גילי חסקיןתולדות מקדוניה
כתב: גילי חסקין
ראו קודם, באתר זה: גיאוגרפיה של מקדוניה.
ראו גם: היסטוריה של מקדוניה
ראו גם באתר זה : תולדות אלבניה בעת העתיקה
שטחה של מקדוניה העתיקה השתרע מצפון מזרח לנהר פינאוס, שהפריד בינה לבין תסליה. ממערב לסטרימון (סטרומה) שהפריד בינה לבין תרקיה. ממזרח ומדרום לאפירוס ולאילירה. בניגוד לתסליה, המוגנת על ידי טורי הרים מכול הצדדים, היתה מוקדון (Macedon) פרוצה לפלישות. במערב על ידי האילירים (Illyricum)[1], מצפון על ידי הפאיונים וממזרח על ידי התראקים.
ראו בעניין זה: היסטוריה של הבלקן
במרכזה של מוקדון (מקדון) זורמים הנהרות אכסיוס ואליקאמון, שיוצרים עמק פורה. עמק שהיה ערישתה של השושלת הארגאדית (Aegead), שהגיעו למקדוניה מארגוס, בראשית המאה השביעית לפני הספירה. האזורים ההרריים בצפון ובמערב נשלטו על ידי שושלות מקומיות, שהיו מחותנות עם הארגדיים. אחדותה של מוקדון היתה תלויה בכושרם של מלכיה להטיל את מרותם על תושבי המחוזות הללו. אוכלוסיית מוקדון היתה מורכבת מיסודות יוונים מעורבים עם אילרייים, פאיונים ותרקים. הם דיברו בשפה המקדונית, שכללה מילים יווניות רבות, אך לא היתה מובנת ליוונים בני זמנם. המקדונים נחשבו בעיני היוונים ל"ברברים". אולם הם עבדו את האלים זאוס והרקלס. והיו להם פולחנים אורגיסטטיים הקשורים לדיוניסוס.
ראו באתר זה: דיוניסוס
מלך מוקדון נבחר מבין הבנים של משפחת הארגאדים. מרגע היבחרו היה מרכז בידיו את כול הכוח והעושר של הממלכה. הוא היה בעליהן של האדמות, המפקד העליון של הצבא, שופט, כהן. החוזים עם ארצות זרות נעשו בשמו. הוא היה בוחר מהאצילים, בכול שבט ושבט, את "רעיו" – הטאירוי" – שחיו אתו בחצר המלכות ויצאו עמו למלחמה. מתוכם הוא הרכיב את המעצה שלו. מלכי מוקדון משכו משכילים יוונים לחצרם והעניקו לילדיהם חינוך יווני; הם עודדו את קשרי המסחר עם יוון. אולם השפעת התרבות היוונית לא חדרה למוקדון. ערי מוקדון היו כפופות למך ולא פולייס עצמאיות. ייוונה של מוקדון החל במאה ה-5 לפני הספירה בזכותו של המלך אלכסנדר הראשון (–498-454 לפנה"ס), שנודע מניסיונותיו לתווך בין היוונים לבין כסרכסס (אחשוורוש) הפרסי. למרות זאת, שיתף פעולה עם התרקים כדי למנוע מאתונה מלהשתלט על החלק הצפוני של הים האגאי. הוא כינה את עצמו "אלכסנדר פילהלן", היינו, אוהב היוונים והשתתף במשחקים האולימפיים והפיתיים. בימיו הונהגו תיקונים בצבא, במנהל ובמשק הכספים והוחל בניצול מכרות הכסף והטבעת מטבעות. בנו פרדיקס השני (450 -413 לפני הספירה) ניהל מדיניות הפכפכה במלחמת הפלופונז ועל ידי כך הצליח לשמור על שלמות מוקדון.
ראו באתר זה: היסטוריה של יוון העתיקה
בנו ארכלאוס (413-399) העביר את בירת מוקדון לפלה (Pela) הפונה לעבר מפרץ תֶרְמָה, עדות להתעניינותה המחודשת של מוקדון בים. פלה הפכה חיש קל למרכז תרבות יווני. לחצר המלך הוזמנו ציירים, משוררים ונגנים מיוון, ביניהם אורפידס, מחבר הטרגדיות. כמו כן, ערך רפורמות בצבא לצד חייל הפרשים של ההטאירוי הוא ארגן חיל פרשים של הופליטים (Hoplites)[2] ונתן להם את התואר "פזהטאירוי", שפירושו "רעים רגליים" ועל ידי כך העניק להם מעמד שווה לזה של הפרשים. לרפורמה הזאת היתה גם משמעות מדינית, כי אסיפת הפרשים והרגלים היתה המייצגת את העם; היא אשר אישרה את הכתרתו של מלך חדש ושפטה את הבוגדים. ארכלאוס בנה גם מבצרים במקומות רגישים באזור הספר וסלל דרכים שחצו את הארץ[3].
השליט המפורסם ביותר של מקדוניה היה פיליפוס השני (נולד 382 לפנה"ס), ששלט בשנים 359-336 לפני הספירה והיה הגורם המכריע בהפיכת מקדוניה לממלכה ריכוזית.
פיליפוס השני (336-382 לפני הספירה) מלך מוקדון (336-359 לפני הספירה), היה בנו הצעיר של אמינטוס השלישי, מלך מוקדון. נולד בפלה (Pela) בירת מוקדון. הוא היה בן ערובה בתבאי בשנים 365-368 לפני הספירה, שם למד על טקטיקות הקרב של היוונים. בשנת 359 , לאחר מות אחיו הגדולים, הוא תפס את השלטון מדודו והחל באיחוד מוקדון והרחבת שטחה תוך כדי עימות עם שכניו התרקים, הפאיונים והאילירים.
פיליפוס הקים חייל רגלים בנוי על פלנכס (Phalanx)[4] הופליטי ולצדו חייל פרשים וחייל עזר. לפאלאנקס המוקדוני היתה עדיפות מכרעת על זה היווני. החיילים צוידו בחנית ארוכה יותר, קיבלו אימונים יסודיים ואורגנו ביחידות משנה. לפלנכס המוקדוני היתה גמישות מה ומכיוון שנעזר בחיילים קלי נשק ובחייל פרשים נשמרו האגפים והיא יכלה לפעול בחופשיות. בעזרת צבא זה פרץ את גבולות ממלכתו וכבש את כול עמק הסטרימון, את כלקידיקי ואת תסאליה. בשנת 358 גבר על האילירים, אויביה המסורתיים של ממלכתו, שבר את צבאם והרג 7000 חיילים אילירים. לאחר ניצחונות הטיל את מרותו על השליטים שהחזיקו במחוזות ההרריים של מוקדון והעמיד את ה"מלכים" בפני ברירה לשרת בצבאו ובחצרו כמצביאים וכשרים או לצאת לגלות. רובם קיבלו את הדין והיו לראשי צבאו ושלטונו. מצד שני, הקים פיליפוס קהילות עירוניות, אליהן העביר קבוצות של נוודים, שחיו עם עדריהם בגבעות ובהרים. כך מצאו את עצמם חיים יותר ויותר מחקלאות, אם כי המשיכו להחזיק בעדריהם.
לאחר שנשא שלשו נשים, נשא פיליפוס גם את אולימפיאס. בקרב המלכים המוקדונים היה נהוג ריבוי נשים ומעמדן בחצר המלך נקבע על פי אישיותן, על פי הנסיבות הדיפלומטיות של הרגע ועל פי הצאצאים שהביאו לעולם[5]. אולמיפיאס נולדה בסביבות 379 לפנה"ס. אביה, ניאפוטלימוס היה המלך של אפירוס. בשנת 357 לפנה"ס היא נישאה לפיליפוס השני מלך מוקדון, בנישואים שאורגנו על ידי דודה ארימבאס, שהשתלט על אפירוס לאחר מות אביה. סביר להניח שהנישואים, כמו רוב הנישואים שאורגנו בין בתי מלוכה שונים בתקופה זו, היו מבוססים על אינטרסים פוליטיים. יחד עם זאת, לפי פלוטארכוס, הנישואין היו מבוססים על אהבה, לפחות מצידו של פיליפוס: "מספרים שפיליפוס נתקדש במסתורין של סמותרוקי, יחד עם אולימפיאס. הוא היה אז נער והיא ילדה יתומה מהוריה. הוא דבק בה לאהבה ונשא אותה לאשה לאחר ששידל את אחיה ארימבאס"[6]. ב-356 ילדה אולימפיאס את אלכסנדר.
בהמשך, בזכות גילוי מכרה זהב בפאנגיוס שבתרקיה הצליח להציף את יוון ב"פיליפיקים" ולדחוק מהמחזור את מטבעות הזהב הפרסים. ליד מכרות הכסף הוקמה עיר חדשה – "פיליפו" או פיליפי" (356). הוא בנה צי גדול וכבש את ערי הנמל היווניות שבסמוך למקדוניה, דבר שאפשר להגדיל את המסחר, העיור וההתייוונות של מוקדון. כוח המלוכה גבר סופית על האצולה הכפרית ועם זאת נשמר אופייה המסורתי והיא לא הפכה לטיראניה. בני האצולה נחשבו ל"חבריו" של המלך (הֶטאירוֺי) ולא חדרו למקדוניה גינוני האלהה בנוסח המזרח.
כיבושיה של מקדוניה הביאו להתנגשות גלויה בינה לבין אתונה ובעלות בריתה. ניסיונותיו של פיליפוס להגיע להבנה נדחו על ידי נאומיו של דמוסתנס. הוא טען ששליטי אתונה אינם ערים לסכנה לאתונה מצד מלך מוקדון, ודרש לפעול נגדו בכוח. נאומיו נגד פיליפוס כונו בשם "פיליפיקות" ומאז הפכו למושג[7]. הוא שכנע את האתונאים לפתוח במלחמה הרת אסון נגד פיליפוס: "לא רק שאיננו יווני , אין לו שום קשר ליוון. הוא אפילו לא גדל בארץ ברברית מכובדת , בסך הכול עוד מקדוני שפל מארץ שאפילו עבדים טובים וצייתנים אי אפשר להשיג בה".
לימים יטען דמוסתנס כי מסכת האירועים התרחשה על פי תכנית ערוכה מראש על ידי פיליפוס; הוא שיחד מדינאים שונים מתסאליה ואתונה והם מילאו את התפקידים שהוטלו עליהם, ובסופו של דבר הוזמן פיליפוס ליוון כמגן האל אפולו והשלים את ביצוע מזימתו להפלת אתונה ולהשתלות על יוון כולה. לדבריו, סוכנים קנויים בערי יוון רבות עשו את מלאכתם בשירות פיליפוס והבולט ביניהם הוא אייסכינס מאתונה. ניסיונותיו של פיליפוס להידבר עם אתונה ותבי נדחו שוב ושוב על ידי דמוסתנס. שני הצבאות נפגשו ליד חירוניאה באוגוסט 338. מספר החיילים בשני המחנות היה שווה בקירוב: 30000 רגלים ו-2000 פרשים.
קו הלחימה של הקונפדרציה הורכב מהאתונאים באגף השמאלי, וחיילי תבאי באגף הימני, כאשר החבורה המקודשת של תבאי ניצבים בקצה הימני ביותר. במרכז עמדו בעלי ברית אחרים. בצד המקדוני, העמיד פיליפוס בצד השמאלי של המערך שלו, מול תבאים, את יחידות הרגלים החזקות ביותר של ואת חייל הפרשים הכבש, בפיקודו של אלכסנדר, שהיה אז בן 18, תחת עינם הפקוחה של מיטב המצביאים המקדונים. הוא עצמו פיקד על האגף הימני, בכוחות חלשים יחסית, מול האתונאים. ההטיירוי מוקמו בעורף המערך המקדוני.
לפי המקורות, שני הצדדים לחמו בעוז במשך זמן רב. הקצה השמאלי של הפלנקס תקף במלוא העצמה את התבאים, עד שפיליפוס הורה לאגפו הימני לסגת אחורנית, האגף האתונאי תקף בהתלהבות, ולמעשה חשף את עצמו לאגף שמאל של המקדונים. תחת פיקודו של אלכסנדר, הצליחו המקדונים לאגף את היוונים. פיליפוס ניצל את ההזדמנות והורה לאגף הנסוג שלו לשנות כיוון ולעבור למתקפה חזקה. תנועות הצבא היווני גרמו לשבר בין התבאים לבין ייתר הכוחות והפרשים המקדונים, בפיקוד אלכסנדר, התפרצו דרכו אל מאחרוי התבאים. כוח תבאי המשיך להלחם בעוז, אך בסופו של דבר כותר והובס בידי המקדונים. הגדוד הקדוש של תבאי, גדוד עילית בן 300 לוחמים, עמד איתן ונלחם למוות 254. מלוחמיו נהרגו. 46 בלבד נותרו בחיים.
פלוטארכוס[8] תיעד את תגובת פיליפוס לאחר הקרב כאשר ראה את גופות הגיבורים: "כולם שכבו במקום פגשו את חניתות הפאלנקס הארוכות בשריונם, קלועים זה לצד זה, הוא נדהם, וכאשר למד כי הייתה זאת חבורת אוהבים ואהובים הטיל דמעה ואמר 'ימות בייסורים כל החושב כי הגברים הללו סבלו או עשו משהו בלתי מכובד"'[9].
באותו הזמן עצר פיליפוס את נסיגת חייליו, תקף בעצמה את האתונאים ודחף אותם לעבר הגבעות. נהרגו שם 1000 איש ו-2000 נפלו בשבי. הקוו היווני נשבר לחלוטין והחלה מנוסה כללית. פיליפוס נתן לפרשיו פקודה שלא לרדוף אחרי הנמלטים. הניצחון היה מוחלט. הצבא שבה פיליפוס הוכיח את עליונותו בצורה משכנעת ביותר. היה לו פיקוד, שתכנן את מהלכי הקרב והבטיח תיאום בין היחידות השונות. אצל היוונים לא נראתה כול תכנית.
בעקבות הקרב הושמד רוב צבא תבאי, וגם צבא אתונה ספג אבדות כבדות. פיליפוס, נפעם מאומץ לבם והקרבתם העצמית של התבאים, אפשר את הקמתו של גלעד לזכרם[10]. הגנרל האתונאי ליסיקלס הועמד למשפט באתונה, נמצא אשם בתבוסה המבזה, והוצא להורג.
לאחר הקרב לא נותר, למעשה, כוח שיכול היה להתנגד למקדונים. יחסו של פיליפוס למנוצחים נבע משיקולי תועלתנות ולא היה אחיד. הברית בין אתונה לתבאי עברה מהעולם ברגע שהצבא האתונאי ברח משדה הקרב. הוא העניש את אנשי תבאי ומכר את שבויי המלחמה לעבדות. בעיר הוקם משטר אוליגרכי של מקורבי מוקדון. במקרה של אתונה, שלח פיליפוס את הנואם האתונאי דמדס שמסר את תנאיו לשלום הוא דרש מהאתונאים לבטל את הליגה האתונאית ולהיכנס לברית עם מוקדון. את 2000 השבויים האתונאים הציע להשיב ללא כופר. לצורך מלחמתו בפרסים. האתונאים ובני בריתם, הופתעו מרוחב ליבו, והסכימו מיד. מסופר כי לאחר הקרב, אמר אלכסנדר הגדול: "אבוי לי, אבי כבש את כל העולם, ולי לא נשאר דבר…
פיליפוס הקים את הליגה הקורינתית, לפי דוגמת הליגה הדלית בהנהגת אתונה והליגה הפלופונסית בהנהגת ספרטה. בניגוד לבריתות יווניות קודמות, זכתה הליגה הקורינתית להצלחה, האריכה ימים והצליחה לגבש זהות לאומית יוונית ארוכת שנים.
פיליפוס החל בהכנות לשליחת כוחות בהנהגת פארמניון לעבר אסיה הקטנה, בצווים אשר שלח לכל חלקי יוון מסר כי הוא פועל לשחרור היוונים אשר היו תחת שלטון זר (סיסמה זו נשמעה גם לפני כן כאשר בשנת 478 הקימה אתונה את הברית האטית-דלית לשם עצמאות היוונים כמטרה ראשונית. ומאוחר יותר בהיסטוריה יורשיו של אלכסנדר ישתמשו באותה סיסמה).
בשנת 336 לפנה"ס נרצח פיליפוס על ידי אחד משומרי ראשו. שומרי ראשו של פיליפוס הרגו מיד את המתנקש וכך לא ניתן היה לחקור את מניעיו. תיאוריות רבות בנוגע לרצח קיימות, אחת מהן היא שאלכסנדר ואימו תכננו את הרצח ביחד עם מפקדים שונים בצבא.
בנו של פיליפ, אלכסנדר הגדול (356 לפנה"ס – 323 לפנה"ס), הצליח להרחיב באופן זמני את הכוח המקדוני לא רק מעבר לחבל הבלקן, אלא גם אל האימפריה הפרסית, כולל מצרים ואזורים שעל גבול הודו של ימינו. וכך מוקדון הפכה לאחת האימפריות הגדולות בהיסטוריה.
ראו באתר זה: אלכסנדר מוקדון
ההגמוניה של מוקדון בעולם ההלניסטי התקיימה רק בימי אלכסנדר. אחרי מותו היתה מקדוניה אחת הממלכות ההלניסטיות שנאבקו על המנהיגות במזרח.
ב-293 עלה למלוכה דמטריוס פוליוקרטס וייסד את השושלת לבית אנטיגונוס. זו שלטה במקדוניה עד לכיבושה בידי רומא (168). בשלטון בית אנטיגונוס פקדו את מקדוניה זעזועים פנימיים, מלחמות שכנים באפירוס ואלייריה והיא ניהלה מאבק בלתי פוסק עם הברית האכאית.
דמטריוס הראשון פוליורקטס (יוונית Δημήτριος A' Πολιορκητής . מילולית: "דמטריוס הראשון הצר על העיר" 336 לפנה"ס- 283 לפנה"ס), בנו ויורשו של הדיאדוך[11] אנטיגונוס מונופתלמוס, היה מצביא ומלך מוקדון בין השנים 294 ו-287 לפנה"ס.
בתחילת דרכו הצבאית ידע דמטריוס בעיקר כישלונות. בשנת 312 לפנה"ס הובס על ידי תלמי הראשון בקרב עזה, ובשנת 310 לפנה"ס הובס על ידי סלווקוס הראשון, כאשר ניסה לגרש את האחרון מבבל. הפסד זה עלה לאנטיגונוס ברוב השטחים בהם שלט. לאחר מכן האיר לו המזל. הוא הפליג לאתונה וכבש אותה מידיו של קסנדרוס, ובשנת 306 לפנה"ס הביס והשמיד את הצי המצרי בקרב סאלאמיס ליד קפריסין. שנה לאחר מכן כשל בכיבוש העיר רודוס, למרות ששמו הלך לפניו בזכות מיכון המצור הצבאי שבנה. כששב לאתונה התאפיין שלטונו באכזריות, אשר גרמה לנתיניו לשונאו.
בקרב איפסוס בפריגיה[12] בשנת 301 לפנה"ס, ניצבו אנטיגונוס ודמטריוס מול הדיאדוכים סלווקוס הראשון וליסימאכוס. הם נחלו תבוסה מוחצת בקרב ואנטיגונוס עצמו נהרג. המנצחים חילקו ביניהם את השלל – סלווקוס שלט במזרחה של אסיה הקטנה וליסימאכוס במערבה. אולם דמטריוס הצליח להתאושש מן המפלה: הוא הביס את ליסימאכוס והתפייס עם סלווקוס. בשנת 294 לפנה"ס שב דמטריוס וביסס את שלטונו באתונה ותפס את השלטון במוקדון לאחר שהתנקש בחייו של אלכסנדר החמישי. בשנת 287 לפנה"ס הפסיד דמטריוס לכוחות משולבים של ליסימאכוס, תלמי ופירוס, מלך אפירוס. בעקבות המפלה נאלץ להימלט ממוקדון לאסיה הקטנה. שנה לאחר מכן הובס על ידי סלווקוס ונשבה. הוא מת לאחר שלוש שנים בשבי.
בסוף המאה ה-3 לפנה"ס ניצבה מקדוניה בפני אויב חדש: רומא. בשנת 215 כרת פיליפוס החמישי[13] ברית עם חניבעל ולאחר תבוסת קרת חדשה במלחמה הפונית השניה פרצה מלחמה בין רומי למוקדון.
ראו באתר זה: המלחמות הפוניות.
הפלנכס המקדוני לא החזיק מעמד בפני הלגיון הרומי בהנהגת טיטוס קינקטיוס פלאמינינוס (Titus Quinctius Flamininus) והוכה בקרב קינוסקפאלי (Cynoscephalae) . בשנת 197 לפני הספירה. פיליפוס החמישי נאלץ לוותר על תסליה ועל כול תביעותיו ביוון וערי יוון יצאו לחופשי מעול מוקדון. פרסאוס, בנו של פיליפוס חידש את המלחמה ברומא (171), נחל מפלה בפידנה נשבה והמלוכה המקדונית בוטלה. מקדוניה חולקה לארבע רפובליקות בשלטון אצולה כפרית מקומית. נאסרו מסחר ונישואין בין בני המחוזות השונים. המס שנכנס לאוצר המלך המקומי הועבר לאוצר הסנט הרומי. לאחר שהמצביא הרומי קווינטוס ססיליוס מטלוס הביס בשנת 148, מרד מקומי, בהנהגת אנדריסקוס (מתחזה שטען לכתר של מוקדון) הפכה מקדוניה לפרובינציה רומית בראשות מושל שמושבו בתסלוניקי. הפרובינקיה כללה את אפירוס וטוס, תסאליה, וחלקים מאיליריה ותראקיה. במאה ה-3 או במאה ה-4, מוקדון חולקה למוקדון פרימה (בדרום) ולמוקדון סאלוטאריס (בצפון).
תחת שלטון רומא סבלה מקדוניה מהמלחמות בעמיה דנובה ובמתרדטס מלך פונטוס, כמו גם ממלחמת האזרחים ברומא. בימי אוגוסטוס התאוששה מקדוניה הודות לסלילת דרכים לבניית ערים חדשות. דיוקלטינוס קיסר חלק את מקדוניה לשתי פרובינציות נפרדות. דרך הקהילות היהודיות שבפיליפי, תסלוניקי ואפולוניה, הפיץ פאולוס את הנצרות וזו חדרה למקדוניה בשלב מאוחר
להמשך: מקדוניה בימי הביניים.
[1] . האילירים במקור היו שבט קטן, אך היוונים השתמשו בשמם כדי לציין את כול השבטים שגבלו במוקדון ובאי פירוס. היחסים בינם לבין היוונים עמדו בסימן של קשרי מסחר ואיבה במשך מאות בשנים. הארגון וארח החיים השבטיים היו כה מושרשים אצל האי ליריים עד שנבצר מהם להתאחד וליצור מדינה חזקה. לימים, שודדי ים אילריים בהנהגת המלכה טאוטה, הטרידו סוחרים איטלקים וגרמו לרומא להילחם בהם. כתוצאה מהמלחמות
האיליריות בראשית המאה ה-3 לפנה"ס, הוכרז באיליריקום פרוטקטורט רומי. לאחר דיכוי מרד אילירי גדול בשנת 6 לספירה, חלוקה ארצם לדלמטיה ופאנוניה. (J. J. Wilkes, Dalmatia, 1969).
[2] . החיילים הרגליים החמושים בנשק כבד בצבא היווני. אזרחים אמידים היו צריכים לשרת בצבא כהופליטים ולהתחמש על חשבונם. הנשק כלל חרב קצרה, חנית ארוכה, מגן כבד, קובע, שריון כבד ומגיני שוקיים. הם אורגנו בפלנקס. (M.n. Snodgrass, Arms and Amours of the Greeks, 1967
[3] . משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, , ירושלים, מאגנס, תשמ"ה, עמ' 495-497.
[4] . חייל הרגלים היווני שנערך לקרב כגוש מוצק. החיילים הסתדרו בשורות שהשמירה על המערך שלהן בעת
התקפה היתה חיונית. עוצמת הפאלאנקס היתה פועל יוצא של דחיסותו וכוח ההלם שלו, אבל הוא היה בלתי גמיש והתקשה לפעול על קרקע בלתי ישרה. כאשר איגפו אותו, ניתן היה להביסו בקלות.
[5] . משה עמית, "תולדות יוון הקלאסית", הוצאת מאגנס, תשמ"ד ירושלים, עמ' 500.
[6] . פלוטארכוס, "אנשי יוון", מוסד ביאליק, 1986, ירושלים, עמ' 415-416.
[7] . דמוסתנס (384 לפנה"ס – 322 לפנה"ס) היה מדינאי אתונאי שחי במאה הרביעית לפני הספירה, ונחשב לנואם דגול ודמגוג, ומני אז לשם נרדף לנואם חוצב להבות. סיפור חייו מתחיל דווקא בעובדה שהוא היה מגמגם מילדות, ולשם התגברות על מומו זה היה הולך לחוף הים, שם חלוקי אבנים בפיו, ולקול רעש הגלים מנסה לתרגל עצמו בנשיאת נאומים.
בתחילה, כשרכש מיומנות בתורת הנאום, ייצג את אזרחי אתונה אשר הגישו תביעות לשלטונות בענייניהם. לאחר מכן החל לנצל את יכולת הדיבור שלו ברמה הפוליטית, כשנאם באסיפות עם נגד הממשל אותו ייצג המלך פיליפוס השני. הוא טען ששליטי אתונה אינם ערים לסכנה לאתונה מצד מלך מוקדון פיליפוס השני, ודרש לפעול נגדו בכוח. נאומיו נגד פיליפוס כונו בשם "פיליפיקות" ומאז הפכו למושג שמציין נאומים קשים נגד אדם כלשהו.
באמצעות נאומיו הצליח לבסס את מעמדו בקרב בני אתונה, וקנה לו מעמד של מנהיג. כתוצאה מעמדה זו שכנע את האתונאים לפתוח במלחמה הרת אסון נגד פיליפוס. אחד התנאים לחוזה השלום היה הגלייתו מאתונה והוא אכן שהה בנכר, עד מותו של אלכסנדר מוקדון בשנת 323 לפנה"ס. הוא נטל חלק במרד לאמיה נגד יורשיו המקדוניים של אלכסנדר, ובעקבות זאת הוצא נגדו פסק דין מוות. משלא הצליח להימלט משליחיהם של המוקדונים, שניסו לתפוס אותו בכל מחיר, התאבד על ידי בליעת רעל.
יחודו של דמוסתנס כנואם היה בשליטתו בשפה והשימוש שעשה בטכניקות רטוריות, נתינת תחושת ספונטניות לנאומיו, וכאילו הם נובעים בקלות. הוא שילב בנאומיו סיפורים מן הווי החיים היומיומי, הביא דוגמאות היסטוריות וניסה לתת הרגשה בכנות דבריו וכי נאומיו נועדו לצורך טובת הכלל והמדינה. אוסף נאומיו שהשתמר מהווה מסמך היסטורי חשוב לתקופה בכלל ולחיים באתונה בפרט.
כשרון הנאום של דמוסתנס הוערך עוד בימי קדם, וכך למשל אפשר לראות בעובדה שנאומיו הקשים של קיקרו כנגד מרקוס אנטוניוס כונו "הנאומים הפיליפיים", על שם נאומיו של דמוסתנס.
[8] . חיבורו על חיי אלכסנדר הגדול הוא אחד מחמישה מקורות על אודות הכובש המקדוני, ויש בו אנקדוטות ופרטים שלא מופיעים בשום מקור אחר.
[9] . פלוטארכוס, חיי פלופידס
[10] . הקבר נחקר בשנת 1881 והחקירה אוששה את דיווח פלוטארכוס.
[11] . מלחמות הדיאדוכים התנהלו בין יורשיו (דיאדוך הוא יורש ביוונית) של אלכסנדר הגדול על השלטון באימפריה שהותיר אחריו אלכסנדר לאחר מותו בשנת 323 לפנה"ס. היורשים שנלחמו ביניהם היו בעיקר קציני צבאו הבכירים, וגם מקורביו האחרים ובני משפחתו
[12] . קרב איפסוס היה קרב שהתרחש בשנת 301 לפנה"ס כחלק ממלחמות הדיאדוכים (מלחמות הירושה על האימפריה של אלכסנדר הגדול), בכפר בשם איפסוס בפריגיה (באסיה הקטנה ובטורקיה של ימינו). אנטיגונוס מונופתלמוס ובנו דמטריוס פוליוקרטס עמדו מול קואליציה של שלושה משריו האחרים של אלכסנדר מוקדון: קסנדרוס (שליט מוקדון), ליסימאכוס (שליט תראקיה) וסלאוקוס הראשון, שליט בבל והממלכה האח'מנית. במהלך הקרב עשו כל אחד מן הצדדים שימוש בעשרות אלפי לוחמים מכל צד וביניהם גם פילי מלחמה. הקרב מתואר על ידי פלוטארכוס ב"חיי דמטריוס". הקרב נחשב, לצד קרב רפיח, לקרב החשוב ביותר בתקופה ההלניסטית.
[13] . פיליפוס החמישי (238 לפנה"ס – 179 לפנה"ס) היה מלך ממלכת מוקדון מהשושלת האנטי גונית, שניסה להרחיב את גבולותיה על חשבון שכניו. בעקבות הצלחותיו הראשונות של חניבעל במלחמה הפונית השנייה כרת עמו ברית ופתח במלחמה נגד רומא. מלחמה זו המוכרת בשם המלחמה המקדונית הראשונה הסתיימה ללא הכרעה. לאחר מכן ניסה את מזלו נגד יושבי הים האיגאי, אך נכשל ובסופו של דבר הוכרע על ידי רומא במלחמה המקדונית השנייה. אחרי תבוסתו הפך לבעל ברית נאמן של רומא.