצו כליל, עדיין נותרו הילידים, המאורים, בחזקת איום לרומאים ולתומכיהם בצפון אפריקה. סביר להניח שלו היו מניחים לבליזריוס למשול על אפריקה במנוחה בשם יוסטיניאנוס, היה עושה נפלאות והופך אותה למעוז תמיד ואסם תבואה לקיסרות. אולם דורשי רעתו הסיתו את יוסטיניאנוס נגדו והוא חזר לקונסטנטינופול. שוב עמדה לזכותו חברותה של אשתו עם הקיסרית תאודורה. כתוצאה מניצחונו של בליסאריוס, הפרובינקיות בצפון אפריקה חזרו לשליטה רומאית. הוא עצמו קיבל כבוד חסר תקדים, הוא מונה לקונסולאט וזכה לחגוג טריומף למרות שלא היה בן למשפחה הקיסרית.

לאחר הכיבוש, החלה תקופה של שלטון ביזאנטי רופף שהחזיק מעמד בקושי באזור החוף והותיר מקום נרחב לפעילות שליטים ושבטים ברברים. המאורים, מרדו, הצבא הביזנטי הענישם במלוא החומרה ולקח מהם עבדים רבים. מספר הנשים והטף שנשבו היה כה גדול עד שניתן היה לרכוש בשתי מטבעות כסף, נער מאוריטני בריא, שמחירו בשוק של קונסטנטינופול היה עשר מטבעות זהב לפחות. תושבי צפון אפריקה חפצו בשובם של הוונדלים, הן בשל המיסוי הגבה שדרש יוסטיניאנוס והן משום פשיטות המאורים. גם בצבא היתה התמרמרות שהחיילים לא קיבלו את הנכסים של הוונדלים שנושלו. אלו הוחרמו לאוצר המלכות. כמו כן, יוסטיניאנוס חייב את החיילים האריינים בצבאו, לקבל עליהם את הדת האורתודוכסית. כך הלך ונחלש השלטון הביזנטי בצפון אפריקה והקרקע הוכשרה לקבל כובש חדש.

במאה vachg,  איבדה האימפריה הרומית המזרחית את שטחי שלטונה במזרח צפון אפריקה. את הריק השלטוני באזור תפסו מספר שבטים ברברים אשר פרסו את חסותם באזור, לצד ערים אשר החלו צוברים כוח והשפעה. בשנים אלו המשיכה הנצרות להוות את הדת המשמעותית באזור.

להמשך קריאה: תולדות מרוקו בתקופה הערבית.

[1] . וניקיפיום (Municipium) הוא סטטוס ביניים שניתן לערים שנכבשו על ידי רומא, לפיו הוענקו לתושבי העיר חלק מהחובות והזכויות של אזרחי רומא, אך לא כולן. המוניקיפיום היא דרגה נמוכה מקולוניה, שהעניקה את כל הזכויות של תושבי רומא, אך גבוהה מערי הפוידרטוס (Foederatae Civitates).

לחלק מהערים בדרגת מוניקיפיום ניתן שלטון עצמי, ואחרות נוהלו באופן ישיר על ידי רומא. בכולן שילמו התושבים אותם מיסים ושירתו אותו שירות צבאי בלגיונות כמו תושבי רומא. תושבי המוניקיפיום לא נהנו מזכויות פוליטיות (sine ius suffragii), ולא יכלו לשאת במשרות רומיות רשמיות. למרות שמעמד המוניקיפיום הטיל בעיקר חובות, נחשב המעמד בימי האימפריה הרומאית כזכות גדולה וכקרש קפיצה לקבלת מעמד של שוויון מלא.

[2] מלחמת נומנטיה או המלחמה הקלטיאברית השלישית היא מלחמה שנערכה באופן בלתי רציף בין הרפובליקה הרומית לבין העיר הלוזיטאנית נומנטיה בשנים 153 – 133 לפנה"ס.

[3] איוס יוליוס קיסר אוגוסטוס גרמניקוס (לטינית: Gaius Julius Caesar Augustus Germanicus) הידוע בכינוי קליגולה (Caligula) ‏(12-41), קיסר רומא בין השנים 37 עד 41 לספירה. קליגולה היה הקיסר השלישי מן השושלת היוליו-קלאודית.

כאשר היה פעוט, בן שנתיים או שלוש, הפך קליגולה לקמע של צבאו של אביו. החיילים היו משועשעים כאשר הציגו אותו בפניהם לבוש במדי צבא, ולפיכך ניתן לו הכינוי "קליגולה" שפירושו בלטינית "מגפי צבא קטנים" (קליגה).

בתחילה היה שלטונו מתון והוא שמר על יחסים טובים עם הסנט. אבל לאחר מחלה קשה בשנת 37, שאפשר שפגעה במוחו, חל אצלו שינוי. הוא בזבז את האוצר שהניח טיבריוס, הוציא רבים והורג, התייחס לאחחיותיו כאל נשותיו ואף דרש כבוד אלים.

קליגולה נחשב לעריץ ונודע בראוותנותו, במוזרותו ובאכזריותו. נרצח בשנת 41 על ידי אחדים משומריו.

[4] מבחינה גזעית שייכים לאותו טיפוס כמו הוויקינגים, שהגיעו לצפון אפריקה במסעותיהם במאות 9-11

[5] גייזריך היינו "מלך-חנית", המכונה גם "הנכה" בשל מומו הגופני, (389-477) היה מלך הוונדאלים והאלאנים. הוא זכה לאריכות ימים ולשלטון של 50 שנה. גייזריך הצליח להביא את הוונדאלים, שהיו שבט גרמאני די זניח שישב בספרד באותה עת, להפוך למעצמה ים תיכונית. את ניצחונו הראשון רשם מול הסואבים.

[6] האריאניות היא זרם בנצרות, שנקרא על שם מייסדו, אריוס מאלכסנדריה (בערך 256 – 336; Ἄρειος).[1] האריאנים האמינו שישו נוצר על ידי האל האב, ועל כן הוא פחות ממנו. בכך הם חלקו על הפרשנות המקובלת לשילוש הקדוש, בה האב, הבן ורוח הקודש הם שווים, ועל כן סומנו על ידי הכנסייה הנוצרית כמינות. המונח "אריאני" נטבע ככינוי גנאי על ידי אתנסיוס בישוף אלכסנדריה שהתנגד לתורת אריוס והשתמש בכינוי כדי לבדל את החולקים על הדוקטרינה שלו, גם אם לא היו מזוהים לחלוטין עם תורתו של אריוס